למה לא לדעת אבל אם לך זה חשוב לדעת ולו חשוב לא לדעת אז באמת מה הבעיה שתדעי רק את?

אם זה כ"כ חשוב לו אני מאמינה שהוא יצליח להתאפק שלא לשאול אותך...

התאפקתי עד חודש שישי ואז באחת הבדיקות שאלו אותי אם אני רוצה לדעת ואמרתי שכן

ובעלי עדיין לא יודע (אמצע תשיעי).

אבל זה קשה לדעת ולא לרמוז בטעות. זה פשוט לא מעסיק אותו לכן הוא לא עלה על זה עד עכשיו...

נראה לי שפעם הבאה בע"ה אשתדל להתאפק יותר זמן (כן חשוב לי לדעת לפני הלידה. אבל אני חושבת שמספיק לי גם שבוע לפני. נראה...)

בהצלחה

אבל נו שוין, שנה שעברה זה היה על אנטומיה,

אז ברור שזה עדיף 

תודה

אבל נו שוין, שנה שעברה זה היה על אנטומיה,

אז ברור שזה עדיף 

תודה

כי הרגשתי שזה נותן לי כח ללדת.

אבל היו לידות שכן היה לי צורך לדעת : היה לי חשוב לדעת - האם זה שוב בן? נו - אחרי ארבעה בנים.

ופעם אחת לקחתי איתי את בתי יחידתי דאז (בין הגדולים בבית) לאולטראסאונד משום שהיא היתה במתח נוראי וראיתי שיקל עליה לדעת את מין העובר (בן! -שיהיו לי בריאים).

ודוקא בלידה האחרונה כשסוף סוף נולדה בת, לא רציתי לדעת אבל בעלי קיבל מהרופאה את התוצאה על פתק ולבקשתי שמר את הדבר בסוד מפני.

שנחזור תמיד בידים מלאות ב"ה.

אני אמא ל7 ילדים ב"ה . את ארבעת הגדולים ילדתי בלי לדעת בכלל מה יש לי בבטן (3 בנים ובת)  רק רציתי לדעת שהם בריאים ושלמים את החמישית כבר לא התאפקתי כי נורא רציתי עוד בת ואז שאלתי ושמחתי כ"כ שזו בת .לאחר מכן נעלם כבר גורם ההפתעה ואת האחרונים שאלתי. העיקר הבריאות.

ההריון הוא כל כך ארוך ולא ממש נעים לי. 

אני ממש מרגישה שזה חלק מהזהות והקשר שלי עם העולל שגדל בבטן כשאני יודעת לפחות את זה. 

אין לי שום מושג למה להשאיר את זה בסוד. 

אני ממש מתרגשת בכל פעם מחדש (היו שלוש עד עכשיו ב"ה) לדעת מה יש לי.... 

אני די מדברת איתם כבר אז למה לא לדעת עם מי מדברים?

אין כמו לדעת... יש זמן להתכונן ולחשוב על שמות, לקבל בגדים אם צריך, לדעת אם העגלה של הקודמים מתאימה, אם זה בן לחשוב על ברית, לחסוך כסף, לסכם על כיבודים...

יש לי שני בנים ואישית זה מאוד עזר לנו שיידענו...

יש לנו בת ובן ובהריון השלישי כ"כ רציתי בת...

הידיעה שיש לי עוד בן עזרה לי מאוד לעכל את זה בהריון ולהתרגל לרעיון ואח"כ גם לאהוב את העובר, לדבר איתו, להקשר אליו...

בעל לא רצה שנדע ואני בנאדם שמטבעו ממש סקרן (כמו כל הנשים...)
אבל החלטתי ללכת עם בעלי ולא לדעת. בהתחלה עוד הייתי סקרנית אבל עם ההריון הסקרנות ירדה. 
כבר לא היה כ"כ חשוב לי דלעת את מין העובר. 
במשך כל ההריון חשבתי שזה בן- לפי התמונות באולטרסאונד ולפי תגובות של אנשים (בטן עגולה וכו'..) ואכן בסוף יצא בן מקסים!!
בלידה השניה כבר היה לי ברור שאין עניין לדעת, וזה גם לא היה לי כבר משנה.
וגם בהריון השני הייתי בטוחה ששוב יש לי בן. (שוב בדיוק כמו בהריון הראשון-אולטרסאונד וכו...)
הגענו ללידה (ניתוח קיסרי-עכוז) ושאלו אותנו מה יש? אמרנו שאנחנו לא יודעים. אז המיילדת שאלה מתי להגיד לך מה יצא? 
אמרתי לה שאחרי שהכל יסתיים והכל יעבור בשלום אשמח לדעת. ולהפתעתי הרבה זאת היתה בת!!! מתוקה בטירוף!!
הפתעה ענקית!!!
ממש היה כיף להיות מופתעים.

לדעתי אם זה חשוב לבעלך אז אל תדעו ואת תגלי שבמהלך ההריון אולי הסקרנות תרד גם לך.
בכל אופן שבעז"ה יהיה הריון קל ובריא שבסופו תצאו בידיים מלאות.

בעיקרון לא שאלנו אף פעם, ובלידה השלישית, כשהיינו בטוחים שזה בן, הגיחה לעולם תינוקת מתוקה, בתחילת תחילת תשיעי, בלידה של שעתיים מהציר הראשון עד הסוף. זה היה כזה שוק מכל הכיוונים, גם הזמן, גם המהירות וגם שזו היתה בת, שזה היה לי ממש שוק לא טוב. מאז החלטתי שאני תמיד שואלת, יש כל כך הרבה דברים בלתי צפויים בלידה, שעדיף לצמצם לפחות את זה.. מאז אנחנו תמיד שואלים ואני ממש שמחה על זה. (במיוחד שזה בנים שצריך להתארגן...)

אבל נו שוין, שנה שעברה זה היה על אנטומיה,

אז ברור שזה עדיף 

תודה

הוא רוצה לדעת ואני לא אכפת לי.

אז אני שואלת (כי הוא מעולם לא היה איתי בבדיקות)

זה מאד טבעי לרצות לדעת ומה זה בכלל משנה אם ההפתעה באה אחרי הלידה או לפניה?

אם אשה רוצה לדעת שתברר, ואם בעלה רוצה לדעת שתגיד לו.

אני לא מקבלת את הטענה שזה לא מעניין, למה זה לא מעניין? זה בהחלט מעניין מאד מאד.

אז אספר לך על עצמנו:

בשני ההריונות הראשונים לא רצינו לדעת מה מין העובר. מין נחת כזאת. מין אמונה שלמה שמה שיבוא - אנחנו נשמח. ואכן שמחנו: בת בכורה, ולאחריה בן. בהיריון השני חשבנו לעשות כמו ש"אקונה מטטה" סיפרה, אבל בסוף שכחנו לבקש מהרופאה של סקירת המערכות...

בהיריון השלישי, היריון תאומים, כן ביקשנו לדעת, בכל זאת, תאומים... ולמען האמת - בדיעבד אני חושבת שעדיף היה לי לא לדעת. כי די התאכזבתי ששמעתי ששניהם בנים (רציתי גם וגם, או אפילו שתי בנות) - אבל אחרי שהם נולדו, ונקשרתי אליהם, והם גדלו, וחמודים כל-כך - פשוט קשה לי לדמיין אותם בנות! ואני פשוט שמחה שהם מה שהם!

אני לא יודעת מה נעשה בפעם הבאה, בע"ה. יש לנו רצון חזק לעוד בת, ואני לא יודעת אם אעמוד במתח עד הלידה, אבל מהניסיון שכבר עברנו - נראה לי שבהחלט עדיף להתאפק, ולהיות בנחת הזאת עד הלידה, ורק אז, כשכבר מכירים באמת את העובר/תינוק, לדעת מיהו ומה מינו...

(ולאלה שכתבו שאשר יודעים מה המין אפשר לבחור בגדים וחפצים מתאימים - אנחנו בכל מקרה קנינו רק אחרי הלידה. ואת הדברים הגדולים, שהזמנו לפני הלידה, בחרתי פשוט בצבעים שאני אוהבת, שמבחינתי מתאימים לשני המינים).

אבל נו שוין, שנה שעברה זה היה על אנטומיה,

אז ברור שזה עדיף 

תודה

האמת..

באמת רוב התגובות רק חיזקו את הסקרנות שלי..

אני יודעת שאני יכולה לבקש לדעת לבד.

אבל איני חושבת שזה ראוי. לא כך אני רואה זוגיות. אנחנו ב"ה משתדלים להיות שותפים באמת בהכל ולא אוהבת את הגישה שבה ככה פותרים רצונות מנוגדים..רוצה שמה שנבחר, נבחר יחד.

כרגע לא רואה לנכון לשכנע אותו לצד שלי. חושבת שזה משהו שצריך לרצות ולא לעשות טובה. אני עוד אדבר איתו על זזה, אבל לא ממקום של שכנוע. לא נוהגת כך בשום דבר. אז גם לא בזה. לא חושבת שהעיקר זה רק שיהיה מה שאני רוצה. העיקר זה שנחליט יחד.

וזה לא שהוא לא רוצה רק כי הוא מעדיף הפתעה או כי זה לא מעניין אותו. ממש לא.

הוא פשוט מרגיש שככה ה' רוצה מאיתנו. שאין צורך לנסות לדעת מה שהוא בחר להסתיר (מלבד מה שלצורך רפואי כמו אולטראסאונד וכו) הוא מרגיש  שכדי להתחבר אליו עכשיו אין צורך לדעת את המין שלו.

גם אני אישית לא חושבת שזה יגרום לי להתחבר אליו יותר..כי בסוף- לשנינו לא באמת משנה אם זה בן או בת. בעז"ה מה שזה לא יהיה מקווים לזכות לעוד הרבה ילדים מתוקים מכל המינים..

היה לי חשוב לכתוב את זה. כי הרגשתי שרוב התגובות רק חיזקו אצלי את הרצון לדעת.

אין צורך לשכנע אותי למה זה כיף ומועיל לדעת- אני חושבת כך בעצמי.

אבל רוצה להתחבר גם לאיך אפשר לראות את זה אחרת. רוצה שאם אבחר לא לדעת- שאתחבר לבחירה הזאת ושזה לא יהיה רק ויתור בשבילו.

אז תודה למי ששתפה בסיפורה.

ותודה למי שחיזקה אותי שזה שווה להתאזר בסבלנות...

ואם יש עוד מישהי....אשמח!

כן, להסתקרן

לתהות ולנחש

במקום להתעצבן על כל מיני אנשים שמנסים לנתח כל מילה ותנועה שלך בשביל לדעת אם זה בן או בת, לנסות בעצמך לנתח כל תחושה ותנועה בשביל לגלות אם זה בן או בת.

בהריון האחרון שלי החלטתי שאני מעדיפה להסתקרן, וזה היה כ"כ הרבה יותר כיף.

יש אפילו שטוענות שזה עוזר בלידה, כי הסקרנות מדרבנת, עלי זה לא עבד.

מה יותר כיף, מסיבת הפתעה, או מסיבה שאת יודעת עליה מראש? לי נראה ברור שהפתעה.

אבל נו שוין, שנה שעברה זה היה על אנטומיה,

אז ברור שזה עדיף 

תודה

כיף לקבל תגובות כאלה!

עכשיו נזכרתי ....

כשהייתי ילדה לפני היומולדת שלי הייתי כ"כ סקרנית לדעת מה קנו לי...ומצד שני ממש אהבתי הפתעות...

אבל תמיד לא היתי מתאפקת ומציצה  בארון של אימא איפה שידעתי ששמה היא מחביאה את המתנות תמיד....

וזה באמת בסוף היה לי פחות כיף...כי אז היתי צריכה להעמיד פני מופתעת פחדתי לגלות שהצצתי.....

קיצר...זה כנראה מילדות...

וזה דוקא מראה לי שאולי כדאי לי  דוקא לנצל את ההזדמנות כדי ללמוד להיות סקרנית ולהנות מהסקרנות. ולא ישר לרוץ להציץ מה יש שם.....

אני לדוג'. מאד מאד אוהבת להיות מוכנה כמה שיותר למה שהולך להיות.

מניסיון  גם הפתעות טובות לא הצליחו אצלנו... 

ודוקא לגבי ידיעת מין העובר, בעיני זאת סקרנות בריאה, ומאד מאד עזר לי להתקשר  לעובר כשאני יודעת את המין שלו.

אז לא בטוח שזה דבר ש'צריך לעבוד עליו' אולי כדאי דוקא לזרום איתו...

לעובר, וגם לגבי הכנה- נפשית וטכנית אם יש ברית או לא, ואני גם מכינה כבר את בגדי התינוק, מכבסת בגדים שנשמרו מהילדים שלפניו ומכינה כבר בארון, כדי שאחרי הלידה יהיה לי כבר הכל מסודר ומאורגן, לא מבינה איך אפשר אחרת... מה אתן עושות? מתחילות לחפש בגדים אחרי הלידה??

הייתי כל הזמן בטוחה בטוחה בטוחה שיש לי בן בבטן, פשוט לא הייתה מציאות אחרת מבחינתי, וכששמעתי שזה בת הייתי פשוט בהלם טוטאלי ולקח לי זמן לעכל את זה(כן, מודה, הייתה לי העדפה קלה לבן) ולהיקשר אליה. בכל זאת כשמדברים אליה בלשון נקבה זה ממש מחבר.

אני חושבת שאם הייתי מגלה את זה ברגע הלידה הייתי כ"כ בהלם שהיה לוקח לי הרבה זמן להיקשר אליה וזה היה הורס לי את כל ההתחלה במובן מסויים.

וכמובן, איך עושים קניות ללידה כשלא יודעים מה המין??

אמא שלי אף פעם לא בדקה, (היא רצתה הפתעה)

והמון פעמים ציפינו למין השני (בנים בבית של רוב בנות..) 

ברגע ששמענו שזה לא לפי הציפיה- התאכזבנו קצת, אבל האכזבה עברה מהר מאד-

ברגע שראינו את התינוקת התורנית היא עברה והתחלנו לאהוב אותה.

ככה זה, ברגע שיש תינוק זה כבר לא משנה אם בן או בת, העיקר שהלידה עברה בשלום ושהתינוק יצא בריא. כך שבד"כ זה דווקא טוב למי שרוצה דווקא משהו מסויים לדעת רק בלידה- כי אחרי הלידה הקשה רק רוצים תינוק בריא ושמחים (באמת) עם מה שיש.

אם רוצים מין מסוים, ובלידה מגלים שנולד הממין השני, אי אפשר להתאכזב כשבוכה לידך תינוק מהמם שיצא ממך,- לא משנה  מה המין שלו...!

קצת ענווה!!! הריון זו מתנה מה', ועם מתנות לא מתווכחים! מה שה' נתן- זה מה שהוא זיכה אותנו בו, וזה יהיה הילד/ה שלנו ונאהב אותו בכל מצב, אז קצת פרופורציות באכזבות!

ולא בלידה עצמה. אני חושבת ההפך , שעדיף לגלות בלידה, כי אז כלל לא תהיה אכזבה.

וברור שהיריון זה מתנה, אבל לרוב (נראה לי) יש העדפה למין מסויים, וזה מעט מאכזב לגלות שקיבלנו מתנה ממין שונה, למרות שברור שהילד נולד אין כלל אכזבה. (למרות ששמעתי על מישהי שהוריה קראו לה"אכזבה" כי הם רצו בן )

אבל נו שוין, שנה שעברה זה היה על אנטומיה,

אז ברור שזה עדיף 

תודה

כתבת רק על תחום הלימוד

מה עם שאר התחומים הבית ספריים?

יש לילד חברים בכיתה?

מה הוא עושה בהפסקות?

יש אינראקציה טובה עם בני גילו?

הוא יודע לבקש? לשתף?

מקשיב בשיעורים או מפריע??

הולך לתנועת נוער? חוגים? פעילות אחר צהריים?

יוצא לטיולים? פעילויות חברתיות?

הוא ילד שמח?

איך הוא בבית? מזמין חברים? וכו וכו...

אוכל טוב?

ישן טוב?

אם כל שאר התחומים סבבה אצלו והוא מסתדר וטוב לו בחיים

הייתי שמה בצד את הלימודים כרגע, שמחה שטוב לילד שלי, אז לא אוהב ללמוד

או שישתנה או שלא. הייתי מבקשת ממנו בקשה לימודית אחת ממוקדת שיעמוד בה (ש"ב במקצוע אחד בלבד בכל יום וכדומה...)

אם המצב הכללי לט טוב בנוסף לתחום הלימודי- פה כבר הייתי פונה לעזרה, ליווי, הדרכה, יועצת בית ספר, דואגת לסל לשנה הבאה, כל מה שאפשר.

אבל שוב, אם זה רק הלימודים, להתמקד בדבר אחד ספציפי שתחליטו ביחד (ואפשר כל הזמן להוסיף עוד אתגר לימודי קטן)

ומשם לסמוך עליו ולא לחפור לו.

אגב, לא ציינת באיזו כיתה הוא? מנחשת ש ז'? ח'? לפי הציפיה?

נשמע שהוא בוגר ומבין שלא רוצה רטלין, לא לכולם זה עושה טוב, אם הכל טוב לו והוא בסדר בבית ספר, ומקשיב וחברים וכו וכו... אז אני כאמא שלו הייתי רגועה יותר.

האמת שהוא ילד חברותי פלוס פלוס

מעדיף תמיד חברים וטיולים ע"פ לימודים...

אני לא ככ רגילה לזה

וגם לא האופי שלו

לכן קשה ליח עם זה...

איך ילד יעדיף לבלות מאשר להצליח במבחן??

הצלחות לא מדרבנות לימוד?

ולא כדאי לנסות תרופה אחרת?

הרי עכשיו הכל נהיה יותר קשה אבל אחכ זה כבר יהיה מתסכל ואולי יהיה מאוחר מדי?

הוא הבכור שלך נכון?

יש ילדים שאוהבים הצלחות, וההצלחה מדרבנת

ויש ילדים שלא- זה לא מעניין אותם

ויש ילדים שמשלבים, לא מתאבדים על מבחן ו 70 זה סבבה להם.

מבינה שאת ובעלך מצפים לילד מחונן ולמדן, ובפועל זה לא ככה, וזה ממש מלחיץ אתכם.

הוא סה"כ יושב בכיתה ולומד? ילד נעים לזולת? מידות טובות? רגוע? טוב לו בחיים? מתפלל?

אז הייתי נפגשת עם המחנך ומנסה ליצור לו רצף מטרות לימודיות ספציפיות, משהו בקטנה, אבל שירגיש למידה ולאט לאט מחליטים יחד על עוד ועוד מטרה לכבוש בלימודים, הכל בהתאם לקצב שלו ולמה שהוא מצפה מעצמו, כי בסוף צריך ללמוד ולהתקדם גם אם זה לא מעניין אותו, אבל כנראה שהוא צריך קצב אחר, ושאצלו הצלחה זה דווקא במשחק בגול במשחק כדורגל ולא במבחן)

אם הכל זורם איתו טוב, וזה ממש רק עניין הלימודים, לא הייתי כריחה אותו לקחת כדור. (כמובן אם הוא מסוג הילדים שמפריעים בכיתה, לא לומדים, מתפרעים, עושים שטויות מתוך חוסר עניין לימודי- זה כבר משהו אחר).

בעבר הוא אהב ללמוד? פחות אהב חברים וטיולים?

ועכשיו השתנה?

האמת שהוא לא הבכור

הבעיה שלפניו 2 שלומדים

אחד גם לא כשרוני כמוהו... ובכא מתאמץ מאוד

ורוב המורים מפרגנים לו מעבר גם בגלל שרואים את ההשקעה

כן ילד רגוע... אבל יושב לי שבנא שיש לו בעית קשה צריך להיות מטופל לא?

ומה זה רצף מטרות לימודיות? כמו מה?

ובטח שלא משדרות לו את זה.

ולא משדרת לו שאני כועסת כי קיבל 50 במבחן

והייתי משוחחת גם עם המחנך שקראתי בכמה הודעות פה שכתבת שהוא מאוכזב שלא למד ומהציון.

הייתי מציעה לשים פחות דגש על הלימודים, יותר על החברתי וןההתנהגותי

מבינה שהוא ילד מוכשר- תעצימי את זה

ילד נבון וחברותי- להעצים, גם בכיתה וגם בשיח עם המחנך והצוות.

לתת לו תפקידים

לפרגן לשים רגע את הלימודים בצד.

ואז לאט לאט-

רצף מטרות לימודיות- להציב יחד עם המחנך (בהתחלה בלי הילד), מטרה אחת ממוקדת וקטנה בפן הלימודי ולצד זה פירגונים, העצמה ורק משפטים חיוביים במה שהוא טוב.

לאט לאט להוסיף עוד מטרה לימודית, יחד איתו, ולא להפסיק לפרגן ולהעצים ולהגדיל ולתת תפקידים חשובים ושהמחנך יפסיק מהר לומר לכם על התפקוד הלימודי הלקוי ואתם תפסיקו "לכעוס" על התפקוד שלו.

מאמינה שזה יגיע מתוך שלא לשמה...

טיפין טיפין

בהדרגה בטוחה ויציבה

אי אפשר לצפות ממנו עכשיו לבצע מטלות לימודיות וכדומה.

עם הזמן לעקוב, לראות , עין מקצועית- האם באמת הכרחי להביא לו רטלין?

לא נראה שזה המצב כרגע

כרגע הוא צריך כדור העצמה במה שהוא טוב בו- תתחילו בזה

אבל כל מה שאת כותבת נשמע הגיוני לגמרי ולא קשור בכלל לקשב וריכוז או לריטלין. האמת שאני לא מכירה הרבה ילדים שיעדיפו ללמוד במבחן מאשר לבלות ולעשות משהו שהם נהנים ממנו.

כמה תכלס הילד מקבל במבחנים וכזה? כי אם הוא מקבל ציונים סבירים (נניח סביבות 80) זה הגיוני לגמרי שהוא יעדיף לקבל ציון סביר ולא להשקיע הרבה ולקבל ציון טוב יותר.

מה שתכלס לדעתי כדאי לעשות זה לשחרר לגמרי. אין לכם איך ללמוד במקומו, וממה שאת כותבת נשמע שהנסיונות לעודד אותו ללמוד רק יצרו לו התנגדות ללמידה. תנו לו לקחת אחריות על הלמידה של עצמו, וזאת בחירה שלו עד כמה להשקיע ואם להתאכזב מהציונים שהוא מקבל או לשמוח איתם.

רגילה מה2 לפניו שמבחן זה מבחן

ואם צריך ללמוד אז לומדים, כל אחד כמה שצריך

אז מה זא ילדים תמיד יעדיפו לעשות משהו שהם נהנים?

לכולם יותר נחמד אבל אם יש מבחן אז לומדים ואחכ נהנים לא?

ולא להפך...

פה זה פשוט עובר לידו...

לא מענין אותו כהוא זה

ולגורור אותו ללמוד זה משימה מאוד קשה

וגם בסוף נגמר לרוב בלא כלום

אני לא חושבת שרוב הילדים ישבו ללמוד כמה שצריך למבחן ורק אחרי זה ילכו לעשות משהו כיף, בטח אם זה ילד עם יכולות שיכול לקבל ציון סביר גם אם לא ילמד.

יכולה להגיד לך מהניסיון שלי בתור מישהי עם יכולות והפרעת קשב- אף פעם לא למדתי למבחנים, לא ראיתי שום עניין ללמוד שעה מבחינתי מיותרת בשביל עוד 10-15 נקודות במבחן. גם לבגרויות למדתי די את המינימום האפשרי. וכשאמא שלי ניסתה לשכנע אותי ללמוד יותר זה רק גרם לי להפסיק לשתף אותה במתי יש לי מבחנים כדי שלא תחפור לי על זה. והאמת שגם בדיעבד לא הייתי משנה משהו, אני חושבת שיכולות למידה הציונים זה חשוב אבל רק עד גבול מאוד מסוים ולהעכיר את הקשר עם הילד שלכם הוא בעיני הרבה מעבר לגבול הזה...

אז למה כן יש ילדים שלומדים וילדים שלא?...

סתם מענין...

ואם היית לוקחת תרופה שתעזור לך ללמוד את חושבת שזה כן היה עוזר לך ללמוד עוד?

או שזו החלטה שהחלטת שמספיק לך?

הבעיה שאם הוא לא מצליח והמורה אומר לנו כמה מאוכזב זה גם מעכיר לנו את היחסים איתו...

ולכן אני מאוד מבולבלת עד כמה לשכנע אותו ללמוד/ לקחת תרוםה שתעזור לו אם צריך...

שרגע יהיה עם קצת יותר חמלה.. מגיע למורה לדעת וגם לילד שקצת יותר יבינו אותו, את המקום שלו., לדעתי.

לגבי כדור, אני לקחתי ריטלין - התחושה באמת לא נעימה.

אטנט היה לי מעולה, לא ממש מתמידה, לוקחת רק בתקופות עמוסות שחייבת קשב מלא. אצלי אין תופעות לוואי.

ויש תחושה מגניבה שאני פשוט רוצה לשבת ולעבוד עוד ועוד ועוד.

אבל - זה חייב להגיע עם תחום עניין שרוצה ללמוד אותו.. קצת לא פר לתת כדור ולהכריח אותו לעשות איתו רק דברים ששונא לעשות.

הכדור יכול לעזור לו לאהוב את הלמידה.

קחי דוגמה - את רוצה לשבת לאכול פלאפל, וכל ביס משהו מחרפן אותך, מושך לך את הפיתה ואת ממש רוצה למשוך אותו חזרה אלייך וסופסוף לאכול. תרצי להמשיך לאכול אחרי כל זה?

זו התחושה שלי - אני רוצה לעבוד, אבל קשה לי. כל רגע המחשבות שלי במקום אחר.

כשאני בלי כדור אני מגדירה לעצמי זמן למשימה, עד שעה מסויממת או עד סיום מטלה אני לא XXXX, רק בסיום סעיף כלשהו אני קמה לאכול וכו

זה יכול לעזור לו אולי בלמידה למבחן, לומדים דף אחד והולכים לשחק, דף נוסף ויוצאים לרכב וכו

נ.ב. דיעה אישית, לא תורה מסיני. לא לוקחת אחריות.

אופי, חינוך, כמה השקעה נדרשת מול כמה התוצאה שווה. בכללי אני חושבת שכשמפעילים לחץ בכיוון מסוים הצד השני הרבה פעמים מפעיל התנגדות. ולהגיד אכזבה מילד זה אף פעם לא הדרך הנכונה לחנך לדעתי.

היה תקופה שניסיתי ריטלין, עזר ליכולות ההקשבה אבל לא למוטיבציה כי באמת לא ראיתי עניין להשקיע. וכמו שכתבתי אני עד היום לא חושבת שהיה לי עניין להשקיע יותר, למרות שהן יכולתי לקבל ציונים הרבה יותר טובים.

אני גם חושבת שלנסות לשכנע זה מה שניסיתם עד היום ולא דווקא עבד, אולי כדאי לשנות גישה. להחליט ולהגיד גם למורה וגם לילד שהלימודים הם באחריותו של הילד, אם הוא רוצה עזרה אז בשמחה ואם לא אז לא. ולא להתאכזב אם התוצאות לא דווקא מתאימות למה שציפיתם.

אבל כמובן שאני כותבת מתוך החוויה האישית שלי ולא דווקא שזה המקרה פה, אז אני מציעה גישה ותחליטי אם מתאים לכם או לא🙂

אין לי ניסיון בכלל עם ילדים בגי כזה, או קושי כזה.

יכולה להגיד לך על עצמי - כשהייתי ביסודי גם לא היה לי שום עניין וחשק ללמוד.

אהבתי רק מקצועות מסויימים ובכל השאר נכשלתי.

אני זוכרת את היום הזה שבו אמא שלי ישבה איתי לשיחה, והסבירה לי שאלה הם חיי. אם אחליט להשקיע, אצליח. אם לא, אעבוד בתור ___.

התחלנו עם מבצעים. המבצע הראשון היה להביא 80 במספר מבחנים, התמורה - סידור לבת מצווה עם כריכה בהתאמה אישית במקום כריכה קרם שהיה לכולן (משהו שהיה מאוד יקר ומגניב באותם שנים חח).

לאחר מכן מבצע על עוד איזה מתנה, כל תקופת מבחנים מחדש.

אני לא יודעת מה הגישה החינוכית בעניין מבצעים, לי זה העלה את המוטיבציה.

אני ממש מעריכה היום את אמא שלי על הצעד הזה, הייתי חייבת את האיפוס כדי להבין שיש פה בעיה ואני חייבת לקחת אחריות עליה.

לא אשקר, עד היום - אני שונאת לשבת להקשיב וללמוד. קשה לי ברמות. אני עם קשיי קשב מאבדת עניין ברגע.

האם יש תחום כלשהו שהילד כן אוהב? אני נגיד ממש אהבתי מקצוע מסוים, הוצאתי בו תמיד 100 והמשכתי לימודים בכיוון.

הלוואי וכבר בילדות היתי יכולה לתקתק חוגים בתחום.

בנוסף למבצעים וההצלחה שלך שהגיעה ב"ה, לקחת גם כדורי קשב?

או בלי הכדורים הצלחת בסוף?

מעניין...

אני עם תרופות קשב רק לאחרונה, בשביל העבודה

התבוננות עצמית ואישית, שלכם מול עצמכם.

הכי טבעי להורה לרצות שהילד שלו יהיה דומה לו (ולאחים שלו, לפעמים). הכי קל לגדל ילד שדומה לך ושדרכו בחיים דומה לשלך.

הכי קל - אבל לא מגדל.

והילדים שלנו, שאמנם אנחנו מגדלים אותם, מעניקים לנו הזדמנות מיוחדת לגדול בעצמנו. להבין שלא הכול בחיים הולך בדרך שאנחנו רוצים. להבין שיש סוגים שונים של אנשים בחיים, וצריך להסתדר איתם ולאהוב אותם. במיוחד אם הם הילדים שלנו.

אז כן, הוא אולי לא אוהב ללמוד, ואולי באמת יש לו קושי שמונע ממנו להצליח ללמוד למרות שהוא מוכשר.

אבל זה לא משנה את העובדה שהוא הילד שלכם, האהוב והמתוק, שצריך תמיכה בדרך החיים שהוא בוחר לעצמו.

ובעיקר - צריך להסתכל על נקודות החוזק שלו בחיים (ונשמע שיש לו כאלה) ולהעצים אותן.

זה לא קל בכלל ועלול להזמין חיכוכים... אבל זו עבודת חיים...

(כותבת את זה ממקום לגמרי-לגמרי מזדהה❤️ גם אני בעבודת החיים הזו עכשיו...)

מקוה מאוד מאוד שהוא לא מרגיש שלא אוהבים אותו

למרות שאנחנו מבקשים ממנו ללמוד

כהורים אני מודה שאני הרבה חותר משחררת ובעלי פחות...

וזה החשש שלי גם

הבעיה ישיש לי עוד חשש

ולא יודעת מה מוצדק יותר

ואיך לאזן בין שתי החששות

שבעצם לא לתת לו את "הטיפול" שהוא צריך

זה להזניח את הבעיה ששאולי יש לו והיא צריכה מענה

חוששת שכשיהיה גדול יגיד לי אבל למה בעצם לא טיפלתם...

יש לכם איש מקצוע אמין וקשוב להתייעץ איתו?

נשמע שגם הדרכת הורים תוכל לעזור לכם. (גם לנו היא עוזרת מאוד)

ואיזה הדרכת הורים מומלצת?

איפה מוצאים?

הוא ידע לתת לכם הדרכה רגישה ומבינה, לכם בתור הורים?

ונשמע שיש לכם הרבה סימני שאלה לגביו

התנהגויות שלא ברור ממה הן נובעות,

ומצד שני כל מיני אקסיומות שאתם מתייחסים אליהן כאמת מוחלטת ובעיני מזמינות בירור נוסף.

וביניהם יש נושאים שאתם לא רואים עין בעין.

הייתי הולכת להדרכת הורים טובה בגישה היקשרותית-התפתחותית כדי לעשות סדר ולהבין קודם כל מה אתם רואים מול העיניים ואחר כך איך אפשר לעזור לו.

יש ילדים שלא מעניין אותם לימודים וכשגדלים, בוחרים מקצוע ולוקחים את עצמם בידיים- עושים מכינה כדי להשלים את מה שצריך כדי להתקבל, ולוקחים כדורים אם זה מה שצריך כדי להצליח. אני מכירה כמה כאלו.

והיום, עם התפתחות הבינה המלאכותית, שמעתי שמשערים שכישורים חברתיים- רגשיים יהיו יותר משמעותיים בעולם העבודה מאשר ידע או כישורים אקדמאים.

ועדיין ממש מבינה את הקושי כרגע כשהוא במסגרת בית ספר עם ציפיות מסוימות מהילד והוא לא מעוניין לעמוד בהם. זה באמת מורכב מאוד. חיבוק!!❤️

2 ילדים בשנתיים וחצי זה קשה קשה קשה

מותר לך שיהיה קשה!

ומותר וצריך לפנות לעזרה.

אני מאוד נזהרת מלאבחן, אבל זה נשמע קצת שיש שם דיכאון אחרי לידה, שהוא הורמונלי והעומס משפיע עליו גם

ויש איך לעזור ואיך להקל.

מנסיון. זה בור שחור שהכל נראה לא טוב ולא מתאים ואני ממש גרועה. ואפשר לצאת מהבור הזה.

יש לך רופאת משפחה נעימה? אם כן היא כתובת טובה להתחיל ממנה🧡

יש לך עם מי לדבר? לשתף?

חברה? אמא? אחות? מכרה בעבודה?

יש לך אפשרות לבקש עזרה?

בגדול זה לא פשוט לאף אחת עם שני קטנטנים, ועומס ואת מתארת שאתם לא יוצאים (כי עם שני קטנים), ואת די בודדה

חושבת שהתחושות שלך מתבקשות ממש וזה הזמן לצאת משם, לשתף ולטפל בעצמך.

לא אשת מקצוע מתחום הנפש, אבל בטוחה שיש מה שיכול לעזור ךלך.

שני ילדים קטנים וצפופים זה באמת לא קל בכלל בכלל

אני יכולה להגיד שהייתי במצב ממש דומה, את כותבת פה ממש את המחשבות שהיו לי. בערך חודשיים אחרי הלידה השנייה הבנתי שאני בדיכאון אחרי לידה, ופניתי לעזרה דרך הקופה (אני הלכתי לעו''ס של המרפאת נשים, אפשר גם דרך רופאת משפחה) והיום כל החיים שלי וההורות שלי השתנו ואני ב''ה במקום הרבה יותר טוב. אם מה שאת מתארת פה זה לא מחשבה חולפת אלא משהו שאת מרגישה לאורך זמן, בבקשה תפני לעזרה🩷 יכול להיות הרבה יותר טוב.

וטכנית- תנסי כמה שיותר להקל על עצמך. כמה שיותר להוריד סטנדרטים, למצוא דברים שיקלו עם הילדים, אם יש אפשרות לעזרה ממשפחה וכזה לקבל אותה. אם יש אפשרות שבעלך יהיה יותר נוכח. לנסות למצוא כמה שיותר זמנים שקטים לעצמך במהלך היום.

בהצלחה🩷

למרות שעברו 20 שנה מאז שחוויתי את הסיטואציה הזו

אני יכולה להזדהות עם כל מילה

הורות זה קשוח

ול2 תינוקות זה על גבול הבלתי אפשרי

זה בסדר שאת מרגישה אבודה

זה יותר הגיוני להרגיש ככה מאשר לשלוט במצב

מה שיכול לעזור קצת

זה שמישהו ישגיח עליהם ואת תצאי

אפילו ליום שלם

או אם זה אפשרי לכמה ימים

למלא מצברים

זה לטווח קצר

למצוא זמנים למנוחה אמיתית

לטווח הארוך לתכנן ילודה

או במילים אחרות למנוע עד שתרגישי אחרת

תקשיבי כשהם קטנים ותלויים בך על כל דבר זה קשהההההה

אני כל פעם שהילדים שלי מתלבשים לבד/ שמים נעליים לבד/ לוקחים אוכל לבד

אני בהלם

אשכרה סוף סוף הם יכולים לעשות משהו בלי שאני אעשה כל דבר כל דבר כל דבר.

הגיל שהם פצפונים והכל מגיע אלייך, את צריכה להלביש/ לחתך/ לקלח/ להרגיע/ לחבק

זה מתיש ושוחק מאוד מאוד.

אבל בסוף הם גדלים (ושלי עדיין קטנטנים, בני 5 ו-3)

והכל נהיה יותר קל.

בינתיים, מצטרפת למה שאמרו פה. לבדוק דיכאון אחרי לידה.

כי נראה לי כשהכל תקין חוץ מזה שמאוד מאוד מאוד מאוד קשה, יש גם דברים טובים ומהנים בהורות

ונשמע שאת ממש לא שם.

תחשבי שאם תקבלי חותמת רשמית מרופא יהיה לך קל יותר והסביבה שלך כנראה תבין אותך יותר ותתמוך בך יותר.

את ממש נורמאלית

יש זמנים ותקופות שהכל נראה קשה קשה קשה

אם המשאבים הפנימיים שלך מרוקנים אז בכלללל

זה עובר

ילדים גדלים

דברים נהיים קלים יותר עם הזמן

והופ אפילו תגלי שבא לי עוד אחד

לראות אמהות אחרות ולהניח שהכל סבבה להן זה פייק, אשליה.

בלי קשר- תבדקי חוסר בויטמין b12 תתפלאי לשמוע כמה זה משפיע בטירוף על מצב ועייפות רגשית נפשית

יכול להיות שכדאי לך גם להיעזר באיש מקצוע וכו' יש דרך הקופה, אבל בלי קשר לזה-

1. בדקת ברזל וB12 לאחרונה?

2. יש לך אפשרות לצאת להליכה יומית? הליכה בעיקר ופעילות גופנית מאוד משפיעים על הנפש

3. הגדולה (גם כן גדולה... היא בטח עוד לא בת שנתיים) בוכה עכשיו חריג או שתמיד היתה בוכה הרבה?

4. יש לך אפשרות שמישהו יקח את הילדים ליום שלם ואת תברחי לצימר ליד הים?

5. יש לכם ארגון התנדבות לעזרה אחרי לידה?

6. יש לכם באזור תכנית אימהות? מפגשים שבועיים במתנ"ס/אמא מלווה אמא/ וכו'?

צריך לבוא לעולם עם אח/ות גדולים 😍

והילדים שלי עוד עם ספייס יפה בינהם... זה גיל נורא נורא קשוח אבל חייבים לעבור בו בשביל לגדול 🙃

אין לי זמן לענות ארוך.

ומצטרפת לכל הדברים שהקודמות היו מעלי.

אבל רק יכולה לעודד שגם לי היה ממש ככה. ופתאום עכשיו הם קצת גדלו (עכשיו שנתיים וחצי ושנה וחודשיים), והתחילו לישון לילות. ואני מרגישה שהתחלתי לנשום ומבינה כמה היה קשוח לפני זה.

שיש גם דרך קופ"ח וגם מרפאות לנשים אחרי לידה שאפשר לקבל ללא תשלום טיפול פסיכולוגי מעולה.

הבדידות קשה מאוד. יש מעגלים של אימהות בסביבה שלך?

וזה לא היה דיכאון אחרי לידה

זה פשוט היה הרגשה שאין אותי וזהו.

מבטיחה לך שזה משתפר

אבל עכשיו תנסי לראות מה בכל זאת יכול לעזור לך

אולי יום בשבוע שאת יוצאת לבד עם חברות/משפחה/חוג/מסעדה וכן הלאה

במיוחד עם צמודים.

זה לופ שלא נגמר❤️

יש לך אפשרות להתאווררות קבועה פעם בשבוע? חצי שעה ביום? משהו שהוא שלך ולא רק של האמהות?

את עובדת? סביבה תומכת? את מונעת הריון כרגע?

התחושות שלך סופר לגיטימיות ואי אפשר פשוט לסבול אותם עד שהם יגדלו.

איפה את יכולה ביום יום שלך להקל על עצמך ולנשום אוויר? אי אפשר לחיות ולהחיות ילדים בלי דלק.

קודם כל את יכולה גם לא להניק. מבטיחה לך. אל תעשי מה שאת לא רוצה.

דבר שני, את יכולה לשלוח למסגרות (אם אני מבינה נכון הם לא במסגרות כרגע) ולצאת לעבודה ותהיה לך חברה והפוגה מהאמהות

גם בלי קשר לכסף שאולי זה לא משתלם. זה משתלם לנפש שלך. ובסוף זה ישתלם גם בכיס.

ואפשר גם בייביסיטר ולצאת עם בעלך

ולדעתי בשלב הזה - למנוע עד שתמצאי את עצמך מחדש, אם יורשה לי.

נשמע שהלבד והתלותיות של הילדים בך גומרת אותך אבל זה לא חייב להיות ככה

ולדעתי אין צורך בטיפול אם את יודעת מה חסר לך. את "רק" צריכה למלא אותו

חיבוק ענק אישה יקרה♥️

עם לצאת לעבודה. זה יתן לך אויר ולפעמים בעבודה אפשר למצוא גם חברות

והיא צוחקת שכל המשכורת שלה הולכת על תשלום למסגרות והיא יוצאת לכמה שעות חופש מהאמהות…

ולך אישה יקרה חיבוק ענק והרבה כוחות🫂❤️

ולמנוע להרבה זמן…

זה אומר שהם קטנים וצפופים

זה הרבה מאוד שינויים בתווך קצר

תני לעצמך זמן

(לשקול ממש גם מניעה)

זה באמת משתפר

הם גדלים

וזה נעשה יותר קל

ואת גם תפתחי מיומנות חדשות

ובעיקר- בלי ביקורת עצמית

(ואם את חושדת בדיכאון אז טיפול! אפילו לקחת הלוואה בשביל זה

זו השקעה לתווך ארוך ושווה כל שקל)

זה קריטי בשלבים האינטנסיבים האלה..

לא כל החיים ייראו ככה!!!

ובינתיים- אולי תנסי בימים שנעים בחוץ לצאת לטייל עם העגלה, ההליכה והשמש ממש טובים לנפש. ❤️‍🩹

הבנתי שזו שיטה נפלאה לבעיות קשב

שמלמדת את הילד על תפקודים ניהוליים, ועוזרת להתנסות בהם במסגרת כיפית, עם העברה של היישום למטרות תפקודיות יומיומיות.

יש דרך הקופה, גל קופה עד גיל מסוים (לא בקיאה). וביטוחים פרטיים אם יש החזר על ריפוי בעיסוק אז לכאורה כן

צריך אבחון רפואי שיש הפרעת קשב כדי להתחיל לטפל, לא יודעת אם כולם מתעקשים על זה.

קבוצת טיפול דרך הקופה, או הדרכת הורים.

על אחד על אחד כן

אם הבן של הפותחת לא מאובחן, אולי הוא יכול לקבל מענה דרך קבוצה.

יש מרפאות בעיסוק מוסמכות קוגפאן.

להתחיל עם הפניה להתפתחות הילד

אמור להיות החזרים מהקופה

מטפלות בנושא של תפקודים ניהוליים ועוזרות לילד לפתח אסטרטגיות בכל התחום הזה.

אבל קוגפאן זה מעולה אם יש

אז עשינו פרטי

שאחרות לא יטעו ויחשבו שבכללי במכבי. המון מטפלות מוסמכות קוגפאן זה קורס מאד נפוץ אצל מרפאות בעיסוק שעובדות עם ילדים.

כשמתקשרים למוקד במכבי ומבקשים לקבוע, עונים שאין מטפלות קוג פאן במכבי.

וגם אתמול הייתי באבחון אצל ילד אחר שלי וחזרו על זה שוב ושוב. היא אמרה שאין במכבי ושהיא ממליצה בכל זאת...

ברור שיש את זה אצל לא מעט מטפלות (מי שעברה עוד הכשרה נוספת) אבל לא במרפאות של מכבי.

לפחות זה מה שנאמר לי במרכז גדול במרכז.

קשה לי להאמין שבכל המכונים של מכבי אין מטפלות מוסמכות קוגפאן. ויש הרבה מכונים שעובדים בהסדרים עם כל הקופות ובוודאות יש שם.

אני ממליצה למי שאומרים לה ככה להתקשר למכון ספציפי ולשאול אם יש שם.

כנראה שאין את זה ברשימה של הנציג הארצי אבל בפועל יש במכונים

שאין משהו שמוגדר כטיפול בשיטת קוגפאן, אבל יש מרפאות בעיסוק רגילות שיש להן הכשרה גם לזה.

זה אחד הקורסים הכי נפוצים שמרפאות בעיסוק עוברות.

לא סביר בכלל שבכל מכוני מכבי אין. כנראה אין להם באופן רשמי כזה, ולכן אני ממליצה לברר ישירות מול המכון שם הם יודעים האם יש להן מטפלות מוסמכות לכך.

אני מתכוונת שהרכזת של התפתחות הילד התקשרה לנוירולוגית ילדים שכתבה לנו בהמלצות על קוגפאן ואמרה לה לא לכתוב את זה כי אין להם במכבי מטפלות לזה. נכון שבפועל קיימות מטפלות כאלו, אבל לא ברמה שמכבי מוכנים שייכתב בהפניה כי יש ממש מעט כנראה ולא משהו שהם מגדירים ברשמי שיש. ולכן אין דרך להגיע לזה דרך מכבי

כמובן שזה קיים. ולא, ממש לא כל מרפאה בעיסוק עושה את ההכשרה הזאת, היא יקרה וארוכה... צריך ממש לרצות להתעמק במענים לקש"ר...

עשה פלאים

הוא לא מאובחן. היינו לפני כמה שנים אצל רופאת ההתפתחות, ואמרה שזה נראה ממש הכיוון אבל בגלל שהוא בגן והמצב לא דורש טיפול תרופתי היא לא נתנה אבחון.

ב''ה המצב היום לא מצדיק טיפול תרופתי (לדברי המורים, ולאור ההישגים שלו וההתנהגות שלא מפריעה ב''ה).

אנסה לברר על טיפולי קבוצתי ואיך זה בקופה שלנו

מצטערת לאכזב..

אולי אני צריכה לנסות עם מטפלת אחרת,

אבל כמו בכל טיפול, יש מי שעוזר לו יותר, יש מי שפחות.

שאלון 1 את ממלאת, שאלון שני הגננת. את מביאה הכל למזכירה- הפניה ו2 שאלונים. היא סורקת ושןלחת לקופ"ח. את מקבלת אישור לאבחון אחרי שבוע- שבועיים. ואז את יכולה להתחיל לשלוח למכונים להתפתחות הילד את ההפניה ו2 השאלונים כדי להיכנס לרשימת המתנה לאבחון.

ספורט טיפולי קבוצתי הרבה יותר פשוט, אם זה בהסדר עם הקופה את רק מבקשת הפניה מהרופאה. תלוי במדריכה של הספורט אם את משלמת לה ומגישה קבלות כדי לקבל החזרים מהקופה או שאת מורידה התחייבויות ונותנת למדריכה.

אולי תבדקי אם יש החזרים מהביטוח, אם יש ,אז למה לא לעשות פרטי?

בהצלחה!!

יכול להיות שזה פיזיותרפיה ולא ריפוי בעיסוק. בכל מקרה כדאי לפנות להתפתחות הילד (פשוט תתקשרי להתפתחות הילד באיזור שלך ותשאלי מה התהליך ומה זמני ההמתנה.) כדאי לך לברר גם על הביטוח הפרטי, אבל ממה שאני יודעת ביטוחים פרטיים שמכסים טיפולי ריפוי בעיסוק מבקשים אבחון מהקופה כדי לתת החזרים. ואם זה לא משהו דחוף או שמשפיע על החיים אישית אין מצב שהייתי משלמת על פרטי, זה 300-400 לטיפול...

את ברשותך נדחפת לשאלה

איך יודעים איזה טיפול מתאים לו?

לקחתי כבר את השאלונים מהמרפאה, הם ידעו להתאים לו את הטיפול הנכון? או שאני צריכה לבקש משהו מסויים?

קצת נמנעתי מלהתקדם בינתייל כי אין לו קושי מובהק אלא משהו כללי מסורבל כזה כמו שתיארת.. והוא מאד מאד חכם ותקשורתי שזה מפצה על זה.

ניגשת לאבחון ראשון, משם זה מתגלגל.

אם המרפאה חושבת שיש צורך באבחון נוסף, היא תפנה.

לגבי לבקש - את מגיעה עם כיוןון על קושי בתחום מסוים? כמו קושי בדיבור? קושי בריפוי בעיבוק?

כי אם אני לא טועה אלה שאלונים שונים..

נמנע מטיפוסים, רק לאחרונה התחיל לקפוץ וזה עדיין מאד קשה לו, יש לו ריצה מצחיקה כזאת..

מוטוריקה גסה זה פיזיותרפיה, אבל בכל מקרה הייתי מתייעצת עם הרופא ילדים שלו, שיתן הפניה

הוא אמר לי למלא טפסים אם אני רוצה

ושבכל מקרה רוב הדברים שציינתי אפשר לחכות לפחות עד גיל 4 שיסתדרו לבד.

לי זה כן מרגיש שצריך חיזוק אבל הוא בלבל אותי..

זוכרת את ההמלצה הראשונה, הייתי בטוחה שעולמי חרב עליי חחח

בביטוח הפרטי שלנו אין כיסוי להתפתחות הילד..

תתחילי את התהליך בלאומית עם הטפסים. מרגע הגשת הטפסים קיבלנו תור דיי מהר, תוך איזה שבוע שבועיים.

משם התגלגלנו.

אם המרפאה בעיסוק תחשוב שזה לא אצלה, היא תפנה לאבחון פיזיו.

לגבי ספורט טיפולי, שיתפתי פה בעבר.

התחלתי קבוצה חדשה במקום מוכר יטעם הקופה, הילד הלך פעמיים וכל יום מתחנן ללכת.

הוא ממש נהנה. יש שם עוד 4 ילדים בגילו, כל אחד עם קשיים אחרים וכולם מסתדרים שם מצוין. ממליצה.

המלצה לאן לפנות (זה גם עוזר להקדים את התור אח"כ למה שצריך)

במקביל תתחילי ספורט טיפולי, זה בכל מקרה יעזור (במידה והמדריכ/ה טובים)

לא בטוחה שבמכון יסכימו להכניס לרופא לפני כל האבחונים (ככה בכל מקרה היה בסניף שלנו, הלוואי שאצלהם זה שונה)

שלוש, משהו כזה, והוא המליץ לי איך להתקדם הלאה.

בלאומית עשו את המוות כדי לזכות להיפגש איתה, מי שישמע המזכירה משלמת לה מהכיס הפרטי שלה.

יהלום נדיר שהשמישמור אם יגעו בו יותר מידי 😈

צריך הפניה מרופא ילדים, או שאפשר פשוט לקבוע?

מקבלים ילדים עד גיל מסוים?

הבן שלי כבר עבר כמה סבבים בהתפתחות הילד, של פיזיותרפיה לריפוי בעיסוק. אבל אצל רופא התפתחות לא היינו.

יש לו תור נוסף לאבחון של ריפוי בעיסוק, אבל אני רוצה משהו יותר כולל.

כשהבן שלי היה בן שנה ו9 הרופאת משפחה אמרה לי לפנות לרופא התפתחות, פניתי לסניף של התפתחות הילד אצלינו וקבעתי תור לרופא התפתחות.

זה היה הדבר הכי פשוט בכל הסרט הזה של קלינאית תקשורת-פיזיותרפיה-וריפוי בעיסוק.

@רוני_רון במקביל תקבעי כבר תורים לבדיקת שמיעה וראיה כי תצטרכי את זה.

ותלכי לאף אוזן גרון מומחה כי לפעמים נוזלים או דברים באוזניים ובמערכת אא"ג גורמים לסרבול.

אבל בכללית צריך הפניה של רופא ילדים, ואז לםנות למכון להתפתחות הילד הרלוונטי ולבקש תור, צריך למלא איזה טופס ארוך (שלחו לנו 5 דפים, לא יודעת אם הכל שלנו או חלק בשביל המסגרת), ואז אפשר לקבוע את התור. כל זה ואנחנו כבר היינו פעמיים עם הילדה אצל רופא התפתחות והם אומרים לנו לחזור (ומדובר על ילדה עם תסמונת דאון שמטופלת בכל מה שצריך).

בכנות, אצלנו זה מרגיש מיותר, כי יש לה גרף התפתחות משלה וכאמור, היא כבר מטופלת במעון בכל המקצועות הפרא-רפואים, אבל אולי הוא יכול לשפוך קצת אור על ילד 'רגיל'

מבקשים ספציפית תור לרופא התפתחות?

כי מילאנו שאלונים להתפתחות הילד, וקבעו לנו כל פעם תור לאבחון, אבל רק של פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק.

השאלה אם אני צריכה לבקש משהו נוסף, או שהם קובעים אבחון לפי מה שעולה מהשאלונים.

ישירות למכון הרלוונטי ושואלת, הכי טוב.

להתקשר ישירות ולהגיד שאת רוצה תור לרופא התפתחות ושאת רוצה לדעת מה הפרוצדורה

לא יודעת אם דווקא רופא התפתחות זה מה שאני צריכה, או שיש עוד אפשרויות. בגדול אני רוצה אבחון יותר כללי, ולא רק ספציפי של ריפוי בעיסוק.

עד איזה גיל רופא התפתחות מקבל?

אני יודעת שיש דברים בהתפתחות הילד שהם עד גיל 6, ויש דברים עד גיל 9. הוא עכשיו בן 7.

אני אמורה להיות שם עוד שבועיים באבחון של הריפוי בעיסוק. תוהה אם לנסות להתקשר ולברר לפני, או לשאול כשאני כבר אהיה שם.

אני הייתי חכמה ישר שזיהיתי בעיה מילאנו שאלונים ושלחנו, לא חיכיתי יותר מידי

אני הייתי חכמה עכשיו בנושא אחר, קבעתי תור שנה קדימה לפסיכיאטר ילדים (אחרי שרשור הכדור, שיהיה תור נראה אם יהיה צורך).

קלינאית/ריפוי בעיסוק - שנה וחצי קדימה, לפחות באזור שלנו...

לרופא התפתחות או שזה יוצא שנתיים וחצי המתנה עד שמתחילים לטפל??

אנחנו עשינו אבחון קלינאית כבר לפני חצי שנה, ורק עוד חודש יש לנו רופא התפתחות, אז בעצם התחלנו רשימת המתנה מאז

ריפוי בעיסוק שהיא גם צריכה - אמרו לנו שרופא התפתחות יחליט אם יש צורך ואז יפנה אותנו...אז בעצם שם נחכה לתור לאבחון ורק אז נתחיל רשימת המתנה

היו שנים שהיה מותר לקחת מיילדת פרטית מתוך הצוות הקיים והוחלט שזו אפלייה בין נשים במצבים כלכליים שונים.

אני מבינה שהיום מותר חקחת אבל היא בתור מלווה ולא במקום המיילדת במשמרת

עשיתי אצל אחת כזאת קןרס הכנה ללידה ראשונה

לא יודעת אם מלווה במרכז

0523115963

אני לא מהמרכז

אבל מאמינה שיש שם כאלה

ונשמע לי גם שיכולה להתאים דולה ביומכנית

מבחינת הגישה

קוראים לזה ביומכניקה של הלידה

וממה שאת מחפשת נשמע שזה יכול מאד לענות על הצורך

ליוותה אותי פעמיים והייתה ממש פרקטית. ממש לא עצות וסגולות

אני מצאתי אותה שם בזמנו

מדהימה

למדה ביומכניקה של הלידה.

הכי אלופה שיש

‏‪+972 58-580-2617‬‏

לטיפול נפשי יש יותר דברים

קבלות שכתוב בהם טיפול זוגי/ אישי.

דרך האתר של המילואים

יש שם כמה שדות למלא שבגדול זה להעתיק מהקבלה (שם המטפל, טלפון שלו וכאלה)

אם זה לא על הסעיף של טיפול נפשי שמוגדר למטפלים מוסמכים, לא צריך מעבר לקבלה...

לטיפול הנפשי צריך להוסיף גם תעודת הסמכה של המטפל.

זה הקישור שהגשנו בו היום, מקווה שהוא מעודכן (נעקוב ונראה) -

TipoolRigshi360 פניה למרכז מילואים 360 קרן הסיוע השתתפות בעלויות טיפולים רגשיים

ממליצה אחרי יום יומיים להיכנס לאיזור האישי באתר מילואים ולוודא שנפתחו בקשות לפי מה שהגשת.

שווה להגיש!

ובהקדם כדי שיהיה זמן לתקלות 🙄

מה שעבד לי זה לנסות להכין הכל פינגר פוד

תפוא בתנור בצורה שהיא יכולה להחזיק

טוסט לחתוך רצועות שתוכל למצוץ

פנקייקים כנל

על כמויות לא התעקשתי איתה מעולם (עדיין אוכלת כמו ציפור) אני לא מאמינה בזה… ולא רוצה להכניס לה יותר מידי התבוננות בצלחת…

זוכרת שהייתי מנסה לפני בקבוק באמצע היום להציע אוכל כלשהו

לא ץמיד עבד אבל לפעמים משך אותה עודמחצי שעה שעה ואז כבר השתפרות

וזה תהליך לחלק ילדים… לאט לאט…

חיבוק

עם הזמן היא תגדיל כמויות ותוריד הנקות.

היא שותה מים במהלך היום?

אם לא, יכול להיות שהיא יונקת בשביל נוזלים.

לא כתבת כמה היא יונקת במהלך היום.

האם היא יונקת גם בלילה?

נשמע שהיא נמצאת איתך כל היום ולא במסגרת.

זה יותר קשה ככה להוריד את ההנקה ולהגביר את המוצקים, כי זה כל הזמן זמין.

רעיונות לדברים שהיא יכולה לאכול:

פשטידות, קציצות, טונה, מרקים, ירקות מבושלים, פנקייקים, פירות

לק"י

בסופי שבוע ובשבתות הוא באמת לפעמים בעיקר יונק.. או שהוא מכרסם פירות שלמים רכים/ בננה בכפית.

לא תמיד הוא אוכל טוב, גם אם יש מרק וכדו'.

אצל המטפלת הוא אוכל בבוקר מנת פירות, ובצהריים מרק עם עוף, ירקות ועדשים.

שניצל, קציצות-בשר/עוף/ירקות, מוקפץ עם עוף/ בשר טחון, פירות, אבוקדו, טונה, פיצה, שליליות גבינה, פשטידות, אנטיפסטי, אורז עם עדשים, אמרת שהיא לא רוצה לחם- אפשר לנסות עם ממרחים שונים- חמאת בוטנים, חומוס, טחינה לראות אם אולי משהו כן זורם לה.

לגבי איך תאכל יותר, אפשר לנסות להביא מאכל אחד וכשמפסיקה לאכול להביא לה עוד סוג וכך הלאה...

ולגבי ההנקה אחרי- אצלי תמיד רצו הנקה למנה אחרונה כל עוד אפשרתי...

אני לא מכירה ילדים בני שנה שלא יונקים ולא מקבלים תמ"ל אפילו שתיאורטית זה אפשרי.

גם אצלי בן 11 חודשים בעיקר יונק.

נשמע שהיא אןכלת ממש יפה, נותנת לך רעיונות מה הבן שלי אוכל-

ציפס בטטה, ירקות מבושלים של מרק, אצבעות של ירקות ופירות חיים חתוכים, אבוקדו, לחם עם חמאת בוטנים/ טחינה/ חומוס, פנקייק (אפשר גם פרווה עם מים במקום חלב), חביתה, קציצות, דגים, פסטה, עוף, ובטח יש עוד דברים שלא כתבתי...

ואכילה חברתית מאוד עוזרת, הוא יושב בכיסא שלו לידנו, אנחנו אוכלים והוא אוכל, ככה הוא אוכל יותר.

ועדיין אף ארוחה שלו לא מחליפה הנקה חוץ מזאת אצל המטפלת.

בבית הוא תמיד יונק כמויות יפות גם אחרי ארוחת מוצקים יפה. (והוא גם שותה יפה מים)

רובם עד גיל שנה וחצי+ חיו בעיקר על הנקה.

תנסי לא להילחץ מזה. כי הם מרגישי כל הפספוסים האלה.