היום בעבודה אמרתי לאחד הילדים שבגלל שהוא עשה לי בעיות אני לא מוכן שהוא ישחק איתנו כדורגל בהפסקה (הוא מאוד אוהב כדורגל), אז במהלך המשחק הוא בא אלי כמה וכמה פעמים ושאל אותי אם אני מוכן שהוא ישתתף, אמרתי לו שלא (חושך שבטו וכאלה...), באיזה שלב שהוא כבר הבין כנראה שאבוד לו, הוא בא ושואל אותי "אז אני יכול לראות?" (המיס אותי)
ולמי שחיה בסרטים שהאחיין שלה הכי חמוד - אתמול הלכנו עם האחיין שלי (שנה ושמונה בערך) לבית הספר היסודי שלמדתי בו,
והיה שם איזה אירוע ומלא ילדים שיחקו במגרש, הוא כולו נרגש מהמראה ורץ בהתלהבות למגרש כשהוא צועק "כדור! כדור!" ומנסה לרדוף אחרי הכדור ולתפוס אותו, חושב לעצמו שגם הם משחקים איתו כמונו. באיזה שלב שהבנתי שזה כבר יותר מסוכן ממצחיק, שלפתי אותו משם בכוח תוך כדי שהוא בוכה משתולל ומנסה להרביץ לי...
כדאמרי אינשי: הדרך לליבו של הילד עוברת דרך הכדורגל.


