טוב לי עם מי שאני, ב"ה, אני שמחה להיות אני ולא רוצה להיות אחרת.
אבל..
אני מרגישה נטל.
נכון, יש הבדלים בטבע שלנו, טבע של בנים וטבע של בנות.
ולכל אחד יש את היתרונות והחסרונות (שהם בעצם יתרונות) שלו.
ובתור בת יש לי המון תופעות לוואי, מה לעשות.
כמו כולן, עודף ריגשיות, מכל דבר לעשות דרמה, להפגע בקלות וכו'.. אני מאמינה שאתן מכירות את זה פחות או יותר לבד. (ואני יוצאת מנקודת הנחה שאני קיצונית בקטע הזה, ובע"ה משתדלים לעבוד על זה..)
ואני רגילה לזה, נולדתי עם עצמי, מה לעשות.
אבל פתאום אני מרגישה נטל כלפי הצד השני.
שאני עושה את הכל כבד.
שבתור אישה- אני אובייקט שמצריך הרבה יחס ורגישות. יותר מדיי.
ורע לי עם זה. אני מנסה כמה שאפשר להקל, לא להיות כבדה ולנסות לרכך את הדברים.
אבל אני לא מצליחה לגמרי.
המשפט: "אם משהו שאמרנו יכול להתפרש בשתי דרכים, ואחת מהן גורם לך להיות עצובה או כועסת, התכוונו לפירוש השני."
כל כך נכון. והוא לא ישתנה. זה בטבע שלי.
אבל אני כבר מתחילה לרחם על הבנים שצריכים לסבול את הקטע הכבד הזה בכל דבר. שאני צריכה לעצור, לברר את הכוונה, להרגע, להוריד מהלחץ..
אז בנקודה הזאת- כן, מעניין אותי אם רק אני ככה, או שזה מצב פחות או יותר נורמלי.
אני יצור מוזר? או שיש עוד כאלה שמרגישות ככה? (אם הצלחתי בכלל להסביר את ההרגשה)
תודה ממש!
[ובכוונה כתבתי את זה בפורום הזה. כי חשוב לי לבחון את זה דווקא מנקודת המבט הזאת]
)
)
