אז את רוצה להגיד שכל הנשים שהבעלים שלהם בקבע הן אומללות?? כל הילדים שההורים שלהם בצבא הם אומללים?? נראה קצת מוזר

והוא עכשיו גם חתם קבע (הוא קרבי). יש לנו ילדה ברוך ה'!

בגדול, זה מדהים מדהים! 

כמובן שלא כל אחת מסוגלת, והאם אתה בכלל בנוי לזה.

מה שאני יכולה להעיד על עצמי -

שאני המעריצה של בעלי! ושהוא המעריץ שלי ופשוט גאים במה שאנחנו עושים ותורמים.

אני לא אומרת שאין לפעמים קושי, יש..אבל תמיד מוצאים ויודעים להתמודד איתו.

חוץ מזה, 

לא חושבת שזה בעד/נגד. אני לא הייתי אף פעם בעד שבעלי יחזור כל שבועיים/שבוע הביתה (אף אישה לא בעד זה תאמין לי..) ואבל גם לא הייתי נגד..(זה החלום שלו..)

זה משהו שאתה חי אותו ומאמין אותו שהוא קיים כבר..ואני מאושרת בכך!

לשאלתך באופן פרטי,

יש לך כבר חברה או אתה שואל בתיאוריה? 

תאמין לי ואני יכולה להבטיח לך, שתמצא את אהבת הנפש שלך, התשובה תהיה לך ברורה כשמש מה לעשות.. 

יש לי חברות שהבעל בקבע, מגיע פעם בשבוע ושבת הביתה, עם 5-6 ילדים, והן שמחות בכך , ידעו זאת מראש כשנפגשו וידעו על עצמן שהן רוצות. אז הכי חשוב- מודעות עצמית וזוגית.

ואני אוסיף כבעלת נסיון..

שזו שטות גדולה להגיד שזה מאמלל את התא הזוגי, ופוגם בילדים.

כל עוד תחושת השליחות החזקה עומדת מול העיניים, הילדים מקבלים את השדר, וזה משפיע על כל מערך הבית כולו, מחזקו ואפילו מפרה אותו. טול דוגמא מרועי קליין הי"ד, מעדודי זולדן זהי"ד, מאהרון קרוב להבדיל וכו'.

מעניין לראות אם היית אומר שברצונך להיות רופא, או מהנדס שנצרך לעבוד בשעות שאינן שעות

או לנסוע מידי פעם לחו"ל לתקופה של שבוע, שבועיים, גם אז היו בקלות כל כך טוענים שאתה: נוטש את אשתך..

אני סבורה שלא היו עושים כך. ונשאלת השאלה למה?

לטעמי זו בושה להגיד שמי שרוצה להתגייס 3 שנים לצבא, כלומר לקיים את המצווה בהידורה הגדול

הוא כזה שלא ראוי להתחתן, בשלב המתאים לו, בדיוק כמו כולם.

אישה שלא מתאים לה- יכולה לומר זאת,

אך ההכללה הגסה הזו כלפי כולן פשוט לא הוגנת וגם לא נכונה במבחן התוצאה.

ועוד דבר חשוב: גדולי ישראל תמיד הסתכלו על עמ"י ואח"כ על התא האישי שלהם.

כך שהתפיסה הזו שקודם כל אני הכי חשוב ועמ"י לאחר מכן- איני יודעת מנין מקורה..

בהצלחה!

אלא לתפיסות ולדעות שאני שומעת סביבי.

ב. בוודאי שזכותך להגיד את דעתך, לא טענתי אחרת..

אבל- העניין הוא לא עצם הגיוס ל3 שנים, אלא עצם הגיוס כשלעצמו..

כי נשמע שברגע שאנשים שומעים שאדם מתגייס והוא נמצא במסגרת של נישואים- אז הוא עושה עוול, ו"נוטש" את אשתו.

לכן כתבתי- דעתי היא שגיוס לצה"ל זו מצווה גדולה, ולא היא זו שאמורה למנוע מאדם מסוים להקים בית, ולקיים דברים בסיסיים ביותר, כמו כל אדם אחר.

המעלה הגדולה היא בהסתכלות שלנו: עלינו לומר לאותו אדם יישר כח שהוא רוצה לקיים את המצווה בהידורה, ועל כן הוא לא צריך לשנות מאורח חייו ולהיות שונה מהשאר.

ג. איני מסכימה איתך לגבי אבותינו: למשל שרה גיירה את הנשים, אברהם גייר את הגברים אלו דברים של עשייה כלפי חוץ

וחבל שרואים בזה כשמשהו שפוגם בפנים הבית

החודשים המעטים שהיו  לי את זה היו נוראים

דבר ראשון תודה לכולם זה קצת פותח את הראש לשמוע דעות של 'סתם' אנשים.. לגבי ה-3 שנים בצבא: חקרתי הרבה את הנושא הזה של ההסדר וזה בעייתי מכל הבחינות (מתאים לאנשים מאוד ספציפיים) כי שנה וחצי בישיבה זה לא מספיק כי עד שאתה מתחיל להכנס לזה זה כבר צריך להתגייס..

ובצבא הכיוון שלי הוא לא גדודים אלא משו קצת מעבר (אפילו יחטיי"ות שלא צריך לחתום ל4 שנים..) וביחידות כאלה יש שנה ו4/5/6/ של מסלול שאתה רק לומד להיות חייל ובפועל נשאר בערך שנה וחצי מבצעית אז אין כ"כ מה לקצץ פה..

אבל זה סיבה מספיק טובה לדחות חתונה לגיל 22?? אם למשל גרים ליד ההורים שלה (כמובן שצריך לברר איתה ואיתם אבל בגדול..) או כל מני דברים כאלה, זה עדיין גובל בגבול הבלתי אפשרי? כי מהתשובות פה של אנשים נראה שלא כ"כ מתלהבים מהרעיון..

ושוב תודה רבה לכולם

אין לי נסיון בזה, וכתבו הרבה לפני. רק עניין אחד - גם אם אתה מכיר מישהי, שאיתך באידיאל, מסכימה לזה מראש וכו' וכו', 

צריך לדעת שמה שחושבים שיודעים על חיי נישואין לפני החתונה, לא מה שיודעים אחרי. גם אם הבחורה תסכים לפני, לא בטוח שכך יהיה אחרי, כי היא עוד לא מכירה את עצמה שאשה נשואה על כל מה שזה אומר מכל הבחינות.

כך שגם אם הולכים על זה צריך לדעת מראש שאם הבית חשוב לך,

הוא במקום הראשון. וכל השאר בא  אחריו, להיות כל הזמן בבדיקה, כדי לא להצטער מאוחר יותר...

ו...בהצלחה!

אני לא רב ואין לי מושג מה ההלכה בעניין, אך נראה בעיניי שלהתחתן מלכתחילה לפני הצבא זה לא הגיוני.

כאתה הולך להיות חייל אתה צריך להיות בראש נקי בלי כל רגע לחשוב על המש' שהשארת בבית.

אם כבר הכרת מישהי לא הייתי אומרת לחכות, אבל לתכנן מלכתחילה להיות נשוי בצבא זה מקשה על החיים של שני בני הזוג

וזה חבל ומיותר. יש אנשים שחיים כך רוב החיים, זה מסירות נפש, אבל לא מתאים לכל אחד.

אפשר לחכות עוד כמה שנים, בינתיים להתבגר קצת, לדעת מה אתה רוצה מעצמך, לתת את המירב בשירות ואז להפגש ולהתחתן העז"ה.

זה ממש לא גיל מבוגר או מאוחר.

ומראש לתכנן צבא ל3 שנים אחרי החתונה, זה ממש לא חכם.

זה ממבט שלא מבין ולא יודע מה ז חיי נישואין.

אל תצא עם בחורות עכשיו אם זאת כוונתך.

תתגייס, תעשה 3 שנים ותתחיל להכיר אחכ

בעלי עשה 3 שנים

כמעט שנה לפני שהתחתנו

ושנתיים וקצת אחרי

אם אין לך מישהי בראש כרגע, תתגייס ואז תגלה שאין לך זמן בכלל לחשוב על להתחתן לפני שתסיים צבא, אתה תגיע הבייתה בסופי שבוע ותרצה לישון, ולא לקום לילדים בלילה או להתייחס לאשתך [החמודה] שחיכתה כל השבוע רק כדי להיות איתך..

אם יש לך חברה כבר

אתה צריך לדעת

שיכול להיות שזה לא יתאים לה, גם אם היא תסכים לזה מראש. 

בעלי היה בקרבי עד חודש לפני שילדתי את הבכור, הוא סיים מסלול ועוד קצת, כדי להישאר במילואים עם הצוות שלו, ואז עבר לג'וב. וגם ככה זה היה קשה כי המערכת הצבאית לא שמה בראש מעייניה את בת הזוג של החייל ולא ששה לשחרר אותו לישון בבית בד"כ..

הוא אומר שהכי קשה זה לדעת שלאשתך קשה, כי הזמן בצבא עובר מהר, אבל כשאתה חושב עליה בוכה ובודדה בלעדיך הלב שלך נקרע.. וזה מה שגרם לו לעבור מהקרבי.. למרות שייעדו אותו לקצונה ולמרות שכל כך מתאים לו לפקד ולמרות שהיה לו כיף עם החברים בצוות...

גיל 22 זה אחלה גיל להתחתן בו.. אני לא מבינה למה זה נראה לך מבוגר כל כך?

חוצמיזה, לדעתי, הצבא מבגר מאוד את הגברים [אולי בגלל שבירת האגו בטירונות?... לא יודעת..] 

בקיצור.. עדיף להתחתן אחרי...

זה אפשרי. יש בנות שזה אפילו נוח להן (לא לי...!!)

זה מאוד תלוי באישה- ביכולות שלה, באמונה שלה ובמה שהיא מוכנה להקריב- כי אחרי הכל זה לא תמיד פשוט...

אשריך שאתה מברר וחושב מראש ולוקח אחריות על חייך כי החלטה כזו לחיי נישואין היא לא פשוטה...

בהצלחה!

כמי שהייתה נשואה לחייל בקרבי כשנתיים- לרגע לא חשבתי שזה יהיה כ"כ קשה! בכיתי המון והצטערתי על זה שלא דחיתי את החתונה. הרגשתי שהנה אני בונה לי בית וזה התפוצץ לי בפנים. אמנם יכול להיות שהמצב אצלה הבחורה יהיה שונה מאצלי- לי לא הייתה תמיכה משפחתית והייתי ממש לבד. בעקבות זה בעלי שינה תפקידים ולא המשיך לקצונה [ואף מעבר לזה] כמו שתיכנן מראש. אם אין מישהי באופק לא כדאי להכנס לזה. אם קיימת מישהי זה נושא אחר...

עד היום אני מרגישה שחסרה לי החוויה של השמחה בשנה הראשונה של הנישואים.

אני הייתי מחכה כמה שרק אפשר. אבל כמו שראית בשרשור יש כאלה שזה בסדר להן...החוויה שלי הייתה קשה..

אם כבר פגשת בחורה, וכבר החלטתם להתחתן- זה דבר אחד. 

במקרה כזה באמת לא חכם לחכות עד אחרי הצבא.

אם אתה עודך רווק שלא התחיל לצאת אפילו- אז קח ת'זמן.

גיל 22 זה אחלה גיל להתחתן בו.

אני התחתנתי בת 23 ולא מרגישה שהפסדתי כלום. רק הרווחתי עוד שנים של עשיה נטו לעמ"י.

יש לך עוד 98 שנים להיות נשוי, כל החיים עוד לפניך, אז למה להכניס ראש בריא למיטה חולה???????

נכון שיש נשים שמתמודדות עם זה- כי הן נכנסו לזה וזה מה יש.

וזה גם מאד שונה בין סדיר לקבע- מי שהוא בקבע לא ידחה עכשיו חתונה עד שיסיים, כי הוא גם לא יודע באיזה גיל יסיים..

אבל מי שסדיר, וכולה צריך לחכות עד 22 (מכירה לא מעט שמחכים לגיל הזה בלי קשר לצבא..) למה להכנס למקום כזה?

זוגיות כזו זה סיכון. זה לקחת הימור. אז נכון שיש זוגות שזה עשה להם טוב- אבל זה גם יכול להרוס. ומאד.

ולעולם חסדו יקרה-

1. לא דומה בעל שמגיע פעם בשבועיים לשבת לבעל שמגיע מאוחר בערב. ואפילו לא לבעל שנוסע פעם ב.. לשבוע שבועיים. אני מכירה מישהי שהיתה נשואה למישהו שרוב העסקים שלו היו בחו"ל והוא היה יותר שם מאשר בארץ- ושמעתי לא אחת שכינו אותה "אלמנה חיה". אני לא הייתי מסכימה לחיות במצב כזה. בעיני בשביל כסף זה גרוע יותר מאשר בשביל צבא או אידאל אחר.

2. וזה ויכוח קצת אחר- לדעתי שיעור ב' זה לא "השלב המתאים כמו כולם". שיעור ב' (גיל 19) זה שלב מוקדם לרוב הבנים. וגם אם יש חלק שכן מוכנים להנשא בשלב הזה- זה ממש לא "כולם". 

אני מסתכלת על הדברים ככה- 

אם הוא יתחתן 3 שנים מאוחר יותר, מה הוא מסכן? מה הוא מפסיד? בעיני- כלום. 3 שנות נישואים מתוך עשרות בעז"ה.

אם הוא יתחתן בצבא מה הוא מסכן? מה הוא מפסיד?- הוא מסכן את כל העשרות שנות נישואים שיבואו אח"כ. הוא מסכן את הזוגיות שלו. הוא מסכן את הילדים שלו. אז נכון שזה לא בטוח בכלל שזה ייפגע, אבל למה לסכן דבר כ"כ יקר?? 

מחיר מול תמורה- עדיף לחכות.

לפנות בעדינות ולבקש את החדר הריק?

בכל מקרה נשמע מבאס ממש. מה בעלך עושה בשביל לשפר את התנאים האלו?

ומורכב

אי אפשר להסביר להם?

למה לא היה אפשר להיות בחדר הפנוי למעלה?

לפני שהגעתם שזה יהיה המצב?

וגם אם זה הבית של האחות, אי אפשר שאח שלה ואשתו או האחיינית יהיו שם?

באמת מוזר להזמין כשלפחות לזוג אין מיטה לכל אחד משני בני הזוג

הקשר עם האחות לא חזק גם בלי קשר לחגים?

אין מצב לנסות להתקרב בשגרה כדי שאם תתארחו שוב (אם בכלל תרצי עם כזאת מציאות) תוכלו להשתמש בחדר הפנוי למעלה?

לך אין בכלל קשר עם גיסתך?

והכי חשוב, בעלך מבין אותך בכל הסיפור הזה?

מאוד חשוב שהוא איתך

אם הקשר עם גיסתך טוב, אין אפשרות לפני אירוח שם לבקש ממנה שאתם או הילדים יהיו בחדר השני?

על הדברים האישיים שלה כמו שאמרת לא צריך להיכנס

חבל שתגיעו לשם ותצאו בכזאת הרגשה לא טובה 

מאוד מורכב

וכנראה מצב רגיש ביותר

אגב, להזמין את ההורים אליכם רלוונטי? 

אז אישית, בלי קשר לכלל ההתנהלות, הייתי חושב שמי שמסוגלת להיות אמא, אמורה להחזיק באופן קבוע דירה לעצמה ולא להיות תקועה אצל ההורים, אבל כנראה שגם זה חלק מהמורכבות.

למעשה מציע להתמקד במה נכון לכם, גם אם זה להשאר בבית (אולי להזמין אותם אליכם?), אבל בשום אופן לא להכנס למורכבות בין גיסתך להורים.

מבחינתי, אירוח צריך לכלול תנאים מינימליים כגון מיטה.

אם אין מיטה, אין אירוח שכולל לינה. נקודה.

''אמא, אנחנו נשמח מאוד להתארח אצלכם, אבל בגלל שאין לכם מיטות עבורנו, נגיע ביום שבו אפשר גם לחזור הביתה לישון אחרי האירוח''. ככה פשוט.

בלי דרמות, בלי להפוך את זה ליותר ממה שזה.

אין מיטות, לא מגיעים.

שחלק מהקושי הוא גם שציפו מכם 'להתכלב' בלי שאמרו לכם.

ויש אנשים שבאמת זורם להם לישון מיליון אנשים בחדר קטן (שכנים שלי ישנים קבוע 7 נפשות בממ''ד עם תנאים כמו שתיארת). אבל יש אנשים שאצלם ילד בלי מיטה משלו- לא ישן דקה.

והילדים שלי הם מהסוג האחרון- אז אני מבינה אותך מאוד.

ואשתף שפעם חמי וחמותי הוציאו אותנו לנופש, אבל כדי לחסוך הם החליטו בשבילנו שהילדים ישנו שניים במיטה. שזה סבבה בעיני אנשים מסוימים, אבל אצלנו לא. ממש ממש לא. וגילינו את זה רק כשהגענו לנקודת האירוח.

אני הייתי חצופה מספיק כדי לשלוח שני ילדים לישון בחדר של סבא וסבתא.

ומאז זה לא חזר על עצמו.

ספציפית לגבי 'ליל סדר עם סבא', יש לזה משמעות וחשיבות של המשך העברת מסורת הדורות, אבל יש גם אפשרות אחרת.

רבים שנאלצו בקורונה או במלחמה או בנסיבות אחרות לעשות בעצמם - גילו גילוי חדש. ליל סדר שלכם, בקצב שמתאים לכם כשבעלך ואת ממוקדים בילדים שלכם - זה משהו מיוחד ומרומם מאוד. אפשר גם להזמין חברים לעשות יחד. אם יש לכם כח הכי חשוב (וגם הכי מחנך את ילדכם) להזמין את הזקוקים לכך בשכנותכם - אדם גלמוד, משפחה של עולים שאין להם קרובים בארץ וכד'. אבל קודם כל המיקוד בכם.

זה לא אומר שמעכשיו כך זה יהיה לנצח, יתכן שבעוד כמה שנים יסתדרו דברים ותוכלו לעשות בפורמט זה או אחר סדר עם סבא וסבתא, אבל כרגע זה כנראה יוצא מאוד עמוס - אז כדאי לחשוב על האפשרות.

עשינו את זה לא מעט שנים,

כי גם בשנים שהיינו צריכים להיות בצד שלי לפעמים לא יכלנו בגלל מורכבויות משפחתיות.

אבא שלי עזב לחו"ל לפני 5 שנים וכן יש כאב כזה ותחושת חוסר, זה בעיקר פוגש אותי סביב ליל הסדר

ועדיין מציע למצוא איך להפוך את הלימון ללימונדה.

אנחנו עשינו לבד סדר, זוג עם תינוק, בגלל אילוץ מאוד מורכב וזאת היתה חוויה מכוננת.

אח"כ חלק מהשנים כן נסענו, אבל כשהתאים שמחנו לעשות לבד.

ומצד שני, ממש מרגיש לי שאני מכיר את הסיפור הזה... די דומה לבית שאני מכיר. או בקיצור, יש מצב שאנחנו קרובי משפחה

בכל מקרה, התיאורים נשמעים לא טוב, אבל גם צריך להבין שאלו ההורים של בעלך, ואיזשהו מחיר תצטרכי לשלם על הכבוד שלך לבעלך ולרצון שלו לשמר קשר עם הוריו.

לשמחתי, אני שומע כאן הרבה תחושת הזנחה, אבל לא משהו בלתי הגיוני או לא אפשרי לחלוטין.

מציע שתקיימי שיחה עם בעלך ותחשבו על מה כן ומה לא, ואיך בכל זאת הולכים זה לקראת זה. כי בסופו של דבר דם זה לא מיץ עגבניות ואנחנו צריכים לתת מקום להיבטים סוציולוגים של בני זוגינו.

מציע לך להגיע עם אמפתיה וכבוד לצרכים שלו. קחי בחשבון שהמחיר יכול להיות הוצאה של בטן מלאה שלו על הורייך (אחרי הכל, הגמל לא רואה את דבשתו). וגם להכיר ולקבל את המושג "כניעה".

זה מה יש...

למרות שלא נראה לי.

ביננו אנחנו פתוחים ומדברים על הכל.

על האתגרים בשמפחתי ובמשפחתו.

וגם הוא מבואס מהמצב.

קשה לו שאמא שלו לא יוצאת...

לא מבין מה האחות נתקעה שם שנה פלוס...

וגם מתגעגע, בקיצור, מורכב

הסיפור-מסגרת שתיארת, מתאים אחד לאחד לבית שאני מכיר (ולמגינת הלב, הבית שגדלתי בו. רק שמסיבות שונות אני כמעט לא מתארח בו..). וכן, הכתיבה שלך מתאימה לגיסה שהתארחה בחג. כולנו יודעים שמאוד קשה לה.

מה שכן, זה כנראה לא אתם, גם כי אין הרבה סיכוי שהיא תכתוב כאן, וגם כי כשכנסת לפרטים זה שונה מאוד מהבית שאני מכיר (האספרגר הוא לא אח אלא קרוב ברמה אחרת, והאחות התקועה היא לא דתלשית וזה סיפור של הרבה יותר משנה שנתיים. ועוד כמה פרטים).

מצד שני, דווקא אני מדמיין את אותה גיסה מתייעצת אתי. ובכנות אני בעיקר שואל את עצמי למה מתוך כמה וכמה ילדים שקשה להם, רק היא "עושה כל כך הרבה בעיות"? למה דווקא היא לא מתפשרת? ובפרט באמת שהם באים מעט מאוד (לא רק לאירוח, גם לארוחה קצרה וכדו' הם בקושי באים, וגם כשבאים - זה בלעדיה).

וזה מדגיש לי אולי את מה שצריך לשים לב ולהיות מודעים לו. בשביל לשמר קשר עם משפחה, זה עניין רציני ודורש איזה מחיר משמעותי. אם זה חשוב לכם (כמובן בהנחה שזה באמת חשוב), אז נאלצים לשלם את המחיר. אפשר להפחית את הכמות, אפשר למצוא מקסימום פתרונות לבעיות ספציפיות (נניח אם יש בעיה עם הממד, אז אולי יש לבעלך חבר ילדות או שכן שהוא בקשר טוב איתו, ושינסה לסדר לינה אצלו). אבל אם הקשר הזה חשוב, צריך להבין שיש לו מחיר.

זה לא קל, אבל יכול להיות שגם בילך מתקשה אצל הורייך ושותק, ולא כדאי לעורר דובים. ובכלל יש סיכוי שזה גם קשור לרגישויות ייחודיות שלך.
 

בהצלחה יקרה ♡

שהכיוון של השיח ביניכם פה הולך למקום רע.

אתה די בטוח שאתם משפחה ויש לך בטן מלאה עליה (או על הגיסה האמיתית), מה שמבטיח מתכון נוראי לפורום.

הכי טוב שתדלג על הסיפור הזה, או שתנסה להתאמץ להבין את הצד שלה. זו הזדמנות פז שלך לשמוע ולהיכנס לנעליים של מישהי שאתה חושב ש"רק היא עושה בעיות". אולי תגלה כמה דברים גם על עצמך במהלך הקריאה.
 

ואכמ"ל.

ואני אומר את זה דווקא בגלל שאני מבין את הסיטואציה, וגם אני כנשוי טרי, הייתי ממש שמח להיות קצת פחות דבוק למשפחה של אשתי, אבל בס"ד הבנתי מהר שאין טעם להיפרד ועדיף למסגר ולהתמודד.

ממש מבינה את התסכול על הסיטואציה. זה באמת יכול להרגיש שלא מתחשבים בכם.

זה שלא היה מקום נורמלי לישון, וחוסר הגיינה זה נורא מגעיל ומבאס אין ספק וברור שצריך להסיק מסקנות כלשהן להבא.

יחד עם זה, מציעה גם לחשוב על מה שההורים עוברים עם האחות וכמה זה התגברות והתמודדות יום יומית ואולי עוגמת נפש עבורם, ויש בן עם אספרגר שאולי צריך יחס מיוחד, והם בטוח רצו שתבואו ואתם גם חשובים להם מאוד.

יש מצב שהם נמצאים בסיטואציה מאוד קשה של לנסות לרצות את כולם ובעצם לא יכולים לתת פתרון טוב לכולם בו זמנית. וכמו כל הורים מבוגרים הם פשוט רצו את הילדים שלהם איתם בחג. רצו נחת וזה רצון כל כך מובן.

אני לא אומרת שאת לא צודקת, ההרגשה שלך מובנית ומצודקת.

את לא צריכה לסבול ואולי לא תוכלו להתארח שם בתקופה הקרובה,

אבל אולי כדאי לנסות לראות גם את הצד של ההורים ולהבין את הקשיים שלהם בהתמודדות עם כולם.

אולי זה יתן פרופורציות וחמלה למצב שלהם, גם אם זה לא עושה את המצב שלך יותר קל.

אולי תמצאו דרך לשפר בעתיד את השינה שם ואולי לא. אולי תמצאו דרך אחרת לקשר.

זה לא חייב להיות פתרון מידי אבל כל צעד קטן לחמלה יכול לעזור.

שולחת חיבוק

זה בדיוק הסיפור.

וזה נורמלי.

זהההרבה צרכים שונים בו זמנית וזוג הורים שרוצה לתת לכולם.

אבל בגלל שזיהתי שזה יותר מידי צרכים, גילאים, סטטוסים וכו שמתנגשים, העדפתי ללכת אחרי החג ולא להשאר גם לשבת כי הרגשתי שזה כבר יהיה יותר מידי.

קצת מבאס שלאחות אין עצמאות ולא נראה שיש אופק להתנחלות שלהם שם.

להורים זה ממש קשה אבל לא ברור לי למה הם נתקעים שם.

בעבר גיסתי היתה עובדת ומאז הלידה שזה שנתיים היא רוצה לגדל את הילדה בבית אז עובדת רק שעה ביום וההכנסה בהתאם והבן זוג לא יודעת היה שם קצת און אנד אוף אז לא ברור..

הפתרון הקל שלהם זה להיוצ אצל ההורים, הסבתא עוזרת המון עם הילדה, חוסכים הוצאות, אבל בעיניי זה קטסטרופה.

גם כמובן דוחק אותנו הצידה לסבא ולסבתא לא נשאר גרם של כח וסבלנות לילדים שלנו. אבל מעבר לזה הסבתא אישה חולה וכולם בבית עליה זה עומס. 

כמה מורכבות

כמה זה דורש לנווט בין חלקי המשפחה בעיקר שזה חשוב לכם וזה מביא גם מחירים לא פשוטים כמו שכתבת.

@שבורת,לב כתבה מאוד יפה כאן

את כנראה לא תוכלי לפתור את המצב עם הגיסה,

זה שלהם.

אל תקחי עליך דברים שמיותרים לך.

אבל את מקסימה שלמרות הכל היית שם בחג ומקסימה החשיבות של חג עם ההורים בעיניך.

זה לא מובן מאליו.

צריך לקוות שעם הזמן אולי יהיו שינויים.

יש עוד שנה עד ליל הסדר הבא ובינתיים יכול להיות שדברים יזוזו וישתנו לטובה.

צריך זמן וסבלנות.

❤️

ליל סדר עם הסבא והסבתא. מעריכה אותך ממש.   זו כן חוויה שזוכרים הילדים.    מבינה שהיה לך קשה ומעריכה גם את הסבתא שמתמודדת בכל כך הרבה חזיתות : הבת הלא נשואה עם הרגישות הדתלשית - קורה במשפחות דתיות ובאמת הולכים על ביצים כדי לא לנתק ולהתנתק, הבן עם האספרגר וגם הרצון לארח אתכם - משפחה שלמה כשאין להם תנאים מתאימים. חושבת שאולי כדאי מראש לחשוב איך לעזור לסבתא, אולי להביא מיטה מתקפלת, אולי משהו בניקיונות לפני, להביא מצעים שלכם (אני מביאה קבוע כדי לא להוסיף כביסות למארחים) וכד'. חושבת שכיוון חשיבה כזה, שהסבתא מתאמצת ולא ככ מצליח לה כי קשה לעמוד בצרכים של כולם ורצון לעזור לה וליצור חוויה משופרת לכולכם כחזית מאוחדת, יכול לעזור גם לתחושות שלך.

האם שקלת ליטול קלמנרבין או מרגיעים טבעיים אחרים? לפעמים צריך גם את זה עד שיסתדר

מאמינה בחוסן מנטלי

אז מנסה לשאןב רעיונות🙂

אפשר לשתות קמומיל להרגעה, ולשתות מיץ תפוזים טרי כדי לקבל ויטמין c נקי, אז למה אי אפשר לקחת רגיעון טבעי בכדור?
 

זה לא במקום עצות מנטליות, זה עצה נוספת. אל תבואי שלילית לזה, לא מדובר במשהו כימי או ממכר.

חוץ מההבנה שהעולם מורכב. לפחות אנחנו נמצאים בארץ ישראל, ריבונים על עצמנו, ויכולים להגן מבלי להיות תלויים בחסד המזויף של העמים.
 

ובעז"ה גם זה נראה שבכל מקרה נצא מהמלחמה (אולי סבב) הזה מחוזקים ייתר עם מעמד אחר, בריתות אחרות, ותודעה אחרת.

רק ראיה לטווח הארוך יכולה להועיל כאן.

אוכלים אוכל טעים

פוגשים חברים

לומדים

מדברים איתם בטלפון 

בהצלחה! נשמע לא פשוט בכלל...

מבקשות מג'מני דברים מופרכים לדפי צביעה, ואז מדפיסות וצובעות

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)

צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.

אם תרצי אבדוק במדויק

בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים

וציינתי את המקורות.

העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.

ולתועלת הציבור, להלן דברי המשנה ברורה, סימן תעג סעיף קטן סד:

גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה ... ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל

בזמן וביום הכי לחוץ בשנה אולי זה לא הזמן לתהליכי עומק,

לכן ממליצה רגע לעבור את היום ומחר כמה שאפשר, ובהמשך לראות במבט-על איך לגשת לנושא.

גם לבחון יותר לעומק את הצורך שלך שם,

גם את ההתנהלות עצמה של כל אחד מבני הבית בנושא הסדר והניקיון,

גם להקשיב פנימה ולפתוח לעומק את הצד של בעלך שכתבת שהוא כן מנסה לסדר

וכי הזמנים בהם הוא לא מסדר עבורו הם כי "גם ככה את לא מרוצה" כדבריו.

כלומר להקשיב רגע לחוויה הפנימית גם שלו.

שהוא כן מנסה וניסה לסדר.

שאולי לא יודע או לא מסוגל או קשה לו לסדר כמוך, אולי זו לא החוזקה הכי חזקה שלו, אולי הוא "סתם" שונה ממך והראש שלו פועל אחרת וכן הלאה...

וגם שהוא לא מסדר לא כי לא אכפת לו, לא כי הוא נגדך, אלא כי באמת באמת הוא מרגיש שמה זה שווה אם גם ככה תהיי לא מרוצה, אז הוא במעין "אין כניסה" כמו תמרור כזה.

אם אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אם לא אסדר - אשתי לא תהיה מרוצה.

אז מה אוכל לעשות?

אולי אני מרגיש שכל מה שלא אעשה זה אף פעם לא יהיה בסדר או מספיק?

שאין לי שם כניסה, אין לי שם מוצא?

אולי אני צריך להרגיש שם בעומק שכן יש הכרה למאמץ שאני כן עושה,

שכן יש קבלה לשוני ולאדם שאני,

שכן אשתי שמחה ומאושרת,

שכן אני יכול לתת יד ולתחזק את הבית כמו שצריך ויש לכך ניראות והערכה?

וכמובן לשמוע גם לעומק אותך.

ואז להגיע למציאת דרכי כיוון שיכולים להתאים לשניכם.

אחרי ראיית עומק שלך

ראיית עומק שלו

ראיית עומק של ההתנהלות כולה בנושא

השלב של ההתקדמות והפתרונות יכול להגיע יותר בבהירות, אבל רק על גבי ההבנה לעומק והניראות של כל הנ"ל.

שולחת עוד חיבוק וחיזוק

ב"הצלחה גדולה בכל יקרה!

ומצרפת לך כאן שתי הודעות שכתבתי בדיוק מקודם בפורום הו"ל שיכולות להתאים גם לכאן ❤️

קוצר רוח ועבודה קשה

וקצת על הזוגיות שלנו בתקופה הזו 

(משום מה קצת מתקשה ולא עובד לי להעתיק את הכתובת של הקישור עצמו, אז ניסיתי מה שיכולתי בינתיים ואם לא עובדים לך הקישורים אפשר פשוט להיכנס לכרטיס שלי ולראות את שתי ההודעות האלה שם בצורה מסודרת...)

אם כן אני מציעה לרכז כל תחום באותו אזור, לתת מקום לכל דבר ואם צריך לכתוב על כל מגירה וקופסא מה יש בה. כשיש מקום לכל דבר, וכל תחום באותו האיזור הרבה יותר קל לשמור על סדר גם למאותגרי סדר קשים. ואם הםממש מאותגרים שלטים ממש יכולים לעזור כי הם רואים בדיוק איפה כל דבר

צריך כמובן תקופת הטמעה,אבל זה עדין מקל מאד

אם לא קשה לך אפשר גם לזרוק ולפנות מהבית דברים לא נצרכים,ואז זה מוריד מהבלגן כי יש פחות מה לבלגן

וזו תקופה שצריך לנשוך שפתיים ולהחזיק מעמד.

לאחרי פסח אני מציעה חלוקת תפקידים שבה את האחראית הבלעדית על הסדר ו"בתמורה" הוא אחראי על משהו אחר (רצוי משהו שאת שונאת לעשות).

בתור המבולגנת מביננו אני יכולה להעיד שאני בכלל לא *רואה* שום בלגאן בזמן שהוא משתגע ולכן זה פתרון ממש טוב שבו הצד המסודר משלים עם הבלגאן של השני אבל "מרוויח" ממקום אחר.

אם יורשה לי, שאת בעצם כועסת על אנשים שמנסים לעזור (וטועים) ומוציאה את החשק שלהם מזה. גם על הבעל ועכשיו גם על הילדה שלך.

גם התגובה שלו "גם ככה את לא מרוצה" נשמע כמו "אני עושה את המקסימום שלי ואת לא מרוצה". זה לבד מוציא את החשק.

המחשבה שלי: רשימה סגורה, לתת לו משימות שלא מטרגרות אותו איתך, ובטח שלא להעיר לו. זה לא מועיל לכם.

נשמע שאת מאוד מוצפת, יש עלייך הרבה עומס ופסח עושה להכל בוסט.

את רוצה שותפות ואת צודקת, כשאין זה מאוד מתסכל.

אני חושבת שזה יותר עמוק מהבלגן הטכני וכדאי לברר מה קורה לך בפנים ובזוגיות.

בקשר לילדה-

ברגע שאת שמה עליה תווית שהיא כמו אבא שלה המוח שלך כבר מתחיל לחפש הוכחות לזה ואז כל דבר קטן שהיא עושה נצבע דרך זה.

היא קצת אבא שלה וקצת כמוך ובעיקר היא אדם בפני עצמה.

היא תלמד ממך מיומנויות בצורה יותר טובה כשזה יבוא בלי לחץ.

אז אולי הכי שווה כרגע להתרכז בלהחליף את המחשבה שהיא דומה לאבא שלה במחשבה אחרת כמו שהיא עדיין לומדת.

זה יעשה המון הבדל.

שולחת חיבוק❤️🧘🏽‍♀️🙏

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?