אני חושבת שסביב הגיל הזה מתפתח יותר העולם הפנימי ומתחילה ההכרה אצל ילד שיש לו כוחות שהוא יכול להוציא מהכח אל הפועל.

ההתחצפות לדוגמא - יש לי אישיות משל עצמי! אני לא חייב להקשיב לאבא ואמא! אני גדול!  - המקור של זה הוא דווקא טוב מאוד ויכול לעזור בהתפתחות תקינה מאוד של הנפש. כמובן שעדיף לעודד אותה להיות עצמאית בדרכים חיוביות, וכדאי לאפשר לה להיות "גדולה" בצורה שמתאימה לכם ולה.

לכן אני שואלת, מאיפה השאלה שלה על חברות באה? האם באמת היא לא מבינה שיש הבדל בין חברים להורים? 

לדעתי (כלומר, כשהבת שלי שאלה את זה אותי...) אני חושבת שזה בא ממקום של התפתחות חברתית. פתאום ילד מגלה שלא כולם  (נניח, בגן) רוצים לשחק איתו כל הזמן. גם הוא לא תמיד רוצה, הוא יכול לבחור, הוא גדול. ולכן אני רואה את בא ממקום של ניסיון להבין מציאות חברתית. "אז את חברה שלי?" - אז את רוצה לשחק איתי... אז אנחנו באותו הצד וכד'.

כמובן שזה מאוד שונה מילד לילד, אז תראי אם משהו מכל זה נראה לך מתאים למקום שבו הבת שלך עומדת...

ערב טוב.

אני מדגישה שאני אמא ולא חברה כי (בהמשך על שירשור הסמכות/ענישה/מכות שהתפתח), מאד חשוב לי שידעו שיש חברה ויש אמא. אמא הכי אוהבת, אמא יכולה להיות אשת סוד הכי קרובה אם ירצו, אבל יש הבדלים. אמא היא לא חברה, היא אמא. ואזה לא מעמד שוויוני כמו בין חברות. לדוג' בין חברות לכל אחת יש את אותה הזכות למילה אחרונה. בבית הזכות שמורה לאמא (ואבא כמובן! ואולי הזכות שמורה לאבא ואח"כ אמא). וכו' וכו'...

וקורה לפעמים שהיא מתנהגת לא לעניין, צורחת, מרביצה וכו'...

אז אני אומרת לה מאוד ברוגע שמאוד חבל ואני עצובה וכו'...

היא מתעלמת אבל אחרי כמה דקות היא ניגשת בהססנות ושואלת בשקט אם אני חברה שלה...

זה באמת קורע לי את הלב.

היא תמיד מקבלת חיבוק ענק במקום ואני עונה לה שבטח אני חברה, נכון שהיא התנהגה לא יפה ואני הצטערתי אבל אני תמיד איתה.

מיד היא מבקשת סליחה...

אבל השאלה הזו מצמררת אותי.... לא יודעת להסביר.....

היא לא מתכוונת לדעתי ל"פילוסופיות" - היא שואלת כילדה אם את חברה שלה, כלומר - אוהבת אותה וכו'.

אז עונים פשוט, "בטח, מה חשבת.." או כמו שאת ענית. את יכולה גם לענות "בטח, אני אמא שלך!" אז היא תבין שאמא אוהבת.

מה הבעיה?...

[ובכלל, לא הייתי ממליץ "להיצמד" מידי ל"ביטויים מקצועיים" - "בודקת גבולות". פשוט להתייחס כאל בן אדם. מה היא שואלת, אם את חברה שלה.. ברור, מה לא?..]

את צריכה להבין את השפה שלה ולפי זה להחליט.

נניח שהיא דוברת אנגלית, מאבא שלה, ואמא שלה מדברת עברית..

ואז יום אחד היא שואלת, "אמא, את מאי מָאמ"?...  ואמא עונה: לא..  נו....

"חברה שלי" זה "בצד שלי" קרובה אלי..

למה להקשות על ילדים?..

[ברור שאף אחד לא מתכוין. אבל מי ש מאד חשוב לו, יכול אחרי האמירה הראשונית, להסביר שאמא זה יותר וכו'... אני לא מבין כלל למה ילד צריך לעבור אפילו לשניה שהוא שואל את מי  שהכי קרוב אליו אם הוא "חבר שלו" ושומע "לא"....  תסבירו אחרי שאישרתם לו..]

תודה לכל המגיבים, כמו שאמרתי זה "קורע את הלב" כשהיא שואלת את זה, ולכן אין מצב שאגיד לה: לא אני לא חברה.

אבל בהחלט כמו שנתתם פה עיצות להסביר את ההבדל בין אמא לחברה, ואולי אני צריכה לחכות קצת שהיא תגדל ותבין יותר.

כמובן שיש ילדים שאמרו לה: "אני לא חבר'ה שלך" שמעתי את זה בעצמי,

וכמובן שגם היא אומרת על ילדים אחרים: "אני לא חברה שלך"

את באמת מעלה בדעתך שאינה חשה את ההבדל בין אמא לחברה?..

תתנהגי כאמא, תהיי "חברה" שלה - בצד שלה ו"בעדה".. - והיא תבין הכל. בית זה לא אוניברסיטה..

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....