אז בגלל שלא רציתי לגנוב את הבמה של השרשור ההוא, אני רוצה כן לשתף ולהעלות כמה נקודות חשובות ומסקנות שלי באופן אישי.
יש לי אבא ואמא, נשואים, אוהבים זה את זו מאוד, שניהם עובדים במשרה מלאה ויותר. כשהייתי קטנה, עברתי אצלם מה שהוגדר כהתעללות נפשית ופיזית. אני לא הגדרתי את זה ככה, ואני גם אף פעם לא קוראת לזה ככה, אני בכל זאת כותבת כאן את ההגדרה הרשמית, כדי להראות לכם, הורים, כמה שזה לא רחוק מאיתנו בכלל, המושגים המלחיצים האלה.
אבא שלי הוא אדם אחכם שאני מאוד מאוד מעריצה ותמיד הערצתי. אמא גם כן חכמה נורא והמון פעמים התייחסה אליי כמו חברה טובה(אני הבכורה).
עד היום כשאני נזכרת באירועים שהיו אני מתכווצת בבהלה ומרגישהה אשמה איומה. לא משנה כמה יסבירו לי שאני לא אשמה, ושלא הגיע לי מה שחטפתי, הקולות שמהדהדים לי בזיכרון הם של שני האנשים שאהבתי ושסמכתי עליהם הכי בעולם. והאנשים האלה גרמו לי להרגיש ילדה איומה ונוראית. כי אין להם ברירה אלא להתנהג איתי כך וכך, אני פשוט לא ילדה טובה כמו שהם מצפים ממני.
יש לי לקויות למידה שאובחנו רק בסוף כיתה י'. אני לא טיפשה, ממש לא. אבל אין לי כל מיני יכולות למידה, כמו סדר ארכון, עמידה בזמנים, ריכוז.. כל אלה פגעו מאוד בכבוד העצמי שלי.. במיוחד כשאבא היה מאיים שיתקשר למורים שלי שירביצו לי ויענישו אותי גם כי כנראה לא מרביצים לי מספיק, עובדה שאני לא משתפרת.
אני לא יודעת אם אני רוצה לפרט יותר..משהו בי מאוד רוצה לפרט, מתוך ההבנה שאתם בעצמכם הורים לילדים ויכולים להימנע מדברים כאלה.
אוסיף כמה נקודות שנראות לי חשובות.
א. הפעם הראשונה בחיי שקלטתי שלא באמת חייבים להכות ילדים הייתה כשיצאתי לבייביסיטר על ילדים אחרים, ופתאום גיליתי שאינמצב שאני ירביץ להם. זה גרם לי לתהות, למה ההורים שלי, שחכמים כל כך, לא יכלו למצוא גם הם פתרונות אחרים?
ב. מאז שאני קטנה, נשמעים מדי פעם סיפורים בתקשורת על התעללות איומה ומזעזעת בילדים. אצלי זה לא הגיע בכלל לרמות כאלה!! וההורים דלי טרחו לספר לי כל פעם על הסיפורים האלה ולהגיד "את רואה, אנחנו ממש הורים סבלניים וטובים". אישית, זה היה נשמע לי כאילו הם רומזים איזשהו איום..מה יקרה אם יימאס להם להיות סבלניים וטובים. לא יכולתי להרגיש בטוחה בבית שלי. זו תחושה איומה.
ג. כאחות בכורה, מה שהכי פגע בי, היה כשאחים שלי חטפו. גם כשזה "הגיע להם". הייתי מתכווצת בפינה ובסותמת את האוזניים לא לשמוע אותם בוכים. שנאתי את עצמי שאני לא מגנה על האחים שלי. הרגשתי בוגדת.
ד. היררכיה...
אז ככה, אמא שלי מעבירה סדנאות חינוך מאז שאני קטנה..כן, כן. כחלק מכל הסדנא הזאת היא תלתה על המקרר רשימת חוקים לבית. בחוקים יש הרבה הגיון ונשמע שבית שיפעל על פיהם יהיה מאושר..אבל כשאחרי המון זמן שזה הפריע לי שאלתי אותה בשקט למה כתוב שבבית שלנו אסור להרביץ, אבל היא ואבא מרביצים..זה נורא הפריע לי! אמא ענתה שאצלם זה למטרות חינוך, אני לא צריכה לחנך אף אחד ולכן אין לי רשות להרביץ.
תסלחו לי אם אני שוברת מיתוסים, אבל זה לא הרגיע אותי בכלל. זה היה נשמע לי ממש לא הגיוני. אם כשאני רבה עם האחים שלי, אמא אומרת לי שאפשר למצוא פיתרון בלי מכות גם כשכועסים, למה היא לא יכולה???
ויותר מזה, אני ממש זוכרת שאמרתי לעצמי, שאם להיות אמא זה אומר שצריך להרביץ כדי לחנך, אז אני מעדיפה לא להיות אמא.
יש לי אבא ואמא, נשואים, אוהבים זה את זו מאוד, שניהם עובדים במשרה מלאה ויותר. כשהייתי קטנה, עברתי אצלם מה שהוגדר כהתעללות נפשית ופיזית. אני לא הגדרתי את זה ככה, ואני גם אף פעם לא קוראת לזה ככה, אני בכל זאת כותבת כאן את ההגדרה הרשמית, כדי להראות לכם, הורים, כמה שזה לא רחוק מאיתנו בכלל, המושגים המלחיצים האלה.
אבא שלי הוא אדם אחכם שאני מאוד מאוד מעריצה ותמיד הערצתי. אמא גם כן חכמה נורא והמון פעמים התייחסה אליי כמו חברה טובה(אני הבכורה).
עד היום כשאני נזכרת באירועים שהיו אני מתכווצת בבהלה ומרגישהה אשמה איומה. לא משנה כמה יסבירו לי שאני לא אשמה, ושלא הגיע לי מה שחטפתי, הקולות שמהדהדים לי בזיכרון הם של שני האנשים שאהבתי ושסמכתי עליהם הכי בעולם. והאנשים האלה גרמו לי להרגיש ילדה איומה ונוראית. כי אין להם ברירה אלא להתנהג איתי כך וכך, אני פשוט לא ילדה טובה כמו שהם מצפים ממני.
יש לי לקויות למידה שאובחנו רק בסוף כיתה י'. אני לא טיפשה, ממש לא. אבל אין לי כל מיני יכולות למידה, כמו סדר ארכון, עמידה בזמנים, ריכוז.. כל אלה פגעו מאוד בכבוד העצמי שלי.. במיוחד כשאבא היה מאיים שיתקשר למורים שלי שירביצו לי ויענישו אותי גם כי כנראה לא מרביצים לי מספיק, עובדה שאני לא משתפרת.
אני לא יודעת אם אני רוצה לפרט יותר..משהו בי מאוד רוצה לפרט, מתוך ההבנה שאתם בעצמכם הורים לילדים ויכולים להימנע מדברים כאלה.
אוסיף כמה נקודות שנראות לי חשובות.
א. הפעם הראשונה בחיי שקלטתי שלא באמת חייבים להכות ילדים הייתה כשיצאתי לבייביסיטר על ילדים אחרים, ופתאום גיליתי שאינמצב שאני ירביץ להם. זה גרם לי לתהות, למה ההורים שלי, שחכמים כל כך, לא יכלו למצוא גם הם פתרונות אחרים?
ב. מאז שאני קטנה, נשמעים מדי פעם סיפורים בתקשורת על התעללות איומה ומזעזעת בילדים. אצלי זה לא הגיע בכלל לרמות כאלה!! וההורים דלי טרחו לספר לי כל פעם על הסיפורים האלה ולהגיד "את רואה, אנחנו ממש הורים סבלניים וטובים". אישית, זה היה נשמע לי כאילו הם רומזים איזשהו איום..מה יקרה אם יימאס להם להיות סבלניים וטובים. לא יכולתי להרגיש בטוחה בבית שלי. זו תחושה איומה.
ג. כאחות בכורה, מה שהכי פגע בי, היה כשאחים שלי חטפו. גם כשזה "הגיע להם". הייתי מתכווצת בפינה ובסותמת את האוזניים לא לשמוע אותם בוכים. שנאתי את עצמי שאני לא מגנה על האחים שלי. הרגשתי בוגדת.
ד. היררכיה...
אז ככה, אמא שלי מעבירה סדנאות חינוך מאז שאני קטנה..כן, כן. כחלק מכל הסדנא הזאת היא תלתה על המקרר רשימת חוקים לבית. בחוקים יש הרבה הגיון ונשמע שבית שיפעל על פיהם יהיה מאושר..אבל כשאחרי המון זמן שזה הפריע לי שאלתי אותה בשקט למה כתוב שבבית שלנו אסור להרביץ, אבל היא ואבא מרביצים..זה נורא הפריע לי! אמא ענתה שאצלם זה למטרות חינוך, אני לא צריכה לחנך אף אחד ולכן אין לי רשות להרביץ.
תסלחו לי אם אני שוברת מיתוסים, אבל זה לא הרגיע אותי בכלל. זה היה נשמע לי ממש לא הגיוני. אם כשאני רבה עם האחים שלי, אמא אומרת לי שאפשר למצוא פיתרון בלי מכות גם כשכועסים, למה היא לא יכולה???
ויותר מזה, אני ממש זוכרת שאמרתי לעצמי, שאם להיות אמא זה אומר שצריך להרביץ כדי לחנך, אז אני מעדיפה לא להיות אמא.
