גמילה מפגיעות כרונית
לפני 200 שנה, הלך האדמו"ר הזקן עם כמה מחסידיו ברחובה של עיר. בדרך פגשו אותם חבורה של יהודים ששאלו: - יאמר לנו רבינו, מתי קץ הפלאות? מתי כבר יבוא משיח צדקנו? האדמו"ר הזקן הביט לכיוון השמים וענה: - ואיך יבוא משיח צדקנו? הרי המשיח שהעולם רוצה לא קיים, והמשיח שקיים העולם לא רוצה, אז איך יבוא?
*************
גדלתי בבית נורמטיבי, מתון, ובלי דרמות מיותרות. בילדותי, לא היו לי תלונות מי יודע מה, מלבד דבר אחד שקצת הפריע לי: אבי, בהיותו איש צבא קלאסי, השליט בבית משטר מיליטנטי עם עמידה בלוחות זמנים, מסדרי בוקר וערב, סדר וארגון למופת וכיוצ"ב.
בדיעבד הסתבר, שגם זה היה לטובה. כי הנהגה צבאית זו, הקנתה לי בחיי הבוגרים כישורי משמעת והתמדה, שהועילו לי רבות. בבית הורי דיברנו בפתיחות על הכל וגם צחקנו הרבה. סברתי שגם בעלי, גדל בבית מעין זה. כשהכרנו, זו היתה אהבה ממבט ראשון. התחתנו די מהר, ובהתחלה הכל הלך נפלא. ענן מתוק כיסה על המציאות, וראיתי רק את היפה והטוב שבחיים.
זמן קצר לאחר שהמשפחה התרחבה, החלו לצוץ כל מיני דברים, שקודם לכן לא נתתי את דעתי עליהם. בדיעבד, גם זה היה לטובה. כי סביר להניח שאילו בהתחלה הייתי רואה את המציאות כפי שהתגלתה לי לאחר שהענן התפוגג, או אז לבטח לא היינו מתחתנים, והיינו מפסידים את התיקון העיקרי שלנו. היינו נאלצים לבוא בגלגול נוסף, ובינתיים כבר שמעתי שהדור שלנו הוא דור אחרון של גלות, ודור ראשון של גאולה, ובכלל לא יהיו גלגולים נוספים, כי עכשיו זה זמן אחרון לתקן את הכל ומהר.
כשהענן המתוק פג וחלף, מה שנגלה בפני היה בערך כך: בביתו של בעלי כדבר שבשגרה, התעופפו באוויר כל מיני דברים, בעיקר חיצי ביקורת שהושלכו לכל עבר. הופתעתי לגלות שאצלם אך טבעי הדבר, והם לא עשו ענין מזוטות כאלה, כאילו כך החיים צריכים להיראות. אותם חיצים מורעלים, פגעו בליבם של כל בני המשפחה, ובעיקר בלב האמא, שהיתה מואשמת בכל. לרוב היא נמצאה בכוננות ספיגה, אך עם זאת גם היא לא נשארה חייבת, והחזירה ריקושטים חדים בגלוי ובסמוי.
במקביל שמתי לב, שבני המשפחה השקיעו את כל החום והאהבה שלהם באוכל, ואכן האוכל שלהם, ובפרט האוכל של האמא, היה טעים מאד עד כדי כך, שלא יכולתי בשום אופן להתחרות עם הגורמה הספרדי שלה.
בהתחלה לא הבנתי לאן נפלתי, וכשהבנתי, זה היה מאוחר מדי, כי כבר הייתי שקועה עמוק בתוך הבוץ, שהפך לביצה. ככל שניסיתי לצאת, היא נהיתה טובענית יותר, ושקעתי במרה שחורה שקיעה אחר שקיעה.
בעלי, לא נפל רחוק מהעץ המשפחתי שלו.
אחרי תקופת זוהר ראשונה, גיליתי שבתוך תוכו הוא מדחיק הר של כעסים, תסכולים, פחדים, גחמות, ביקורתיות ותלונות בלי סוף. חוסר שביעות רצון היה מצב כרוני, והוא החל להפגין את אותה מיומנות שהביא עימו מבית הוריו. או אז הבית שלנו הפך למטווח, וחיצים כנ"ל הושלכו לכל עבר. באותה תקופה לא הבנתי למה חיצים אלו חדרו תמיד עמוק לתוך ליבי. כל מה שניסיתי לעשות כדי לשפר, למצוא חן, להשביע רצון, שום דבר לא עזר. לא משנה כמה השתדלתי, בעלי היה סבוך בלופ, ותמיד הגיע לאותה מסקנה שטעם האוכל זבל, הבית נראה על הפנים, הדבר הזה זבל וזה על הפנים. באותה תקופה כבר הבנתי למה אנשים מתכוונים, כשהם אומרים שהחיים בזבל...
ואני, שבכלל לא הכרתי סגנון כזה, ניסיתי בנאיביות להוכיח לו בכל כוחי שהוא טועה. שאפשר להסתכל על החיים מזווית שונה, חיובית יותר, ובעצם יכול להיות לנו ממש טוב ביחד.
אבל משום מה בסופו של כל דיון, שהפך לויכוח קולני, נעלבתי כל פעם מחדש, ונפגעתי עד עמקי נשמתי. בכיתי בלי סוף והיו לנו דראמות וכאבי לב כמו בסרט תורכי. חווינו בעיות קשות של שלום בית, ותחושת הקיום היתה כשל גיהנום מתמשך. חשתי שבעלי מלא וגדוש ברצונות בלתי נגמרים, ותקוע לו בראש איזה אידאל נשי מסוים, שאינו נמצא במציאות של העולם הזה. הוא בז לי, כי לא תאמתי את הציפיות שלו, אבל היה לי ברור שהאשה שהוא רוצה אינה קיימת, וזו שקיימת הוא בכלל לא רוצה.
המצב תסכל אותי מאד. כי מצד אחד הוא למד המון, אבל תכלס בפנים נשאר עקשן, ושום דבר לא זז. הוא הסתיר ממני דברים, ונראה לו שאני לא קולטת. היו לו תקופות בהן הוא היה שותק כמו אבן, והתעלם ממני לחלוטין, והיו לו תקופות שהוא היה כמו אמא שלו: בחוץ רך ונופת צופים, אבל בפנים קשה, לא מפסיק לרטון ולבקר, בעיקר בענייני הבית. מצידו, שאני רק אנקה כל היום: אנקה, אנקה ושוב אנקה. אז נכון שאני לא מהבלבוסטיות שעושות ספונג'ה על הבוקר עוד לפני הקפה, אלה שאצלן לכאורה הכל פרפקט. אך בשבילי בית, זה מקום תוסס שחיים בו, וזה לא בית מרקחת סטרילי ובטח לא מוזיאון בריטי.
כמובן שהמצב הכלכלי היה נורא. כמה שהשתדלנו, לא הצלחנו להיפטר מהחובות של העבר, מקנסות תופחים, פיגורים בתשלומים שאינם נגמרים, עיקולים, דפיקות בדלת שגרמו לדפיקות לב, תחושות מעיקות של דוחק, מחנק, ודאגות שאין מה לדבר. באותה תקופה לא ידעתי שכעסים, ביקורת ופחד הם הם אלה שהורסים לנו את הפרנסה.
המצב נראה ללא מוצא. יום אחד הבנתי שאין אסור מתיר עצמו מבית האסורים, ולפיכך פניתי לקבל עזרה. בתחילה התייעצתי עם בני משפחתי, זה לא הועיל. אחר כך התייעצתי עם בני משפחתו, וזה היה כמו לדבר עם מי שנמצא באותה צרה. אחר כך ניסיתי את כל סוגי הייעוץ האפשריים: יעוץ אישי, יעוץ זוגי, יעוץ רבנים, יעוץ רבניות, ומה לא? הכל הועיל בערך כמו כוסות רוח למת.
וכשכלו כל הקיצין, זעקתי מעומק ליבי לקדוש ברוך הוא: תעזור לי! אתה חייב לעזור לי! תן לי מישהי שתלך איתי יד ביד, ותוציא אותי מהבוץ הזה, כי אני כבר טובעת. אני פשוט לא יכולה יותר, ואתה יודע מה? אני גם לא רוצה יותר, אפילו אם הייתי יכולה. די! מספיק! כי צריך להיות לדבר הזה סוף. נכון שעדיין ליוו אותי זכרונות עמומים מתקופת הזוהר, ונכון שגנוז בו טוב נפלא, שנמצא שם עמוק חבוי בפנים, ואתה יודע שהידיעה הזו נסכה בי תקווה שעוד יהיה לנו טוב ביחד. אבל מה לעשות שהגעתי לשלב שכבר לא אכפת לי אם נהיה ביחד, כי הייתי בנכונות לוותר, כי כבר התעורר בי רצון חדש שלא לוותר עוד על עצמי. הבחירה שלי היתה קיצונית: לחיות או למות, ומכיוון שבחרתי לחיות, אז עדיף לחיות כמו שצריך, אז אנא עזור לי.
זה היה בדיוק ל"ג בעומר, ובזכות רשב"י הדברים החלו לזוז. אחר הצהרים הלכתי עם הילדים לתהלוכה שארגנו החב"דניקים בשכונה. פתאום, כאילו באופן הכי טבעי, ניגשה אלי אחת האימהות, ובחיוך לבבי החלה לספר לי על שיעורי חסידות שמתקיימים ברחבי העיר. למרות שמעולם לא היה בינינו קשר, היא הזמינה אותי לבוא לשיעור שהתקיים בביתה אחת לשבוע. רשמתי על פתק את מספר הטלפון שלה, ומגנטתי אותו על דלת המקרר. הפתק היה לנגד עיני במשך 3 שבועות, כי לקח לי זמן עד שהחלטתי לפעול.
בוקר אחד הגעתי לשיעור ראשון, ולמדנו בחלק השני של התניא, שנקרא "שער היחוד והאמונה". מתואר שם איך הקדוש ברוך הוא, ברא יש מאין את העולם בששת ימי בראשית, ומאז הוא מהווה אותו בכל רגע מחדש, ע"י זה שהוא אומר אותו, וזה בעצם קיום העולם.
10 מאמרות פלאיים של בריאה ובהם: יהי אור, יהי רקיע, נעשה אדם וכו', אלו הן אותיות של לשון הקודש, מילים ומשפטים של התורה, שבכוחם להוות ולקיים הכל בכל רגע מחדש. בימי בראשית הכל התחיל, ומאז, ברצונו החופשי ולשם מטרה מסויימת, שהיא גילוי עצמותו דווקא בעולם הזה התחתון, הוא מהווה את הקיים מאין ליש, ואנחנו שליחים שלו פה לבצע בזמננו הקצוב את שליחותינו היחודית, להאיר ולהפוך את היש חזרה לאין.
נשמתי עמוק ונרגעתי. מילדות, תמיד חשתי את מציאותו של הקדוש ברוך הוא, וידעתי שהוא זה שברא את הכל. אבל לא ידעתי שהבריאה כולה נמצאת בהתחדשות תמידית, ואם לרגע אחד הקדוש ברוך הוא היה שותק, ולא היה אומר את אותם 10 מאמרות פלאיים של בראשית, כל היקום, וכל מציאותי, היינו חוזרים מיד להיות אין ואפס ממש, כמו לפני בראשית, וכל זאת מבלי להשאיר איזה רושם או שובל. זה היה עבורי חידוש נפלא, ועם החידוש הזה חייתי כל השבוע. אור בהיר עטף את ראשי, והלך איתי לכל מקום. המילים של השיעור הדהדו בי, וחשתי מרחפת באוויר. המח שלי נעשה קליל פתאום, כמו מנותק מכובד וסרבול הגוף, כי התחברתי להרגשה אחרת של חיים.
בהמשך הבנתי שלקחתי על עצמי אחריות יתר, על דברים שהם בכלל לא הענין שלי. אותה תחושה של אחריות, גרמה לי מועקה תמידית, כי כל הזמן חשתי על גבי משא כבד של כישלון אישי, והנה זה הלך. המועקה הכרונית נעלמה. עוד גיליתי שטעיתי בגדול כשהאמנתי שרצונותיי היפים, הבנותיי העמוקות מאד, והרוחניות גם, הם הם מרכז העולם בכלל, ומרכז עולמי בפרט, וזאת למרות שהמציאות סביבי ניסתה לרמוז לי שהאמת שונה.
פתאום האיר לי, שאם זה הקדוש ברוך הוא עושה את הכל, והוא באמת הבוס, הרי שזה מחייב – כי הוא החיים, והוא האמת, והוא הזמן וזה הכל ממנו, ואני שליחה שלו פה בתפקיד מוגדר, ולפיכך אעשה בנאמנות את שלי הכי טוב שאני יכולה, ובלי לרמות את עצמי, ואז בוודאי שאין לי מה לדאוג, כי הכל יהיה בסדר.
הבנתי בהבנה פנימית שאני תלויה רק בו, ולו אני חבה הכל. ופתאום כל נשימה, וכל מצמוץ, וכל רגע נהיו יקרים מאד, כלל לא ברורים מאליהם, וחשתי שאסור לי לבזבז את זמן חיי על אכזבות, היסוסים, פחדים והבלים למיניהם, והתחזקתי בהחלטה שאני רוצה לחיות חיים אמיתיים. נרגעתי כששחררתי לחופשי את רצונותיי, הכה מוגבלים ולא רלוונטיים, שבזבזו לי זמן והעיקו לי על הנשמה. קיבלתי בהכנעה מתוקה את העובדה שרצונות אלה, אינם מעניינים בעצם אף אחד, ולראשונה חשתי הקלה, כי גם אותי הם כבר ממש לא עניינו. הפנמתי שיש רצונות נעלים יותר באין ערוך משלי, רצונות אינסופיים, מרתקים, ולמה לי לבזבז את זמן חיי על רצונות אישיים קטנים או גדולים, רק שהם לא רלוונטיים ולא מוכיחים את עצמם? כל כך הופתעתי מהגילוי, שקומתי השחוחה הזדקפה, הכתפיים המכווצות השתחררו, העיניים הכהות התבהרו. השתעשעתי ברעיון שכל מה שיש לי: אני, בעלי, הילדים, קורת הגג, הצרות, המועקות וכו' זה הכל מתנות מהקדוש ברוך הוא, ברצונו, בנדיבותו, ורק לטובתי.
פתאום חשתי שאני עשירה גדולה, אפילו שעדיין הייתי בדוחק, ובתוכי שמעתי קול פנימי חדש שאומר: תודה, תודה ושוב תודה. כי הכל התהפך: במקום להתלונן אני מודה, במקום לסבול אני צוחקת.
והנה נכנסתי לתקופת הזוהר השניה, כשהבנתי גם שבעלי, כלוא במיצר פנימי יותר ממני, וריחמתי עליו. או אז גם הפסקתי לכעוס, כי הפנמתי שהוא לא הבעיה שלי, וככה לאט לאט משהו בתוכי צמח והתחזק. הבנתי שהיכולת שלו לפגוע בי, נובעת מכח שהוא מקבל ממני, כי אני פגעתי בעצמי, בנשמתי, והוא הראי להראות לי את מה שאני עושה לעצמי או לאחרים, בגלוי או בסמוי. הוא זלזל בי כי זלזלתי בי. הרבה חשתי עצמי מסכנה ואומללה, ושנים גם דאגתי בלי סוף: מה יהיה? מה יהיה איתי, ומה יהיה בכלל, והנה פתאום אני מסתכלת אחרת, כי נפקחו לי העיניים לראות בהיר, ואני חושבת לראשונה: איזה אומלל בעלי, שיש לו אישה אומללה כמוני...
החלטתי באחת שאני מפסיקה להאשים אותו, ובעיקר אני מפסיקה להאשים את עצמי. עד אז היו לי תמיד נקיפות מצפון, ורגשות אשמה שאני לא מספיק בסדר, ולא מספיק טובה. היו שלימדו אותי: תעשי אותו מלך, הוא יעשה אותך מלכה... שטויות! כי כל עוד אני מכווצת וסגורה בתוכי, אינני יכולה לעשות מאף אחד משהו אחר. לעומת זאת, עם תודעה חדשה של מלכות פנימית, אני יכולה לפרגן לו בכייף שיהיה מלך. ואז, כשהפסקתי להיות נגדי, וחדלתי מביקורת יתרה, התחלתי להיות בעדי. ולאחר שלמדתי שחור קטן בגוף עושה חור גדול בנשמה, חזרתי לעשות כושר, וחזרתי לאכול נכון. נגמלתי ממתוק והורדתי בקלות 15 ק"ג מיותרים. נזכרתי במשטר הצבאי מבית אבא, והתחברתי לשורשים שלי.
בינתיים התמדתי בלימוד, למרות שזה היה לי קשה. כי נוכחתי לדעת שאני צריכה הרבה אומץ לב, כדי להיפתח ולראות את האמת כפי שהיא, ונחוצה לי עצמה פנימית כדי לחשוף ולפרוץ חסימות של שקר בתוכי, כי הוא התחפש לאמת. אבל כל זה התרחש רק בי, ובעלי כמובן לא ידע מזה כלום. בכוונה לא שיתפתי אותו בתהליך שאני עוברת, והוא המשיך כרגיל עם התלונות ועם הביקורת היתרה.
למרות היותו ממוצא ספרדי, "הפולניה" שבנפשו היתה פעילה מאד, ולקח לנו זמן עד שחיסלנו אותה סופית. כשהם באו לריב איתי, בעיקר שתקתי, וכבר לא עניתי כמו קודם. גם לא ניסיתי להוכיח משהו או להסביר, אלא אצרתי את כל מה שלמדתי בקרבי, כדי שהכוח החדש שבי יתעצם ולא יתפזר. נכון שהיו לי מדי פעם אי נעימויות או מעידות, אבל מה זה לעומת תחושת הקלילות שפיעמה בי? התפקוד שלי בבית עלה והכל תקתק. הפגיעות הלכה ופחתה, ושיתוף הפעולה עם הילדים השתפר. בליבי קיוויתי: הלוואי שגם הוא ילמד, אבל לא אמרתי כלום.
יום אחד היה לי מצב רוח טוב במיוחד. שמתי מוזיקה בפול ווליום, רקדתי ברחבי הבית, שרתי וזימרתי כל היום. כשבעלי נכנס הביתה, הוא פיזר תלונות וביקורת על כל דבר שזז ולא זז. כבר לא הופתעתי כמו פעם אלא להיפך, רק המתנתי בסבלנות, ונתתי לו זמן לסיים את דבריו. לא הפרעתי לו, ולבסוף אמרתי בשקט:
- תיראה, בבית הזה אין יותר ביקורת. אני עליך לא מותחת ביקורת, וגם אתה לא תמתח ביקורת. אני מקבלת אותך איך שאתה, אני אוהבת אותך איך שאתה, ובבית הזה אין יותר ביקורת.
הוא הסתכל עלי בבוז ואמר בלגלוג: - באמת?! מה את אומרת?!
ובשטף הוסיף לירות חיצים שנונים, אף יותר מקודם. כמובן שתקתי, תוך כדי כך חשבתי לעצמי: הוא כל כך מוכשר, יש לו כושר ביטוי נפלא, רהוט ממש, רק עדיף שיקח את זה לכיוון יותר חיובי.
עברו כמה ימים, וסיטואציה דומה חזרה על עצמה: אני במצב רוח טוב, בעלי נכנס הביתה ומתחיל לירות לכל עבר. אני לא מפריעה לו, רק ממתינה בסבלנות עד שיסיים. הוא סיים. או אז חזרתי ואמרתי בשקט:
- תיראה, הרי כבר אמרתי לך שבבית הזה אין יותר ביקורת. אני עליך לא מותחת ביקורת, וגם אתה לא תמתח ביקורת. אני מקבלת אותך איך שאתה, אני אוהבת אותך איך שאתה, ובבית הזה אין יותר ביקורת.
הפעם הוא הסתכל עלי במבט בוחן ושתק.
עברו עוד כמה ימים, ושוב הוא נכנס הביתה בסערה. ירה חיצים לכל עבר, ובעיקר כיוון אלי. פעם הייתי קופצת באתלטיות לכיוון החץ, שלא יפספס את ליבי, אבל עכשיו אני רק מסתכלת, רואה אותם מתעופפים בחלל החדר, רגועה מאד, שותקת ולא אומרת כלום.
פתאום בעלי נבהל ובאמצע משפט שתק. גם אני שתקתי. בלב הייתי מאד מאד רגועה, ורק המתנתי. כעבור איזה זמן הוא אמר:
- אני רואה שאת כבר לא פוחדת ממני יותר.
בתוכי חייכתי, כי השמש האירה בליבי. בינתיים, שקלתי את מילותיי ורק עניתי בשקט: - נכון. אני כבר לא פוחדת ממך, כי אני פוחדת רק מהקדוש ברוך הוא.
ובליבי חשבתי: הקדוש ברוך הוא, באמת אני פוחדת רק ממך, פחד טוב, בריא, פחד שמח, שמפרק בתוכי את כל הפחדים האחרים.
מאותו יום התהפכה לנו המציאות בבית, כי בעלי התהפך. הוא התחיל להודות ולשבח אותי, את הילדים, את הבית, את החיים, אבל בעיקר את האוכל שלי. הוא גילה פתאום כמה הוא מדהים, ועד כדי כך הוא נקשר אליו, שאפילו כשהוא הולך לאמא שלו, "מעוז הגורמה הספרדי", גם לשם הוא לוקח סירים עם האוכל שלי... כי הכל התהפך לטובה.
וגם הפרנסה הסתדרה. ולא רק שיצאנו מהחובות, אלא גם הגיעו עד אלינו שפע של הצעות עבודה אטרקטיביות. וביום יום מטבע הדברים, יש לי או לו ירידות פה ושם, אבל אני הופכת אותן מהר לעליות, ע"י זה שאנילא מתחרבשת איתן, אלא עוברת מהר לענין אחר חיובי. כי הפנמתי, שלמרות שאני לא תמיד מרוצה, ולא תמיד מסופקת מהמצב בו אני נמצאת, למרות הכל לא משנה מה – תמיד אני שמחה!
