ואני מתכוון לזה שהיום בעידן האלחוטי, כשיש ויי פיי שלפעמים הוא לא חסום, וברור שהוא פרטי ולא של מקום שמשאיר את זה פתוח לטובת לקוחות, נגיד - אנשים מרגישים חופשי לגמרי לגלוש על הרשת של השכן/הבית המזדמן שהם נמצאים לידו, כשהם בפלאפון - וזאת כמובן כדי לא לנצל את כל חבילת הגלישה שלהם כבר באמצע החודש. כנ"ל במחשבים ניידים, גלישה "התעלקותית" על חשבון מישהו.
ותהיתי לעצמי עד כמה זה ראוי. נכון, תמיד יכולים למצוא היתרים הלכתיים לכאן ולכאן, להגיד שברור שאני לא מוריד סרטים כבדים, ולא מעמיס על הפס שלו, ובכלל - אם הוא לא נעל, זה בעיה שלו - ועדיין, אני שואל - האם כאלה אנחנו רוצים להיות? אנשים שמסתמכים בעיקר על קולות? האם לא היינו רוצים לנהוג מידת חסידות?
וכמה תהיות שנכנסות בתוך זה:
1. "אני לא מוריד/צופה בדברים כבדים" - אוקי, הפעם לא, אבל ככל שהרגישות לרכוש הזולת יורד אט אט, עלולים להגיע גם לשימושים יותר כבדים, לא? הרי עם הזמן החומות הדקים ממילא - יכולות ליפול בקלות...
2. "מי שרוצה שלא יגלשו לו על הויי-פיי, שישים סיסמא -אם לא שם, בעייה שלו" - באמת? קודם כל - אולי הוא לא מבין בזה יותר מידי? דבר שני - זה שמשהו מונח לעיני כל, זה אומר שמותר להשתמש בו? הרי אם נשווה את זה לסחורה שעומדת ברחוב בחוץ ותכל'ס אין מי שמשגיח עליה ממש - גם לא מצלמה - בדבר כזה לא יעלה על דעתכם לגנוב אתהדבר על אף שהוא לא נעול בחנות עצמה...
3.העולם שהולך והופך להיות וירטואלי ודברים שהם קניין הם כבר לא משהו מוחשי שניתן להרגיש ואולי להתייסר ייסורי מצפון על הלקיחה ללא רשות - כן, זה אינטרנט אלחוטי שמרחף באוויר - זה אומר שזה לא כמו אופניים שנמצאים על הקרקע? הרי גם לקחת סיבוב באופניים של מישהו אחר למרות שהוא לא יינזק מזה אולי בכלל - אסור...
וכנל לגבי הורדות דברים שמוגנים בזכויות יוצרים.סרטים, שירים, ועוד.
לאחרונה יצא לי לשמוע ראיון עם שולי רנד, שמכר מעל מאה אלף עותקים מהדיסק הראשון שלו. לפליאת המראיין הוא השיב - ובכן, כנראה שהציבור שצורך אותי הוא ממש מקפיד לא לצרוב ולא להעתיק.
כמה כואב
בקיצור -הרבה תהיות, ובעיקר מחשבות איך אנחנו כחוד החנית המוסרי של עם ישראל, אלו שמסתכלים אליהם ואומרים "פשש...תראו איך הדתיים האלו עם הכיפות הגדוליות מתנהגים" - כשזה יכול להיות לטוב, קידוש ה', או לרע, חילול ה' - איך אנחנו צריכים לנהוג, ואולי להחמיר על עצמנו יותר מאשר "חייבים".
