עבר עריכה על ידי נולאית בתאריך י"ח בטבת תשע"ד 20:32
בס"ד
אפשר גם לנסות?!
טוב:
"הלכתי כמהופנטת... נדהמת מהמראה המופלא
הזה,
התקדמתי ללא היסוס עד לפתח השער, כאילו מגנט מסתורי מושך אותי.
בכניסה, רגע לפני שנכנסתי לתוך האור מסנוור הזה, עצרתי,
מתפלאת על עצמי שלא חשבתי לרגע מה משמעות הכניסה בשער האור
ונתתי לרצון הראשוני שלי לבחור בשבילי, במקום שיקול הדעת.
הסתקרנתי, לא זכרתי איך הגעתי לאזור הזה, התחלתי להרגיד קצת פחד,
ואת החוסר שקט מטפס מהרגליים אל הבטן,
איפה אני? איך הגעתי לכאן? ומה אני אמורה לעשות?
כיוון שלא הכרתי את המקום ולא הבנתי מה בדיוק קורה,
החלטתי להיכנס, מי יודע?! אולי לשם אני צריכה ללכת.
עברתי.
הגעתי לצד השני,
פתאום ראיתי את עצמי לבושה בבגדי חורף,
מעיל, צעיף, כפפות ונעליים.
מולי היה מרחב ענק של שלג והדי שלג, לבנים, אפורים וכחולים הסתירו את המרחק,
הלכתי ולא ידעתי לאן אני הולכת, אך גופי שכנראה ידע מעצמו את מסלול ההליכה,
הלך בבטחון בשלג.
פתאום נעצרתי מול עוד גבעת שלג, והתחלתי, מסיבה לא ברורה, לצחוק משמחה
ואז להתייפח מהתרגשות, כאילו.... כאילו חזרתי הבייתה.
כעבור כמה זמן כשנרגעתי, התחלתי לסקור בתחושת נוסטלגיה את הסביבה,
ראיתי גבר ואישה מתקרבים, כשעל פניהם חיוך, לא ידעתי מי הם, אך שוב נגעה לי בלב
תחושה של היכרות איתם, תחושה של היכרות קרובה .
כשהאישה התקרבה, דבר ראשון שעשתה היה לחבק אותי חזק חזק וללחוש 'כמה התגעגענו..!'
התוגה שבקולה גרם לי שוב לבילבול,
בין החלק שלא יודע מי הם בכלל, לחלק,
הקטן, המסתורי, המציק, שעדיין זוכר.
התנתקתי ממנה בהבעת מבוכה ודמעות של... תסכול? עצב? עלו מעיניי.
ביקשתי שיסלחו לי, אבל אני לא יודעת מי הם,
ואיפה אני, ואיך הגעתי למצב הנוכחי.
האישה והגבר החליפו מבט,
וביקשו ממני לשבת והתחילו להסביר.
מתברר,שאני מתה, כן כן. כמו שביקשתי.
להפסיק את הניסיונות, להפסיק עם הקשיים
ופשוט..... לנוח מהחיים.
אז ה' שמע לקולי ונתן לי את מבוקשי.
חזרתי לבית, חזרתי לעולם של מעלה.
האיש והאישה החביבים הסבירו,
שהאנשים כאן נפרדים מחברים ומשפחה
לתקופת חיים אחת או כמה כדי שיהיו ראויים לטוב שכאן,
וכשהנשמה שלהם מרגישה שהיא עבדה על עצמה, התפתחה, נבנתה
והרוויחה בזכות העבודה שלה את הזכות להיות כאן אז היא חוזרת לכאן, למשפחה ולחברים
שגם הם עברן מסלול שונה המותאם לנשמתם.
האזנתי לדבריהם, חושבת, מהרהרת במשמעות
החדשה של הקושי האישי שלי בחיי,
קושי שלא תמיד הוליד תוצאות גשמיות נעימות,
קושי לא מובן,
נראה לעיתים קרובות, כללא סיבה,
חוץ מ: ככה ה' רצה.
ההבנה קצת התחילה להסתדר אצלי בראש,
אבל לא הבנתי ושאלתי, מה הסיבה שעוברים עולם,
לא עדיף שהניסיונות יהיו בעולם הזה, הרי אם אנשים יהיו מודעים לסיבת הסבל, יהיה להם מוטיבציה יותר גדולה ל'להצליח',
האיש ענה,
שהעולם שהנשמות מגיעות אליו לניסיון,
הוא עולם טוב, בדיוק כמו זה,
רק ששם נוכחות ד' מוסתרת ומצומצמת
על מנת שיתאפשר מצב של בחירה,
במצב של הסתר פנים מה', תיתכן מציאו של חושך.
של כאב ובחירה.
התחלתי לאט בלב להתחרט מעט על הרצון שלי לסיים עם זה ולא להתמודד עם הניסיון שלי,
ולעשות קיצור דרך בדרך אל השלווה.
הרי האם באמת.... לא רק 'מגיעה' לי, אלא גם, אני מוכנה? בוגרת? בנויה?
הירהרתי מעט ודמעות החלו להתגלגל על לחיי,
ושאלתי את האישה האם אפשר להתחרט, ושה' ייתן לי עוד הזדמנות?!
האישה חייכה, מעט בעצב,
ואישרה,
היא אמרה שהיא הרגישה שהגעתי,
אך כשראתה שאני לא זוכרת כלום ומבולבלת,
היא הבינה שעדיין לא סיימתי את הזמן שלי,
ורצתה להבהיר לי את המשמעות של הבחירה
שלי, כדי שאני יוכל לבחור עם הבנה
מהי המשמעות האמיתית של כל בחירה.
היא חיבקה אותי שוב,
'אני מחכה לך פה'.
השעון המעורר מעיר אותי בשש אפס אפס,
קדימה!
עיניים טרוטות, מנסה להתארגן בשקט, בשביל לא להעיר את החברות שלי שיתעוררו רק ברבע לשמונה.
מהר להתלבש, מהר פיפי שיניים, מהר מהר.
קררר בחוץ, קררר.
צועדת במהירות כדי לא לפספס את האוטובוס.
אוף שוב האוטובוס מפוצץ באנשים!!
מגיעה לשירות,
קדימה! קדימה! אין זמן-
לנשום! להתעורר! להתבייש!
הפסקה,
אני נושמת, מתעוררת, מתביישת,מתמרמרת..
נזכרת בחלום.....
נזכרת בחלום!
