אני מדברת מנק' מבט של אמא, אבל מניחה שיכולים להיות קוים דומים.

התקופה של אחרי הלידה היא תקופה לא פשוטה למשפחה. לפעמים יותר ולפעמים פחות.

מאד יתכן שיש לך קשיים גדולים פיזיים ונפשיים שאתה מתמודד איתם בתקופה הזאת, והם "מתלבשים" על התינוק החדש,

כי באיזה שהו מקום הוא אשם במצב שנוצר...

זה שזה לא קרה אצל הבת - לא אומר כלום. אולי אז אשתך הרגישה יותר טוב, אולי היתה יותר תמיכה מסביב, ופחות עומס נפל עליך? נסיבות החיים משתנות, וגם אתה משתנה. אין מה להשוות. אולי עכשיו יש עליך יותר לחץ בבית\בעבודה\יותר ביקורת עצמית בלי קשר למציאות....

הייתי מציעה לך לשבת ולכתוב את כל המשפטים ה"כועסים" שעולים לך בקשר לתינוק. בלי לסנן. להוציא הכל!

אח"כ לנסות לכתוב בפשטות את כל הכאב שלך. זה יכול להיות כאילו מכתב לעצמך\לה' או לתינוק. איך שזורם לך,

כי ברור שיש לך כאב על המצב הזה, גם הסיבות לכעס שלך, וגם עצם הכעס, שלא נעים לך איתו.

הכאב קיים. אם לא תוציא הוא לא יעלם פתאום. (בד"כ)

אח"כ, לא חייב מייד, במצב רגוע יותר, תנסה לענות למכתב שלך, מנקודת מבט מחזקת. תענה לעצמך על כל המשפטים שכתבת, אחד אחד. תגלה שחלקם לא נכונים באמת, וחלקם רק מעט מעוותים מהאמת, ותמצא משפטים או אמיתויות שיחזקו אותך...

וקודם כל - תדע שאתה האבא הכי טוב לילד שלך, עובדה שה' נתן לך אותו,

ומה שאתה עובר הוא נורמלי לגמרי!

ולפעמים תגלה שהפיתרון הוא מאד פשוט, נגיד עוד כמה שעות שינה.... או הקלה אחרת... אל תיבהל מההרגשות...

בהצלחה!

סליחה שאני מכניסה לפה את פרויד.

אבל יש תופעה כזו, והיא קיימת, של בעלים שמאוד קשה להם אחרי הלידה. זה גם יכול להיות קשור לזה שהוא בן. אולי לא, אני רק זורקת כיוונים. ההסבר ה"אדיפלי" לזה הוא (בבקשה אל תיקח את זה אישי) סוג של קנאה של הבעל בתינוק. כי פתאום האישה היא לא רק שלו.

אמנם, יש לך כבר בת, אבל היא בת וזה יכול להיות שונה. אני יודעת שאולי זה נשמע קצת מופרך, יש כאלו שאצלם זה נכון, אין לי מושג מה אצלך.

אני חושבת שאתה יכול למצוא על זה הרבה חומר באינטרנט (הייתי מחפשת לך אבל אין סיכוי שהרימון שלי ייתן)

ולדעתי שווה לא להתבייש, ולדבר על זה עם איש מקצוע. אוכל להרחיב עוד אם תרצה.

לפעמים דוקא אנשים מאופקים  חווים כעס עצום כזה כמו שאתה מתאר.

אתה ודאי אוהב את התינוק החדש והוא גם מוצא חן בעינך אלא שמשהו בו או בעצם הלידה שלו  מעלה כנראה איזה ענין כאוב.

האמת היא שטוב שהכעס הזה מתפרץ. הוא נותן לך הזדמנות לחזור אחורה אל המקום הזה ולפתור אותו.

אם אתה מסוגל לבדוק את הענין הזה עם עצמך ולמוסס את הכעס מה טוב. אבל לפעמים הענין סבוך מדי וקשה לאדם להיחלץ לבד ממצבים כאלו. במקרה כזה תהיה חייב לפנות לגורם מקצועי.  זה לא צריך להיות טיפול ארוך. לפעמים מספיקה שיחה אחת עם מטפל מנוסה (פסיכולוג אני משערת במקרה הזה) כדי לשים את האצבע על הנקודה הנכונה. משם אתה יכול להמשיך לבד.

אני מאוד מעריכה את המודעות העצמית שלך ואת הרצון להתמודד. כל טוב.

קראתי שזה עלול לקרות לכל הורה

וכל עוד אתה לא באמת עושה לו משהו הרי שזה בסדר.

מה שעזר לי אישית הוא כשהתינוק עלה לי על העצבים לשחרר את העצבים על משהו אחר:

נשכתי את כרית בכל הכוח, הרבצתי לה התעללתי בה ואז טיפלתי בתינוק ברוגע

(נשמע מזעזע?! בכל אופן זה עזר)

היום הילדה שלי כבר שנה וחצי וזה ממש עבר

יכול להיות שעד עכשיו היית בתפיסה שכל פעם שתנוק בוכה אז צריך לרוץ אליו ומייד . וחשבת שאצל הורים משקיעים יש ילדים שמחים ורגועים

ובמקרה הזה- יכול להיות להיות שאני טועה- ילד לא ממש רגוע. מרגיעים אותו ומשתדלים אבל הוא בוכה ובוכה ובוכה

אז מה שצריך לעשות זה להחליט שאתם הולכים לחדר אחר ונחים במקום להתעצבן ולהגיע להתמוטטות ועצבים

ילד בוכה או לא בוכה זאת לא פונקצייה של תפקוד הורי כי יש גם אופי של תנוק, גזים...

יש היום את התפיסה שברגע שהפכנו להורים אז חיים שלנו נגמרו והכל עכשיו בשביל נסיך הקטן וכשהורים לא עומדים בסטנדרטים גבוהים ומוזרים האלו הם מתחילים לכעוס על עצמם ועל התנוק. מותר להורים למצוא איזונים שיתנו להם גם להנות מהחיים.

כדאי גם גם לקחת עוזרת בית וביביסיטר בתקופה הקשה הזאת

666 צודק\ת מאוד.

נראה לי שזה עבר בעיקר כי שיניתי תפיסה - לא עלי המלאכה לגמור.

אני מנסה להרגיע את הילדה ככל יכלתי, מתפללת לד' שיעזור.

לא נרגע אחרי כל המאמצים? (מוצץ\בקבוק חיתול ליטוף נדנדוד הרמה על הידים שיר וכו'? )

אז אני מניחה אותו ונותנת לו להרגע קצת לבד ומבינה שהדברים לא שליטה שלי ולא בידים שלי

אולי זה סוג של דיכאון אחרי לידה?

יכולה לספר על עצמי: כשנולדה אחותי הצעירה הייתה לי תקופה של מעין דיכאון, ולא הצלחתי להתחבר אליה ולאהוב אותה (מה שלא קרה עם האחים האחרים, כשנולדו). זה עבר אחרי זמן מה, והיום אני כמובן מאוד אוהבת אותה. זו רק דוגמה, ש"דיכאון אחרי לידה" יכול לקרות לא רק לאם היולדת.

מצטרפת להצעה שהועלתה פה: אולי תבדוק אם משהו השתנה בחייך לאחרונה, מלבד הולדת התינוק החדש, כך שיכול להיות שאתה כועס על השינוי הזה ולא על התינוק, והקושי שלך מתנקז לעצבנות על התינוק.

וזה לא בושה לקחת טיפול.

אם יש מצב ח"ו שאתה יכול לפגוע בו, אז תסביר את זה לאישתך,

היא חיבת לדעת כדי שלא תישאר איתו לבד, ואז תמצא את עצמך כשהוא צווח ואתה לא יודע מה לעשות, ולא שולט בעצמך.

כבר היו דברים מעולם...........גם לאבות וגם לאמהות...

גם התרופות נגד דיכאון עוזרות לכעס ולחרדות.

אבל איך שהבנתי דיכאון אחרי לידה לגברים זה בריון ראשון. לא?

ולפעמים מגיעים לאיזה מקום בחיים שיש בו שילוב של נסיבות שגורם לזה. וזה נכון שזעם הוא חלק מהדיכאון.

והאמת היא ש(אם מטפלים בזה כמובן) זה חלק בסה"כ חיובי כי אז, את הכעס שדיכינו ושהפנינו כלפי עצמנו אנחנו סוף סוף מבטאים החוצה.

ראשית, אציין כי אני אמא ל- 3 ילדים, עו"ס במקצועי בעלת תואר שני.

התחושות שאתה מתאר הן טבעיות ונורמטיביות, פעמים רבות אנו חשים כעס וזעם כלפי תינוקות כשהם בוכים ואנו נשארים חסרי אונים אל מול הבכי הזה.

יחד עם זאת, חשוב מאוד לדעת כיצד להתמודד עם הכעס אותו הינך מתאר. להערכתי, ראשית, חשוב לדעת מהיכן נובע הכעס, האם הוא נובע מכעס אותנטי על כך שהתינוק מפריע לך בבכיו, אינו נותן לך לישון, אולי המקור לכעס הוא עמוק יותר?- פגיעה בקשר עם בת הזוג, פגיעה בקשר עם הבת הגדולה, אולי הכעס הוא בעצם על עצמנו- על כך שאיננו מצליחים להרגיע את התינוק, ואולי בכלל הכעס הוא על קשיים אחרים במעגלי החיים ומתפרץ לכאורה כאשר התינוק בוכה... בכול אופן להערכתי כדאי שתדבר על כך עם אשתך/הורים/איש מקצוע ותנסו להבין את המקור לזעם הזה. ברגע שתבין את מקור ההכעס (שייתכן ונובע מעייפות ותו לא) תוכלו אתה ואשתך לדעת כיצד להתמודד עימו. לדוג'- אם המקור הוא תחושת עייפות נסו לדאוג לעזרה בתשלום/הורים ולהשלים שעות שינה.. אם המקור הוא תחושת ריחוק מבת הזוג כתוצאה מהעומס בבית נסו לקבוע שעה בשבוע בה אתם יוצאים לבדכם אפילו לג'וגינג... וכולי וכולי.

בדברך ציינת כי אינך פוגע בתינוק, מרביץ וכדו', זה טוב מאוד שהנך אתה אדם השולט בעצמו, אך יחד עם זאת, ציינת כי אתה אדיש כלפיו. לדעתי ולדעת מומחים רבים וגדולים ממני, אדישות כלפי תינוק השרוי במצוקה היא אינה בריאה כלל וכלל לתינוק, שכן מצוקתו אינה נענית והוא אינו מקבל מהסביבה את המענה לו הוא כל כך זקוק ובמיוחד בשנת חייו הראשונה. על כן, במידה וזה אפשרי תנסה לשנות יחסך זה ככול האפשר. להערכתי, במידה ותתחזק בקרבך תחושת האמפטיה למצוקתו של בנך כשהוא בוכה, יחסך ישתנה באופן טבעי וכן גם תחושות הכעס. בכדי לחזק את האמפטיה כלפיו, אולי בזמן בכיו תנסה לחשוב על כך שהוא יצור קטן וחלש שאינו מסוגל לבצע דבר בכוחות עצמו, יצור שתלוי לחלוטין בך ובאשתך כדי להמשיך ולהתקיים בעולם, תחשוב על כך שבנך אינו מסוגל להביע עצמו בשום דרך וכשהוא חש מצוקה אמיתית הדרך היחידה שלו להביע זאת היא באמצעות בכי... אולי מחשבות אלה יחזקו בך את האמפטיה כלפיו וממילא יקלו על תחושות הכעס והזעם.

(במידה ויש לך ספריה בקרבת מקום הייתי ממליצה לך לקרוא את הספר יומנו של תינוק של דניאל סטרן, זהו ספר שנכתב כביכול כיומן אותו כותב תינוק קטן ובו מתוארים יפה תחושותיו השונות של תינוקות ותלותו המוחלטת בסביבה.)

ובקצרה (מאחר וכתבתי פה מגילה) תחושותייך מובנות ולגיטימיות (כיום בספרות מדברים על כך שאחוזים לא מבוטלים מהגברים שרויים בדיכאון לאחר לידה!) אך יחד עם זאת אין להתעלם מהן ויש לנסות ולהבין מהיכן הן נובעות ומה באפשרותכם לעשות כדי להיטיב עמך ועם אשתך.. ובמיוחד מאחר ואתה מתאר אדישות כלפי התינוק דבר שבצורה פסיבית ומבלי להתכוון פוגע בו..

מאחלת לך ולאשתך גידול קל ככול האפשר אושר והמון בריאות משני הילדים המקסימים

תנסה להתבונן איך הוא "מבפנים"; איך הוא צריך חמלה, תשומת לב.

כי מה שגורם, זה משהו מה"בחוץ".

אז אתה צריך לדמות את הבפנים.

וכמובן, לראות שאתה מצליח בזמן קצר להתגבר על כך לגמרי,

ואדרבה - ממש לאהוב אותו ולחמול עליו.

שברור לך שמדובר במשהו לא רציונלי באישיות שלך. במקום כל שהוא, אין לך אחריות על הרגש הזה (אבל יש לך אחריות על המעשים והתגובות, כמובן), אז תנשום עמוק. אתה בסדר גמור ומדבריך עולה דמות של אדם רציני, טוב ואחראי. 

נראה לי שרגשות כאלה, לא רציונלים, בד"כ מקורם הוא בחוויה מוקדמת שלך, ועכשיו אתה "מתרגם" אותם ביחס לבנך (למרות שהוא נשמע בחור טוב...).

נראה לי שטיפול מקצועי אצל מישהו טוב יצליח לנטרל את התחושה.

אם תרצה המלצה ספציפית - צור קשר.

הפתרון שלי היה בשתי צדדים.

הראשון היה ניתוח קר של הרגשות, לעצור לקחת את עצמך הצידה ולנסות לכת צעד צעד אחורה בכדי להבין מאיפה הרגש הזה מגיע.

השני היה לעורר את רגש האהבה.

תדמיין כמה הוא חלש וקטן וזקוק להגנה שלך ולחיבוק שלך והוא כל כולו ממך, אין לו מעצמו כלום...

יש "סיפור שמספרים" על מישהו שהתחתן עם בחורה אנוכית, כולם חשבו שהוא הולך לסבול..

אלא, שהם נהנו מזוגיות מעולה.

היא נשארה אנוכית, היא פשוט הגדירה מחדש את האני שלה שיכלול אותו.

בהצלחה!

תוכל למצוא מנחה באזור מגורך באתר שפר.

אתה ההורה המתאים ביותר לילדך, הקב"ה שלח אותו היישר לחייך.

אל תדאג. בייעוץ קצר של פגישה או שניים הבעיה שלך תיראה חלק מהעבר הרחוק.

בהצלחה

והתינוק הזה הוא מראה שלך והוא משקף לך את עצמך,

לכן כל דבר קטן מקפיץ אותך.

וזה שאתה לא כועס על הבת שלך כי היא בת ולא בן .

כדאי לקחת את התינוק לרופא ליתר ביטחון שיבדוק שהכל בסדר.

שהו לא חולה, אלרגי, או משהו אחר שמפריע לו

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....