עומדת.

מהססת אם לצעוד קדימה או לא.

מה ששם, בטח לא יהיה דומה למה שכאן.

אני רוצה לשנות?

אני רוצה למצוא משהו חדש?

הסקרנות שלי גוברת.

אני אוספת מזכרות מהעולם הנוכחי שלי, שיישאר איתי תמיד.

במקרה הצורך אשליך אותם בהמשך.

וצועדת בהיסוס קדימה.

צעד קטן אחרון, והאור מקיף אותי.

אני ממשיכה לפקוח עיניים, מנסה לקלוט כמה שיותר ממנו.

ממלאת את עצמי עד למ"מ האחרון.

ואז, הצעד הבא, מוביל אותי אל גשר.

עשוי מעץ, גדרות מחבלים שעטופים בצמחים מטפסים,

פרחים פורחים מהם בכל הגוונים העולם.

הגשר ארוך מאד. אני לא רואה את הקצה.

השמש בדיוק מולי, מהעבר השני שלו..

מתחתיו זורם נחל רענן. נקי מכל רבב.

אני מתכופפת, חופנת בידיים מעט מים, ושוטפת את הפרצוף.

רעננות.

אני אוהבת את העולם החדש.

מניחה את המזכרות שלי מהעולם הקודם על פני המים.

שיזרמו הלאה לאן שישא אותם הנחל.

שולחת חיוך אל השמש, ומתחילה לצעוד.

לא יודעת אם עניתי בדיוק על מה שביקשתן.

אבל בעצם עניתי לגמרי,

כי כל תיאור וכל ביטוי כאן, הם אני.

וגמרתי כאילו על ההתחלה, עוד לפני שהספקתי "לעשות" משהו בעולם הלז,

כי  ככה אני. תמיד במסע, תמיד בדרך.

כולנו בעצם.

וזאת ההרגשה שניסיתי להעביר..

"תתארו לכם עולם יפה, כזה שמוצאים רק באגדות או בספרי הפנטזיה.
אגל טל רענן נוטף משיח הדומדמניות שמצל על ראשכם ונוחת על קצה אפכם,  
קרן שמש זהובה ומחוצפת מרקדת בחן בין עיניכם, מנסה להטריד את מנוחתכם.
אתם שולחים את ידכם להסיט את המטרד (שכמובן לא מרפה)
ומגיע הרגע בו אתם חייבים לפקוח את עיניכם.
מבט זהיר נשלח סביב והרי הוא לפניכם,
ובוהק לבן לוכד את מבטכם.
אט־אט אתם קמים לבחון את הפלא הצחור,
מפלסים דרככם בין שיחים ענפים ולפתע בו מבחינים:
לא קשור לדבר, כמעין מים באמצע המדבר, כך עומד לו שקט ובוטח – שער זורח."

כן. את כל הדברים האלו אמר לה עדן עוד לפני שהיא הגיעה לכאן,

כך שכנע אותה בכלל להתחיל את המסע הזה.

.....המסע בתוך גנו שלו.

היא נזכרת איך הסתכלה בו אז, מחייכת לעצמה בזויות פיה הקטנטן והמתוק.

נהנתה לראות איך בורקות עיניו כשהוא מתאר כך לפניה את ה"גניק" שלו.

היא ראתה איך עולה קולו ומשתלהבות מילותיו כאשר תיאר לפניה את יפי פרחי החמנית,

את דינדון פעמוני הרוח השורקים עת עוברת רוח הערב,

את פעיית הכבשים הרועות במרחקים.

היא הביטה בו, בעיניו הירקרקות שכמו ציירו את ירוקת השדות אשר דיבר עליהם.

התבוננה בו וחשבה לעצמה כמה אהבה יש באדם זה שמולה.

ואז, באותו הרגע היא ידעה.

' אדם המסוגל לאהוב בעוצמה כזו כל קפל קרקע וכל קמט גבעול,

אדם המשורר שירו משירי הכבשים בהרים,

אדם שנתלהט מבטו בלהט השקיעות,

אדם כזה רוצה אני לצידי במסע המפרך הזה שאליו אני עתידה לצאת.

................. זה ההתחלה, המחשבות של טל בעומד'ה מול השער.

          מה אומרים??

המשך יבוא אי"ה בהמשך עפ"י התגובות

בס"ד
אפשר גם לנסות?!

טוב:
"הלכתי כמהופנטת... נדהמת מהמראה המופלא
הזה,
התקדמתי ללא היסוס עד לפתח השער, כאילו מגנט מסתורי מושך אותי.
בכניסה, רגע לפני שנכנסתי לתוך האור מסנוור הזה, עצרתי,
מתפלאת על עצמי שלא חשבתי לרגע מה משמעות הכניסה בשער האור

ונתתי לרצון הראשוני שלי לבחור בשבילי, במקום שיקול הדעת.

הסתקרנתי, לא זכרתי איך הגעתי לאזור הזה, התחלתי להרגיד קצת פחד,
ואת החוסר שקט מטפס מהרגליים אל הבטן,
איפה אני? איך הגעתי לכאן? ומה אני אמורה לעשות?
כיוון שלא הכרתי את המקום ולא הבנתי מה בדיוק קורה,
החלטתי להיכנס, מי יודע?! אולי לשם אני צריכה ללכת.
עברתי.

הגעתי לצד השני,
פתאום ראיתי את עצמי לבושה בבגדי חורף,
מעיל, צעיף, כפפות ונעליים.
מולי היה מרחב ענק של שלג והדי שלג, לבנים, אפורים וכחולים הסתירו את המרחק,
הלכתי ולא ידעתי לאן אני הולכת, אך גופי שכנראה ידע מעצמו את מסלול ההליכה,
הלך בבטחון בשלג.
פתאום נעצרתי מול עוד גבעת שלג, והתחלתי, מסיבה לא ברורה, לצחוק משמחה
ואז להתייפח מהתרגשות, כאילו.... כאילו חזרתי הבייתה.
כעבור כמה זמן כשנרגעתי, התחלתי לסקור בתחושת נוסטלגיה את הסביבה,
ראיתי גבר ואישה מתקרבים, כשעל פניהם חיוך, לא ידעתי מי הם, אך שוב נגעה לי בלב
תחושה של היכרות איתם, תחושה של היכרות קרובה .
כשהאישה התקרבה, דבר ראשון שעשתה היה לחבק אותי חזק חזק וללחוש 'כמה התגעגענו..!'
התוגה שבקולה גרם לי שוב לבילבול,
בין החלק שלא יודע מי הם בכלל, לחלק,
הקטן, המסתורי, המציק, שעדיין זוכר.

התנתקתי ממנה בהבעת מבוכה ודמעות של... תסכול? עצב? עלו מעיניי.
ביקשתי שיסלחו לי, אבל אני לא יודעת מי הם,
ואיפה אני, ואיך הגעתי למצב הנוכחי.
האישה והגבר החליפו מבט,
וביקשו ממני לשבת והתחילו להסביר.
מתברר,שאני מתה, כן כן. כמו שביקשתי.
להפסיק את הניסיונות, להפסיק עם הקשיים
ופשוט..... לנוח מהחיים.
אז ה' שמע לקולי ונתן לי את מבוקשי.
חזרתי לבית, חזרתי לעולם של מעלה.
האיש והאישה החביבים הסבירו,
שהאנשים כאן נפרדים מחברים ומשפחה
לתקופת חיים אחת או כמה כדי שיהיו ראויים לטוב שכאן,

וכשהנשמה שלהם מרגישה שהיא עבדה על עצמה, התפתחה, נבנתה
והרוויחה בזכות העבודה שלה את הזכות להיות כאן אז היא חוזרת לכאן, למשפחה ולחברים
שגם הם עברן מסלול שונה המותאם לנשמתם.

האזנתי לדבריהם, חושבת, מהרהרת במשמעות
החדשה של הקושי האישי שלי בחיי,
קושי שלא תמיד הוליד תוצאות גשמיות נעימות,
קושי לא מובן,
נראה לעיתים קרובות, כללא סיבה,
חוץ מ: ככה ה' רצה.
ההבנה קצת התחילה להסתדר אצלי בראש,
אבל לא הבנתי ושאלתי, מה הסיבה שעוברים עולם,

לא עדיף שהניסיונות יהיו בעולם הזה, הרי אם אנשים יהיו מודעים לסיבת הסבל, יהיה להם מוטיבציה יותר גדולה ל'להצליח',

האיש ענה,
שהעולם שהנשמות מגיעות אליו לניסיון,
הוא עולם טוב, בדיוק כמו זה,
רק ששם נוכחות ד' מוסתרת ומצומצמת
על מנת שיתאפשר מצב של בחירה,
במצב של הסתר פנים מה', תיתכן מציאו של חושך.
של כאב ובחירה.

התחלתי לאט בלב להתחרט מעט על הרצון שלי לסיים עם זה ולא להתמודד עם הניסיון שלי,
ולעשות קיצור דרך בדרך אל השלווה.

הרי האם באמת.... לא רק 'מגיעה' לי, אלא גם, אני מוכנה? בוגרת? בנויה?

הירהרתי מעט ודמעות החלו להתגלגל על לחיי,
ושאלתי את האישה האם אפשר להתחרט, ושה' ייתן לי עוד הזדמנות?!

האישה חייכה, מעט בעצב,
ואישרה,

היא אמרה שהיא הרגישה שהגעתי,
אך כשראתה שאני לא זוכרת כלום ומבולבלת,
היא הבינה שעדיין לא סיימתי את הזמן שלי,
ורצתה להבהיר לי את המשמעות של הבחירה
שלי, כדי שאני יוכל לבחור עם הבנה
מהי המשמעות האמיתית של כל בחירה.
היא חיבקה אותי שוב,
'אני מחכה לך פה'.

השעון המעורר מעיר אותי בשש אפס אפס,
קדימה!
עיניים טרוטות, מנסה להתארגן בשקט, בשביל לא להעיר את החברות שלי שיתעוררו רק ברבע לשמונה.
מהר להתלבש, מהר פיפי שיניים, מהר מהר.
קררר בחוץ, קררר.

צועדת במהירות כדי לא לפספס את האוטובוס.

אוף שוב האוטובוס מפוצץ באנשים!!

מגיעה לשירות,
קדימה! קדימה! אין זמן-
לנשום! להתעורר! להתבייש!
הפסקה,

אני נושמת, מתעוררת, מתביישת,מתמרמרת..

נזכרת בחלום.....
נזכרת בחלום!

מסתכלת. 

זה זורח.

בטח זה טוב.

אבל כבר אמרו חכמים ממני- "לא כל הנוצץ- זהב", וחוויתי את זה על בשרי.

אבל אני במקום כל כך מושלם, ואוטופי.

המטרד היחיד שלי בעולם זה קרן שמש.

אז בטוח גם השער הזה יוביל אותי למקום מושלם כזה.

אני מושיטה את היד.

לוחצת על הידית קלות.

השער לא נפתח.

לוחצת יותר חזק.

עדיין לא נפתח.

השער נעול.

כנראה שאין באמת מקום מושלם. 

זה הכל בדמיון. הכל זה אשליה.

אבל זה לא יכול להיות! השער הזה חייב להיפתח!!

מתחילה לחפש מפתח.

אני מזיזה קצת פרחים, משתדלת לא לפגוע בהם.

אני מנקשת עשבים שוטים- אולי מתחתם נמצא המפתח לשער?

ואז-

פתאום-

מפתח.

זורח.

מדהים.

אני מכניסה אותו למנעול השער, מסובבת

והשער נפתח. 

קצת חורק.. אבל נפתח.

לאט לאט.

אני נכנסת.

ושם יש בית בנוי מלבנים אדומות.

קומה אחת.

גג אדום.

יש פה גם אגם.

ועץ שקמה.

ומתחת לעץ, ממש על אחד השורשים הענפים,

יושב בחור מוכר, מנגן לו בשקט בגיטרה.

אני מתקרבת בשקט. לוקחת את חליל הצד ומצטרפת בהרמוניה.

ולפעמים,

כשאני לא משחקת בכאילו,

אנחנו שם, בבית הזה שלי.

ואנחנו מנגנים, ופורטים,

והרוח נושבת בין השערות ומעיפה אותן למקומות רחוקים

כדי להגשים גם להן חלום 

אחד

קטן

ישן

************************************************************

אז זאת אני

נעים מאוד

תודה

בעז"ה

האמת, שפחדתי.

כי למה שיפתח שער שלא יודעת מה מתחבא מאחוריו, לא יודעת מה יכול לקרות לי בעקבות זה?

אבל, אם שלחו אותי לדרך הזאת, כנראה שרצו שאעבור גם בשער..

אז פתחתי אותו.

הוא חרק מאוד, והיה קשה לפתוח אותו. מאוד מאוד קשה. הרבה מאמץ, הרבה קושי.. אבל בסוף הוא נפתח.

ומיד נסגר אחרי, בלי שעשיתי כלום. במין טריקה כזאת שאומרת, את לא תחזרי אחורה. מעכשיו רק תתקדמי.

אבל לא ידעתי אם זה טוב. לא לחזור למוכר, ליש.. אם יהיה לי טוב בדרך החדשה הזאת..

אבל בלי ברירה התחלתי ללכת.

והיו שם הרבה הרבה הרבה פרחים. שממש קראו לי. אז התקרבתי. חלק התרחקתי מיד, היה להם ריח מסריח. אבל חלק היו ככ טובים ויפים, ואני התקרבתי, והתפללתי שהם יהיו אלה שיעזרו לי..

הפרח ביקש ממני לקטוף אותו, לשמור אותו אצלי, שיהיה לי אם אני יצטרך, אם ייתקל בקושי.

אז עשיתי את זה, והקושי הראשון היה לקטוף אותו.. אבל בסוף הוא היה אצלי. ואז הסתרתי אותו, הרבה. לא רציתי שיידעו שהוא אצלי. ולי יצחקו אלי שאני הולכת עם פרח בכיס..

אבל הוא עזר. ואני שמחתי. הוא נתן לי כ"כ הרבה..

ואז הוא נפל.

וזהו.

----

וזה אני.

ויצא כתיבה גרועעההההה כאילו שפה פשוטה כזאת, אבל כנראה שזה אני

ומוזר לי קצת הפרחים האלה, אבל זה מה שיצא דפקא טוב, דיי.

[אה, ואני דפקא דיי הרבה משוטטת פה. אפילו שכמעט לא כתבתי. כי כותבת מניקים אחריםם לפעמים]

ממש קלטתי משהו שהיא כתבה.

ולפתע, הוא עמד מולי.

כך, ללא שום הכנה מוקדמת.

פתאום, זה פשוט לקום, וללכת. או לא ללכת?

ללכת. לא ללכת.

הפחד אוחז בי, משתק אותי, נאבק בסקרנות וברצון להמשיך. הלאה, הלאה.

אני מרימה את הרגל, ובהססנות פוסעת פנימה.

אחורה, קדימה, והנה אני שם, בפנים.

אני מרימה את הראש לאט, וניצבת בתוכי, בתוך עצמי.

קטעי חיי עוברים למולי במהירות, ואני מעיזה להיישיר מבט.

קשה לי שם, בתוך הגן הקסום שנמצא בתוכי. אני בורחת החוצה אך נמשכת לבפנים כמו מתוך אילוץ. ושוב מוצאת את עצמי בתוך. הדחף לברוח גובר, אך אני נשאר. בפנים. ובוחנת, ומרימה את הראש.

אני עומדת מול עצמי, מחפשת תשובות ושואלת שאלות. וראש אחד קטן מציץ מתוך אחד העצים, ואני מרימה את הראש ומורידה אותו מיד.אני נאבקת בעצמי, אבל ממשיכה הלאה.

ויום אחד אני בטוח אמצא הכל, ויהיה לי שם טוב.

יום אחד, שם אני אגור בעז"ה.

___________

אויי זה יצא מוזררררר. כמו כל הזמן האחרון. אבל אני לא משנה בכלל. ככה כתבתי וככה אני שולחת בלי שום שינויים. זה מה שיצא.

יאללהה חבר'ה ליצים תתרמו מכשרונכם

עומדת. כמו בוהה. השער זורח באור מסנוור ואני איני מוצאת את עצמי. 

'זה הרגע שבו אני אמורה לעשות את הצעד הבא', אני חושבת.

ומשום מה, רגליי אינן מסכימות ונטועות במקומן.

הסקרנות בוערת בי. אני רוצה להיכנס ולראות-

האם אמצא שם את אשר אני מחפשת? האם המטרה שלשמה יצאתי למסע הזה נמצאת במרחק כמה צעדים ממני?

מתיישבת במקומי. רגליי מקופלות אל חזי. נותנת למחשבות לשאת אותי הרחק, למקום אחר. 

אולי אני בורחת,

סתם כי

הבחירה הזאת גדולה עליי.

השעון מראה לי שאני יושבת כאן כבר שעה ארוכה ורק חושבת. וחושבת.

וקצת מתגעגעת.

לא, לא געגוע! מנידה את ראשי וקמה על רגליי. אין בי אומץ, אך אין זה אומר שעליי להכיר בזה. עליי להתנהג כאילו יש בין אומץ לעשות את הצעד הבא, כאילו אני יודעת ובטוחה ששם נמצא המפתח שאחריו יצאתי לחפש.

ואני מפחדת כל כך.

ניערתי את ראשי מהמחשבות שהכבידו עליו ופסעתי קדימה בחשש. צעד, ועוד צעד. אט אט קרבתי אל השער יותר ויותר עד ש-

צעד אחד בלבד הפריד ביני לבין...

טוב, אין לי מושג.

נשמתי נשימה עמוקה. אני לא הולכת לברוח עכשיו! אסור לי להסתובב לאחור!

ו... עשיתי את הצעד הבא.

אור מסנוור. כחול בוהק של שמיים. רעש רחוק של מים זורמים.

אך משהו מפתיע אותי.

הוא נשאר איתי! חשבתי שלא נעבור יחד את השער. חשבתי שהוא יישאר מאחור.

הוא עדיין כאן,

הגעגוע.

נעמד מול השער. מנסה להבין מה המשמעות שלו. איך הוא הגיע לכאן?

מתקרב, מעביר יד, מנסה לחוש את המרקם. מחוספס, קצת ישן.

עכשיו עם קצות האצבעות- אני תמיד עושה את זה פעמיים, לדברים יש תחושה שונה עם קצות האצבעות..אולי כי הן קצוות. לקצוות תמיד יש פרספקטיבה אחרת על דברים.

טועם את האצבעות, מלוח קצת. כמו דמעות מלוחות. דמעות הן מלוחות. של התחלה ושל סוף.

אני מרגיש משיכה אל השער, רצון עז לראות מה יש שם, בעבר השני. תחושה עזה לא פחות ותו אחד שקורא לי ללכת.

אני מרים את הרגל, הולך צעד. נעמד מולו, קרוב קרוב. נושם עמוק.

לוקח צעד אחורה.

רוצה. כל כך רוצה. רוצה לצאת אל החופש, רוצה את האור שיש בשער הזה. את השלווה, את הבדידות.

לוקח צעד אחורה.

אגרוף מסביב ללב. מכווץ ומכווץ. פעיל וסביל. הראש עובד שעות נוספות. תמיד. זה לא חכם. אסור לך. אתה לא יכול.

לוקח צעד אחורה.

זה לא שהייתה תחרות אי פעם- הלב כבר מותש, אין לו סיכוי מול המח, הוא ניסה כבר כל כך הרבה פעמים ונכשל. הוא פועם עוד פעימה ועוד פעימה.

יש סיפור של ר' נחמן, על התלמיד שרצה ללכת אל הצדיק..ואבא שלו לא נתן לו. הלב שלי רוצה. המח לא נותן.

מתי אני אמות?

אני מסתובב ומתחיל לרוץ.

אני לא יכול. אני-לא-יכול.

אין לב. אין. אין.

לא יכול להיות. אסור לו שיהיה. אסור לו שיהיה. אסור לו שיהיה.

הולך לבד. מתעטף בעצמי. הרי זה לא שהיה סיכוי נכון?

זה לא שאתה באת רוצה להשתנות ולצאת.

זה לא שרע לך.

אבל ליבך חפץ.

מה זה חפץ? מה זה ליבך? שטויות. אתה הרי שקרן. אתה הרי מכיר את עצמך. אתה הרי יודע מה קרה כשכן הלכת, כשכן נכנסת לשער.

זה לא זה, אתה עונה לעצמך- אני פשוט פחדן, זה הכל. מפחד מגמישות. משינויים. משערים. אני פשוט לא מעיז לשאת בתוצאות של כניסה אל השער הזה.

מה הוא שער? אתה שואל, עומד רחוק, מספיק רחוק כדי לא ליפול.

מה הוא שער? מה הוא פתח? מה זה אין סוף?

איפה אני נכנס כאן? אתה שואל. מזגזג לעצמך בין גוף ראשון ושלישי. בין מה שאתה רוצה להיות שהוא יהיה למה שאני באמת.

שער הוא אולי פתח או שאולי הוא מלכודת? יש מקום לצאת אליו? יש מקום לצאת ממנו?

יש ממי לברוח? הרי אני לא יכול לברוח ממני. וממנו. וממך.

מסתובב והולך, השער כבר מזמן איננו- הוא כנראה מעולם לא היה שם. הוא כנראה לעולם לא יהיה.

דמעות בעיניים. אין דבר יותר שלם מלב שבור.

אין דבר יותר שבור מלב כבול.

בס"ד

אני אעמוד מולו, אעצום עיניים, אנשום עמוק, אגיד בלב "בבקשה ה' עזור שתהיה זאת ההחלטה הנכונה..."

ונכנסת.

כשאני נכנסת אני מגלה שאני ליד מעיין, שכולו טובל בעצים ירוקים, יש שם שולחנות ופינות חמד קטנטנות..

ויש שם אדם אחד שאני רוצה שיהיה והוא מושיט לי יד ומוליך אותי בשבילי הסוג של יער הזה...

ואני מרגישה שהקב"ה הולך איתי גם.

אנחנו יוצאים יחד אל העולם, מגלים שם מין יישוב בתוך עיר, ושם אני גרה ומרגישה שהחיים לא יכלו להיות יותר יפים..

ואז אני מרימה עיניים לשמיים ומודה, מודה לה' שנתן לי את האומץ להיכנס בשער הזה, לקפוץ למים בלי לחשוש יותר מדי ולגלות עולם כל כך יפה אחריו...

ואז אני מגלה, שהזריחה הייתה באמת.

ושאולי, אולי הזריחה הייתה כי אני זרחתי.

אולי השער הזה נצץ כי אני שמחתי.

ואני שמחה, וטוב לי .

אני נעמדת, בוחנת את עצמי בזהירות, מתנערת קצת.

להיכנס או לא?

בעצם, למה לא? הרי צריך להתקדם. אסור לעצור, אסור להיתקע.

אבל מה אמא תגיד על זה? היא תגיד, מן הסתם, שהייתי לא אחראית. שהייתי צריכה לחכות לה. מה חסר לי פה, בעצם?

אבל אם אשאר, היא תכעס שאני כ"כ ילדותית. לא עצמאית.

להכנס או לא?

כמו תמיד, אחרי שעות אני נכנסת. אתגר חדש. מה אכפת לי מה אמא תגיד. אני כבר גדולה.

המעבר- הוא נעים, אבל גם קצת קשה להתנתק מהמוכר והטוב. קצת כואב.

המעבר הוא חד מאוד, ומעורפל מאד.

מה יהיה?

טוב, עשיתי את זה. זה מאחורי. אני תמיד יכולה לחזור.

אני בוחנת את הסביבה בזהירות. נראה בסדר.

עמק ירוק, הרים מסביב, נחל קטן. במרחק אני מגלה בית קטן. אולי יש שם מישהו.

מתחילים ללכת.

-------

אני כבר לא זוכרת הרבה. ימים על גבי ימים אני במסע הזה. מה עם אמא?

לא חשוב עכשיו אמא. חשוב לשרוד.

המסע אל הבית.

הנחל רחוק הרבה יותר ממה שהוא נראה. הירוק פוצע ומכאיב.

הבית נעלם.

--------

יכול להיות? יכול להיות שזה מה שאני חושבת?

כן, לא טעיתי.

הנחל.

אני רוצה להכנס. מתלבטת אם להיכנס עם בגדים או להוריד אותם.

ברור שלהוריד, אחר כך אני אהיה רטובה.

אני קופצת למים. הם קרירים ונעימים. מרגיעים את כל הצלקות והפצעים.

מעכשיו המסע הוא לאורך הנחל.

אני יוצאת מהמים, מתארגנת, מארגנת את הציוד ונכנסת איתו חזרה למים. 

חצי לבושה, חצי במים.

ממשיכה במסע.

המסע אל הבית. פתאום אני יודעת שהוא לא נעלם.

-------

הבית. אני כבר רואה אותו.

מתקרבת, מתקרבת. לאט לאט.

הגעתי.

לא יכול להיות. אני הוזה.

יש גדר מסביב לבית. השער נעול.

התמוטטתי.

נערה יוצאת לקראתי. היא נראית שמחה.

הלוואי והייתי כמוה.

היא שואלת אותי מה קרה. אני מספרת לה. לא הכל, רק קצת.

היא אומרת לי שגם היא היתה כמוני. 

אבל היא מצאה מפתח לשער.

היא לא יכולה לעזור לי, היא מצטערת. אחרי כל פעם שהשער לבית נפתח, המנעול משתנה.

אצטרך למצוא את המפתח בעצמי.

אני רוצה לשאול אותה עוד שאלות, אבל היא נעלמת.

בחור יוצא לקראתי. הוא שואל מה קרה.

אני מספרת לו, כמעט הכל.

גם הוא מבין אותי, ואפילו מעודד אותי. מנחם אותי. 

גם הוא עבר דרך ארוכה עד שהגיע לפה.

אבל היה לך מפתח, אני משלימה אותו.

כן, הוא עונה. איך ידעת?

אני לא עונה. במקום זה אני שואלת אותו: איפה מצאת את המפתח?

והוא אומר לי: לפני שיצאתי לדרך הארוכה, הייתי במקום נפלא. שליו ורגוע.

מצאתי שם מפתח. לקחתי אותו ועברתי בשער גדול וזורח שגיליתי שם-----

יותר אני כבר לא שומעת.

---------

אני רצה, ורצה, ורצה. לפעמים בנחל, לפעמים מחוצה לו.

אין לי מושג איפה השער הזורח. אני יודעת רק שאני חייבת להגיע אליו.

המסע בחזרה לוקח יותר זמן מהמסע אל הבית. למרות שאני רצה.

בסוף, בסוף אני מוצאת את השער. 

רצה ורצה לעבר הזוהר הבוהק.

קופצת אל תוך הלובן, מצפה למעבר הנעים, כואב, חד ומעורפל שחוויתי בפעם הקודמת.

במקום זה אני נתקלת בקיר אטום. 

אני חוזרת אחורה, המומה, ומנסה שוב. גם הפעם אני נתקלת בקיר.

ושוב חוזרת אחורה, מנסה בשיטה אחרת. לאט לאט, בעדינות.

חומה בצורה.

עמוק עמוק בתוכי, אני כבר יודעת את התשובה.

השער נעול.

אין כבר דרך חזרה.

עומדת.

לא רוצה ללכת.

לא רוצה לעבור.

המוכר והידוע.

יאבד.

מצד שני, מה נותר לי מאחור.

הרי גם ככה אני

לבד.

לא יכולה לעזוב את השער.

להנתק מהפתח למקום אחר.

ואם בעצם זה המקום.

ימים יגידו.

נדע יותר.

שלום.

אז אני נכנסת

נזרקת למים ולא מצפה לצוף

ובכל זאת על פניי

חצי חיוך חצוף.

אולי התחלתי עכשיו דרך חדשה.

אחרת.

ואני לעצמי עוד קצת תלושה.

סוררת.

אבל בעבר השני.

ובכל זאת,

מוכרת.

החריזה טובה,הפסיחות מצוינות,נהניתי.

השער מסנוור אותי

אני עוצמת את העיניים חזק

ופותחת בהם רק עוד חריץ קטן

סוגרת שוב ופותחת לאט לאט עד שמתרגלת לאור

אני מתקרבת בצעדים שקטים לשער

נוגעת בו מנסה להציץ מה יש מאחורי השער

אבל אני לא רואה

יש בו משהו שמושך אותי להיכנס

אבל אני מפחדת מידי

אני לוקחת כמה צעדים אחורה ומתיישבת מזרחית מולו

אבל מיד קמה ומנסה שוב להציץ

שום דבר לא השתנה

לא ברור לי למה חשבתי שמשהו ישתנה

זה לא מונע ממני לבדוק שוב אם בכל זאת אפשר להציץ

אני עוזרת אומץ ולוקחת צעד קדימה

אני מרגישה בחום שעוטף אותי זה כמעט ממכר

אני נמשכת עליו וממשיכה עוד כמה צעדים 

עולה בי חיוך של עונג

אני מרגישה בבית

ופתאום עוד צעד ומרגישה שאני נכנסת לתוך מים

הם עמוקים לי, לא הייתי מוכנה לזה

אני בקושי מצליחה אבל אני נחלצת מהם

ובורחת חזרה למעבר לשער

לעולם שאני מכירה

מתעלמת מהחום של הצד שני

זוכרת רק את המים שכמעט טבעתי בהם

אין צורך להגיב כתבתי בשביל עצמי 

תתארו לכם עולם יפה, כזה שמוצאים רק באגדות או בספרי הפנטזיה.
אגל טל רענן נוטף משיח הדומדמניות שמצל על ראשכם ונוחת על קצה אפכם,  
קרן שמש זהובה ומחוצפת מרקדת בחן בין עיניכם, מנסה להטריד את מנוחתכם.
אתם שולחים את ידכם להסיט את המטרד (שכמובן לא מרפה)
ומגיע הרגע בו אתם חייבים לפקוח את עיניכם.
מבט זהיר נשלח סביב והרי הוא לפניכם,
ובוהק לבן לוכד את מבטכם.
אט־אט אתם קמים לבחון את הפלא הצחור,
מפלסים דרככם בין שיחים ענפים ולפתע בו מבחינים:
לא קשור לדבר, כמעין מים באמצע המדבר, כך עומד לו שקט ובוטח – שער זורח.

מהסס כמה רגעים ואז מסתובב על עיקבותי וחוזר לצילו של שיח הדומדמניות, מנער אותו כך שאף טיפה סוררת לא תפריע לשלוותי ונהנה כל עוד הדמיון הטוב נותן לי, כי הרי עולם כזה מוצאים רק באגדות ובספרי הפנטזיה.. 

התרגיל הזה לא פתוח לכל ז'אנר בכתיבה! אני יכול להשקיע ולכתוב אבל זה ממש לא אני |מוחה|

שער זורח?

תמיד סלדתי מדברים נוצצים,

אולי כי אני לא זו שאוהבת לנצוץ ולזהור.

אולי כי אני מפחדת מזוהר.

אולי כי אני מפחדת מהאנשים שנמצאים ב"זוהר".

ואולי אני רק אכנס..

ואם לא תהיה לי דרך חזרה, אצטער.

אחזור להסתכל מרחוק,

ואחכה שמישהו כמוני

יכנס ויבדוק עבורי.

ופתאום נזכרתי שאין כזה.

אעמוד על קצות אצבעותיי ואתבונן,

מה יש בפנים?

או אולי עדיף לי בכלל להישאר בעולם מוכר.

הכנסתי רגל, והוצאתי.

זוהר מידי בשבילי.

אז אני מנסה לשחזר ..:

היי, זה זוהר. אני משליכה מידי את הפרח האדמדם בו התעסקתי וקמה על רגליי היחפות. לאט לאט אני מתקדמת, מנסה להשאיר את עיניי פקוחות אל מול הזוהר המסנוור, עד שהכל נעצר פתאום.

הזוהר מתעמעם ומולי ניצב שער קטן, מתאים בדיוק לגובהי הלא גבוה במיוחד. שער שמקרין אור וחום, ממש כמו השמש.

אוטומטית, אני מושיטה את ידי לגעת בשער. הרי, למי כבר יוצא לגעת בשמש?

קצה אצבעי נוגעת בשער בזהירות, אך לאחר רגע אני נסוגה בקריאת כאב. זה לא חם, זה לוהט.

אני עוטפת את כף ידי השנייה בשרוול ומנסה לחזור ולגעת. החום הלוהט חודר מבעד לשרוול. עכשיו יש לי שתי כוויות, אחת בכל יד.

במהירות ומבלי לחשוב, אני הודפת ברגלי את השער, שוכחת שאני יחפה.

כוויה שלישית נוספה.

אני מנסה לדחוף אותו בכל דרך אפשרית, מתעלמת מהצריבה שעולה בכל פעם שאני נוגעת, עד שאני מתייאשת.

פצועה, מקפצת על רגל אחת ובמצח מקומט אני ניצבת אובדת עצות אל מול השער, מנסה להבין איך הוא אמור להיפתח.

כלומר, הוא חייב להיפתח בדרך כלשהי. זה שער. לזה הוא נועד.

אט-אט, הזוהר חוזר ומתגבר, כאילו על מנת ללעוג לי ולחולשתי, כך שאני מחליטה לעזוב הכל ולחזור לפרח האדום הקטן שלי.

אני משתרעת על הדשא ומהרהרת בשער הזוהר, עד שחודרת לי לתת-מודע העובדה שאני מקמטת את הפרח הקטן בין שתי ידי, כך שמיד אני עוזבת אותו לנפשו. אם נשארה לו נפש.

האמת, הוא נראה דיי אומלל, תלוש עלי כותרת על רקע ירוק בריא ומלבלב.

קול צעדים מקפיץ אותי ממקומי, ואני מבחינה בנערה, מוכרת-לא מוכרת וזריזה, רצה בקלילות מרחפת לעבר השער הקטן. השער שלי.

לפני שאני מספיקה להזהיר אותה, היא שולחת יד ומושכת את השער.

למרבה הפלא, הוא נפתח.

"איך הצלחת?" אני צועקת אליה.

"זה קל!" אני מבחינה בהבזק של חיוך. "פשוט צריך למשוך. אבל אולי זה פשוט לא השער שלך."

היא נעלמת מעיניי אל תוך השער ואני מזנקת ממקומי לכיוונו.

שלי או לא שלי, התאמצתי כל-כך שמגיע לי לפחות להציץ. אני מספיקה להשתחל לתוכו רגע לפני שהוא נסגר מאחוריי.

אני מוצאת את הנערה עומדת מולי, כשהיא משפשפת את אפה בהבעה מבולבלת.

"רגע, אם בכל זאת הצלחת להכנס, כנראה שזה באמת המקום שלך." היא מושיטה לי את ידה. אני מבחינה בשאריות לק כתום על ציפורניה. "בואי, נטייל," היא אומרת לי בחיוך שמח.

אני אוחזת בידה, אך היא מושכת את שלה בחזרה בהבעת הפתעה. "מה יש לך ביד? זה נפל, אני חושבת." אני רוכנת ומרימה בעדינות את הפרח האדום הקטן והמקומט, שמחצית מעלי הכותרת שלו חסרים. אני חופנת אותו בעדינות בכף ידי.

"זה? זה רק הפרח שלי."

אני מושיטה לה את ידי השנייה בביטחון. "בואי, נטייל." אני אומרת בקלילות.

**

טוב , ב"ה יצא לי נחמד משחשבתי

"תתארו לכם עולם יפה, כזה שמוצאים רק באגדות או בספרי הפנטזיה.
אגל טל רענן נוטף משיח הדומדמניות שמצל על ראשכם ונוחת על קצה אפכם,  
קרן שמש זהובה ומחוצפת מרקדת בחן בין עיניכם, מנסה להטריד את מנוחתכם.
אתם שולחים את ידכם להסיט את המטרד (שכמובן לא מרפה)
ומגיע הרגע בו אתם חייבים לפקוח את עיניכם.
מבט זהיר נשלח סביב והרי הוא לפניכם,
ובוהק לבן לוכד את מבטכם.
אט־אט אתם קמים לבחון את הפלא הצחור,
מפלסים דרככם בין שיחים ענפים ולפתע בו מבחינים:
לא קשור לדבר, כמעין מים באמצע המדבר, כך עומד לו שקט ובוטח – שער זורח."

כן. את כל הדברים האלו אמר לה עדן עוד לפני שהיא הגיעה לכאן,

כך שכנע אותה בכלל להתחיל את המסע הזה.

.....המסע בתוך גנו שלו.

היא נזכרת איך הסתכלה בו אז, מחייכת לעצמה בזויות פיה הקטנטן והמתוק.

נהנתה לראות איך בורקות עיניו כשהוא מתאר כך לפניה את ה"גניק" שלו.

היא ראתה איך עולה קולו ומשתלהבות מילותיו כאשר תיאר לפניה את יפי פרחי החמנית,

את דינדון פעמוני הרוח השורקים עת עוברת רוח הערב,

את פעיית הכבשים הרועות במרחקים.

היא הביטה בו, בעיניו הירקרקות שכמו ציירו את ירוקת השדות אשר דיבר עליהם.

התבוננה בו וחשבה לעצמה כמה אהבה יש באדם זה שמולה.

ואז, באותו הרגע היא ידעה.

' אדם המסוגל לאהוב בעוצמה כזו כל קפל קרקע וכל קמט גבעול,

אדם המשורר שירו משירי הכבשים בהרים,

אדם שנתלהט מבטו בלהט השקיעות,

אדם כזה רוצה אני לצידי במסע המפרך הזה שאליו אני עתידה לצאת.

................. זה ההתחלה, המחשבות של טל בעומד'ה מול השער.

          מה אומרים??

המשך יבוא אי"ה בהמשך עפ"י התגובות

מצחיק מאוד. גיחכתי לעצמי באי אמון מעורב בחשדנות. הסתכלתי לכל עבר, מחפש את המצלמה שתוכיח לי שאני באמת בתוך תוכנית מתיחות, שסיממו אותי – או כל דבר אחר שיחזיר אותי למציאות שלי.

כלום. השער הנוצץ העולם מהאגדות המשיכו להיות שם, כאילו היו מאז ומתמיד.

"אין סיכוי", לחשתי לעצמי " אני לא יודע מה שתיתי אתמול אבל אני בהזיות קשות...ועוד אילו קשות". פחדתי להזיז רגל אחת קדימה – מי יודע, אולי בתנועה הזאת אמצא את עצמי נופל במציאות האמיתית. צבטתי את עצמי – זה מה שכולם עושים כדי להוכיח לעצמם שהם לא בחלום, לא?.

ובכן – הצביטה כאבה.

מה זה אומר?

התחלתי לחשוש באמת. אני אשכרה נמצא בעולם בדיוני כזה סטייל נרניה???

אזרתי אומץ להתקרבתי צעד אחד קדימה אל השער. כלום לא קרה.

העפתי מבט לשמיים – אם זה משודר בטלוויזיה, בטוח יש מצלמת רחף אחת לפחות בלתי נראית שמצלמת כל תזוזה שלי. צעקתי כלפי השמיים " אני לא יודע מה אתם או מי אתם, ומה אתם רוצים מהחיים שלי – אבל אני לא הולך לשחק את המשחק שלכם, שמעתם? מה אתם חושבים – שאני טמבל? אני אכנס בשער התמים לכאורה הזה והופ, אני אמצא את עצמי מול איזה להקת זאבים או בצניחה חופשית מצוק, בלי מצנח. לא. אני לא קונה את זה".

או שיצאתי טמבל לגמרי בצעקות אל השמיים, או שהראתי להם מה זה. בכל מקרה אין שום נפש חיה מסביב.

עשיתי את הדבר המובן מאליו – הרי השער עמד באמצע שום מקום, והייתי יכול פשוט לסובב אותו. זה מה שעשיתי. הסתובבתי מסביב, מחפש לראות אם יש משהו מוזר מהעבר השני. כלום. רק הנוף המרהיב הזה שהתחיל כבר להציק בעיניים.

שלב שני – לגעת. נגעתי. מצד אחד, עץ זה לא. מצד שני, לא זיהיתי את המתכת – זה לא היה ברזל, בבירור – אבל מה כן?

זוהר חמים עלה מן השער כאילו הוא ממש מרגיש שנגעו בו ומקדם את הידיים בברכה.

טוב, מה אני עושה עכשיו? התלבטתי. מצד אחד אמרתי להם שם למעלה שאני לא הולך לעבור בשער, ומצד שני...איזה עוד דבר אחר טוב יש לי לעשות?

נכנעתי. אבל רק בשביל הפוזה הסתכלתי שוב לשמיים וסיננתי בין השיניים:  "אוקי, החלטתי לתת לכם צ'אנס אחד, אני הולך לעבור בשער אבל אם יקרה לי משהו, אתם תצטערו על היום שבו חשבתם על המתיחה הזאת, אתם מבינים?"

חזרתי למקומי המקורי, מול השער הזורח. התקדמתי צעד, ועוד עד. עמדתי ממש על סיפו של השער, וזה היה נראה די מטומטם, לעבור בשער שאתה יודע שעומד באמצע שום מקום, אתה רואה מה יש מאחריו, אתה יכול להסתובב סביבו – אבל לא, אתה כמו טמבל תעבור דרכו. ממש ארון הבגדים מנרניה בהתגלמותו בחיים שלי עצמי. גאוני.

לקחתי נשימה עמוקה, מתכונן לכל דבר אשר ינסה להפתיע אותי בעוברי בשעבר, ובצעד בוטח, לקחתי צעד אחד נוסף, ונכנסתי.

הציניות פשוט מקסימה, והפארודיה - התכוונת לפארודיה, נכון? הורגת מצחוק.

הכתיבה שלך טובה מאוד, אני ממש מתחברת לסגנון הזה. גם אני כותבת ככה, אבל עוד לא כתבתי כל כך טוב...

"ממש ארון הבגדים מנרניה בהתגלמותו בחיים שלי עצמי. גאוני." -

תודה!

מצחיק, אני חושבת. זה כאילו אמור לסקרן אותי? לגרום לי להיכנס?

טיפשי, אני גם ככה אכנס, גם אם זה יזרח וגם אם לא.

לא, לא בגלל שמישהו מכריח אותי, גם לא כי אני רוצה.

זה פשוט אני.

אז נכנסתי.

אין כאן שום דבר מיוחד, לא שציפיתי שיהיה.

אבל זה הכי טוב כשזה ככה.

שזה פשוט. ורגיל. ואמיתי.

ובלי כל התפאורות. והמסכות.

אז אני הולכת, פשוט כי אני יודעת שאני משאירה עקבות.

ואני רואה גבעול, ירוק, ויש לו עלים.

אבל הוא רק ירוק.

אז אני מציירת לו פרח אדום.

עכשיו זה טוב.

תמיד זה טוב כשיש פרחים.

תמיד זה יותר טוב כשיש יותר מצבע אחד.

אז אני ממשיכה וצובעת.

צובעת את השמיים בגוונים של כחול.

כי אם אין אמת אחת אז למה שיהיה רק כחול אחד?

ועובר כאן פרפר אחד, לבן.

ורציתי לצבוע אותו בצבעי הקשת.

אבל אז חשבתי שתמיד טוב שיש משהו אחד

לבן.

לא קינאתי בו, בפרפר.

כשאתה עף אתה לא פה ולא שם.

אני רוצה להיות גם פה וגם שם.

אז אני ממשיכה ללכת.

ומשאירה עקבות.

האינסטינקט הראשוני שלי, האינסטינקט הראשוני של כל אדם נורמלי שהיה רואה את זה, היה לבדוק את המסגרת. לא של השער. של הסיפור.

היה נראה לי משהו לא הגיוני... משהו לא מתחבר.

חשבתי לעצמי 'וואלה, אני יכול לעשות מזה אחלה סיפור!'.

במחשבה שניה - באמת איך הייתי מגיב?

אני עומד מול השער הזה, והוא זורח. ככה סתם. אני מושיט יד, לבדוק את החומר הזה הזורח, זה שממלא את כל הלב שלי באושר, ומיד נרתע לאחור.

מה?! נריה - זה באמת עובד עליך?! כל היופי הזה, המגעיל והקיטשי... שכחת?! ציניות!

אני עומד, עם הפנים הצידה, כאילו להכעיס. לא מפנה לגמרי את הראש - אני לא מפחד מהשער. פשוט לא מתעניין...

טוב. זה כבר מתחיל להיות מביך. אני מסתובב באלגנטיות ומתחל להתרחק מהשער. כמה זמן אפשר לעמוד ככה סתם באותו מקום?

אני בכלל לא אוהב דומדמניות. זה לא טעים. ושמש בעיניים זה ממש לא חן.

אני מתרץ לעצמי ומחיש את צעדיי.

רגע.

אולי בכל זאת?

אני חוזר לשער הזה, ומנסה להציץ קדימה.

מה גורם לי להיות כזה סקרן? לא. זו לא סקרנות. זה חשש?

ממה יש לי לחשוש? לא יודע. בגלל זה אני חושש.

פתאום, איזה גל של אומץ ננסך בי, ולמרות שזה שובר את המוסכמות של עצמי, וזה ממש לא מגניב "ללכת אחרי האור", אני עובר את סף השער.

זה רגע של אמת עם עצמי.

למי אכפת מה יש בצד השני?!

העיקר שהשער זוהר ויפה... ועומד לו בוטח.

חח. הסיטואציה הזאת מצחיקה... והמעבר מדגדג...

(ומי לעזאזל הכניס אותי למקרה הזה?!)

אבל אין פניות לזה.. ולכתיבה בכלל בזמן האחרון

      וגם אין זמן.. ב"ה עמוס, אבל מבאס שאין זמן לדברים חשובים מעין אלה.. שאוהבים לעשות..

קודם כל המשך בבקשה...

נוגע ומרתק.

תמשיך לכתוב.

מעניין.

מרגיש עמוק

מנסה לרדת לעומק 

שלושת השורות הראשונות נשמעות כתיאורים למהלכים הפנימיים של הגאולה. משהו בשורה האחרונה זורק את הכל לעולם אחר

אגב, @ברוקולי יודעת?

מפתיע שאתה מתלבט על זה 

מעניין 

תמשיכי לכתוב 

היתה רק נקודה שהפריעה לי - היא מדברת במבט נוצץ, מה שמעיד על ערנות מסוימת, ואז כבר עם עיניים עצומות ונרדמת. ניגודי ומתהפך במהירות מידי לדעתי.

מלבד זאת - הגה"ה: 'ראשו לראשה' ולא "ראשה לראשה".

יש לי הרבה הרבה מה לומר. אבל העיקר שאני רוצה להבליט: יש בטקסט הזה המון המון חמלה שמובעת דרך הריאליזם. השאלות של הילדה שדוחקות באבא, הפער הבלתי ניתן לגישור בין תחושת היותו "אבוד" ובין היותו אבא עוטף ומנחם; אי הפיתרון בסוף שבכל זאת מביא נחמה; המבט החומל והטוב של האישה בסוף... כמה עדינות וחמלה בקטע כל כך בלתי פתיר!

בקלות ניתן היה להוסיף גסות "אתגר קרתית" לסיפור - למעוך לילדה את התמימות, להוסיף מתח בין טליה והגיבור. אבל בתוך ומתוך המורכבות התגלתה חמלה פשוטה ויקרה מפז

תודה רבה רבה!

אהבתי את המוטיב של הירח

על המסר יש מקום לדון

בעצם אולי אנחנו לא חלוקים