הבהרה:
הדברים הבאים לא מכוונים למישהו ספציפי אלא לרוח הכללית העולה מהתגובות פה.
אני לא יודע אם וכמה מכם מכירים את המציאות הזו מקרוב, אם כן - אני בטוח שתסכימו לפחות על חלק מהדברים שאכתוב על אף שאינם מקובלים בציבור המכונה "שלנו" (ביטוי שהרב קוק התנגד אליו אגב..)
מהיכרות אישית מאד של כמה קרובות משפחה וחברים שמשרתים בקבע, אני יכול להעיד שזה קשה, מאד קשה. ולא רק בשנה ראשונה, זה קשה כל החיים. הבכי לבד בלילות, הקנאה בכל המשפחות הנורמליות שהבעל חוזר כל ערב ב6, ההתעסקות המתסכלת במקצועות גבריים כמו תיקון האוטו בגלל שאין גבר בבית שיעשה את זה, הצורך הנורמלי והטבעי של כל אישה לשתף את בעלה בכל דבר בחיים שיכול להתבצע רק דרך הטלפון (בתנאי שהוא לא בשבוע שטח או במבצע), הדאגה המשתקת בעתות מלחמה שלא מאפשרת לתפקד כרגיל אפילו בדברים פשוטים וכל מה שעושים זה להיצמד לפלאפון 24 שעות כדי לשמוע שהכל בסדר, כל החוויות הקטנות של הילדים שאבא שלהם לא נמצא איתם כדי לראות (הצעד הראשון, מסיבת הגן הראשונה, ללוות אותם לבית הספר בכיתה א', ועוד..), ההקפצות באמצע הלילה כשחשבתם שהוא יישאר עוד יומיים, ולחלופין ההודעה שעתיים לפני כניסת שבת שהוא לא יכול להגיע בסוף מאיזה סיבה מפגרת, המבט המרחם-מחרפן של הסביבה עם הליחשושים (ולפעמים ממש ישירות) של: "איך את עושה את זה? איזה מסירות נפש! באמת!" ועוד היד נטויה..
אז חבר'ה - זה מאוד רומנטי ודרמטי להגיד שהצבא והעם קודמים לאהבה פרטית ולזוגיות, ומי שעושה את זה היא אשה ענקית ומדהימה וכל הכבוד לה, לבעלה, לצה"ל, ולנו הדתיים לאומיים! (שאנחנו כמובן - האנשים הכי אידאליסטים, שפיצים, תותחים, וכללישראלים!) זה מאוד קל לומר שאנחנו נמשיך עם החינוך הכ"כ מוצלח שלנו ונמשיך לשלוח קצינים דתיים לבה"ד 1 וכל בנות המגזר - יקריבו את אהבתם ורגשותיהם בשביל החלום של כל מכיניסט להפוך יום אחד לעמנואל מורנו או לרועי קליין.. (אגב, חינוך כ"כ מוצלח שבכל שנה ושנה הרפיסות של צה"ל בפני אויבנו הערבים רק גדלה על אף ש'הדתיים משתלטים על צה"ל', נקודה למחשבה..)
אבל האמת צריכה להיאמר, יש אנשים שהצבא עומד עליהם, ובלעדם - חיינו במדינה הזאת לא היו יכולים להימשך. אנו חייבים להם את חיינו. הנשים והילדים שלהם לא גדולים, לא ענקים, אלא הרבה יותר מזה, אני לא חושב שיש מילים שיכולות לתאר את ההקרבה ארוכת השנים שנשות קבע עושות, ואני בטוח שיש חלקה מיוחדת בגן עדן ששמורה רק להם!
אבל מי שלא - שהצבא לא עומד עליו, אלא הוא סתם איש קבע שמבזבז את הזמן, ויש הרבה הרבה כאלה. הוא בכל יום שופך דמים, את דמה של אשתו. אנחנו צריכים להוציא מהראש שלנו את הסרט שכל שנייה שאדם בצבא - הוא עסוק בשירות אינסופי של העם והמולדת, (כדאי לדעת את זה בלי קשר ל'להתחתן עם הצבא', אלא כדי לא להפיל את רוחם של כל המכיניסטים המורעלים שאחרי כמה חודשים בצבא מגלים שהם לא עושים כמעט כלום)
זה מאוד קל להטיף לכל הנשים הכואבות האלה שהם צריכות להקריב מעצמם לכלל ישראל - אבל מי שלא נמצא איתן בשעות הקשות (ויש הרבה כאלה) לדעתי אין לו זכות להביע דעה בעניין. מי שלא מחובר לכאב של בן אדם, לא יכול לשפוט אותו ולהחליט בשבילו מה ראוי להיות. (כפי שאמרו חז"ל שתלמיד חכם שאין לו ילדים - אסור לו להיות חלק מהסנהדרין, ועוד דוגמאות רבות)
לסיכום - לדעתי טוב להיכנס למהלך כזה רק אם באמת אבל באמת צה"ל זקוק לבן אדם הזה והתפקיד שלו באמת חשוב לעם ישראל. (ולא, לא כל קצין הוא כזה, אני לא אסתכן ואומר שרובם לא כאלה, אבל מספר מאוד גבוה).
ואם אתם מחליטים ללכת על מהלך כזה - עצה שלמדתי מאנשים שחווים את זה מקרוב:
בשום פנים ואופן אל תחיי בתחושה שכל עם ישראל נמצא לך על הכתפיים ובזכות ההקרבה שלך הוא מתקיים, לא מפני שזה לא נכון - אלא שאי אפשר להתנהל ככה ביום יום נגד כל הקשיים וזה סתם גורם לרחמים עצמיים מיותרים, (כפי שנאמר: עם אידאלים לא קונים במכולת) מי שעושה את זה - צריכה לראות בשירות הצבאי של בעלה כדבר החשוב ביותר שהוא יכול לעשות ולראות בזה ערך עליון . אם את לא רואה את זה ככה - חבל על הזמן, ממש ממש מסוכן להיכנס למהלך כ"כ ארוך (שנה, שנתיים, קבע) עם תחושה של 'אני בכלל לא רוצה את זה'
והנראה לעניות דעתי כתבתי.
לא הייתי שורדת כזה דבר.
) עם השכל שב"ה ה' חנן אותו איתו, תורם הרבה יותר מאשר אם הוא היה סתם עוד חייל קרבי בנח"ל החרדי או בשריון. (וגם אנחנו תורמים כלכלית למדינה- אתם יודעים כמה משלמים משכורת לאזרח שהיה עושה את מה שהוא עושה?.... מספר רב ספרתי...)