שאם זה בא מצד האמא, זה לא כ"כ נורא..

כשחמותי מעירה לי, זה מעלה לי את הפיוז!!

אבל כל עוד זה מאמא שלי, אני שמחה שאכפת לה גם

אך נראה לי שיותר ממקום של ביקורת וזה מה שמפריע לי...

ולמדתי להתעלם, למדתי שככה היא חושבת שראוי לגדל ילד, 

וככה היא גידלה את ילדיה, או שלפחות ממרחק של שנים ככה היא זוכרת שהיה טוב לנהוג.

(ויש הבדל גדול, משום מה היא לא זוכרת את כל המקרים היוצאי דופן שקורים עם ילדים, שלפעמים הם אכן עייפים, או לפעמים כאמא החלטתי לאפשר להם ממתק, למרות שאח"כ יאכלו פחות בארוחה, וכו... או שבאמת היא גידלה מלאכים.)

וכשאני לידה אני משתדלת לכבד כמה שיש לי כח, בלי לחשוב שאני לא בסדר באמהות שלי, רק הבנה שככה היא רואה את זה כרגע, ואין לי שום סיבה או זכות לשנות לה את הראיה. (אני גם לא חושבת שיש סיכוי)

אז אם בקלות אני יכולה לידה לנהוג כמו שהיא היתה רוצה - אני עושה את זה, ואם לא - לא.

ואם אני רואה שיש משהו שיכול לתת לה נחה, אני משתדלת לעשות את זה לידה.

נגיד כשילד אוכל ממש יפה, לבוא להאכיל לידה. לא שאני מתפעלת מהאכילה שלו, כי נגיד אני יודעת שבדיוק הוא מורעב, אבל זה משמח אותה, אז למה לא?

והכי חשוב - בלי נקיפות מצפון על עצמך, ה' נתן לך את הילדים, כי את הכי טובה בשבילם.

ובלי עצבים על המעירים - זה הם!

ובצורה רגועה (לא מיד אחרי נסיונות האכלה כושלים)

אני מעלה את העניין לשיחה מדי פעם. מסבירה שהילדים ב"ה אוכלים. ושאני דואגת להציע אוכל. שלא תמיד ילדים רעבים. מותר לילד לא לרצות לאכול. אני מריגעה שאני עוכבת אחרי הכמויות הנאכלות.

אני עושה זאת בעוד נושאים שחשובים לי והסבתות חושבות בהם הפוך...

עם הזמן אני מרגישה שהדברים מחלחלים והסבתות מבינות שיש דעות נוספות מבוססות ומוצקות על גידול ילדים... והן גם מפחדות להסתבך איתי, אין להם כוח לעוד הרצאה בנושא  ;)

במקביל אני משתדלת לקבל את דעתן ורצונותיהם בעניינים שלא עקרוניים לי. הן אוהבות להיות מעורבות. הן סבתות והן דואגות, ומותר להן

בהצלחה!

גם לי מפריע הערות מחמותי. אבל זה בעיקר בגלל שהיא בראש מאוד אחר ממני בכל הנוגע לעניני בריאות, תזונה וכו'.

אבל לפחות בקביל היא כל הזמן מפרגנת שהאיך הוא מטופח ואיך אני משקיעה

אבל אמא שלי כל כך דואגת ומסתכלת עלי במבט כזה כאילו אני מתעללת בנכד שלה

שזה ממש קשה לי להיות שם. אני ממש מאבדת את הביטחון שלי כשאני באה

(אנחה עמוקה)

היא לא יודעת יותר טוב. כלומר תמיד כדאי לשאול ולהתייעץ כי נסיון שלה הוא יקר אבל לא לקחת יותר מדי ברצינות

אין  לי מה לייעץ כי אצלי זה גרם לריב רציני גם עם אמא וגם עם חמות-שתיהן אמהות מאוד מאוד פולניות, אז מאחלת לך לנהוג בתבונה

רק נלחצת ומלחיצה שהוא לא אוכל מספיק

ומרב שהיא לחוצה היא דוחפת לו מלא עוגות ופירות וכשמגיעה הארוחה הוא כבר ממש שבע

מפרגנים לי בנושא הזה, רק ביקורת(

" ב"ה לך היו הרבה שנים לעשות טעויות עם הילדים שלך. עכשיו תורי לעשות את הטעויות שלי"

(היא סיפרה לי שאמרה זאת פעם לאמא שלה בסוף ביקור שהיה מלא בהערות כלפי סגנון החינוך/תזונה/גישה חינוכית ועוד מלא דברים שלה)

ואם אשה היתה מדברת כך - 

הייתי  חושש דווקא לתוצאות של אופן הגידול של הוריה אותה...

ובכל זאת,

גם בדיחה משדרת אוירה מסויימת,

לא ראויה לדעתי.

נכון שבדיחות על "חותנת" היו משכבר..

אבל כנראה שבאופן ויזואלי ובהקשר לשרשור ספציפי ובניסוח כזה, נשמע אחרת.. 

אבל דווקא מחמותי יש באמת מה ללמוד

והבן שהיא גדלה והתחתנתי איתו הוא באמת משהו משהו

אבל היום (הגדול כבר בן כמעט 3)  אחרי שיחות רבות איתה, שמפריע לי הדאגה שלה, ושאני רואה את הדאגה כביקורת, היא התמתנה... קצת

נפשית למחיר הזה... כשאני עצבנית על זה ואין לי כח להערות אני מעדיפה להישאר בבית. לזכור שזה מכוונות טובות ודאגה וגם להגיד להן- אני לא מכריחה לאכול. ותמיד לשמור על שפיות-הרי בינך לבין עצמך את יודעת הרי שהוא לא מוזנח ושאת האמא הכי טובה עבורו אז מה אכפת לך מה היא חושבת? ותאמיני לי, גם אני מרגישה ככה לפעמים...

הרבה פעמים מוצאת את עצמי מצטדקת בפני ההורים/האחים הגדולים על אופן ההתנהלות שלנו עם הילדים,

משתדלת לומר לעצמי שאני "אמא טובה דיה" (יש מושג כזה בפסיכולוגיה) ושזכותנו לעשות את הדברים כפי שאנחנו מבינים.

משתדלת גם לזכור:

א. לפעמים טוב גם לשמוע את דעתם של מי שסביב, כוונתם טובה ולפעמים אפשר לסנן מתוך הדברים עצות מועילות.

ב. כדאי לפעול בהתאם לדינמיקה המשפחתית כדי להימנע מפיצוצים. אם צריך לעמוד על דעתנו או להסביר את השקפתנו, בעלי עומד מול ההורים שלו ואני מול ההורים שלי. חמותי למשל סלחנית כלפי בעלי ועלולה להיעלב אם אני זו שמתעקשת על התנהלות מסוימת. 

להעביר את הילד "טסט"  שנתי אצל רופא משפחה, להדביק אישור על הגב ומדבקה מקדימה על המצח.

אם סבתא גולשת להפנות אותה לפורום שתשאל ...שתתעניין....

לומר לה שאת לאידעת מה לעשות, הילד לא אוכל, להביא לה סיר גדוש שתנסה להאכיל אותו.

לשנן 7 פעמים ביום בקול חזק, "אני לא אהיה סבתא כזו".

חוץ מזה, לא להתרגש, זה חלק ממהות הסבתא, יש תחרות ביניהן על-כך, היא חייבת לנצח.....

רק לעמוד בצד ולעודד......

כל העצות מוצלחות קדימה...

או אותה אחת?

בדרך כלל אני נכנסת בעבודה והוא זוכר את הסיסמא שלי

עכשיו אני ממחשב אחר וממש לא זוכרת את הסיסמא של מינימאוס

ואין לי חשק לתת לו את הדוא"ל שלי כדי לשחזר אותה

חשבנו שזה מתחזה או משהו.....

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....