עומדת.

מהססת אם לצעוד קדימה או לא.

מה ששם, בטח לא יהיה דומה למה שכאן.

אני רוצה לשנות?

אני רוצה למצוא משהו חדש?

הסקרנות שלי גוברת.

אני אוספת מזכרות מהעולם הנוכחי שלי, שיישאר איתי תמיד.

במקרה הצורך אשליך אותם בהמשך.

וצועדת בהיסוס קדימה.

צעד קטן אחרון, והאור מקיף אותי.

אני ממשיכה לפקוח עיניים, מנסה לקלוט כמה שיותר ממנו.

ממלאת את עצמי עד למ"מ האחרון.

ואז, הצעד הבא, מוביל אותי אל גשר.

עשוי מעץ, גדרות מחבלים שעטופים בצמחים מטפסים,

פרחים פורחים מהם בכל הגוונים העולם.

הגשר ארוך מאד. אני לא רואה את הקצה.

השמש בדיוק מולי, מהעבר השני שלו..

מתחתיו זורם נחל רענן. נקי מכל רבב.

אני מתכופפת, חופנת בידיים מעט מים, ושוטפת את הפרצוף.

רעננות.

אני אוהבת את העולם החדש.

מניחה את המזכרות שלי מהעולם הקודם על פני המים.

שיזרמו הלאה לאן שישא אותם הנחל.

שולחת חיוך אל השמש, ומתחילה לצעוד.

לא יודעת אם עניתי בדיוק על מה שביקשתן.

אבל בעצם עניתי לגמרי,

כי כל תיאור וכל ביטוי כאן, הם אני.

וגמרתי כאילו על ההתחלה, עוד לפני שהספקתי "לעשות" משהו בעולם הלז,

כי  ככה אני. תמיד במסע, תמיד בדרך.

כולנו בעצם.

וזאת ההרגשה שניסיתי להעביר..

"תתארו לכם עולם יפה, כזה שמוצאים רק באגדות או בספרי הפנטזיה.
אגל טל רענן נוטף משיח הדומדמניות שמצל על ראשכם ונוחת על קצה אפכם,  
קרן שמש זהובה ומחוצפת מרקדת בחן בין עיניכם, מנסה להטריד את מנוחתכם.
אתם שולחים את ידכם להסיט את המטרד (שכמובן לא מרפה)
ומגיע הרגע בו אתם חייבים לפקוח את עיניכם.
מבט זהיר נשלח סביב והרי הוא לפניכם,
ובוהק לבן לוכד את מבטכם.
אט־אט אתם קמים לבחון את הפלא הצחור,
מפלסים דרככם בין שיחים ענפים ולפתע בו מבחינים:
לא קשור לדבר, כמעין מים באמצע המדבר, כך עומד לו שקט ובוטח – שער זורח."

כן. את כל הדברים האלו אמר לה עדן עוד לפני שהיא הגיעה לכאן,

כך שכנע אותה בכלל להתחיל את המסע הזה.

.....המסע בתוך גנו שלו.

היא נזכרת איך הסתכלה בו אז, מחייכת לעצמה בזויות פיה הקטנטן והמתוק.

נהנתה לראות איך בורקות עיניו כשהוא מתאר כך לפניה את ה"גניק" שלו.

היא ראתה איך עולה קולו ומשתלהבות מילותיו כאשר תיאר לפניה את יפי פרחי החמנית,

את דינדון פעמוני הרוח השורקים עת עוברת רוח הערב,

את פעיית הכבשים הרועות במרחקים.

היא הביטה בו, בעיניו הירקרקות שכמו ציירו את ירוקת השדות אשר דיבר עליהם.

התבוננה בו וחשבה לעצמה כמה אהבה יש באדם זה שמולה.

ואז, באותו הרגע היא ידעה.

' אדם המסוגל לאהוב בעוצמה כזו כל קפל קרקע וכל קמט גבעול,

אדם המשורר שירו משירי הכבשים בהרים,

אדם שנתלהט מבטו בלהט השקיעות,

אדם כזה רוצה אני לצידי במסע המפרך הזה שאליו אני עתידה לצאת.

................. זה ההתחלה, המחשבות של טל בעומד'ה מול השער.

          מה אומרים??

המשך יבוא אי"ה בהמשך עפ"י התגובות

בס"ד
אפשר גם לנסות?!

טוב:
"הלכתי כמהופנטת... נדהמת מהמראה המופלא
הזה,
התקדמתי ללא היסוס עד לפתח השער, כאילו מגנט מסתורי מושך אותי.
בכניסה, רגע לפני שנכנסתי לתוך האור מסנוור הזה, עצרתי,
מתפלאת על עצמי שלא חשבתי לרגע מה משמעות הכניסה בשער האור

ונתתי לרצון הראשוני שלי לבחור בשבילי, במקום שיקול הדעת.

הסתקרנתי, לא זכרתי איך הגעתי לאזור הזה, התחלתי להרגיד קצת פחד,
ואת החוסר שקט מטפס מהרגליים אל הבטן,
איפה אני? איך הגעתי לכאן? ומה אני אמורה לעשות?
כיוון שלא הכרתי את המקום ולא הבנתי מה בדיוק קורה,
החלטתי להיכנס, מי יודע?! אולי לשם אני צריכה ללכת.
עברתי.

הגעתי לצד השני,
פתאום ראיתי את עצמי לבושה בבגדי חורף,
מעיל, צעיף, כפפות ונעליים.
מולי היה מרחב ענק של שלג והדי שלג, לבנים, אפורים וכחולים הסתירו את המרחק,
הלכתי ולא ידעתי לאן אני הולכת, אך גופי שכנראה ידע מעצמו את מסלול ההליכה,
הלך בבטחון בשלג.
פתאום נעצרתי מול עוד גבעת שלג, והתחלתי, מסיבה לא ברורה, לצחוק משמחה
ואז להתייפח מהתרגשות, כאילו.... כאילו חזרתי הבייתה.
כעבור כמה זמן כשנרגעתי, התחלתי לסקור בתחושת נוסטלגיה את הסביבה,
ראיתי גבר ואישה מתקרבים, כשעל פניהם חיוך, לא ידעתי מי הם, אך שוב נגעה לי בלב
תחושה של היכרות איתם, תחושה של היכרות קרובה .
כשהאישה התקרבה, דבר ראשון שעשתה היה לחבק אותי חזק חזק וללחוש 'כמה התגעגענו..!'
התוגה שבקולה גרם לי שוב לבילבול,
בין החלק שלא יודע מי הם בכלל, לחלק,
הקטן, המסתורי, המציק, שעדיין זוכר.

התנתקתי ממנה בהבעת מבוכה ודמעות של... תסכול? עצב? עלו מעיניי.
ביקשתי שיסלחו לי, אבל אני לא יודעת מי הם,
ואיפה אני, ואיך הגעתי למצב הנוכחי.
האישה והגבר החליפו מבט,
וביקשו ממני לשבת והתחילו להסביר.
מתברר,שאני מתה, כן כן. כמו שביקשתי.
להפסיק את הניסיונות, להפסיק עם הקשיים
ופשוט..... לנוח מהחיים.
אז ה' שמע לקולי ונתן לי את מבוקשי.
חזרתי לבית, חזרתי לעולם של מעלה.
האיש והאישה החביבים הסבירו,
שהאנשים כאן נפרדים מחברים ומשפחה
לתקופת חיים אחת או כמה כדי שיהיו ראויים לטוב שכאן,

וכשהנשמה שלהם מרגישה שהיא עבדה על עצמה, התפתחה, נבנתה
והרוויחה בזכות העבודה שלה את הזכות להיות כאן אז היא חוזרת לכאן, למשפחה ולחברים
שגם הם עברן מסלול שונה המותאם לנשמתם.

האזנתי לדבריהם, חושבת, מהרהרת במשמעות
החדשה של הקושי האישי שלי בחיי,
קושי שלא תמיד הוליד תוצאות גשמיות נעימות,
קושי לא מובן,
נראה לעיתים קרובות, כללא סיבה,
חוץ מ: ככה ה' רצה.
ההבנה קצת התחילה להסתדר אצלי בראש,
אבל לא הבנתי ושאלתי, מה הסיבה שעוברים עולם,

לא עדיף שהניסיונות יהיו בעולם הזה, הרי אם אנשים יהיו מודעים לסיבת הסבל, יהיה להם מוטיבציה יותר גדולה ל'להצליח',

האיש ענה,
שהעולם שהנשמות מגיעות אליו לניסיון,
הוא עולם טוב, בדיוק כמו זה,
רק ששם נוכחות ד' מוסתרת ומצומצמת
על מנת שיתאפשר מצב של בחירה,
במצב של הסתר פנים מה', תיתכן מציאו של חושך.
של כאב ובחירה.

התחלתי לאט בלב להתחרט מעט על הרצון שלי לסיים עם זה ולא להתמודד עם הניסיון שלי,
ולעשות קיצור דרך בדרך אל השלווה.

הרי האם באמת.... לא רק 'מגיעה' לי, אלא גם, אני מוכנה? בוגרת? בנויה?

הירהרתי מעט ודמעות החלו להתגלגל על לחיי,
ושאלתי את האישה האם אפשר להתחרט, ושה' ייתן לי עוד הזדמנות?!

האישה חייכה, מעט בעצב,
ואישרה,

היא אמרה שהיא הרגישה שהגעתי,
אך כשראתה שאני לא זוכרת כלום ומבולבלת,
היא הבינה שעדיין לא סיימתי את הזמן שלי,
ורצתה להבהיר לי את המשמעות של הבחירה
שלי, כדי שאני יוכל לבחור עם הבנה
מהי המשמעות האמיתית של כל בחירה.
היא חיבקה אותי שוב,
'אני מחכה לך פה'.

השעון המעורר מעיר אותי בשש אפס אפס,
קדימה!
עיניים טרוטות, מנסה להתארגן בשקט, בשביל לא להעיר את החברות שלי שיתעוררו רק ברבע לשמונה.
מהר להתלבש, מהר פיפי שיניים, מהר מהר.
קררר בחוץ, קררר.

צועדת במהירות כדי לא לפספס את האוטובוס.

אוף שוב האוטובוס מפוצץ באנשים!!

מגיעה לשירות,
קדימה! קדימה! אין זמן-
לנשום! להתעורר! להתבייש!
הפסקה,

אני נושמת, מתעוררת, מתביישת,מתמרמרת..

נזכרת בחלום.....
נזכרת בחלום!

מסתכלת. 

זה זורח.

בטח זה טוב.

אבל כבר אמרו חכמים ממני- "לא כל הנוצץ- זהב", וחוויתי את זה על בשרי.

אבל אני במקום כל כך מושלם, ואוטופי.

המטרד היחיד שלי בעולם זה קרן שמש.

אז בטוח גם השער הזה יוביל אותי למקום מושלם כזה.

אני מושיטה את היד.

לוחצת על הידית קלות.

השער לא נפתח.

לוחצת יותר חזק.

עדיין לא נפתח.

השער נעול.

כנראה שאין באמת מקום מושלם. 

זה הכל בדמיון. הכל זה אשליה.

אבל זה לא יכול להיות! השער הזה חייב להיפתח!!

מתחילה לחפש מפתח.

אני מזיזה קצת פרחים, משתדלת לא לפגוע בהם.

אני מנקשת עשבים שוטים- אולי מתחתם נמצא המפתח לשער?

ואז-

פתאום-

מפתח.

זורח.

מדהים.

אני מכניסה אותו למנעול השער, מסובבת

והשער נפתח. 

קצת חורק.. אבל נפתח.

לאט לאט.

אני נכנסת.

ושם יש בית בנוי מלבנים אדומות.

קומה אחת.

גג אדום.

יש פה גם אגם.

ועץ שקמה.

ומתחת לעץ, ממש על אחד השורשים הענפים,

יושב בחור מוכר, מנגן לו בשקט בגיטרה.

אני מתקרבת בשקט. לוקחת את חליל הצד ומצטרפת בהרמוניה.

ולפעמים,

כשאני לא משחקת בכאילו,

אנחנו שם, בבית הזה שלי.

ואנחנו מנגנים, ופורטים,

והרוח נושבת בין השערות ומעיפה אותן למקומות רחוקים

כדי להגשים גם להן חלום 

אחד

קטן

ישן

************************************************************

אז זאת אני

נעים מאוד

תודה

בעז"ה

האמת, שפחדתי.

כי למה שיפתח שער שלא יודעת מה מתחבא מאחוריו, לא יודעת מה יכול לקרות לי בעקבות זה?

אבל, אם שלחו אותי לדרך הזאת, כנראה שרצו שאעבור גם בשער..

אז פתחתי אותו.

הוא חרק מאוד, והיה קשה לפתוח אותו. מאוד מאוד קשה. הרבה מאמץ, הרבה קושי.. אבל בסוף הוא נפתח.

ומיד נסגר אחרי, בלי שעשיתי כלום. במין טריקה כזאת שאומרת, את לא תחזרי אחורה. מעכשיו רק תתקדמי.

אבל לא ידעתי אם זה טוב. לא לחזור למוכר, ליש.. אם יהיה לי טוב בדרך החדשה הזאת..

אבל בלי ברירה התחלתי ללכת.

והיו שם הרבה הרבה הרבה פרחים. שממש קראו לי. אז התקרבתי. חלק התרחקתי מיד, היה להם ריח מסריח. אבל חלק היו ככ טובים ויפים, ואני התקרבתי, והתפללתי שהם יהיו אלה שיעזרו לי..

הפרח ביקש ממני לקטוף אותו, לשמור אותו אצלי, שיהיה לי אם אני יצטרך, אם ייתקל בקושי.

אז עשיתי את זה, והקושי הראשון היה לקטוף אותו.. אבל בסוף הוא היה אצלי. ואז הסתרתי אותו, הרבה. לא רציתי שיידעו שהוא אצלי. ולי יצחקו אלי שאני הולכת עם פרח בכיס..

אבל הוא עזר. ואני שמחתי. הוא נתן לי כ"כ הרבה..

ואז הוא נפל.

וזהו.

----

וזה אני.

ויצא כתיבה גרועעההההה כאילו שפה פשוטה כזאת, אבל כנראה שזה אני

ומוזר לי קצת הפרחים האלה, אבל זה מה שיצא דפקא טוב, דיי.

[אה, ואני דפקא דיי הרבה משוטטת פה. אפילו שכמעט לא כתבתי. כי כותבת מניקים אחריםם לפעמים]

ממש קלטתי משהו שהיא כתבה.

ולפתע, הוא עמד מולי.

כך, ללא שום הכנה מוקדמת.

פתאום, זה פשוט לקום, וללכת. או לא ללכת?

ללכת. לא ללכת.

הפחד אוחז בי, משתק אותי, נאבק בסקרנות וברצון להמשיך. הלאה, הלאה.

אני מרימה את הרגל, ובהססנות פוסעת פנימה.

אחורה, קדימה, והנה אני שם, בפנים.

אני מרימה את הראש לאט, וניצבת בתוכי, בתוך עצמי.

קטעי חיי עוברים למולי במהירות, ואני מעיזה להיישיר מבט.

קשה לי שם, בתוך הגן הקסום שנמצא בתוכי. אני בורחת החוצה אך נמשכת לבפנים כמו מתוך אילוץ. ושוב מוצאת את עצמי בתוך. הדחף לברוח גובר, אך אני נשאר. בפנים. ובוחנת, ומרימה את הראש.

אני עומדת מול עצמי, מחפשת תשובות ושואלת שאלות. וראש אחד קטן מציץ מתוך אחד העצים, ואני מרימה את הראש ומורידה אותו מיד.אני נאבקת בעצמי, אבל ממשיכה הלאה.

ויום אחד אני בטוח אמצא הכל, ויהיה לי שם טוב.

יום אחד, שם אני אגור בעז"ה.

___________

אויי זה יצא מוזררררר. כמו כל הזמן האחרון. אבל אני לא משנה בכלל. ככה כתבתי וככה אני שולחת בלי שום שינויים. זה מה שיצא.

יאללהה חבר'ה ליצים תתרמו מכשרונכם

עומדת. כמו בוהה. השער זורח באור מסנוור ואני איני מוצאת את עצמי. 

'זה הרגע שבו אני אמורה לעשות את הצעד הבא', אני חושבת.

ומשום מה, רגליי אינן מסכימות ונטועות במקומן.

הסקרנות בוערת בי. אני רוצה להיכנס ולראות-

האם אמצא שם את אשר אני מחפשת? האם המטרה שלשמה יצאתי למסע הזה נמצאת במרחק כמה צעדים ממני?

מתיישבת במקומי. רגליי מקופלות אל חזי. נותנת למחשבות לשאת אותי הרחק, למקום אחר. 

אולי אני בורחת,

סתם כי

הבחירה הזאת גדולה עליי.

השעון מראה לי שאני יושבת כאן כבר שעה ארוכה ורק חושבת. וחושבת.

וקצת מתגעגעת.

לא, לא געגוע! מנידה את ראשי וקמה על רגליי. אין בי אומץ, אך אין זה אומר שעליי להכיר בזה. עליי להתנהג כאילו יש בין אומץ לעשות את הצעד הבא, כאילו אני יודעת ובטוחה ששם נמצא המפתח שאחריו יצאתי לחפש.

ואני מפחדת כל כך.

ניערתי את ראשי מהמחשבות שהכבידו עליו ופסעתי קדימה בחשש. צעד, ועוד צעד. אט אט קרבתי אל השער יותר ויותר עד ש-

צעד אחד בלבד הפריד ביני לבין...

טוב, אין לי מושג.

נשמתי נשימה עמוקה. אני לא הולכת לברוח עכשיו! אסור לי להסתובב לאחור!

ו... עשיתי את הצעד הבא.

אור מסנוור. כחול בוהק של שמיים. רעש רחוק של מים זורמים.

אך משהו מפתיע אותי.

הוא נשאר איתי! חשבתי שלא נעבור יחד את השער. חשבתי שהוא יישאר מאחור.

הוא עדיין כאן,

הגעגוע.

נעמד מול השער. מנסה להבין מה המשמעות שלו. איך הוא הגיע לכאן?

מתקרב, מעביר יד, מנסה לחוש את המרקם. מחוספס, קצת ישן.

עכשיו עם קצות האצבעות- אני תמיד עושה את זה פעמיים, לדברים יש תחושה שונה עם קצות האצבעות..אולי כי הן קצוות. לקצוות תמיד יש פרספקטיבה אחרת על דברים.

טועם את האצבעות, מלוח קצת. כמו דמעות מלוחות. דמעות הן מלוחות. של התחלה ושל סוף.

אני מרגיש משיכה אל השער, רצון עז לראות מה יש שם, בעבר השני. תחושה עזה לא פחות ותו אחד שקורא לי ללכת.

אני מרים את הרגל, הולך צעד. נעמד מולו, קרוב קרוב. נושם עמוק.

לוקח צעד אחורה.

רוצה. כל כך רוצה. רוצה לצאת אל החופש, רוצה את האור שיש בשער הזה. את השלווה, את הבדידות.

לוקח צעד אחורה.

אגרוף מסביב ללב. מכווץ ומכווץ. פעיל וסביל. הראש עובד שעות נוספות. תמיד. זה לא חכם. אסור לך. אתה לא יכול.

לוקח צעד אחורה.

זה לא שהייתה תחרות אי פעם- הלב כבר מותש, אין לו סיכוי מול המח, הוא ניסה כבר כל כך הרבה פעמים ונכשל. הוא פועם עוד פעימה ועוד פעימה.

יש סיפור של ר' נחמן, על התלמיד שרצה ללכת אל הצדיק..ואבא שלו לא נתן לו. הלב שלי רוצה. המח לא נותן.

מתי אני אמות?

אני מסתובב ומתחיל לרוץ.

אני לא יכול. אני-לא-יכול.

אין לב. אין. אין.

לא יכול להיות. אסור לו שיהיה. אסור לו שיהיה. אסור לו שיהיה.

הולך לבד. מתעטף בעצמי. הרי זה לא שהיה סיכוי נכון?

זה לא שאתה באת רוצה להשתנות ולצאת.

זה לא שרע לך.

אבל ליבך חפץ.

מה זה חפץ? מה זה ליבך? שטויות. אתה הרי שקרן. אתה הרי מכיר את עצמך. אתה הרי יודע מה קרה כשכן הלכת, כשכן נכנסת לשער.

זה לא זה, אתה עונה לעצמך- אני פשוט פחדן, זה הכל. מפחד מגמישות. משינויים. משערים. אני פשוט לא מעיז לשאת בתוצאות של כניסה אל השער הזה.

מה הוא שער? אתה שואל, עומד רחוק, מספיק רחוק כדי לא ליפול.

מה הוא שער? מה הוא פתח? מה זה אין סוף?

איפה אני נכנס כאן? אתה שואל. מזגזג לעצמך בין גוף ראשון ושלישי. בין מה שאתה רוצה להיות שהוא יהיה למה שאני באמת.

שער הוא אולי פתח או שאולי הוא מלכודת? יש מקום לצאת אליו? יש מקום לצאת ממנו?

יש ממי לברוח? הרי אני לא יכול לברוח ממני. וממנו. וממך.

מסתובב והולך, השער כבר מזמן איננו- הוא כנראה מעולם לא היה שם. הוא כנראה לעולם לא יהיה.

דמעות בעיניים. אין דבר יותר שלם מלב שבור.

אין דבר יותר שבור מלב כבול.

בס"ד

אני אעמוד מולו, אעצום עיניים, אנשום עמוק, אגיד בלב "בבקשה ה' עזור שתהיה זאת ההחלטה הנכונה..."

ונכנסת.

כשאני נכנסת אני מגלה שאני ליד מעיין, שכולו טובל בעצים ירוקים, יש שם שולחנות ופינות חמד קטנטנות..

ויש שם אדם אחד שאני רוצה שיהיה והוא מושיט לי יד ומוליך אותי בשבילי הסוג של יער הזה...

ואני מרגישה שהקב"ה הולך איתי גם.

אנחנו יוצאים יחד אל העולם, מגלים שם מין יישוב בתוך עיר, ושם אני גרה ומרגישה שהחיים לא יכלו להיות יותר יפים..

ואז אני מרימה עיניים לשמיים ומודה, מודה לה' שנתן לי את האומץ להיכנס בשער הזה, לקפוץ למים בלי לחשוש יותר מדי ולגלות עולם כל כך יפה אחריו...

ואז אני מגלה, שהזריחה הייתה באמת.

ושאולי, אולי הזריחה הייתה כי אני זרחתי.

אולי השער הזה נצץ כי אני שמחתי.

ואני שמחה, וטוב לי .

אני נעמדת, בוחנת את עצמי בזהירות, מתנערת קצת.

להיכנס או לא?

בעצם, למה לא? הרי צריך להתקדם. אסור לעצור, אסור להיתקע.

אבל מה אמא תגיד על זה? היא תגיד, מן הסתם, שהייתי לא אחראית. שהייתי צריכה לחכות לה. מה חסר לי פה, בעצם?

אבל אם אשאר, היא תכעס שאני כ"כ ילדותית. לא עצמאית.

להכנס או לא?

כמו תמיד, אחרי שעות אני נכנסת. אתגר חדש. מה אכפת לי מה אמא תגיד. אני כבר גדולה.

המעבר- הוא נעים, אבל גם קצת קשה להתנתק מהמוכר והטוב. קצת כואב.

המעבר הוא חד מאוד, ומעורפל מאד.

מה יהיה?

טוב, עשיתי את זה. זה מאחורי. אני תמיד יכולה לחזור.

אני בוחנת את הסביבה בזהירות. נראה בסדר.

עמק ירוק, הרים מסביב, נחל קטן. במרחק אני מגלה בית קטן. אולי יש שם מישהו.

מתחילים ללכת.

-------

אני כבר לא זוכרת הרבה. ימים על גבי ימים אני במסע הזה. מה עם אמא?

לא חשוב עכשיו אמא. חשוב לשרוד.

המסע אל הבית.

הנחל רחוק הרבה יותר ממה שהוא נראה. הירוק פוצע ומכאיב.

הבית נעלם.

--------

יכול להיות? יכול להיות שזה מה שאני חושבת?

כן, לא טעיתי.

הנחל.

אני רוצה להכנס. מתלבטת אם להיכנס עם בגדים או להוריד אותם.

ברור שלהוריד, אחר כך אני אהיה רטובה.

אני קופצת למים. הם קרירים ונעימים. מרגיעים את כל הצלקות והפצעים.

מעכשיו המסע הוא לאורך הנחל.

אני יוצאת מהמים, מתארגנת, מארגנת את הציוד ונכנסת איתו חזרה למים. 

חצי לבושה, חצי במים.

ממשיכה במסע.

המסע אל הבית. פתאום אני יודעת שהוא לא נעלם.

-------

הבית. אני כבר רואה אותו.

מתקרבת, מתקרבת. לאט לאט.

הגעתי.

לא יכול להיות. אני הוזה.

יש גדר מסביב לבית. השער נעול.

התמוטטתי.

נערה יוצאת לקראתי. היא נראית שמחה.

הלוואי והייתי כמוה.

היא שואלת אותי מה קרה. אני מספרת לה. לא הכל, רק קצת.

היא אומרת לי שגם היא היתה כמוני. 

אבל היא מצאה מפתח לשער.

היא לא יכולה לעזור לי, היא מצטערת. אחרי כל פעם שהשער לבית נפתח, המנעול משתנה.

אצטרך למצוא את המפתח בעצמי.

אני רוצה לשאול אותה עוד שאלות, אבל היא נעלמת.

בחור יוצא לקראתי. הוא שואל מה קרה.

אני מספרת לו, כמעט הכל.

גם הוא מבין אותי, ואפילו מעודד אותי. מנחם אותי. 

גם הוא עבר דרך ארוכה עד שהגיע לפה.

אבל היה לך מפתח, אני משלימה אותו.

כן, הוא עונה. איך ידעת?

אני לא עונה. במקום זה אני שואלת אותו: איפה מצאת את המפתח?

והוא אומר לי: לפני שיצאתי לדרך הארוכה, הייתי במקום נפלא. שליו ורגוע.

מצאתי שם מפתח. לקחתי אותו ועברתי בשער גדול וזורח שגיליתי שם-----

יותר אני כבר לא שומעת.

---------

אני רצה, ורצה, ורצה. לפעמים בנחל, לפעמים מחוצה לו.

אין לי מושג איפה השער הזורח. אני יודעת רק שאני חייבת להגיע אליו.

המסע בחזרה לוקח יותר זמן מהמסע אל הבית. למרות שאני רצה.

בסוף, בסוף אני מוצאת את השער. 

רצה ורצה לעבר הזוהר הבוהק.

קופצת אל תוך הלובן, מצפה למעבר הנעים, כואב, חד ומעורפל שחוויתי בפעם הקודמת.

במקום זה אני נתקלת בקיר אטום. 

אני חוזרת אחורה, המומה, ומנסה שוב. גם הפעם אני נתקלת בקיר.

ושוב חוזרת אחורה, מנסה בשיטה אחרת. לאט לאט, בעדינות.

חומה בצורה.

עמוק עמוק בתוכי, אני כבר יודעת את התשובה.

השער נעול.

אין כבר דרך חזרה.

עומדת.

לא רוצה ללכת.

לא רוצה לעבור.

המוכר והידוע.

יאבד.

מצד שני, מה נותר לי מאחור.

הרי גם ככה אני

לבד.

לא יכולה לעזוב את השער.

להנתק מהפתח למקום אחר.

ואם בעצם זה המקום.

ימים יגידו.

נדע יותר.

שלום.

אז אני נכנסת

נזרקת למים ולא מצפה לצוף

ובכל זאת על פניי

חצי חיוך חצוף.

אולי התחלתי עכשיו דרך חדשה.

אחרת.

ואני לעצמי עוד קצת תלושה.

סוררת.

אבל בעבר השני.

ובכל זאת,

מוכרת.

החריזה טובה,הפסיחות מצוינות,נהניתי.

השער מסנוור אותי

אני עוצמת את העיניים חזק

ופותחת בהם רק עוד חריץ קטן

סוגרת שוב ופותחת לאט לאט עד שמתרגלת לאור

אני מתקרבת בצעדים שקטים לשער

נוגעת בו מנסה להציץ מה יש מאחורי השער

אבל אני לא רואה

יש בו משהו שמושך אותי להיכנס

אבל אני מפחדת מידי

אני לוקחת כמה צעדים אחורה ומתיישבת מזרחית מולו

אבל מיד קמה ומנסה שוב להציץ

שום דבר לא השתנה

לא ברור לי למה חשבתי שמשהו ישתנה

זה לא מונע ממני לבדוק שוב אם בכל זאת אפשר להציץ

אני עוזרת אומץ ולוקחת צעד קדימה

אני מרגישה בחום שעוטף אותי זה כמעט ממכר

אני נמשכת עליו וממשיכה עוד כמה צעדים 

עולה בי חיוך של עונג

אני מרגישה בבית

ופתאום עוד צעד ומרגישה שאני נכנסת לתוך מים

הם עמוקים לי, לא הייתי מוכנה לזה

אני בקושי מצליחה אבל אני נחלצת מהם

ובורחת חזרה למעבר לשער

לעולם שאני מכירה

מתעלמת מהחום של הצד שני

זוכרת רק את המים שכמעט טבעתי בהם

אין צורך להגיב כתבתי בשביל עצמי 

תתארו לכם עולם יפה, כזה שמוצאים רק באגדות או בספרי הפנטזיה.
אגל טל רענן נוטף משיח הדומדמניות שמצל על ראשכם ונוחת על קצה אפכם,  
קרן שמש זהובה ומחוצפת מרקדת בחן בין עיניכם, מנסה להטריד את מנוחתכם.
אתם שולחים את ידכם להסיט את המטרד (שכמובן לא מרפה)
ומגיע הרגע בו אתם חייבים לפקוח את עיניכם.
מבט זהיר נשלח סביב והרי הוא לפניכם,
ובוהק לבן לוכד את מבטכם.
אט־אט אתם קמים לבחון את הפלא הצחור,
מפלסים דרככם בין שיחים ענפים ולפתע בו מבחינים:
לא קשור לדבר, כמעין מים באמצע המדבר, כך עומד לו שקט ובוטח – שער זורח.

אבל נו שוין, שנה שעברה זה היה על אנטומיה,

אז ברור שזה עדיף 

תודה

שער זורח?

תמיד סלדתי מדברים נוצצים,

אולי כי אני לא זו שאוהבת לנצוץ ולזהור.

אולי כי אני מפחדת מזוהר.

אולי כי אני מפחדת מהאנשים שנמצאים ב"זוהר".

ואולי אני רק אכנס..

ואם לא תהיה לי דרך חזרה, אצטער.

אחזור להסתכל מרחוק,

ואחכה שמישהו כמוני

יכנס ויבדוק עבורי.

ופתאום נזכרתי שאין כזה.

אעמוד על קצות אצבעותיי ואתבונן,

מה יש בפנים?

או אולי עדיף לי בכלל להישאר בעולם מוכר.

הכנסתי רגל, והוצאתי.

זוהר מידי בשבילי.

אז אני מנסה לשחזר ..:

היי, זה זוהר. אני משליכה מידי את הפרח האדמדם בו התעסקתי וקמה על רגליי היחפות. לאט לאט אני מתקדמת, מנסה להשאיר את עיניי פקוחות אל מול הזוהר המסנוור, עד שהכל נעצר פתאום.

הזוהר מתעמעם ומולי ניצב שער קטן, מתאים בדיוק לגובהי הלא גבוה במיוחד. שער שמקרין אור וחום, ממש כמו השמש.

אוטומטית, אני מושיטה את ידי לגעת בשער. הרי, למי כבר יוצא לגעת בשמש?

קצה אצבעי נוגעת בשער בזהירות, אך לאחר רגע אני נסוגה בקריאת כאב. זה לא חם, זה לוהט.

אני עוטפת את כף ידי השנייה בשרוול ומנסה לחזור ולגעת. החום הלוהט חודר מבעד לשרוול. עכשיו יש לי שתי כוויות, אחת בכל יד.

במהירות ומבלי לחשוב, אני הודפת ברגלי את השער, שוכחת שאני יחפה.

כוויה שלישית נוספה.

אני מנסה לדחוף אותו בכל דרך אפשרית, מתעלמת מהצריבה שעולה בכל פעם שאני נוגעת, עד שאני מתייאשת.

פצועה, מקפצת על רגל אחת ובמצח מקומט אני ניצבת אובדת עצות אל מול השער, מנסה להבין איך הוא אמור להיפתח.

כלומר, הוא חייב להיפתח בדרך כלשהי. זה שער. לזה הוא נועד.

אט-אט, הזוהר חוזר ומתגבר, כאילו על מנת ללעוג לי ולחולשתי, כך שאני מחליטה לעזוב הכל ולחזור לפרח האדום הקטן שלי.

אני משתרעת על הדשא ומהרהרת בשער הזוהר, עד שחודרת לי לתת-מודע העובדה שאני מקמטת את הפרח הקטן בין שתי ידי, כך שמיד אני עוזבת אותו לנפשו. אם נשארה לו נפש.

האמת, הוא נראה דיי אומלל, תלוש עלי כותרת על רקע ירוק בריא ומלבלב.

קול צעדים מקפיץ אותי ממקומי, ואני מבחינה בנערה, מוכרת-לא מוכרת וזריזה, רצה בקלילות מרחפת לעבר השער הקטן. השער שלי.

לפני שאני מספיקה להזהיר אותה, היא שולחת יד ומושכת את השער.

למרבה הפלא, הוא נפתח.

"איך הצלחת?" אני צועקת אליה.

"זה קל!" אני מבחינה בהבזק של חיוך. "פשוט צריך למשוך. אבל אולי זה פשוט לא השער שלך."

היא נעלמת מעיניי אל תוך השער ואני מזנקת ממקומי לכיוונו.

שלי או לא שלי, התאמצתי כל-כך שמגיע לי לפחות להציץ. אני מספיקה להשתחל לתוכו רגע לפני שהוא נסגר מאחוריי.

אני מוצאת את הנערה עומדת מולי, כשהיא משפשפת את אפה בהבעה מבולבלת.

"רגע, אם בכל זאת הצלחת להכנס, כנראה שזה באמת המקום שלך." היא מושיטה לי את ידה. אני מבחינה בשאריות לק כתום על ציפורניה. "בואי, נטייל," היא אומרת לי בחיוך שמח.

אני אוחזת בידה, אך היא מושכת את שלה בחזרה בהבעת הפתעה. "מה יש לך ביד? זה נפל, אני חושבת." אני רוכנת ומרימה בעדינות את הפרח האדום הקטן והמקומט, שמחצית מעלי הכותרת שלו חסרים. אני חופנת אותו בעדינות בכף ידי.

"זה? זה רק הפרח שלי."

אני מושיטה לה את ידי השנייה בביטחון. "בואי, נטייל." אני אומרת בקלילות.

**

טוב , ב"ה יצא לי נחמד משחשבתי

"תתארו לכם עולם יפה, כזה שמוצאים רק באגדות או בספרי הפנטזיה.
אגל טל רענן נוטף משיח הדומדמניות שמצל על ראשכם ונוחת על קצה אפכם,  
קרן שמש זהובה ומחוצפת מרקדת בחן בין עיניכם, מנסה להטריד את מנוחתכם.
אתם שולחים את ידכם להסיט את המטרד (שכמובן לא מרפה)
ומגיע הרגע בו אתם חייבים לפקוח את עיניכם.
מבט זהיר נשלח סביב והרי הוא לפניכם,
ובוהק לבן לוכד את מבטכם.
אט־אט אתם קמים לבחון את הפלא הצחור,
מפלסים דרככם בין שיחים ענפים ולפתע בו מבחינים:
לא קשור לדבר, כמעין מים באמצע המדבר, כך עומד לו שקט ובוטח – שער זורח."

כן. את כל הדברים האלו אמר לה עדן עוד לפני שהיא הגיעה לכאן,

כך שכנע אותה בכלל להתחיל את המסע הזה.

.....המסע בתוך גנו שלו.

היא נזכרת איך הסתכלה בו אז, מחייכת לעצמה בזויות פיה הקטנטן והמתוק.

נהנתה לראות איך בורקות עיניו כשהוא מתאר כך לפניה את ה"גניק" שלו.

היא ראתה איך עולה קולו ומשתלהבות מילותיו כאשר תיאר לפניה את יפי פרחי החמנית,

את דינדון פעמוני הרוח השורקים עת עוברת רוח הערב,

את פעיית הכבשים הרועות במרחקים.

היא הביטה בו, בעיניו הירקרקות שכמו ציירו את ירוקת השדות אשר דיבר עליהם.

התבוננה בו וחשבה לעצמה כמה אהבה יש באדם זה שמולה.

ואז, באותו הרגע היא ידעה.

' אדם המסוגל לאהוב בעוצמה כזו כל קפל קרקע וכל קמט גבעול,

אדם המשורר שירו משירי הכבשים בהרים,

אדם שנתלהט מבטו בלהט השקיעות,

אדם כזה רוצה אני לצידי במסע המפרך הזה שאליו אני עתידה לצאת.

................. זה ההתחלה, המחשבות של טל בעומד'ה מול השער.

          מה אומרים??

המשך יבוא אי"ה בהמשך עפ"י התגובות

מצחיק מאוד. גיחכתי לעצמי באי אמון מעורב בחשדנות. הסתכלתי לכל עבר, מחפש את המצלמה שתוכיח לי שאני באמת בתוך תוכנית מתיחות, שסיממו אותי – או כל דבר אחר שיחזיר אותי למציאות שלי.

כלום. השער הנוצץ העולם מהאגדות המשיכו להיות שם, כאילו היו מאז ומתמיד.

"אין סיכוי", לחשתי לעצמי " אני לא יודע מה שתיתי אתמול אבל אני בהזיות קשות...ועוד אילו קשות". פחדתי להזיז רגל אחת קדימה – מי יודע, אולי בתנועה הזאת אמצא את עצמי נופל במציאות האמיתית. צבטתי את עצמי – זה מה שכולם עושים כדי להוכיח לעצמם שהם לא בחלום, לא?.

ובכן – הצביטה כאבה.

מה זה אומר?

התחלתי לחשוש באמת. אני אשכרה נמצא בעולם בדיוני כזה סטייל נרניה???

אזרתי אומץ להתקרבתי צעד אחד קדימה אל השער. כלום לא קרה.

העפתי מבט לשמיים – אם זה משודר בטלוויזיה, בטוח יש מצלמת רחף אחת לפחות בלתי נראית שמצלמת כל תזוזה שלי. צעקתי כלפי השמיים " אני לא יודע מה אתם או מי אתם, ומה אתם רוצים מהחיים שלי – אבל אני לא הולך לשחק את המשחק שלכם, שמעתם? מה אתם חושבים – שאני טמבל? אני אכנס בשער התמים לכאורה הזה והופ, אני אמצא את עצמי מול איזה להקת זאבים או בצניחה חופשית מצוק, בלי מצנח. לא. אני לא קונה את זה".

או שיצאתי טמבל לגמרי בצעקות אל השמיים, או שהראתי להם מה זה. בכל מקרה אין שום נפש חיה מסביב.

עשיתי את הדבר המובן מאליו – הרי השער עמד באמצע שום מקום, והייתי יכול פשוט לסובב אותו. זה מה שעשיתי. הסתובבתי מסביב, מחפש לראות אם יש משהו מוזר מהעבר השני. כלום. רק הנוף המרהיב הזה שהתחיל כבר להציק בעיניים.

שלב שני – לגעת. נגעתי. מצד אחד, עץ זה לא. מצד שני, לא זיהיתי את המתכת – זה לא היה ברזל, בבירור – אבל מה כן?

זוהר חמים עלה מן השער כאילו הוא ממש מרגיש שנגעו בו ומקדם את הידיים בברכה.

טוב, מה אני עושה עכשיו? התלבטתי. מצד אחד אמרתי להם שם למעלה שאני לא הולך לעבור בשער, ומצד שני...איזה עוד דבר אחר טוב יש לי לעשות?

נכנעתי. אבל רק בשביל הפוזה הסתכלתי שוב לשמיים וסיננתי בין השיניים:  "אוקי, החלטתי לתת לכם צ'אנס אחד, אני הולך לעבור בשער אבל אם יקרה לי משהו, אתם תצטערו על היום שבו חשבתם על המתיחה הזאת, אתם מבינים?"

חזרתי למקומי המקורי, מול השער הזורח. התקדמתי צעד, ועוד עד. עמדתי ממש על סיפו של השער, וזה היה נראה די מטומטם, לעבור בשער שאתה יודע שעומד באמצע שום מקום, אתה רואה מה יש מאחריו, אתה יכול להסתובב סביבו – אבל לא, אתה כמו טמבל תעבור דרכו. ממש ארון הבגדים מנרניה בהתגלמותו בחיים שלי עצמי. גאוני.

לקחתי נשימה עמוקה, מתכונן לכל דבר אשר ינסה להפתיע אותי בעוברי בשעבר, ובצעד בוטח, לקחתי צעד אחד נוסף, ונכנסתי.

הציניות פשוט מקסימה, והפארודיה - התכוונת לפארודיה, נכון? הורגת מצחוק.

הכתיבה שלך טובה מאוד, אני ממש מתחברת לסגנון הזה. גם אני כותבת ככה, אבל עוד לא כתבתי כל כך טוב...

"ממש ארון הבגדים מנרניה בהתגלמותו בחיים שלי עצמי. גאוני." -

תודה!

מצחיק, אני חושבת. זה כאילו אמור לסקרן אותי? לגרום לי להיכנס?

טיפשי, אני גם ככה אכנס, גם אם זה יזרח וגם אם לא.

לא, לא בגלל שמישהו מכריח אותי, גם לא כי אני רוצה.

זה פשוט אני.

אז נכנסתי.

אין כאן שום דבר מיוחד, לא שציפיתי שיהיה.

אבל זה הכי טוב כשזה ככה.

שזה פשוט. ורגיל. ואמיתי.

ובלי כל התפאורות. והמסכות.

אז אני הולכת, פשוט כי אני יודעת שאני משאירה עקבות.

ואני רואה גבעול, ירוק, ויש לו עלים.

אבל הוא רק ירוק.

אז אני מציירת לו פרח אדום.

עכשיו זה טוב.

תמיד זה טוב כשיש פרחים.

תמיד זה יותר טוב כשיש יותר מצבע אחד.

אז אני ממשיכה וצובעת.

צובעת את השמיים בגוונים של כחול.

כי אם אין אמת אחת אז למה שיהיה רק כחול אחד?

ועובר כאן פרפר אחד, לבן.

ורציתי לצבוע אותו בצבעי הקשת.

אבל אז חשבתי שתמיד טוב שיש משהו אחד

לבן.

לא קינאתי בו, בפרפר.

כשאתה עף אתה לא פה ולא שם.

אני רוצה להיות גם פה וגם שם.

אז אני ממשיכה ללכת.

ומשאירה עקבות.

האינסטינקט הראשוני שלי, האינסטינקט הראשוני של כל אדם נורמלי שהיה רואה את זה, היה לבדוק את המסגרת. לא של השער. של הסיפור.

היה נראה לי משהו לא הגיוני... משהו לא מתחבר.

חשבתי לעצמי 'וואלה, אני יכול לעשות מזה אחלה סיפור!'.

במחשבה שניה - באמת איך הייתי מגיב?

אני עומד מול השער הזה, והוא זורח. ככה סתם. אני מושיט יד, לבדוק את החומר הזה הזורח, זה שממלא את כל הלב שלי באושר, ומיד נרתע לאחור.

מה?! נריה - זה באמת עובד עליך?! כל היופי הזה, המגעיל והקיטשי... שכחת?! ציניות!

אני עומד, עם הפנים הצידה, כאילו להכעיס. לא מפנה לגמרי את הראש - אני לא מפחד מהשער. פשוט לא מתעניין...

טוב. זה כבר מתחיל להיות מביך. אני מסתובב באלגנטיות ומתחל להתרחק מהשער. כמה זמן אפשר לעמוד ככה סתם באותו מקום?

אני בכלל לא אוהב דומדמניות. זה לא טעים. ושמש בעיניים זה ממש לא חן.

אני מתרץ לעצמי ומחיש את צעדיי.

רגע.

אולי בכל זאת?

אני חוזר לשער הזה, ומנסה להציץ קדימה.

מה גורם לי להיות כזה סקרן? לא. זו לא סקרנות. זה חשש?

ממה יש לי לחשוש? לא יודע. בגלל זה אני חושש.

פתאום, איזה גל של אומץ ננסך בי, ולמרות שזה שובר את המוסכמות של עצמי, וזה ממש לא מגניב "ללכת אחרי האור", אני עובר את סף השער.

זה רגע של אמת עם עצמי.

למי אכפת מה יש בצד השני?!

העיקר שהשער זוהר ויפה... ועומד לו בוטח.

חח. הסיטואציה הזאת מצחיקה... והמעבר מדגדג...

(ומי לעזאזל הכניס אותי למקרה הזה?!)

אבל אין פניות לזה.. ולכתיבה בכלל בזמן האחרון

      וגם אין זמן.. ב"ה עמוס, אבל מבאס שאין זמן לדברים חשובים מעין אלה.. שאוהבים לעשות..

המצוי הראשון. מיכאל אברהם.

אתה לא תרגיש יותר את אלוהים לעולם, אך אולי תדע אותו.

הנה, אני מרגיש אותו

מחכה להמשך

מה אהבת?

את הרוב כנראה שלא הבנתי, אבל אהבתי את גנדלף, ואת תאר את אשר עיניך רואות, ובכללי את ההיגיון החסר היגיון של הסיפור

רואים שלא קראת עד הסוף את הטרילוגיה

או ליתר דיוק עד העמצה

לצערי לא ממש אוכל לדאוג לך לחלק שני לפני סוכות

ככה שתעלץ להשאר כרגע עם לספור את הכבשים שלך בגבעה

זה כנראה חשוב יותר מהסיפור שלי

והוא פרסם את הפרומפט ולא את התוצר 😆

התחברתי לדיוק של הריקוד המהוסס

אבל השאלה הגדולה זה בעצם האם להיעלם זו בעיה. כלומר, שאנחנו תלויים במי שסביבנו או שזה סבבה להעלם לפעמים.

אני פחות בקטע לפשט את הדברים שאני כותבת..

לא אישי כמובן

@משה @כְּקֶדֶם

🙂

על דרך ההיעלמות ולא הגילוי

הגילוי מפחיד מי שרוצה שינסה להצטרף להיעלמות

מה פירוש נעלם?

פירושו: הלך לכל הרוחות

כמו השיר

"אני אף אחד מי אתם

האם גם אתם אף אחד

אם כך יש שניים מאיתנו

אל תגלו"

שיר מעניין

מסתורי משו

השפעה פנימית נסתרת

"חזרתי לישיבה לתחילת זמן אלול ופגשתי שם את עמיחי"

"וקנין?"

"לא זוכר איך קוראים לו... רזה, קורא בתורה בספרדי ירושלמי"

"די בטוח שזה וקנין. בחור טוב, היה באגוז"

"בקיצור הוא אמר לי שיש עכשיו כמה חברים שנפגשים בערבים ומתווכחים על פוליטיקה בגן סאקר, נפגשים עם חילונים ומנסים להשפיע. אני ממש רוצה ללכת גםף אבל מתלבט על הסדר ערב."

"מה תשפיע?"

"תצחק תצחק, אבל כשתראה כמה החילונים בורים ואיזה סיסמאות הם משלשלים מהפה אתה תבין שיש ערך גדול למחשבות של בני תורה"

"גם לדוסים יש סיסמאות בלי סוף"

"בסדר אבל זה לשטחיים, מי שלומד תורה כמו שצריך מדבר אחרת. אתה יודע איך זה לפגוש בעלי בתים, זה לא כמו השיחות שלנו"

"כן..."

"אז עמיחי הזה העלה את הנושא של התורה של הגלות והתורה של הרב זצ"ל, תורת ארץ ישראל. היית צריך לראות את זה, לחילונים שם היה אור בעיניים כשהוא דיבר"

"שמו"צים?"

"מה זה?"

"חילונים קיבוצניקים, יעני הארדקור"

"לא, האמת חבר'ה חמודים, הולכים למכינות, כמו הזה של נחל צופית. הם לומדים הרבה אבל דברים לא רלוונטיים, פילוסופיה והיסטוריה... הם מדברים על המצב הבטחוני אבל אין להם מושג על הערך של מה שאנחנו עושים פה, בסוף כמו שהרב קוק אומר הציונות היא דבר קדוש, זה לא סתם מקלט לאומי. שאלתי אחד כזה עם שיער בצבע תכלת מי היה הרב צבי קלישמן והוא לא ידע"

"מתערב איתך שגם בבני עקיבא בשוהם או בכפר סבא לא ידעו מי זה הרב קלישר"

"זה שונה אחי, אל תערבב. אנחנו הולכים לישיבות ובסוף זה משנה את המצב. פעם המזרוחניקים היו בורים... היום בזכות הישיבות זה ממש השתנה, תחשוב כמה אנשים נכנסים לצבא אחרי לפחות שנתיים של עמל בתורה, זה עושה השפעה מטורפת. כל חילוני שפוגש מחלקות בייניש יודע להגיד שאנחנו זה משהו אחר"

"כן..."

"... רוצה אחת?"

"לא אחי, לא מעשן."

"אתה יודע שהרב זצ"ל גם היה מעשן?"

"נראה לי שזה מיתוס. בטוח שהוא היה מרגיש שזה גומר לו את הריאות"

"הרב כדורי היה מעשן נובלס ואומר שזה הכי טעים למלאכים"

"וואלה..."

"דביר אבל למה אנחנו יושבים בחושך?"

"נשרפה המנורה ועוד לא הספקתי להחליף... וחוץ מזה יותר נעים לי ככה. אפשר לראות את הדקלים נעים מול הירח"

"מה נהיית לי עכשיו אורי צבי גורדון, אני לא רואה כלום אחי"

"אני אוהב אותך מאוד אביאל, הרבה זמן לא ישבנו ככה"

"אתה מוזר..."

"למה ככה?"

"אף אחד לא מדבר ככה, יושבים ומדברים אחי, לא יודע. יש לך סגנון מוזר..."

"אתה שומע את הצרצרים?"

"אתה רוצה שאני אזוז כאילו?"

"לא, טמבל. תשמע את הצרצרים."

"וואלה עד שלא אמרת לא שמתי לב, איזה רעש מטורף הם עושים."

"בלילות כאלה אני מרגיש געגועים למשהו שאין לי בחיים ואין לי מושג איך מגיעים אליו."

"מה נהיית לי ברסלבר, אתה רוצה להתבודד או משהו?"

"אבנר הג'ינג'י אמר לי שיש אומנים שיושבים בחדר ובוהים בקיר שבועות בשביל לקבל השראה"

"אבנר הזה כופר, מה אתה מקשיב לו? יש לו בספרייה בבית ספרים של הברית החדשה ודברים כאלה. אמרו לי שהוא להט"ב."

"אני מחבב אותו, יש לו משהו מיוחד."

"אתה מחבב את כל היצורים. לדעתי הוא חולה נפש. אני גם חושב שהוא מסתובב עם גויה. לא מבין איך חבר'ה כאלה לא עושים לך בחילה."

"הרגע אמרת שהוא להט"ב..."

"אתה יודע מי אני מדבר, היא מסתובבת מחוץ לישיבה לפעמים, לבושה לא הכי צנוע. בוהה במרפסות, אני חושב שהיא גם קצת קוקו."

"אבנר טוען שהיא סכיזופרנית"

"אין לי מושג מה אמרת עכשיו אבל אני מאמין לך. אבל עזוב את היצורים האלה, לי זה עושה צמרמורת. לא מתאים לך לחבב אותם, אתה מבלבל אותי."

"מה אני יודע... אמרתי לך כבר שאני אוהב אותך?"

"חזרתי לספר הזה אחרי שנתיים שלא העזתי לפתוח אותו. הוא מזיז לך משהו."

"נראה מפחיד. על מה זה?"

"דוסטויבסקי כתב אותו בתקופה שהתחיל הניהיליזם באירופה. אנשים הגיבו לא טוב למהפכה המטריאליסטית, הנוער התחיל להגיד שאין מוסר ואין ערכים, היה רומס את הדברים הקדושים לכיף. הגיבור בספר הוא אחד כזה... זה מבוסס על אחד הפרקים בברית החדשה. ישוע פוגש רועה חזירים שנכנס בו שד. דוסטויבסקי צולל שם לתהום הזאת ובורא את סטברוגין, עם אישיות מפוארת ונשמה חלולה. אף אחד לא יודע לכתוב כמוהו כיום."

"זה איזה שש מאות עמודים. בחיים לא קראתי ספר כזה."

"לא יודע אם טוב שתקרא אותו. יש תהומות עמוקים מאוד בנפש האדם. מי שמציץ לתהום התהום מציצה עליו בחזרה, זה ניטשה מפורש."

"בקושי מכיר את הכתיבה של ניטשה. אני די בטוח שהרב צבי יהודה אמר עליו שהוא נשמה מעולם התוהו."

"הוא היה שבור, כן. אני מצטער שלא הייתי חי בתקופה שלו."

"היית יכול לשגשג בגרמניה היהודית בתקופת ההשכלה."

"היו הורגים אותי כי אני יהודי. אולי הייתי משחזר את העורלה שלי ומשוויץ בה בכל מקום."

"אני שמח שאני חי כיום, אני חושב."

"פעם הדברים הרגישו אמיתיים. אנשים הרגישו שאנחנו לקראת פיצוח חידת החיים. היום זה מרגיש ביזארי וכמעט נאיבי לרצות לצלול למעמקי הנפש, לפרוץ את מחסומי התודעה. אפילו אנשים שעושים מדיטציות מצלמים את עצמם או משלבים את זה ברוטינה לאינסטגרם."

"ניסיתי לעשות מדיטציה. אין לי מושג איך עושים את זה. כל השרירים שלי כאבו."

"אני עושה הרבה מדיטציות. אני חווה דברים שאני לא יודע להסביר במילים, אפילו לעצמי."

"נשמע מטורף, איפה למדת את זה?"

"סיפרתי לך על שירה. היא היתה כמה חודשים במנזר בהודו. היא לקחה את זה ברצינות. אני נהנה לשמוע אותה כשהיא מדברת. אני די בטוח שהיא סכיזופרנית."

"באיזה קטע אתה חושב ככה?"

"יש לה דיבור כזה מוזר."

"זה הכל?"

"אמרתי לה שאני חושב שכדאי שתיפגשו. היא סקרנית לגביך. תפגוש אותה ותשפוט בעצמך."

"אני לא מתכנן להכריע האם היא סכיזופרנית. אני בקושי יודע מה זה."

"היא טוענת שהיא שומעת קולות. שהיא שומעת את האדמה שרה. כמה פעמים ראיתי אותה מנסה לחבק את האוויר ומתחילה לבכות."

"אני מסתנוור מהאור הכתום הזה, אפשר לכבות אותו?"

"שוט."

"אמרת יפה מקודם על החוויה שלך מהמדיטציה. אני גם מרגיש הרגשות נורא עמומות שאין לי מושג איך להסביר אותן אפילו במילים."

"כלא התודעה."

"כמו כלא. הייתי רוצה שיהיה מישהו בעולם שיוכל לתת לזה מילים."

"שמעת על הדא-דאיזם?"

"לא... מה זה?"

"הם טענו שבשביל להגיע אל העומק של נפש האדם צריך לבנות ערוצים עקיפים, בשפה של תת-מודע. בהמשך נולד מהם הסוריאליזם, כמו בציורים של סלבדור דלי".

"אני לפעמים מכבה את האור במרפסת ומסתכל אל הכוכבים ומרגיש שרוב היום אני אומר מילים שאין להן תועלת ולא מדגדגות בכלל את מה שאני באמת רוצה להגיד."

"כמו מחסום?"

"לא... כאילו אין לזה בכלל שפה."

"אתה חייב לדבר עם שירה. היא תשתולל כשתשמע אותך מתאר את זה."

"בת כמה היא?"

"אין לי מושג. מאוד קשה לדעת. בהתחלה הייתי משוכנע שהיא צעירונת, אבל יש לה קמטים בצדדים של העיניים. לדעתי היא נושקת לשלושים."

"זקנה!"

"אולי עדיף להגיד 'נשמה עתיקה'. לשלוח לך את המספר שלה?"

"חזרתי ממדיטציה ארוכה של קואן. ישבתי במערה אולי שבועיים, לא אכלתי כלום ולא שתיתי כלום. הלכתי מהנזיר עם שאלת קואן בסיסית, 'איך נשמעת מחיאת כף ביד אחת'. יש לתודעה שבע חומות שצריך להקיף שבע פעמים. אמרו לי שבבלוטת האצטרובל יש יכולות לשבור את החומות האלה. שקעתי בטרנס. קשה לתאר איך תחושת הזמן משתנה, איך תחושות הגוף משתנות. במדיטציה מכבים את המחשבות. אתה יודע שבני אדם חושבים בערך שישים אלף מחשבות בכל יום? אבל מי שמורגל במדיטציה מצליח די מהר להפסיק לחשוב ואז נכנסים פנימה והכל מרגיש אחרת. מצאו לפני כמה שנים קבר של נזיר טיבטי וכשנגעו בבשר שלו ראו סימנים ברורים של חיים. כמה שאנחנו לא יודעים כלום על השבעים קילו בשר שלנו. אני חושבת שמי שיודע למדוט יכול לגעת בנצח. הגוף האסטרלי מתחנן מאיתנו שנפתח לו חלון החוצה. גם בקבלה הנשמה מחולקת לחלקים. החלקים העליונים שלה מחוברים לשורש העליון של ההוויה, לקוצו של יוד. האור המבהיק שם יכול להוציא בן אדם מדעתו. גם הגנוסטים ידעו את זה, לכן הם המציאו את הדמיורגוס. אנשים נתקעים בתוך הבשר שלהם ומטביעים את כל הנשמה שלהם ואת כל האור העליון בתוך הסופיות של החומר. בגלל זה יש אנשים באשפוזים. הם הגיעו לאור בהיר כל כך ששרף להם את הפיוזים והם חיפשו דרך החוצה. הכדורים מחזקים את הכלובים של התודעה.

"יש לך ש' שורקת, בחיים לא שמעתי ש' כזו".

"זאת סוג של מחמאה?"

"לא הבנתי את רוב מה שאמרת, אבל נהניתי להקשיב."

"אתה רוצה לצאת לחופשי?"

"כן."

"שקרן."

"למה ככה?"

"מי שרוצה לצאת לחופשי לא עונה ככה."

"אבל אני באמת רוצה."

"מה זה מבחינתך חופש?"

"יש דברים שאני מרגיש שאין להם מילים בכלל ומשהו בי מתענה כי הוא לא יכול לגעת בהם. הם לא נמצאים בשום פעולה או מעשה או מחשבה שאני פוגש ביומיום. אני מרגיש שיש שפה אחרת שאני צמא אליה ואני לא דובר אותה, והלוואי והייתי יכול למצוא אותה ולהצליח לבטא את מה שאני מרגיש."

"למה אבנר קרא לך לפגוש אותי?"

"הוא אמר שאת סקרנית לגביי. גם אני הסתקרנתי."

"אבנר לא מבין כלום בדברים שהוא מתעסק בהם."

"בעיניי הוא גאון."

"גאון אולי, אבל הנפש שלו מתה."

"ושלך?"

"תסתכל לי בעיניים, מה אתה רואה?"

"חשוך, אז לא הרבה. אני רואה את ההשקתפות של הפנס רחוב."

"תסתכל יותר מקרוב."

"אני לא רואה עכשיו כלום."

"כי אתה טיפש."

"לאן את הולכת?"

"כואב לי כל הגוף."

"הכעסתי אותך?"

"גם הנשמה שלך חולה. אתה מלא טומאה."

"טוב."

"מה טוב?! אתה אדם מגעיל!"

"מה שתגידי."

"אמרת את זה מקודם בשביל ללעוג לי?"

"את מה?"

"על השפה האחרת."

"לא, זה מענה אותי."

"אבנר סיפר לך?"

"סיפר מה?"

"אתם שקרנים, אסור לי לדבר עם אנשים."

"אני נהנה לשמוע אותך מדברת. אני לא מכיר אנשים שמדברים כמוך."

"יש לך פוטנציאל לגעת באור אין סוף. אבל אתה טיפש."

"מה אני יעשה..."

"תגיד לאבנר שאני לא רוצה לפגוש לא אותו ולא אותך שוב."

"היה לי מיוחד לפגוש אותך, מצטער אם אמרתי משהו לא בסדר."

לקול קרקוש ותרועת גונג חגיגית עלה עמוד השחר ושרט בחשכת הרקיע. עננים עמומים בכחול עמוק נחרצו בשמיים המתבהרים. גלגלי השמש חרקו על מסילותיהם, פנסי רכבים ושאגת מנועים בישרו ראשיתו של יום. מדרס נעליים עייף גרר נער צעיר למיטתו. לחייו סמקו ועיניו היו נפוחות. חדרו קטן, מיטתו סתורה, הוא נפל אליה וחפן את סדיניה. בחלונו דפק בוקר עיקש וציוץ ציפורים הבליח בעדו. שעון מעורר החליט לצלצל, שקיק קטיפה של תפילין בהה נכחה מהמדף. הוא חשב שהוא שומע את הכוכבים שורטים את החלל, שרגליו מתאחדות עם האדמה, שמפיו בוקע אור, שבעיניו שופעים רקיעים, שידיו צומחות ומתעבות ומתארכות. הוא נשם את הסדין ושתה את גליו ומשבריו. צחקוק עמום מבטן כבדה דנדן לו ואסף אותו אל השינה.

היא המשיכה להביט בו, היישר אליו

לרגע תהה אם היא בכלל רואה אותו או סתם מסתכלת לכיוון. אבל לא, הקשר עין היה מורגש באוויר. לפעמים מרגישים את זה.

הוא לא העיז לזוז. דקה חלפה. שניהם הביטו זה בזה.

הדופק שלו עלה וירד, הוא לא היה בטוח למה. רק בחורה שמסתכלת עליו.

הקשר עין נמשך, וכל שאר העולם נמחק לאט. מאבד משמעות. הוא לא ידע למה. אבל הוא לא יהיה האחד מבין שניהם שיפנה מבטו. אובססיה השתלטה עליו. משחקים כאלה היו מה שעשו אותו. חיוך קטן התגנב לפיו אבל הוא לא זז אפילו סנטימטר.

אלוהים יודע כמה זמן חלף. אולי רק עשר דקות. אולי שעה. זה הרגיש כמו נצח. אבל לפתע משהו בהבעתה השתנה. היא חייכה גם.

עיניו מרותקות ומוחו מרוקן לחלוטין. הוא הרגיש את עצמו נאבד לאט, שוקע במחשבות, שוקע בעיניה המרוחקות. מאבד אחיזה עם המציאות לאט, נתלה ביד חשופה על העוגן האחרון, האישה למטה.

הוא הרגיש שהוא מתעורר פתאום, אפילו שלא נרדם, כשאור קלוש הגיע פתאום. שמש? הוא הופתע לחלוטין, מסובב את ראש בפצאומיות למזרח.

כן, שמש. אלוהים אדירים, כל הלילה. או שיט. בחורה משוגעת. הוא סובב את ראש בחזרה אליה. הרחוב היה ריק לחלוטין.

מאז שהוא היה קטן הוא הכיר נדודי שנה מקרוב מאוד.

ההורים שלו דאגו מזה מאוד, רופא, מטפלים, כדורים.

אבל הוא? זה פשוט היה טבעי לו. לפקוח עיניים. כשכולם ישנים, כשהכל רדום ומת. לפתוח עיניים. ולחשוב.

יש לו רק אח אחד, גדול. ליאו. בכל זכרונות הילדות שלו הם ישנו ביחד, חדר גדול, אבל המיטות קרובות.

הוא היה מעיר את ליאו באמצע הלילה בהתחלה. והם היו מדברים, עד הבוקר לפעמים. זה חמוד להיזכר.

עד שאמא שמה לב לילה אחד וכעסה. אוהו כעסה.

חיוך משועשע התפשט על פניו של מיכאל והוא התיישב במיטה ואז התחרט וקם.

נדודי שינה אולי. הוא חייב לרדת למטה. איפה שהבחורה נעלמה, אולי היתה תעתוע.

רגליו נשאו אותו כמאליהם במדרגות, אל המדרכה, אור זריחה בהיר. אנשים זריזים כבר ממהרין לעבודה. אבל הוא באקסטזה משהו. עיניו חולמניות ומחשבותיו מופשטות. הוא הולך לאט. כאן, ממש כאן היא עמדה.

הוא התיישב בספסל הקרוב. מחשבותיו לאט נהיות בהירות יותר. הוא נושם עמוקות ומרגיש עייפות. למה הוא ירד בכלל?

סירנה נשמעת מאחוריו, צעקות עמומות. הוא מסתובב. שוטרים. המון אנשים. מתי הגיען כל ההמון הזה? השמש כבר במרכז השמים. צעקות מכל כיוון. מה קורה פה? הם צועקים אליו. הוא מסתובב במבטו מחפש פיתרון. ואז נעצר הלום רעם.

הנערה ישבה בספספל לידו. צווארה משוסע בגסות. והמון דם, בכל מקום. דם יבש.

אמא מתה. די מזמן, לפני שנתיים אולי. אבל מה שמעניין זה אבא שלי.

הייתי בטוח, כלומר כולם היו בטוחים שזה יגמור את אבא.

הוא ואמא היו כל כך אוהבים. דברים שקשה למצוא היום. ולילה אחד והיא לא קמה.

בהתחלה אבא היה שקט, לא דיבר. לא איתי ולא עם ליאו.

ואז, בדיוק שלושה ימים מהרגע שהיא מתה. הוא פרח. בן אדם אחר. אני זוכר את הבוקר הזה. העירו אותי דפיקות בדלת. אבא בפתח. עשרים שנה אנחנו מדברים בטלפון. נפגשנם כשאין ברירה. והנה הוא פה על מפתן ביתי, מחויך מאוזן לאוזן.

מאז, כל שבוע ביום חמישי הוא הגיע ללילה. חשבתי שהוא השתגע, השכול גמר עליו. אבל הוא היה יציב. במידה מפתיעה.

אני לא זוכר לגמרי איך הגעתי לכאן ומה שאלו אותי. אבל אני חושב שזה היה חשוב.

"חלאה" ירק האיש שעמד מתנשא מעלי בחדר הריק . שוטר. הוא שוטר.

"לשחק אותה משוגע לא יוציא אותך מזה" הוא אמר בקול מאופק משהו "מבטיח לך"

דם. משהו התחיל להבזיק בזיכרון שלי. לא חשוב.

"מי אתה?" לחשתי בשקט, מעוניין לא מעוניין לשמוע.

האיש-שוטר כיווץ את עיניו ויצא מהחדר, מתעלם לחלוטין.

נערה. ודם. המון דם. אני נזכר אולי.

הוא נעל את הדלת אני חושב. ניסיתי לזוז מהכיסא ללא הצלחה.

ספסל בודד. נערה. נערה מתה. המון דם.

אני שואף אויר בחדות, הזיכרון חוזר אלי במלואו.

רוצח. אני רוצל

איזו כתיבה סוחפת

תמשיךך

חדרים סגורים ריקים. מעולם לא החלטתי לגביהם.

אהבתי אותם. על פי רוב. את השקט שהריקנות הפיזית מביאה איתה, אין דבר חיצוני שיסיח. והייתי שוקע פנימה עוד ועוד, המקומות שבאמת מעניינים אותי. ומרגיעים.

מבטי נשאר על דלת החדר הנעולה בודאי, בוהה.

אני אוהב את זה. אבל אלוהים, אני מפחד מזה.

כששקעתי יותר מדי פנימה, הבדידות האפלה חונקת אותך לאט. ואז מהר מאוד. ואין אויר, והמון פחד. כמה חרדה.

מחדר סגור. חדר סגור וריק. אין כלום ואת זה אני אוהב. רק אני. מזה אני פוחד.

הדלת נפתחה באחת וקטעה את הרהורי. לבוש מדים וחמוש נכנס פנימה נעמד מאחורי הכיסא שלי. ממלא את החדר הריק.

אדם נוסף נכנס לאט. מביט בעיני בעצב. או כעס. אני בולע רוק בחוסר נוחות. אולי אכזבה.

"ליאו, אני-" המילים מתפרצות לי מהפה ועוצרות בעודם באויר. איני יודע.

ליאו התיישב. מולי. אין דבר שמפריד בינינו, רק כמה סנטימטרים של אויר. קרובים כל כך ורחוקים כל כך.

"הרגת" הוא לא ניתק את קשר העין כשהוא לחש רצחת אותה?"

הסתכלתי עליו. על העיניים. אני מנסה להבין מה אני רואה. ולא מצליח. מנסה. מה ליאו רוצה? מה הוא אומר.

"ליאו תקשיב" אני נאנח ועוצם עיניים חזק "אני לא יודע מה קורה. אני לא מבין, אני רצחתי. אולי לא רצחתי, אולי כן, ליאו אני נשבע אני לא יודע" אני פוקח עיניים מיוסרות מדיבור שעל הלב. "ליאו זה כמו פעם" אני מתחנן "שוב, בדיוק כמו פעם", תולה בו את עיני. מבועת.

ליאו הרחיק את ראשו במהירות, נסוג. הוא מבין אותי, אני בטוח בזה. הוא מתנשם פתאום במהירות, עיניו מתרוצצות, אני מבחין. אני מגחך, כן זה אחי.

"אז זה היה אמיתי?" הוא שואל בקול לא יציב. ספק מכחיש ספק מפחד להאמין. לי.

אני רק מהנהן.

"אז למה לא אמרת אף פעם ש-" הוא עצר באמצע, מילותיו עוצרות בפיו.

-----

כדאי שאספר לכם מה קרה לי ולליאו בקיץ שבו הייתי בן 10

אחלה סיפור. אבל למה בפרוזה ולא בצעירים?

מתכנת מגיל 11.

תמיד שאלתי את עצמי איך בכלל היה אפשר להיחשף למחשב ברמות עומק כאלה. למי באמת היה pc בבית? שלא לדבר על אינטרנט, ממשקים נוראיים, ומהירות עבודה מזעזעת

היה אפשר לעשות איתו הרבה. אבל היה קשה. הידע לא היה נגיש ואינטרנט נכנס אלינו הביתה רק בשנת 2000.

דווקא מהירות העבודה לא הייתה כל כך מזעזעת. היא נהייתה מזעזעת בעיקר כשהגיעו תוכנות חדשות שהותקנו על מחשבים ישנים. אצל דוסים למשל מאוד מצוי שהחומרה הישנה (גם טלפונים) לא הולכת לפח אלא לילדים וככה ילדים מסתובבים עם סטיגמות.

486DX2, 33MHz,

8MB של RAM (שעלה המון כסף, בהתחלה היה 4 ואז הוגדל ל8).

324MB דיסק קשיח

CD ROM שהתווסף אחר כך

AZTEC כרטיס קול שהיה חיקוי של SB16.

מה עוד היה ?

windows 3.11 ומתישהו (ינואר 99) windows 95

היה לבעוט בו... 😅

סיפור קישוני של ממש