זו נשמעת התמודדות מורבת, יהי רצון שתזכי ללב מבין על מנת לעשות את הטוב ביותר שניתן, לטובת כולם!
בשנה האחרונה נחשפתי לעניין מעניין (מפגישה קרובה עם כמה מקרים כאלו, ושיח עם הורים):
רוב הילדים המכונים "שובבים", או אלו עם הנטיה להרביץ, או לצעוק הרבה על אחרים. הם ילדים שמרגישים מאוד מאויימים (לרוב לא באשמת אף אחד, פשוט מבנה נפשי), שמתקשים בקריאת קודים חברתיים, שלא בטוחים במקומם בחברה (כל האמור נכון גם בגילאים צעירים כמו שנתיים). בשל המצוקה שלהם הם מגיבים באלימות פיזית או מילולית שמתפרשת כ"שובבות" (במקרה הטוב). לעיתים קרובות, ילדים אלו יאובחנו בעתיד כבעלי בעיות קשב ואמפולסיביות.
ילד כזה צריך הרבה תיווך, צריך הורים תומכים, אוהבים, מפרגנים, ומקבלים. ובנוסף הוא צריך גם גבולות חד משמעיים והגדרה של איך להגיב בסיטואציות בהם הוא מרגיש מאויים.
ברוב המקרים, בהם קיימת מערכת יחסים בריאה בין הילד להורים, תוך כמה שני (יכול להיות גם 15 שנים ויותר...) הילד ימצא את האופן המתאים לו להשתלב בחברה בצורה חיובית.
מנקודת הבמבט של ההורים שלו: נדרש מהם תפקיד קשה מאוד. מצד אחד להכיל, להבין את הקושי של הילד ואת הצרכים שלו. ומצד שני לדחות בצורה חד משמעית התנהגות שלילית.
זה תפקיד מורכב מאוד (לצערי אני מכירה מכרים בהם ההורים דחו מכל את הנהגות הילד, זה אומנם עזר בתחום האלימות לטווח קצר, אך יצר משקעים ותסכולים שהתפרצו לאחר כמה שנים...).
הגיוני מאוד שההורים נתונים במתח. שהם לא בטוחים בדרך החינוכית שעליהם לנקוט. שהם חוששים שההתנהגות האלימה של הילד נובעת מאיזושהי טעות שלהם.
כשם שאת צודקת ברצונך להגן על ילדיך. גם הורים לילד כזה צודקים ברצון להגן עליו. (תנסי לחשוב מה עובר בראש של ילד שמעירים לו בחומרה עשרות פעמים ביום, גם ההורים, גם בגן או במעון, גם השכנים...).
רצוני לומר, שכדאי מאוד לדבר עם ההורים בצורה גלויה, מתוך הבנה של הקושי, ומתוך רצון אמיתי שלכולם (כולל הילדים השובבים) יהיה טוב יותר
בהצלחה!
