אז אחרי חודש, נראה לי שהגיע הזמן
יום שני, יום אחרי התאריך המשוער. אני כבר מתוסכלת כי הייתי בטוחה משום מה שאלד לפני התאריך ואשכרה הגענו אליו. יצאתי לחופשת לידה כבר יום קודם כי לא היה לי כוחות יותר והחלטתי שמותר לי להתפנק קצת. מוניטור למעקב היריון, הרופא שלי (רופא להיריון בסיכון גבוה) מאושר לראות אותי בשלב כ"כ מתקדם (פיתחתי תאוריה מעניינת שלפיה הוא נהיה נחמד יותר ומרשה לעצמו "להיקשר" להריון ככל שהזמן מתקדם וההיריון עובר תקין, כי הוא חייב להתחספס עם כל הלידות שבטח לא מסתיימות טוב אצלו
) ומקווה בשבילי שזה יקרה כבר. המוניטור מבאס אותי, בחיים לא ראיתי אותו כ"כ רגוע וחסר פעילות רחמית. הדופק תקין. יאללה, הבייתה. אם עד חמישי את לא יולדת, לכי להמשך מעקב בלניאדו. אני כבר מתחילה לדמיין איך אני יולדת בסוף 42
למחרת תכננתי לסוע קצת לטייל. אם כבר אני מחכה- לפחות ננצל את הזמן.
אבל הקב"ה תכנן אחרת.
הייתי בבית של אמא, כי רציתי ללדת בלניאדו וזה הרבה יותר קרוב לשם. היה לי לילה נוראי. לא נרדמתי, וישבתי מול המחשב ושמעתי שירים עד שקצת התעייפתי. הלילה האחרון שיכולתי לישון בו נורמלי, ולא ניצלתי את זה
מתעוררת ב8 בבוקר מכאבי בטן. מזכיר לי את הכאבי מחזור של פעם. יותר נכון, את הכאבים שהיו לי בזמן המחזור- הייתי סובלת באופן עיקבי משלשולים. וזה היה כאב כזה. כאילו אני צריכה לשירותים. מנסה- ולא יוצא כלום. טוב, בכל זאת, הריון, עצירות, זה לא יוצא דופן כ"כ. מחכה עוד קצת, אוכלת משהו, ומנסה שוב. כלום. בראש עוברת מחשבה משעשעת שאולי זה צירים.
בעלי היה צריך לסוע, היה לו משהו ממש חשוב באותו יום, וידעתי שאם אני אגיד לו שאני עם כאבי בטן הוא יחשוד בצירים ולא יסע. לא יכולתי לתת לזה לקרות אבל גם לא יכולתי להסתיר את זה כי הוא ידע שאני רוצה לסוע ושאם אני לא אסע זה כי אני עם צירים.
הוא באמת היה בהלם שהחלטתי לא לסוע ורצה להישאר. אמרתי לו שאין צורך שיישאר, זה סתם כאבי בטן, לא התקשויות, וזה בכלל לא סדיר, אני לא רוצה להיתקע פשוט בעיר לא מוכרת ומעדיפה לנוח. "מבטיחה לי?" "בטח!!"
הוא נוסע, לא כל כך רגוע. אני מנסה לישון ומתעוררת עם הכאבים. מדברת עם בעלי ומשקרת לו במצח נחושה שהכאב עבר ואני סתם נחה. מתחילה לקלוט שמשהו קורה פה ומעדכנת את אמא שבעבודה. הכאבים הולכים ובאים, די מהר, 10 דק' בערך, אבל לא סדיר ואני לא מצליחה לתזמן. אמא בהתרגשות מטורפת וכל דקה שולחת הודעות מה קורה ושהיא תגיע כמה שיותר מהר. אני רגועה מאוד משום מה. ראיתי סרט בטלוויזיה מה שקצת הוציא אותי מההתעסקות בכאב, עושה לעצמי עיסויים, נושמת קלות, כל מה שקראתי עליו בימים שלפני. אני גאה בעצמי מאוד, הכאבים מתגברים ונהיים תכופים יותר אבל אני מתמודדת יפה והם לא סדירים.
ביקשתי מאמא שתקנה לי פיצה לפני שהיא באה. ידעתי שאני הולכת ללדת ושזה לא טוב לאכול, אבל הייתי ככ רעבה כי לא אכלתי כמעט כל היום.
נכנסת למקלחת, עושה לעצמי אמבטיה כיפית וחמימה. מעסה את עצמי בכל ציר. רגועה. בחיים לא חשבתי שאתפקד ככה בצירים.
אמא מגיעה, נרגשת. אני אוכלת ומתלבשת. כבר 4 בצהריים. אני בהלם על עצמי שסחבתי עד עכשיו בבית. הפורום הזה השפיע עליי עם כל העצות והידע של כולן פה. אמא מנסה לתזמן את הצירים ובהלם טוטאלי כשהיא מגלה שהם בערך כל 2-3-4 דק. לא סדירים עדיין, אבל במרווח קצר ביותר. היא משכנעת אותי שהגיע הזמן ללכת. זה כבר כואב מאוד, אבל נסבל.
בית חולים לניאדו ב5 בערב היה רגוע מאוד. נכנסנו ישר למיון וחיברו אותי למוניטור. ופתאום נכנס בי חשש. אני כל כך מקווה שיראו צירים, שאני לא סתם מדמיינת. שאני באמת הולכת ללדת סוף סוף! והנה הם שם, צירים גבוהים ויפים. לא ייאמן שיום קודם לא ראו כלום במוניטור. בדיקה פנימית- פתיחה 2.5 ומחיקה 80%. איזה כיף, הצירים האלה עשו משהו! לא סחבתי לשווא
עוד לא מאשפזים, שולחים אותי לטיול בשכונה במשך שעתיים. אמא ואני מטיילות, בעלי לא זמין עדיין, הוא באמצע הסידורים החשובים והפלא' מכובה ואני מתפללת שלא יכעס עליי ששיקרתי לו ושהוא יספיק להגיע ללידה, כי זה היה רק לטובתו. מטיילות בשכונה, יורדות לים. הכאבים מתגברים. באמצע, בעלי חוזר אלינו סוף סוף.
"אל תשאלי איזה באסה היה לי פה..." ואני קוטעת אותו עם חיוך- "מאמי, זה לא מעניין כרגע, אתה עומד להיות אבא". הוא בכלל לא שמע מה אמרתי ומתחיל לספר על היום הקשה שהיה לו. "מאמי, עצור רגע, שמעת מה אמרתי? תבוא מהר מהר, אתה עומד להיות אבא". הוא לא כל כך מבין ואני מתוודה שאני עם צירים מהבוקר. הוא בהלם טוטאלי ומתרגש בטירוף ומתחיל מרדף אחרי הזמן, בשעות הפקקים המטורפות להגיע עד אלינו באוטובוסים.
הצירים כבר ממש מכאיבים לי. הם בערך כל דקה, עדיין לא סדירים וקשה מאוד לתזמן. אחרי שעה של טיול נכנסו לבית חולים להתפנות ואני מגלה שם את הפקק הרירי שיצא ובניגוד לפעם הקודמת(כמה שבועות קודם חשבתי שהוא יצא), והפעם לא היה אפשר לטעות בו. אני הולכת ללדת. זה כבר ברור.
אין לי כוחות יותר ללכת, הצירים מתישים אותי, ואמא ואני יושבות לשתות קפה למטה. דמעה סוררת כבר יורדת לי מעוצמת הכאב. אנשים יושבים לידינו בשולחנות ורואים איך אני מתכווצת מכאב כל רגע.
עולים למחלקה, הרופא בודק אותי. אני לא מבינה מה הוא עושה שם כי אני מרגישה שאני מתה בבדיקה מרוב כאב. הוא מבסוט- פתיחה 3, מחיקה מלאה. ישר לחדר לידה. אני בוכה, גם מההתרגשות אבל בעיקר מהכאב. אמא מנסה להרגיע אותי ונותנת לי לדבר בטלפון עם בעלי שמנסה להרגיע אותי גם. הלוואי שתבוא כבר, אני אומרת לו.
אני מחכה עוד כמה דק על המיטה, עד שמישהו יביא לי חלוק או משהו, ובינתיים מרגישה שאני ממש מטפטפת. אני מסתכלת ומגלה דימום וטיפות מים. ירידת מים?? הדימום מתסכל, כי לא הספקתי לקבל חיבוק מבעלי אפילו, אבל המים מטרידים אותי. אני יורדת מהמיטה ומתחילה את כל תהליך הקבלה ללידה, כולל מקלחת, חוקן, עירוי והכל. הצירים הורגים אותי. הם חזקים בטירוף וממש כל דקה. אני מנסה לנשום ומגלה שזה לא עוזר לי יותר. האחות שמסדרת את המיטה ששכבתי עליה לפני קולטת את הדם והמים ושואלת מי שכב פה, כי נראה לה שהייתה ירידת מים.
אני רוצה אפידורל. די כואב לי מאוד. ואם זה ככה בפתיחה 3, אלוקים יעזור. וכשסוף סוף באים להכניס אותי לחדר לידה...
נכנסת למיון אשה ומבקשת שיבדקו אותה בדחיפות. מה כ"כ דחוף? שואלת האחות, איזה הריון זה?
טוב, המס' היה מס' שלא שומעים כל יום, לקראת סוף העשרת השנייה. בדיקה מהירה- פתיחה 7, מחיקה 90. מכניסים אותה לפניי.
אני מבינה את הדחיפות, אבל הצירים כואבים כל כך שאני לא יכולה שלא לבכות. ואין חדר לידה פנוי.
האחיות לוקחות אותי למרכז לידה הטבעי שלהם, לחדר של פופים וספות ובדרך מראות לאמא שלי איך לעשות לי מסאג'. אני מתקפלת כשנוגעים בי ופשוט לא מסוגלת לסבול יותר, הכאב חד ועוצמתי יותר מתמיד אני בקושי הולכת וכשאנחנו מגיעים לחדר הזה אני משתטחת על הספה ובוכה וצורחת. לא מעניין אותי לא פופים ולא כלום. כואב לי!! אני לא מבינה מה זה הכאב הזה, זה לא נורמלי, איך זה יכול להיות שזה כ"כ כואב בהתחלה כבר??
דולה מתוקה שליוותה יולדת ראתה אותי סובלת וכואבת באה לעזור לי.. היא מנסה לעסות אותי אבל אני לא מסוגלת שנוגעים בי וצורחת מכאב. היא זאת שאמרה לראשונה- יקירתי, אני רואה שאת מתקדמת כבר. אני? מתקדמת?
אני צורחת להם ובוכה מכאב ומתחננת שיעשו משהו!! אני לא מסוגלת יותר!! בבקשה!! אני עומדת להקיא..
האחות שקיבלה אותי במיון שומעת את הצרחות ומגיעה לבדוק מה קרה, איך יכול להיות שכ"כ כואב לי כבר. כואב לך מקדימה או מאחורה? שניהם!! אני בוכה לה, והיא מבינה שאני באמת מתקדמת כבר.
יאללה, התפנה חדר, בואי.
גוררים אותי, אני בקושי הולכת. ברגע הזה בעלי מגיע סוף סוף, הוא מסתכל עליי בהלם טוטאלי, אני עם עיניים טרוטות ודומעות ובקושי מסוגלת לעמוד. אני מסתכלת עליו בלי משקפיים, חצי בוהה, ומקיאה את נשמתי על הרצפה. הוא בהלם מוחלט!! מנסה לגעת בי ואני מתנערת מהר ומסבירה לו איכשהוא שירד לי דם.
מכניסים אותי סוף סוף לחדר לידה, ואני לא מוכנה בשום פנים ואופן שיבדקו אותי לפני אפידורל, אני מרגישה שאני עומדת למות מכאב ויודעת שאפידורל זה עוד כמה דק' של תהליך. האחות מבקשת אולי בכל זאת, אבל אני לא נותנת לה. קודם אפידורל.
הרופא שואל אותי כל מיני שאלות ואני מרגישה שהראש שלי לא שם, אני עונה לו אבל בוהה בו והוא בטוח שנתנו לי טשטוש או חומר אחר כלשהוא ולא מאמין לי כשאני עונה לו שלא.
ושם בגדול נגמר הסיפור, כי אחרי האפידורל כבר הייתי בן אדם אחר לגמרי. אין לי מושג באיזה פתיחה הייתי כשקיבלתי, אבל אחרי האפידורל הייתי פתיחה 9 כבר. מה שמסביר את עוצמת הכאבים שהרגשתי ולא הבנתי איך זה כואב כ"כ מהר. רק אחר כך, בדיעבד- קישרנו את זה לעובדה שהרופא (בכוונה או שלא- ויש לנו סיבה רצינית לחשוד בו שזה היה בכוונה) פקע לי את המים ובכך זירז את התהליך בלי שאהיה מוכנה לכך נפשית ופיזית בכלל.
אחרי האפידורל, חיכינו בסבלנות כמה שעות כי הוא האט את עוצמת הצירים. שכבתי שם וצחקתי עם בעלי ואמא שלי, ואפילו אבא שלי, אחי וחמותי באו לבקר בחדר. הגוף בינתיים עשה את שלו והמשיך בתהליך בצורה שלווה. אחרי כמה זמן, התחלנו בשלב הלחיצות כשאני נקרעת מצחוק ולא כ"כ מרגישה מתי אני צריכה ללחוץ ואם אני לוחצת נכון.
אמא שלי מחזיקה לי את הרגל ורואה את כל התהליך, בעלי מאחוריי מתעד והמיילדות החמות והמקסימות שנותנות לי בשלב מסוים להרגיש את תחילת הראש השעיר של הבת שלי (מה שמסביר את כמות הצרבות ההיסטרית שהייתה לי בהיריון
).
מתישהוא בתהליך, המיילדת מסבירה לי שהעובר מראה על מצוקה ושאני חייבת ללחוץ חזק אחרת ייאלצו להתערב לי עם מכשירים. היא נותנת לי פיטוצין כדי לחזק את הצירים כי אני בכלל לא מרגישה אותם. כנראה שזה משפיע כי אני ממש משתדלת ולוחצת חזק. המיילדת מזהה שאני מתחילה להיקרע מבפנים למרות כל השמן שקדים שהיא שימנה ומתנצלת שהיא צריכה לעשות חתך קטן, ומבטיחה שתעשה את זה הכי קטן שהיא יכולה.
בסוף, בשעה 1:30, אחרי 4 שעות בחדר הלידה, יוצאת הבת היפה שלי לאוויר העולם, עם חבל הטבור מסובב סביבה פעם אחת. מניחים אותה עליי ואני קצת בוכה ובהלם מהדבר הקטן והבוכה הזה שהונח עליי ואשכרה יצא מתוכי!!
אמא שלי שצפתה בכל התהליך עצמו, בוכה ומתרגשת ומודה לי שנתתי לה לחוות את החוויה המדהימה הזאת של לראות לידה ממש..
בעלי מאושר שהוא הספיק להגיע בזמן ואני מאושרת מהאושר הקטן הזה.
אז זהו, תפרים, הנקה רק אחרי שעה וחצי במסדרון (פה לניאדו ממש איכזבו, היה להם עומס מטורף אז הם פשוט הוציאו אותי מהחדר לידה לחכות במסדרון וכך יצא שהנקתי רק אחרי שעה וחצי. אבל הבנתי אותם, כי ריחמתי על אי מי שרוצה לקבל אפידורל ואין לה חדר לידה רגיל...)
סה"כ, חווית הלידה שלי חיובית, ובמיוחד אחרי כל הזוועות ששמעתי על לידות ראשונות. אמא שלי אומרת שאם לא הייתי לוקחת אפידורל הייתי מסיימת עם זה כבר תוך חצי שעה. אבל האמת היא, שלא היה אכפת לי כמה זמן זה ייקח, העיקר שהכאב הזה ייגמר.
וזהו, עד כאן. חשבתי שיצא יותר קצר, אבל כנראה שבכל זאת הנטייה הנשית שלי לחפור יצאה החוצה
