אני מדברת מנק' מבט של אמא, אבל מניחה שיכולים להיות קוים דומים.

התקופה של אחרי הלידה היא תקופה לא פשוטה למשפחה. לפעמים יותר ולפעמים פחות.

מאד יתכן שיש לך קשיים גדולים פיזיים ונפשיים שאתה מתמודד איתם בתקופה הזאת, והם "מתלבשים" על התינוק החדש,

כי באיזה שהו מקום הוא אשם במצב שנוצר...

זה שזה לא קרה אצל הבת - לא אומר כלום. אולי אז אשתך הרגישה יותר טוב, אולי היתה יותר תמיכה מסביב, ופחות עומס נפל עליך? נסיבות החיים משתנות, וגם אתה משתנה. אין מה להשוות. אולי עכשיו יש עליך יותר לחץ בבית\בעבודה\יותר ביקורת עצמית בלי קשר למציאות....

הייתי מציעה לך לשבת ולכתוב את כל המשפטים ה"כועסים" שעולים לך בקשר לתינוק. בלי לסנן. להוציא הכל!

אח"כ לנסות לכתוב בפשטות את כל הכאב שלך. זה יכול להיות כאילו מכתב לעצמך\לה' או לתינוק. איך שזורם לך,

כי ברור שיש לך כאב על המצב הזה, גם הסיבות לכעס שלך, וגם עצם הכעס, שלא נעים לך איתו.

הכאב קיים. אם לא תוציא הוא לא יעלם פתאום. (בד"כ)

אח"כ, לא חייב מייד, במצב רגוע יותר, תנסה לענות למכתב שלך, מנקודת מבט מחזקת. תענה לעצמך על כל המשפטים שכתבת, אחד אחד. תגלה שחלקם לא נכונים באמת, וחלקם רק מעט מעוותים מהאמת, ותמצא משפטים או אמיתויות שיחזקו אותך...

וקודם כל - תדע שאתה האבא הכי טוב לילד שלך, עובדה שה' נתן לך אותו,

ומה שאתה עובר הוא נורמלי לגמרי!

ולפעמים תגלה שהפיתרון הוא מאד פשוט, נגיד עוד כמה שעות שינה.... או הקלה אחרת... אל תיבהל מההרגשות...

בהצלחה!

סליחה שאני מכניסה לפה את פרויד.

אבל יש תופעה כזו, והיא קיימת, של בעלים שמאוד קשה להם אחרי הלידה. זה גם יכול להיות קשור לזה שהוא בן. אולי לא, אני רק זורקת כיוונים. ההסבר ה"אדיפלי" לזה הוא (בבקשה אל תיקח את זה אישי) סוג של קנאה של הבעל בתינוק. כי פתאום האישה היא לא רק שלו.

אמנם, יש לך כבר בת, אבל היא בת וזה יכול להיות שונה. אני יודעת שאולי זה נשמע קצת מופרך, יש כאלו שאצלם זה נכון, אין לי מושג מה אצלך.

אני חושבת שאתה יכול למצוא על זה הרבה חומר באינטרנט (הייתי מחפשת לך אבל אין סיכוי שהרימון שלי ייתן)

ולדעתי שווה לא להתבייש, ולדבר על זה עם איש מקצוע. אוכל להרחיב עוד אם תרצה.

לפעמים דוקא אנשים מאופקים  חווים כעס עצום כזה כמו שאתה מתאר.

אתה ודאי אוהב את התינוק החדש והוא גם מוצא חן בעינך אלא שמשהו בו או בעצם הלידה שלו  מעלה כנראה איזה ענין כאוב.

האמת היא שטוב שהכעס הזה מתפרץ. הוא נותן לך הזדמנות לחזור אחורה אל המקום הזה ולפתור אותו.

אם אתה מסוגל לבדוק את הענין הזה עם עצמך ולמוסס את הכעס מה טוב. אבל לפעמים הענין סבוך מדי וקשה לאדם להיחלץ לבד ממצבים כאלו. במקרה כזה תהיה חייב לפנות לגורם מקצועי.  זה לא צריך להיות טיפול ארוך. לפעמים מספיקה שיחה אחת עם מטפל מנוסה (פסיכולוג אני משערת במקרה הזה) כדי לשים את האצבע על הנקודה הנכונה. משם אתה יכול להמשיך לבד.

אני מאוד מעריכה את המודעות העצמית שלך ואת הרצון להתמודד. כל טוב.

קראתי שזה עלול לקרות לכל הורה

וכל עוד אתה לא באמת עושה לו משהו הרי שזה בסדר.

מה שעזר לי אישית הוא כשהתינוק עלה לי על העצבים לשחרר את העצבים על משהו אחר:

נשכתי את כרית בכל הכוח, הרבצתי לה התעללתי בה ואז טיפלתי בתינוק ברוגע

(נשמע מזעזע?! בכל אופן זה עזר)

היום הילדה שלי כבר שנה וחצי וזה ממש עבר

יכול להיות שעד עכשיו היית בתפיסה שכל פעם שתנוק בוכה אז צריך לרוץ אליו ומייד . וחשבת שאצל הורים משקיעים יש ילדים שמחים ורגועים

ובמקרה הזה- יכול להיות להיות שאני טועה- ילד לא ממש רגוע. מרגיעים אותו ומשתדלים אבל הוא בוכה ובוכה ובוכה

אז מה שצריך לעשות זה להחליט שאתם הולכים לחדר אחר ונחים במקום להתעצבן ולהגיע להתמוטטות ועצבים

ילד בוכה או לא בוכה זאת לא פונקצייה של תפקוד הורי כי יש גם אופי של תנוק, גזים...

יש היום את התפיסה שברגע שהפכנו להורים אז חיים שלנו נגמרו והכל עכשיו בשביל נסיך הקטן וכשהורים לא עומדים בסטנדרטים גבוהים ומוזרים האלו הם מתחילים לכעוס על עצמם ועל התנוק. מותר להורים למצוא איזונים שיתנו להם גם להנות מהחיים.

כדאי גם גם לקחת עוזרת בית וביביסיטר בתקופה הקשה הזאת

666 צודק\ת מאוד.

נראה לי שזה עבר בעיקר כי שיניתי תפיסה - לא עלי המלאכה לגמור.

אני מנסה להרגיע את הילדה ככל יכלתי, מתפללת לד' שיעזור.

לא נרגע אחרי כל המאמצים? (מוצץ\בקבוק חיתול ליטוף נדנדוד הרמה על הידים שיר וכו'? )

אז אני מניחה אותו ונותנת לו להרגע קצת לבד ומבינה שהדברים לא שליטה שלי ולא בידים שלי

אולי זה סוג של דיכאון אחרי לידה?

יכולה לספר על עצמי: כשנולדה אחותי הצעירה הייתה לי תקופה של מעין דיכאון, ולא הצלחתי להתחבר אליה ולאהוב אותה (מה שלא קרה עם האחים האחרים, כשנולדו). זה עבר אחרי זמן מה, והיום אני כמובן מאוד אוהבת אותה. זו רק דוגמה, ש"דיכאון אחרי לידה" יכול לקרות לא רק לאם היולדת.

מצטרפת להצעה שהועלתה פה: אולי תבדוק אם משהו השתנה בחייך לאחרונה, מלבד הולדת התינוק החדש, כך שיכול להיות שאתה כועס על השינוי הזה ולא על התינוק, והקושי שלך מתנקז לעצבנות על התינוק.

וזה לא בושה לקחת טיפול.

אם יש מצב ח"ו שאתה יכול לפגוע בו, אז תסביר את זה לאישתך,

היא חיבת לדעת כדי שלא תישאר איתו לבד, ואז תמצא את עצמך כשהוא צווח ואתה לא יודע מה לעשות, ולא שולט בעצמך.

כבר היו דברים מעולם...........גם לאבות וגם לאמהות...

גם התרופות נגד דיכאון עוזרות לכעס ולחרדות.

אבל איך שהבנתי דיכאון אחרי לידה לגברים זה בריון ראשון. לא?

ולפעמים מגיעים לאיזה מקום בחיים שיש בו שילוב של נסיבות שגורם לזה. וזה נכון שזעם הוא חלק מהדיכאון.

והאמת היא ש(אם מטפלים בזה כמובן) זה חלק בסה"כ חיובי כי אז, את הכעס שדיכינו ושהפנינו כלפי עצמנו אנחנו סוף סוף מבטאים החוצה.

ראשית, אציין כי אני אמא ל- 3 ילדים, עו"ס במקצועי בעלת תואר שני.

התחושות שאתה מתאר הן טבעיות ונורמטיביות, פעמים רבות אנו חשים כעס וזעם כלפי תינוקות כשהם בוכים ואנו נשארים חסרי אונים אל מול הבכי הזה.

יחד עם זאת, חשוב מאוד לדעת כיצד להתמודד עם הכעס אותו הינך מתאר. להערכתי, ראשית, חשוב לדעת מהיכן נובע הכעס, האם הוא נובע מכעס אותנטי על כך שהתינוק מפריע לך בבכיו, אינו נותן לך לישון, אולי המקור לכעס הוא עמוק יותר?- פגיעה בקשר עם בת הזוג, פגיעה בקשר עם הבת הגדולה, אולי הכעס הוא בעצם על עצמנו- על כך שאיננו מצליחים להרגיע את התינוק, ואולי בכלל הכעס הוא על קשיים אחרים במעגלי החיים ומתפרץ לכאורה כאשר התינוק בוכה... בכול אופן להערכתי כדאי שתדבר על כך עם אשתך/הורים/איש מקצוע ותנסו להבין את המקור לזעם הזה. ברגע שתבין את מקור ההכעס (שייתכן ונובע מעייפות ותו לא) תוכלו אתה ואשתך לדעת כיצד להתמודד עימו. לדוג'- אם המקור הוא תחושת עייפות נסו לדאוג לעזרה בתשלום/הורים ולהשלים שעות שינה.. אם המקור הוא תחושת ריחוק מבת הזוג כתוצאה מהעומס בבית נסו לקבוע שעה בשבוע בה אתם יוצאים לבדכם אפילו לג'וגינג... וכולי וכולי.

בדברך ציינת כי אינך פוגע בתינוק, מרביץ וכדו', זה טוב מאוד שהנך אתה אדם השולט בעצמו, אך יחד עם זאת, ציינת כי אתה אדיש כלפיו. לדעתי ולדעת מומחים רבים וגדולים ממני, אדישות כלפי תינוק השרוי במצוקה היא אינה בריאה כלל וכלל לתינוק, שכן מצוקתו אינה נענית והוא אינו מקבל מהסביבה את המענה לו הוא כל כך זקוק ובמיוחד בשנת חייו הראשונה. על כן, במידה וזה אפשרי תנסה לשנות יחסך זה ככול האפשר. להערכתי, במידה ותתחזק בקרבך תחושת האמפטיה למצוקתו של בנך כשהוא בוכה, יחסך ישתנה באופן טבעי וכן גם תחושות הכעס. בכדי לחזק את האמפטיה כלפיו, אולי בזמן בכיו תנסה לחשוב על כך שהוא יצור קטן וחלש שאינו מסוגל לבצע דבר בכוחות עצמו, יצור שתלוי לחלוטין בך ובאשתך כדי להמשיך ולהתקיים בעולם, תחשוב על כך שבנך אינו מסוגל להביע עצמו בשום דרך וכשהוא חש מצוקה אמיתית הדרך היחידה שלו להביע זאת היא באמצעות בכי... אולי מחשבות אלה יחזקו בך את האמפטיה כלפיו וממילא יקלו על תחושות הכעס והזעם.

(במידה ויש לך ספריה בקרבת מקום הייתי ממליצה לך לקרוא את הספר יומנו של תינוק של דניאל סטרן, זהו ספר שנכתב כביכול כיומן אותו כותב תינוק קטן ובו מתוארים יפה תחושותיו השונות של תינוקות ותלותו המוחלטת בסביבה.)

ובקצרה (מאחר וכתבתי פה מגילה) תחושותייך מובנות ולגיטימיות (כיום בספרות מדברים על כך שאחוזים לא מבוטלים מהגברים שרויים בדיכאון לאחר לידה!) אך יחד עם זאת אין להתעלם מהן ויש לנסות ולהבין מהיכן הן נובעות ומה באפשרותכם לעשות כדי להיטיב עמך ועם אשתך.. ובמיוחד מאחר ואתה מתאר אדישות כלפי התינוק דבר שבצורה פסיבית ומבלי להתכוון פוגע בו..

מאחלת לך ולאשתך גידול קל ככול האפשר אושר והמון בריאות משני הילדים המקסימים

תנסה להתבונן איך הוא "מבפנים"; איך הוא צריך חמלה, תשומת לב.

כי מה שגורם, זה משהו מה"בחוץ".

אז אתה צריך לדמות את הבפנים.

וכמובן, לראות שאתה מצליח בזמן קצר להתגבר על כך לגמרי,

ואדרבה - ממש לאהוב אותו ולחמול עליו.

שברור לך שמדובר במשהו לא רציונלי באישיות שלך. במקום כל שהוא, אין לך אחריות על הרגש הזה (אבל יש לך אחריות על המעשים והתגובות, כמובן), אז תנשום עמוק. אתה בסדר גמור ומדבריך עולה דמות של אדם רציני, טוב ואחראי. 

נראה לי שרגשות כאלה, לא רציונלים, בד"כ מקורם הוא בחוויה מוקדמת שלך, ועכשיו אתה "מתרגם" אותם ביחס לבנך (למרות שהוא נשמע בחור טוב...).

נראה לי שטיפול מקצועי אצל מישהו טוב יצליח לנטרל את התחושה.

אם תרצה המלצה ספציפית - צור קשר.

הפתרון שלי היה בשתי צדדים.

הראשון היה ניתוח קר של הרגשות, לעצור לקחת את עצמך הצידה ולנסות לכת צעד צעד אחורה בכדי להבין מאיפה הרגש הזה מגיע.

השני היה לעורר את רגש האהבה.

תדמיין כמה הוא חלש וקטן וזקוק להגנה שלך ולחיבוק שלך והוא כל כולו ממך, אין לו מעצמו כלום...

יש "סיפור שמספרים" על מישהו שהתחתן עם בחורה אנוכית, כולם חשבו שהוא הולך לסבול..

אלא, שהם נהנו מזוגיות מעולה.

היא נשארה אנוכית, היא פשוט הגדירה מחדש את האני שלה שיכלול אותו.

בהצלחה!

תוכל למצוא מנחה באזור מגורך באתר שפר.

אתה ההורה המתאים ביותר לילדך, הקב"ה שלח אותו היישר לחייך.

אל תדאג. בייעוץ קצר של פגישה או שניים הבעיה שלך תיראה חלק מהעבר הרחוק.

בהצלחה

והתינוק הזה הוא מראה שלך והוא משקף לך את עצמך,

לכן כל דבר קטן מקפיץ אותך.

וזה שאתה לא כועס על הבת שלך כי היא בת ולא בן .

כדאי לקחת את התינוק לרופא ליתר ביטחון שיבדוק שהכל בסדר.

שהו לא חולה, אלרגי, או משהו אחר שמפריע לו

תקראי קצת פה: יש לה עולם שלם של אתגרים שהקריאה היא רק חלק ממנו.

פורום אנשים רגישים מאוד | ערוץ 7

(סיכוי טוב מאוד שגם את בקטגוריה או האבא של הילדה, זה עובר בתורשה הדבר הזה).

הוא יותר פעיל.

בהצלחה!!

אם מישהו מרגיש שהייעוץ הזה אינו מדבר גם אליו - אפשר לחפש מישהו אחר.

יתכן שאחרי ששמע בתחילה את אשתך, הבין כאילו הבעיה נמצאת רק בהרגשה שלה - ולא גם בהרגשה שלך.

כמובן, לאידך, שייעוץ טוב אינו אמור להיות זירת טענות הדדיות. זה לא לחפש "מי אשם", אלא איך בונים בטוב יותר את ההדדיות.

אז עצות של הפתעות קטנות, עזרות, התעניינות בשלום השני - הן טובות מאד. אבל זה לא מספיק, כשהן מופנות באופן בולט רק לכיוון אחד.

לגבי להקשיב מה מפריע לך, בחיים, בעבודה וכו' - זה דבר חשוב מאד. אלא שמישהו כזה, לפעמים יתמקד במה שבין בני הזוג, ופחות במה שמעבר לכך.

אני יכול לשלוח לך בפרטי, שם של מישהו (קרוב משפחה) מנוסה מאד, חביב וישר, מייעץ בהירות ובפשטות - ותוכל להתקשר אליו, להסביר מה הבעיה שמצאת בייעוץ הנוכחי - ולשאול אם יש לו רעיון...

תפני לעורך דין.

לחוק לא אכפת מרגשות ומי מסכסך.

אם מגיע להם, מגיע להם, מה ששלך יהיה שלך בעזרת עורך דין טוב שישיג לך אותם.