זה ממש נורא מה שאת מספרת...קורע את הלב.

אני במקומך הייתי הולכת להתייעץ עם פסיכולוג/יועץ לילדים מחוץ לביה"ס, מן הסתם גם לבד וגם יחד עם הילד.

לפעמים באמת אפשר לעזור לילד ללמוד להתנהל טוב יותר מול החברה, ובמקביל לחזק אותו מול המציקים.

ודבר לא פחות חשוב, אם היועץ/פסיכולוג מתרשם שאכן יש הצקה מתמשכת הרבה פעמים הוא ייצור קשר עם ביה"ס וישוחח איתם כדי להדריך מה לעשות לא יתכן שרק על הילד שלכם יפילו את האחריות! הייתי מתייעצת גם מה לעשות בתקופה בינתים, האם לתת לו ללכת כרגיל למקום שאולי הוא עובר התעללות, או להשאיר בבית/פתרון אחר. \\בקיצור, אני הייתי מתייעצת S.O.S.

הרבה הצלחה וחיבוקים! ה' יעזור לכם למצוא את העזרה והדרך הכי טובים לילד שלכם! שתזכו לחזק אותו ולהיות לו גב ברגעים הקשים...

נראה לי שזה הכאב הכי גדול שאמא יכולה להרגיש....

אז לפני הכל קבלי חיבוק גדול.

יש לי מישהי שהתייעצתי איתה מספר פעמים לגבי הילדים שלי. בעיות אחרות לגמרי (הרטבה, רגרסיות וכו') אבל היא מאוד עזרה לי.

היא לא בדיוק פסיכולוגית. היא מטפלת משפחתית וזוגית ועובדת מלא עם ילדים.

היא עצמה לא דתיה אבל היא עובדת הרבה עם המגזר הדתי

לדעתי יש סיכוי גדול שיהיה לה דברים חכמים להגיד לך...

אני יודעת שאסור לכתוב פה את הפרטים שלה כי זה פרסומת. אם את מעוניינת תכתבי ואעביר לך את הפרטים שלה דרך גורם שלישי.

ושוב- חיבוק. קושי גדול. 

הילדים מאוד מציקים לו. אני לא יודעת מה שונה בילד שלך, אצל הבן שלי נראה לי הבעיה

שהוא תמים מידי (מבחינת זה שקל לעבוד עליו.) וילד טוב כזה או קצת חנון, אז הילדים נהנים להקניט אותו ואף ללכת איתו מכות.

הבעיה אצל הבן שלי שאני יודעת שהוא מנפח דברים וגם מגיב בצורה מוגזמת, אם משהו נותן לו מכה קטנה, אפילו בטעות

הוא הופך את זה למכות רציניות.

הוא הרבה פעמים אומר שיש לו רק חבר אחד בכיתה. אבל אני רואה אותו נהנה גם עם ילדים אחרים.

בגיל הזה החברה נהיית מוקד חשוב, אבל גם בעייתי. לכן נראה לי חשוב שלילד יהיה טוב, מצד שני להעביר ילד למסגרת אחרת

הייתי עושה רק כשכבר אין סיכוי לשיפור. יש ילדים ששינוי כזה יהיה להם התחלה חדשה וטובה אבל לפעמים הבעיות ילכו איתם

למקום החדש. צריך לברר באמת עם הילד והמחנך מה גורם לעניין באמת. לא תמיד הילד מציג את כל הסיפור.

ולראות האם באמת רק הילדים האחרים אשמים במצב- שמעתי גם סיפורים כאלה, או שלילד עצמו יש גם יד בדבר.ואז הוא צריך הדרכה כיצד לצאת מהמצב.

לבן שלך חשוב לעזור.

בסופו של דבר, השאלה היא מה הרגשתו הסובייקטיבית.

אכן, יתכן ש"מנפח", אבל יתכן באמת שמרגיש "נרדף" ובגלל זה מנפח. 

כדאי לבדוק.

בעיקרון, אינני חושב שילד בד"כ "סתם" אומר שמרגיש לא-טוב בחברה. אז נכון מה שאת כותבת שלעיתים הפיתרון הוא גם בלעזור לו לדעת להתנהל. אבל העיקר, לא להשאיר מצב חברתי גדוע לאורך זמן.

המצב שאת מתארת וגם אני יודעת ש"מנפח" אבל אני גם יודעת שמאוד מאוד לא נח לו עם המצב ומספיק מה שבוודאי אמיתי בדבריו כדי לדעת שיש כאן בעיה

היינו לוקחים זאת בקטנה

אם מישהו היה מרביץ באחוקיות בכלל לא בטוח שהיינו מרגישים כאב גדול

אבל אם אותה עוצמה היה מרביץ אדם מתוך זלזול ושנאה  היה יותרמצב שיורגש כאב.

כי עוצמה של מכה הרבה פעמים מורגשת לאדם לא בגלל הכאב הפיזי אלא השדר שמתקבל 

השנאה העדר אהבה גורם לכאב

ילד לא בטוח מנפח.. אלא ילד הוא טיפוס מרגיש.

ומוטב שנכשל באהבת חינם כלפיי ילדנו ונפנק אותו בהרחקה מבי"ס

מאשר בשנאת חינם.. של חוסר שימת לב אליו.. באיצטלא של שישרוד  .. שיתחשל וכו'

בגיל 3 חוד' כבר יוצאים לחיי הישרדות.. .. מעון שנלחמים על מקומם, גן עם מכות, בי"ס עם השמצות.. והילד שילמד..

שילמד להתחשל..

נותנים לו להרגיש כל מיני תחומים .. חוץ מטעם אהבת אמת

מה זה המשפט הזה? 

נותנים לו להרגיש כל מיני תחומים .. חוץ מטעם אהבת אמת

באמת?

הילד שלך לא טועם טעם אהבה? רק מכות כל היום מכולם?

לא הגזמנו קצת?

שימי לב לסיטואציה המעניינת שנוצרת:

בדור קודם, אמא לא הטרידה את מוחה בבעיות החברתיות של הילדים שלה, היו לה מספיק משלה, והנה, רוב מכריע של הילדים למדו להסתדר בחברת הילדים ומתוך זה גם להתמודד יפה בחיים בחברת בני אדם שלא תמיד נעימים כלפייך.

בדור שלנו, אנחנו ההורים עושים הכל כדי לחסוך מילדינו כאב, מפנקים, מתעניינים בכל פרט שעובר עליהם, כואבים את ההתמודדויות החברתיות שלהם, ומה קורה? הילדים בדור שלנו שמחים ורגועים יותר? בטוחים בעצמם יותר? מסוגלים להתמודד בחברה נורמלית שבה הם אינם המרכז?

למען הילדים שלנו, מוטב שלא נחטא ב"אהבת"חינם (שהיא בעצם הדרך הנוחה לנו ההורים, לפתור את הבעיה) 

שתגרום לילדנו להאמין שאין לו מסוגלות להתמודד עם קושי  (עובדה, אפילו אמא שלי חשבה כך והעבירה אותי...)

ותקבע בליבם נחיתות וחולשה.

המפתח להכל הוא אמון. האם את כאם מאמינה בילד שלך שהוא יכול, שהוא מסוגל או שאת חושבת שהוא חלש? הילדים מתנהגים בדיוק לפי הציפיות שלנו מהם.

תפסיקו להקטין אותם! הם באמת גדולים!

ש"בדור הקודם" רוב מכריע יותר מהיום למד להסתדר?

אלו דמיונות בעלמא.

"אהבת חינם" אינה דרך נוחה יותר - בדיוק ההיפך: התעלמות עם כל מיני "אידיאולוגיות" נוחה בהרבה ואינה מצריכה מאמץ.

זה לא קשור למסוגלות להתמודד עם קושי.

יש להבחין בין קושי "טריוויאלי" להצקות, וגם בין גילאים שונים.

יש ילדים שנושאים דברים קשים, בין השאר בגלל הורים שנתנו "אמון" שהילד יפתור לבד את בעיותיו.

גם כשיש חיידק מדבק בסביבה אומרים כך? או מטפלים או מונעים? הנפש לא פחות חשוב.

אמון זה חשוב - אמון אין פירושו אשליות והתעלמות מגורמים שאינם תלויים בו.

עוד לא ראיתי אמא שאיזה אלים נטפל אליה, והיא מבקשת מהמשטרה שיתנו "אמון" ביכולתה להתגבר עליו לבד..

ואגב, זה לא "הם" - כל ילד עולם מלא ואישיות יחודית.

הדגש שלי בבית הוא אהבת אמת

בחיים לא אזרוק את ילדיי למעון בגישה שיתחילו ללמוד לשרוד

הקרבה יותר קשה להוקרה להתמודד ולתת אהבה 

ולכן תחת איצטלא אידיאולוקגית הוא ממציא הילד מנפח, מפונק

ההורה מפחד להתמודד עם מורכבות.. ומפיל על הילד שלו התמודדות גדולה

בדור קודם, אמא לא הטרידה את מוחה בבעיות החברתיות של הילדים שלה, היו לה מספיק משלה, והנה, רוב מכריע של הילדים למדו להסתדר בחברת הילדים ומתוך זה גם להתמודד יפה בחיים בחברת בני אדם שלא תמיד נעימים כלפייך.

בדור שלנו, אנחנו ההורים עושים הכל כדי לחסוך מילדינו כאב, מפנקים, מתעניינים בכל פרט שעובר עליהם, כואבים את ההתמודדויות החברתיות שלהם, ומה קורה? הילדים בדור שלנו שמחים ורגועים יותר? בטוחים בעצמם יותר? מסוגלים להתמודד בחברה נורמלית שבה הם אינם המרכז?

בדוקר הקודם האם השקיע באהבה היא לקחה אחריות על גידול ילדיה.. ולא השליכה לגננת מורה אחות בטיפת חלב מדריכ בתנועת נוער ..  

האמא היתה עושה הכל .. ילדים אוכלים את מעשי ידיה.. ולא אוכל תעשייתי, לא ילדי מפתח.. לא מגיל כל כך קטן שורדים על מקומם בין 30 ילדים.. עם גננת שהיא לא אימם , מתחלפת .. ואחרי צהריים משחק עם חברים ומקלחת ולישון  .. ואמא?   עסוקה בלהכין מערך שיעור.. או מקסימום יש לה זמן שעתיים ביום לילדים

ומה עם הכרות עם הילד? מגיל כמה חודשים הוא נשלח לטירונות מעון או גן.. ששם הוא כבר שוכח קצת מי הוא.. 

מפתחים בו את עניין האינסטנס.. ,מיד וזה שאתה עוד מספר

וכשהילד חוזר הביתה ועצבניי.. כי הוא צמא לחום.. חום אמת, של אני ילד .. יש לי שם יש לי אישיות.. אל תהרסו אותה ותזרקו אותי לגן שבו אני מכונה אוטומטית.. אל תצפו שאהיה כמו שאתם רוצים.. והוא עצבני וכו'.. האמא חושבת שרק הילד שלה כזה מנפח 

ושכחה את התינוק הטהור שכל כך רצה שלא ישימו לו כלז  כך הרבה רגליים  מלהיות מי שהוא

הרבה יותר קל לצאת מהבית ולהשליך חינוך לגננת

ורק לחשוב מה אפשר לעשות לילד.

הרבה יותר אחראי לא רק לחשוב אלא לממש את הדברים ודווקא האם.

זה יותר אחראי. וקשה

ועובדה שכמעט כל אם שניה טוענת .. שיוואו אני עם הילדים בבית?  קשה!

אז לא להגיד לגבי זה פתאום שזה הכי קל

ומוטב שנכשל באהבת חינם עם ילדנו ולא הפוך

כמו שהיית רוצה שהוריך התנהגו אלייך

הילדים לא שלנו הם בחזקתנו.. ואני הייתי הכי רוצה שילדיי התחשלו לאהבת חינם.. ויהיו מסוגלים בתור גדולים לקבל אהבה 

מה שהיום רוב הדור לא מסוגל כי הוא לא מאמין בעצמו

והיא כותבת בנוסף אליה עוד

בדור קודם ובדורות לפני מי שלא הסתדר לא למד בדרך כלל אלא קיבל טראומה לכל החיים

פעם ראיתי תוכנית על שלושה אנשים בוגרים שהיום הם בני 45 שעברו הצקות בילדות והם עדיין בטראומה ועדיין קשה להם לדבר על זה וזה השפיע על כל החיים שלהם בהמשך

ברור שילדים רבים ואפילו מרביצים לפעמים אבל זה צריך להיות בתוך גבול מסוים

לדעתי את גם לוקחת את השיטה שלך ךכוון לא נכון ומוציאה ממנה דברים שהם לא שם

אולי נשלח ילדים מגיל 10 לרחוב כמו שזה היה בימי ביניים במשפחות עניות שיסתדרו לבד?

מי  אמר  לך  מה  היה  בדור  קודם?  איך  הסתדרו?  ואם  איזה  צלקות  בנפש  נשארו.  מי  אמר לך  באילו  דברים  האמהות  הטרידו  את  עצמם  ובאיזה  לא?  עשית  מחקר  על  כל  האימהות  בדור  הקודם  ומצאת  ממצאים  מדהימים  מכך  שלא  התערבו  בבעיות  החברתיות?  זה  לתת  אמון  להשליך  ילד  לגוב  אריות?  אני  יכולה  לומר  לך  מניסיון  שילדים  יכולים  להיות  אכזריים  בצורה  שלא  תתואר,  ולילד  המסכן  אין  כלים  להתמודד  עם  הצקות  שאפילו  מבוגר  לא  חווה.  תארי  לך ללכת  יום  יום  לעבודה  עם  בוס  שיורד  עלייך,  היית  ממשיכה  בעבודה?  והילד  המסכן  מתמודד  מול  כיתה  שלמה  שאוכלת  אותו.  מוטב  "שנחטא"  באהבת  חינם  מאשר  לחטות   בנפש הילד.  ובבקשה  אם  את  דוגלת  בגישה  של  לזרוק  את  הילד  למים  ולתת  לו  להתמודד  לבד,  אל  תקראי  לזה  אמון.  אמון  זה  קודם  כל  להאמין  לילד  ומתוך  כך  שאנו  שומעים  את  הילד  ומבינים  את  מקומו  אנו  יכולים  לתת  לו  כלים להתמודד  ולהאמין  ביכולתו.  אם   את  בכלל  לא  שומעת  את  קושי  הילד  איזה  מן  אמון  זה  במה  את  מאמינה  שהוא  יסתדר  בקושי  שאת  לא  יודעת  מהו  בכלל?  זה  כמו  שתתקשרי  למשהי  לספר  על  הבוס  שיורד  עליך  ועוד  לא  תסיימי  את  המשפט  הראשון  היא  תגיד  לך  "אני  מאמינה  שתוכלי  להסתדר  אם  רק  תרצי"  האם  משפט  זה  ישדר  לך  שהיא  נותנת  בך  אמון?  האם  הוא  יחזק  אותך?

כאחת  שמאמינה  באמון  אמתי,  יש  לי  המון  מה  לומר  בנושא  הצקות  חברתיות  אנסה  לומר  כמה  דברים  כלליים

לצערי!!!!!!!!!!!  ואני  לא  מכלילה  אך  יש  מקרים  שאין  לביה"ס  ולצוות  מספיק  כלים  וכוח  או  כוח  רצון  להתמודד  עם  הבעיות  הללו  במיוחד  שלעתים  הבעיות  הללו  מאד  מורכבות.  והרעיון  המוזר  של  הבאת  עדים  מוכיח  על  זה  גם  במקרה  הזה איזה  מן  רעיון  זה  לבקש  מהילד  שמציקים  לו  להביא  עדים  מי  ירצה  להתעסק  עם  המציק  הראשי.  לכן  אני  חושבת  שפה  המקום  של  ההורים  לשמוע,  דבר  ראשון  לשמוע  את  הילד  ורק  לשמוע  בתחילה  בלי  שיפוטיות  מי  צודק  ומי  לא  ומה  צריך לעשות, הילד  מתלונן  לשאול  פרטים  מי  מה  מה  עשית בתגובה, ולהקשיב. חוץ  מהעיקר  שזה  להכיל  את  רגשותיו  של  הילד  ולהיות  שם  בשבילו,  יש  רווח  נוסף  הילד  לא  ירגיש  צורך  להתגונן  ולנפח  וכך  להורים  יהיה  תמונה  ברורה  יותר    היכן  נקודות  התורפה  מי  המציקים  וכו'  וכך  יהיה  ניתן  לעזור  לו  יותר  הן  בכלים  בשלב  שני  .  נקודה  נוספת  נכון  שילדים  לא  מציקים  'סתם'  יש  משהוא  שמושך  אותם לכך ביטחון   עצמי  ירוד  ושונות  חברתית  הם  מתכון  כמעט  בטוח  להצקות  חברתיות.  לכן  לפני  שמעבירים  ילד  לבית  ספר  אחר,  חשוב  מאד,  במיוחד  אם  יש   לו  שונות  חברתית  לתת  לו  כלים  להתמודד  בחברה  ולעלות  לו  את  הביטחון  העצמי,  אחרת  יש  סיכוי  לא  קטן  שבמקום  החדש  שוב  יציקו  לו.

חשוב  גם  שנונים  כלים  לילד  ללמד  ילד  לפתוח את  הפה  בחזרה.  הרבה  פעמים  מלמדים  רגישות  וטאקט  אבל  את  זה  שוכחים  צריך  ללמד  ילד  שאם  הוא  רוצה  לעצור  התעללות  מותר  לו  לפגוע  בחזרה  והוא  צריך  לעשות  את  זה.  במקרה  שהוא  לא  ילד  שנון  ללמד  אותו  משפטים  לומר.  הרבה פעמים  הילדים  קולטים  שלא  שווה  להתעסק  אתו (כמובן  שיש  לשקול כל  מקרה  לגופו,  זה  לא  במקרה  שהילד  עושה  מהומה   על  לא  מאומה  ולא  במקרה של  ילד שמסבך  בכל  מריבה,  אלא  בילד  חלש  שספג  הצקות  בגלל  חולשתו  ולא  יודע  להגיב)

לפעמים  גם  עוזר  לתפוס  מיהו  המציק  הראשי  ולדבר  עם  הוריו (גם  כאן צריך  לדעת   מי  ההורים)

עוד  נקודה  חשובה  חשוב  מאד  להקפיד  על  מראה  חיצוני  אומנם  "שקר  החן  והבל  היופי"  אבל  בעולם  השקר  שלנו  זה  תופס  גם  תופס.  חשוב  שהמראה  יהיה  קודם  כל  אסתטי  ונקי  ואם  הוא  יהיה  גם  מעודכן  ואפנתי  עוד  יותר  טוב,  בפרט  אם  יש  שונות  חברתית,  מראה  טוב,  מבחינת  ביגוד  וכו'  הרבה  פעמים  מחפה  על  זה.

  שיהיה  הרבה  בהצלחה!  ולזכור  את  הדבר  הכי  עיקרי,  תפילות  והרבה!!!!!!!!  

ראשית, איזה דבר משונה זה להגיד לילד להביא "עדים"?...  אם המנהל רוצה, שיבדוק בעצמו. וכי בכדי קטן פסול לעדות? הרי ברור שזה לפי החברים. רק מקצין בעיות חברתיות.

את צריכה לענ"ד קודם כל לחזק את הילד. להגיד לו שהוא צודק, שאתם לא תשלימו עם זה, ותעזרו לו.

דבר שני - גשי למנהל, תגידי לו על מה הילד מתלונן - ותבקשי "תכנית עבודה" איך הוא מפסיק את זה. אפילו "לשיטת" הצוות שהילד מתחיל לעיתים, הרי השורה האחרונה זה שהוא סובל. אם הם לא יודעים לטפל - שיסיקו מסקנות...

באיזה "מפעל" מי שלא יודע להפעיל את המכונות, כי "חסר שמן" לדוגמה, היה ממשיך להיות אחראי עליהן?...

אל תחששי. תסבירי בנחת למנהל ביה"ס החדש את הבעיה. את מצבו של הילד. ממה הוא מתגונן.

אגב, האם הוא בכלל יכול לסרב לקבלו? זה איזור רישום שונה?

אם אינך מצליחה להעביר ו/או המצב נמשך - תפני לפיקוח. דברי עם יועצת ביה"ס. לא לתת לזה להימשך.

זה שבי"ס מגיע לדבר כזה, ואינו יכול להגן על הילד - זו תעודת עניות. אע"פ שלצערנו עלולים להיות דברים כאלה ולוקח קצת זמן לאתר את הבעיה ולטפל בה כראוי.

אם הוא מאוד שונה מילדים בבית ספר שלו אבל לא יהיה שונה מילדים בבית-ספר אחר אז להעביר

כדאי לתרגל בבית כל מיני סיטואציות ואיך מגיבים עליהן ועדיף שאבא יעשה את זה כי הוא בן ואצל בנים הכל שונה

לא יודעת אם זה שייך - לדבר עם הורים של מציק הראשי ?

מניסיון שלי כילדה - הייתי מאוד שונה וסבלתי ביסודי עד שלא למדתי להחזיר ולעמוד על שלי

ואחת הסיבות של שוני שלי הייתה שאיפה של אמא שלי להיות אמא מושלמת לילדים מושלמים ובפועל זה יצא בכל מיני שיטות והנהגות מוזרות ולא מקובלות - אני יודעת שזה הגיע מזה כי גם אח שלי שלא דומה לי באופי בכלל סבל אותו דבר - בקיצור אמא יכולה להרוס הרבה בלי לשים לב

אכן התסכול וההרגשה שאין לך יכולת להגן על ילדך קשה מאד,מאידך יש ויש מה לעשות:

א. מסכים לדברי דן שיש להבהיר למחנך הכיתה  ליועצת ולמנהל ביה"ס  (לפי הסדר הזה) שהילד סובל מאד, שהאחריות עליהם ושאתם מצפים לפיתרון מהיר (אל תתביישו להרחיב ולתאר את המצב, ממש להכניס אותו ללב שלהם ולעובי הקורה), יחד עם זאת עליכם גם לקבל את דבריהם ולגבש עימם תוכנית פעולה משותפת בית וביתספר שכן הם הכוח המקצועי.

ב. לדובב את הילד, להבין מה קורה מנקודת מבט שלו ולנסות להעניק לו פתרונות יצירתיים, אם אינכם מצליחים היעזרו ביועצת ביה"ס או בהדרכת הורים.

ג. להעצים את כוחותיו הפנימיים, בשום אופן לא לתת לו להאמין שהוא לא שווה, שאין לו יכולות, שהוא לא יוצלח וכד', התוצאות מכך יהיו הרסניות וממושכות.

ד. אם הילד ממשיך לסבול כדאי לפנות לייעוץ מקצועי ולטיפול בילד, חבל שהוא ייהרס.

ה. העברה לבית ספר אחר בדר"כ אינה פותרת בעיות חברתיות (אא"כ יש בעיות מיוחדות בכיתתו) כך שזה אינו פיתרון יעיל, אדרבה הוא מפחית מהאחריות של כולם בפיתרון בעיות וביצירת אקלים חברתי נוח.

בהצלחה

בתור ילדה הייתי בסיטואציה בה עברתי דירה ובמקום החדש הפכתי מאחת הבנות המקובלות, לאחת הכי הכי לא (בקיצוניות מאוד גדולה).

משהו בי השתנה? לא.

אבל לפעמים סביבה רומסת מוציאה מילד את הצדדים חסרי הבטחון שלו, לעומת סביבה נייטרלית או תומכת, שמוציאה ממנו את הצדדים הפורחים והנפלאים שבטוח-בטוח נמצאים בתוכו.

(לשמחתי אחרי שנתיים חזרתי למקום הישן והכל חזר לקדמותו, ב"ה, אבל זה היה בשבילי נסיון מאוד גדול להבין איך זה מרגיש להיות דחוי חברתית)

גם כמבוגרים אנחנו נמצאים לפעמים בסביבה שגורמת לנו "להוריד את הראש" או להיפך - לתפוס פיקוד

יש מקום לדרוש ממחנכים לטפל כראוי בסביבה מתנכלת, לחנך לקבלת מי שאינו "בדיוק בשטאנץ" (לפעמים אלו הכי טובים בסופו של דבר.. "הברווזון המכוער" כזה..).

אכן, יש גם מקום להדרכת ילדים להתנהלות חברתית שתעזור להם, אבל לא תמיד זה שייך, לפעמים פשוט ענין של אופי ושלב בחיים, גיל; ומכל מקום, הזכרת האפשרות הזאת, אסור שתפחית מאחריות מחנכים ומוסד לדאוג לרווחת כל מי שנמצא שם, מכל "סוג"..

דוגמה אפשרית -

הילד המתנכל ממשפחה מאוד "נחשבת" ומבוססת, שאבא שלו גם תורם סכומים נכבדים לארועי בית הספר (סתם דוגמה - פרסים שווים לתחרויות, או מארגן כל מיני ארועים שלא מן המנין על חשבונו)

אותו ילד עשיר ומקובל גיבש סביבו קבוצת בנים של כל ה"מי ומי" של הקהילה, והילד הדחוי הוא עולה חדש ממשפחה לא מבוססת כלכלית, שהבגדים שלו מעט מוזרים ולא מותגים כמו של כולם, והאוכל שלו נראה שונה.

מספיק בשביל ילדים למצוא סיבות להתנכל לו? ה"י

מספיק בשביל להבין למה מנהל לא שש להתערב ולהפוך את העולם עבור הילד הדחוי?

זו רק דוגמה אחת קטנטונת ומומצאת לגמרי, אבל היו מקרים.

לצערנו לא כל המנהלים\מחנכים יטפלו כראוי בכל סיטואציה.

נתקלתי גם במצבים בהם המחנך עצמו המליץ להוציא ילד ממוסד חינוכי כי הוא אישית לא הסתדר איתו.

<אייקון חורק שיניים>

חבר טוב של אחד הבנים שלי, שכמעט "עף" כי המחנך התנגש איתו חזיתית לאורך כל השנה, ילד מחונן ומוכשר בצורה בלתי רגילה.

בס"ד

יצא לי לחוות בעצמי- לפני כמה שנים כילד קטן יותר - את העיניינים הנ"ל.
וגם כמדריך.
אי אפשר להאשים את המנהלים, וגם את הצוותים.
אני לא חושב שאחד מהם מנסה להרע.
ואת אולי לא תאהבי לשמוע את זה, אבל יכול להיות שהצוות של בית הספר צודק.
או גם צודק.
לילדים ישנה נטייה לדבר לטובת עצמם, חניך חמוד שלי, עשה לי את זה.
אמא שלו בטוחה שקרה כך וכך - שלא קרה בכלל.
גם מדריך אחר, מהכיתה שלי, היה לו מקרה כזה.
אני לא מאמין שילדך רע, ולא בהכרח האחרים.

בי, אגב, התעללו מילולית.
ואחד מאלה הוא היום עדיין לומד איתי באותה כיתה, והוא "נער למופת".

היזהרו בדבריכם ומחשבתכם, לכל הצדדים.
 

ב"ה

אישית, אם ילדים אומרים שלא טוב להם ושאין להם חברים, סימן שבאמת אין להם חברים. גם אם הם מתנהגים אחרת- מסתובבים עם עוד ילדים. לצחוק עם מישהו זה לא אומר לתת  בו אמון.

לא נשמע לי שהמנהלים יודעים להתמודד. סורי.

מה שכן, תתנו בו את האמון שלכם.

אם הבית הוא מקום חזק, יש כח להתמודד.

ספר מומלץ: איך לדבר לילדים כך שיקשיבו ולהקשיב לילדים כך שידברו.

חשוב לפתור את הבעיה לטובת הילד

יש לי חברה שלבת שלה הייתה בעיה חברתית, החרימו אותה ודי מיררו אותה,

עד... שההורים הפנו את הילדה לשיחות עם פסיכולוגית לקבל כישורים חברתיים!!!!

להסביר לילדה מה עושים ולא עושים בחברה, כגון לא להשתלט , להשתלב וכו'

אני חושבת שזה יעזור יותר לפיתרון הבעיה מאשר להאשים/ להעביר ביה"ס

כי הבעיה לא תיפטר היא רק תעבור דירה או ביה"ס במקרה שלנו ..

ויתכן שזה ילווה אותו גם בשלבים מאוחרים יותר עבודה...

המון בהצלחה ובשורות טובות

כל מקרה לגופו.

לפעמים הדגש על טיפוך בילד; לפעמים באמת חברה גרועה; לפעמים שילוב של מעבר וטיפול.

בזמנו הכלתי לפסיכולגית (באיזה כיתה ג') והיא מאד עזרה לי לא להתעצבן,בנושא ההצקות עצמן,כנראה שה' הבין שאני כבר לא עומד בזה אז עברו להציק לילד אחר בכיתה (שהיה חבר טוב שלי)

תכלס מניסיוני האישי צריך שבבית הוא ירגיש טוב ושלהורים אכפת,ולא לפחד להתקשר להורים לספר להם מה הבן שלהם עשה לבן שלך,זה נותן תמיכה חזקה לילד. ושיהיה לו לפחות כמה חברים,כי אם אין לו חברים הסיכויים שישרוד לא משהו....

ועוד סיפור קצר לסוף:

לפני כשנתיים אמא שלי סיפרה לי שאמא של אחד החברים של אח שלי התקשרה אליה בקשר לזה שאח שלי מציק לבן שלה,והיא בעיקר התבאסה על עצם המריבה,

אז אמא שלי אמרה שזה עובר על הגיל,אני היו לי חברים שזרקו עליי אבנים/הפיצו עליי שמועות שניסיתי להתאבד/סתם פרקו אותי מכות בסוף שיעור טבע....ועוד פעם והיום אנחנו חברים אולי לא הכי טובים אבל סתם כי אם השנים לא נקשרנו אחד אל השני יותר מדי,ואחד מהחבורה שלח אותם אנשים הוא היום חברי הטוב (למרות שיש לציין שהוא לא היה משתתף בהצקות כלפיי).

אז בתור אחד שגם סבל מהצקות,אני יכול להגיד שהפגישות עם הפסיכולגית מאד עזרו לי בזמנו.וברוך ה' היום אני בן אדם בריא ושמח

בהצלחה,והעיקר זה תפילה.

על הצקות חברתיות זה חמור! במיוחד שהילד לא משתף לרוב את ההורים בכל הנעשה. ואין מי שיעצור את כדור השלג הזה. את חייבת להעביר אותו או משו! תשמרי עליו! 

אז אני לא יודעת אם אחדש לך, אבל-

מהניסיון שלי כפסיכולוגית חינוכית אני רואה בדרך כלל שבעיות חברתיות הן  בעיה שיש לילד, והיא תתפרץ בכל מסגרת שבה יהיה. כמובן זה לא גורף ויש מקרים יוצאי דופן. אל תשווי למצב החברתי של הילד בתוך המשפחה,או עם אנשים מבוגרים או ילדים קטנים ממנו - אלו לא אותן יכולות שדרושות לתפקוד טוב במה שנקרא "חברת השווים" (peers). מיומנויות חברתיות זה דבר שאפשר לרכוש ולעבוד עליו. מטפלים בשיטת CBT יוכלו אולי לתת לכם מענה מתאים. אולי גם קואוצ'ינג לילדים (מישהו טוב עם המלצות, לא סתם). טיפול פסיכולוגי יכול להיות יעיל אבל די יקר. בנוסף חשוב לי לציין שאם יש/יהיה לו חבר אחד טוב (קשר טוב ומועיל), זה יהיה מאוד טוב בעבורו. מחקרים מראים שמבחינת רווחה נפשית, ההבדל בין "אין חברים" לבין חבר אחד הוא הרבה יותר גדול ומשמעותי מאשר בין חבר אחד להרבה חברים. בהצלחה, ואני שוב בהחלט חושבת שיש מה לטפל ואיך לעזור לו. ומוסיפה מהזווית האישית - לי כילדה היו מיומנויות חברתיות "על הפנים". חוסר טקט נוראי ועוד כמה צרות. היה לי מאוד לא טוב במקום שבו הייתי, עד שגדלתי ועברתי למסגרת אחרת שבה לא הכירו אותי. שם פרחתי, יצרתי לעצמי זהות חדשה (לא בכוונה, זה היה תהליך טבעי) ומצאתי את מקומי החברתי. גם אז לא היה קל (עד היום), אבל זה כן השתפר עם הזמן בצורה טבעית. אז רק לעודד שדברים יכולים גם להסתדר לבד, אבל חבל שהילד יסבול בינתיים וכמו שאמרו, אלו באמת צלקות להמשך החיים. בהצלחה.

לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.

ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.

אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.

שתדבר איתה בטלפון. שכשיחזרו לגן יחגגו לה.

אצלינו משתדלים להתקשר לילדים, ולשלוח סרטונים כדי לשמור על קצת תחושת חיבור כמה שאפשר בין הגן לילדים.

באמת תקופה מורכבת לילדים, מחפשים את השיגרה ואת הביטחון שהם רגילים אליו. 

זה לא סיר לאפיה זה סיר לבישול

ואולי היה כדאי לכסות עם מגבת מעל

שיש לך ולילדים יותר צורך ממנו בימים האלה?

אולי פשוט לדבר איתו על זה

בטח שנסע לעבודה. יש לכם חשבונות לשלם ומשפחה לגדל. צריך להעריך את זה ולקבל את זה קודם כל.

אחר כך אפשר לאזן מחדש.

היה לי ממש מאתגר היום הרגשתי פשוט אמא גרועה/

הייתי כל כך עייפה ורק רציתי שמישהו יחליף אותי ויהיה לי שקט לשעה

אני ממש צריכה שתגיע שעה מוקדם יותר/שתבקש לעבוד מהבית/שתיתתן לי שעה לנוח כשאתה בא כדי שאני אצליח לחזור לעצמי/שתראה את המאמצים שלי/שתיקח אחריות על x וכו

ולא מתקשרים אליהם ישירות לטלפון.

בכל אופן, עוד כחודש יש לנו תור לפסיכיאטר פרטי שקיבלנו עליו המלצות, והוא מקבל בתל אביב. אחרי התור אוכל להמליץ עליו באופן אישי כנראה...

אבלאם אפשר בכל זאת מספר...

את ד''ר ליעד רוטשטיין

ד''ר מאיה אליעזר

במרכז, פרטיות