יש לי תאומות בנות שנתיים
ואחת מהם לא אכלה הרבה כל היום.
בליל שבת בסעודה היא גם כן לא אכלה, ואז כששמתי אותה במיטה היא בכתה המון זמן, בכי משתנק כזה (אתם בטח מכירים, כשבוכים הרבה זמן)
אמרתי לה שעכשיו יושנים!!! ודיברתי נורא בתקיפות, כדי שהסמכות שלי תרגיע אותה (בד"כ זה עוזר) ואז אחר כך הייתי איתה, והרמתי אותה מעל המיטה ושרתי לה כמו שאי עושה בדרך כלל במצבים כאלה.
הפעם זה לא כל כך עזר, היא אמרה שהיא רעיבה.!
טוב אז אנחנו לא הורים מרעיבים, אז החזרתי אותה לכיסא, ונתתי לה שוב את האוכל, וראה זה פלא! היא לא מוכנה לאכול! 
טוב, את לא רוצה? בסדר! אז הולכים לישון.
הקטנה קלטה את הקטע, רק נחו רגליה במיטה, היא מיד בוכה - אנירעעעבבבבהההה 
אז אמרתי לה ברור "עכשיו לא אוכלים! זהו! עכשיו הולכים לישון!" והיא המשיכה לבכות, ובסוף נרדמה.
היא עכשיו בגיל של לבחון את המציאות, וקורה לה שהיא מתעצבנת על חפצים שלא סרים למשמעתה, והיא לא מבינה למה העולם לא הולך לפי רצונה... (חמודה קטנה)
אז די ברור שהיא ניסתה לבדוק את הגבולות של ההוראות שלי, האם גם זה חלק מהמציאות שלא משתנה גם כשצועקים.
אבל בכל זאת, להשאיר אותה רעיבה? בכל זאת היא מסכנה, באמת לא אכלה כלום.
אני חושב שצדקתי, ובסופו של דבר אף אחד לא מת מלישון קצת רעב, אבל קצת נידנד לי בלב.