זה מעיד על ילד עם עולם דמיון ומחשבה עשיר

שגורם לו לשקוע במחשבות, וכך להתמהמה בעשייה של הדברים.

אני לא חושבת שאני מסכימה עם הגישה של חברתך.

צריך להבין שיש סוגי אופי כאלה ויש אחרים.. לא נשמע שהוא עושה דווקא.

אז איך בכ"ז להתארגן בזריזות? אפשר להעיר אותו לפני הזמן, אפשר לארגן דברים ערב מראש

כלומר לחשוב על פתרונות בהתאם לנתונים הקיימים

יש לי ילדה שאולי לא הייתי מגדירה אותה איטית, אבל בהחלט היא עושה דברים בדרכה שלה.

ולפעמים דרכה שלה לא ממש נפגשת עם  דרכי שלי...

אני מקווה שמה שאכתוב יעזור: הגעתי למסקנה שהילדה שלי היא פשוט ילדת "פלפל" (אגב, ראיתי את זה עליה בגיל חצי יום..). היא כמעט ולא תעשה שום דבר אם אגיד אותו רגיל, בצורה ישירה.

רק במעקפים, כל הזמן. כמו שכתבת- תחרות עם השעון, תחרות איתי, לעשות לי הפתעה, אני עוצמת עיניים וכשהיא מסיימת היא באה לתת לי כיף, וכו' וכו'- כיד הדמיון הטובה. העיקר שלא בצורה ישירה כי אז זה פשוט לא עובד. זה באמת די מעייף לפעמים. אבל אצלה רק ככה זה עובד.

לגבי הגישה שחברה אמרה לך- אני יכלה להבין מאיזה מקום זה נאמר, אבל שותפה לתחושה שזה לא הענין אצל הילד שלך.

אגב, גם אני לא אוהבת תמריצים שמכילים יותר מדי סוכר אבל כן משתמשת בזה לפעמים.

משהו שכן עוזר לה- טבלת מדבקות עם כל מיני קטגוריות (מתלבשת לבד, מסדרת מיטה וכד') והיא שמה לה מדבקה כל פעם שהיא עושה. זה בדרך כלל מהווה תמריץ מוצלח.

וחברתך צודקת, את משקיעה המון מאמצים סביבו שיהיה מאורגן ומוכן והוא כאילו בשלו. האנרגיות סביבו מעייפות אותך מאוד. ואת מוציאה אותן ללא הפסקה.

יכול להיות שבאמת אם תרפי דברים ישתנו. הוא יראה ש"לא מזיז" לך ואין לו מה לנסות אותך. למשל, אל תלבישי בבוקר- תודיעי על שעת יציאה ואם הוא לא מוכן/ התלבש- שילך לגן עם פיז'מה (לא להתביי- זה קורה כמעט לכל הילדים בגן פעם אחת)

אבלללללל-

ייתכן שהילד אכן סובל מקושי אובייקטיבי- פיסי או נוירולוגי. אולי ישנו סרבול מוטורי, שמקשה על ההתארגנות כולה.

אולי ישנה בעיה נוירולוגית (אני נזהרת לכתוב, אבל אולי ישנה בעיית קשב וריכוז)- התאורים שלך יכולים להצביע על פרופיל שכזה.

את זה יכולים לאבחן- רק בהתפתחות הילד, מרפאה בעיסוק ונוירולוג. וכדאי לבדוק גם את זה. לשלול או שייתן דרכם לטיפול.

בכלל יש מקום לדבר עם הגננת- איך ההתנהלות שלו בגן, מול הצוות, ילדים אחרים בני גילו. וזה יעזור לבודד אם זו התנהגות  מולכם או באמת קושי אובייקטיבי

מילה אישית- לי אישית יש ילד שגם תמיד אמרו לי הוא בסדר הכל טוב ואני מאז הגן הצבעתי על קשיים דומים למה שאת מתארת. חלק אכן נבעו מ- התנהגות לצומי מולנו ההורים, אבל כשיש קושי אובייקטיבי הוא לא ייעלם. ולא משנה כמה הוא חכם, נבון... עברו כמה שנות בי"ס והתסכול הגיע והערך העצמי נפגע...

ולמרות שתמיד היינו עם יד על הדופק וטיפלנו במישור ההתנהגותי וכו', בסוף הגענו למצב של ילד שלא מצליח להתרכז ולעשות מבחנים כי הוא מלווה בהרגשה של- אני לא יכול, לא מצליח...

אז יחד עם ליווי בהתארגנות (מרפאה בעיסוק), ריטלין וטיפול רגשי קל- העלנו את הילד חזרה למסלול ולרכישת בטחון בעצמו מחדש.

בהצלחה!

דיוק רציתי לכתוב כאן על העניין של קשב וריכוז, כי כנראה שזה מה שקורה עם הבן שלנו..

 ואת כותת בדיוק את מה שקורה אצלנו (בגן הכל היה נראה בסדר, ורק בבי"ס זה התגלה ממש... ולא בכתה א'..)

ועכשיו ב"ה אנחנו בדרך...  (בהמתנה שבין מילוי השאלונים לבדיקות רופא, ריפוי ועיסוק וכו'..)

ומאד מחזק אותי לשמוע ה"סוף" שלכם... בתקווה שזה גם יהיה אצלנו בקרוב...

זה דבר נוראי, מהאסכולה של אדלר.

אין שום תועלת בגישה כזו, רק לטווח הקצר. לדעתי - אחרי זמן ימצאו קשיים נפשיים - רגשיים, בקשר הבריא עם ההורים והסובב, אחרי דרך "טיפול" שכזו.

צריך להתמודד, ואולי לפעמים גם ע"י גבולות שמושגים ע"י "כתפיים" אבל בהתעלמות מקבלים העלמה של הילד.

חולם סתם הוא פשוט מסורבל קצת שמנמן 

ופשוט קשה לו לעשות מה שאני מבקשת מהר 

לדוגמא אחיו ואחיותיו בגילו התלבשו לגמרי לבד

בלי שיצטרכו לזרזם

מה שהתחלתי לעשות זה פשוט להעיר אותו עשר דק' לפני כולם 

לקרוא לו לשולחן מוקדם מכולם והכניס אותו להתפשט לאמבטיה ראשון 

כך שעד שגמרתי לרחוץ את האחרים הוא מוכן להתקלח 

ובלי קשר לאט לאטאני רואה שהוא משתפר

ויותר קל לו לעשות דברים

תני לו את הזמן שלו ישילדים שהקורדינציה שלהם

והמוטוריקה הגסה שלהם

מתפתחת מאוחר יותר...

שיחשדו בהם שהם איטיים כדי להשיג תשומת לב. לפי מה שאת מתארת מדובר בילד חולמני שחווה נתקים בקשב ובריכוז.

הנטיות הגנטיות האלו מופיעות כבר אצלכם ההורים וכנראה שהוא לקח משניכם במידה גדושה.

ילדים כאלו זקוקים להרבה עזרה מצד אחד וממש לאפס ביקורת מצד שני. טוב מאוד שאת קשורה אליו במיוחד. הוא יצטרך את כל התמיכה שיוכל לקבל ממך.

א. את יכולה לראות בזה שליחות (ועניי עירך קודמים). ו ב. כדי לא להשתגע, יש באמת כל מיני דרכים לעזור לילדים כאלו להתמקד יותר. אפשר לגלוש ברשת וללמוד איך. ו ג. לפעמים אין ברירה וצריך לעשות עבורו חלק מן ההתארגנות. בלי כעס ובלי רגשות אשם.

ומה שהכי חשוב הוא שהילדים האלו מביאים איתם משהו מיוחד. תהני ממנו.

נראה לי (מניסיוני האישי ולא מידע מקצועי) שכדאי להחליט בכל תקופה על כמה דברים ספורים שלומדים, כדי לא לשגע אותו ולא אותך. נגיד שבתקופה הקרובה את מלבישה אותו ורק את הנעליים הוא צריך לנעול לבד (נניח), ובנעליים את עקבית לגמרי ונחושה ובוטחת בו ולא משדרת לחץ זמן (כי זה רק דבר אחד, אז את מנתבת לשם את כל כוחות הנפש שלך) ומדריכה אותו יום אחרי יום בסבלנות, שלב-שלב, מה לעשות (נגיד "לפתוח את הנעל גדול-גדול שיהיה מקום לכל הרגל להיכנס. יופי! ועכשיו להכניס את הרגל. ועכשיו להכניס את הרגל. יענקלה? את הרגל, פנימה. מה אתה שואל? כן, זו שאלה מעניינת מאוד, נדבר עליה מיד כשתגמור לנעול. עכשיו להכניס את הרגל. יופי! ועכשיו למשוך.." וכן הלאה). אפילו שזה יום אחרי יום את ממשיכה להכתיב לו פעולה אחרי פעולה, לאט לאט, עד שתראי שהוא הפנים ועושה מעצמו בהיסח הדעת, ואז את יכולה לרשום לשניכם הישג! ולבחור מה תהיה המטלה הבאה.

כי ילדים כאלה נוטים לפעמים לראות בכל פעולה שלנו נראית יומיומית ופשוטה, משהו מסובך ומורכב ומפחיד שאין להם שמץ מושג מאיפה להתחיל להתמודד איתו (ואת זה אני אומרת מניסיוני כילדה כזאת, לא רק כאמא). אז שיראה שאת איתו ולא משאירה אותו לבד מול המפלצת, ובאמת יקבל ממך כלים מעשיים, עם התרגול נרכשת מאליה המיומנות, ופתאום הפעולה המפחידה נראית לא-מפחידה כל כך בעצם

ולכותבת - הוספה קטנה:

אחד הדברים הכי מקוממים זה ה"מומחיות בגרוש" הזו של "רוצה למשוך תשומת לב שלילית"...  אמהות ששמעו משהו על תיאוריה ידועה, ומחליפות את הרגש האימהי הבריא, ב"תובנה" שבסה"כ יש כאן איזה נוכל קטן..

אז אכן זה לא כך...

וכמו שכתב "לב אמיץ" ,תאהבי אותו עם זה. יש משהו חמוד לגמרי בילד כזה, ב"מחשבות", בחיוך הפתאומי שעולה תוך כדי, ממשהו אחר בכלל שעסק בו בראשו היצירתי.

ובאמת - להרגיל בהדרגה למשימות וגם ל"סדר במשימות".

למשל (לפי הדוגמה שהביאו): כעת תנעל נעליים. תגיד לעצמך - אני מכניס את הרגל, אח"כ קושר, אח"כ רוחץ ידיים.

כעת תיקח את התיק, ואח"כ תכניס לתוכו את הסנדביץ; אח"כ תסגור. ולהזכיר תוך כדי, מה עכשיו..

עם הזמן אפשר גם להסביר לו: כדי שיהיה לך יותר קל לזכור מה לעשות ולעשות את זה בזריזות, תגיד לעצמך בשכל מה הפעולות שאתה תעשה כעת, לא הרבה מידי ביחד.

"כביש עוקף" לפיזור.

בלי "בטלנות" - אבל סבלנות עד בלי די.

הילד השלישי, ילד יפה במיוחד, שובה לב כל רואיו!

בדיעבד תמיד הוא היה כזה. כשהתחיל מוצקים, כל ארוחה היתה יכולה להימשך אפילו שעה. עד היום הוא לוקח ביס וחולם עשר דקות.

הוא גם מסורבל (כפי שכבר כתבו). "כל דבר קורה לו". דווקא לו! אם משהו קורה, בעלי ואני נאמר אחד לשני: "נחש/י מי..."

עם זאת אנחנו מאוד משתדלים לא לצפות לזה ולא לחשוב ככה. לא רוצה לשדר לו את זה ומקווה שאני מצליחה.

אני חושבת שכל אדם יש לו אופי ויש לו מאפיינים וזה האופי שלו וזה תיק שלו ואנחנו כמובן אוהבים אותו כמו שהוא.

טכנית אני משתדלת לזכור את זה בהתנהלות ולתת לו התראה יותר ארוכה לפני יציאה, להעיר יותר מוקדם, להתחיל משימות הבית יותר מוקדם (למשל לסדר אחרי ארוחה, לסדר את החדר, ללכת להביא לי משהו מאיפשהו...). כדי שאוכל להזכיר לו יותר פעמים ו"לנער" אותו יותר פעמים כדי שיהיה מוכן בזמן כמו האחרים.

כשאני מזכירה לו ומנערת אותו (ואני משתדלת לעשות את זה רק כשצריך) אני רואה שהוא ממש נבהל, כמו מתעורר מחלום. אין לי ספק שהוא לא עושה את זה בכוונה.

שמש במרום זורחת
אמא את יוסי בנה שולחת
לך הבא בקבוק חלב
לך ישר ואל תשכח
יוסי, ילד שלי מוצלח.

יוסי בשדרה פוסע
ופתאום אורות עיניו
אץ הוא רץ הוא לפניו
גור כלבים מסכן צולע
הוא חובק בשתי ידיו.

אמא מחכה בבית
איפה יוסי ? אין חלב
אך הנה הילד בא עם
מה זה ? חומד של כלבלב
מתנה הבאתי לך
אוי לי , ילד שלי מוצלח.

שלהן

אולי לגילו הוא לא כזה איטי

לילדים באמת לוקח יותר זמן להתארגן

לפעמים יש בגד מסוים שקשה להסתדר איתו לבד, כפתורים

וחוץ מזה רב בני אדם באמת צריכים איזה רבע שעה של פתיחת עיניים עד שהם מתחילים לזוז

ילד בגיל גן לא מבין עדיין שיש לכם אוטובוס בעוד רבע שעה לדוגמא כך שלא באמת משנה כמה זמן יקח להתארגן

אז כדאי לבדוק עם שעון כמה זמן בערך לוקח לו להתארגן ויכול להיות שהוא עדיין בשלב שצריך לעזור לו ולקחת את זמן הזה

מה פתאום  "תשומת לב שלילית "

יש לו עולם פנימי עשיר מאד,

העולם שלו מעסיק אותו והוא הרבה יותר מעניין

מהעולם החיצוני ה"רדוד" (להתלבש נו....ממש אטרקציה).

אין לי זמן כרגע לטיפים,

בע"ה ובלינ"ד אכתוב בהמשך.

רק בקשה, לא להילחץ אלא להעריך שזכית,

מי יודע לאן יגיע?????

אפשר לשהות עימו כל זמן התהליך ולדרבן אותו עד הגעה לאוטומציה בתהליך ההתארגנות, זה לוקח זמן וכוחות ומכיון שציינת שיש לך קושי לעשות זאת אז כדאי לפעול בצורה אחרת של חלוקת משימה לחלקים קטנים:

• לבקש ממנו לבצע משימות קטנות- לחלק את תהליך הלבישה (או כל תהליך אחר) למס' חלקים.
• חשוב ביותר, למקד אותו לפני העשייה- לומר לו אתה עכשיו נועל נעליים בזריזות,  הקשר הטוב ביניכם יעזור לכך.
• לוודא שהוא מבצע כל משימה, למקד שוב ולעבור למשימה הבאה.
• הציפייה היא שבשלב מאוחר יותר ניתן יהיה לחלק את התהליך לחלקים גדולים יותר.
• לפרגן על כל שלב שהוא עמד בציפיות.

זה עדיין דורש להיות איתו אולם האחריות היא עליו.

ישנם אמצעים נוספים שיכולים לעזור לו אבל באופן כללי, מה שיותר סדר של פעולות קבועות ובזמנים קבועים יגרמו לשינוי המיוחל, צריך להגיע למצב שהוא פועל אוטומטית וללא חשיבה וזה יגיע רק ע"י תרגול ולאורך זמן.

אם מרגישים שיש בעייה של ארגון (ולא רק מחשבות מסיחות)

אפשר לעבוד על בניית סדר של תהליכים (נדמה לי שבעבר כתבתי על-כך),

תרגול של חשיבה לפי שלבים (כמו פיתרון תרגיל או שחזור של פעילות או תכנון שלבי פעילות מסוימת).

לגבי בעיית ה"שמיעה" כשקוראים לו, הוא באמת מרוכז בעולמו ולא שומע ולכן יש לגשת אליו ולקרא לו.

יתכן שיש קושי של קשב וריכוז אולם לא בהכרח, בעתיד ניתן לבדוק זאת...

בהצלחה

[הקדמה-קפץ לי השרשור בצד. והוא מאוד תפס אותי בתור איטיית. מאוד. אני שמיניסטית..]

אוקי. אני מאובחנת בתור ADD[קשב וריכוז, רחפנות, בעיקר.. בלי היפראקטיביות כמעט..] ולקויות בהתארגנות.

ות'אמת שממש הזדהיתי עם מה שכתבת על הבן שלך.

גם היום, אני מצליחה להתמקד רק כשאני עושה לעצמי תמריצים. כמו הדוגמאות שנתת, למשל..[רק ברמה שמתאימה לגיל שלי] למשל- עד שעה X אני מסיימת ללמוד למבחן. מה זה אומר שאני צריכה לעשות עכשיו? וככה אני מפרקת את המשימה המורכבת לחלקיקים קטנים. וזה נראה קצת פחות מאיים.

אולי כדאי ללמד אותו לפרק כל משימה לחלקים קטנים.

לדוגמא- להתלבש. מה זה אומר? זאת משימה ע-נ-ק-י-ת! אבל אפשר לפרק אתזה לקטן קטן. קודם- מורידים ת'פיז'מה. אח"כ- חולצה. יד. עוד יד. הופס. מכנסיים.. ככה. לפרק אתזה ממש לרמת המשימה הקטנטנה. כי אחרת זה באמת נראה גדול ומפחיד. ולא עושה חשק להתקדם...בתת מודע, בד"כ.

ו.. מנסיון, זה קשה להיות איטי. אולי עכשיו זה עדיין לא מפריע לו.. אבל זה לא קל. הוא צריך המון תמיכה. ועידוד. ועזרה.. גם אם זה נראה שהוא עושה דווקא..

לא בטוחה שעזרתי בכלל. קצת שכחתי מה רציתי לומר..

בהצלחה!

לך, ולו.

עם ילד קצת מסורבל, רחפן לעיתים ואולי איטי....

עם הקושי שיש בזה (וב"ה שזה הקושי ולא משהו חמור יותר), אני מודה שדווקא הילדה הזאת נוגעת לי במקום הכי מתוק בלב. למרות שגם האחרות, כמובן, מתוקות ונהדרות. יש משהו בקושי שלה, שבא ביחד עם אמירות שכל פעם מפילות אותי. אמירות שבאמת מעידות על עולם מחשבתי יצירתי ועמוק. יש משהו בשילוב הזה שפשוט ממיס אותי לפעמים. 

קודם כל תודה רבה לכולכם! חימם לי את הלב מאוד לראות את האמפטיה והפרגון, לי ולו...

כבר הייתי בסרטים שיש לי איזה בעיה שאני יוצרת מולו...

הייתי איתו באבחון אצל מרפאה בעיסוק (הגננת שלחה אותנו...), שהחליטה - תוך שניות - שאין לו כמעט שום בעיה מוטורית, חוץ מ"סרבול תחושתי קל במרחב", וה-בעיה היא הקשר שלי איתו... (היא כמעט ולא ראתה אותנו ביחד)

ועוד חברה שלי הזאת באה והוסיפה לי שמן למדורה (היא אמרה את זה בשם מישהי מאוד ידועה וחכמה). אז הגננת, האבחון, החברה - הכל ביחד, באמת כבר התחלתי לאכול את עצמי.

אני מאוד מסכימה לגבי עניין הקשב. אני גם מסכימה כמובן שהוא הילד הכי מדהים. הוא חכם ויש לו עולם פנימי עשיר, הוא חושב לעומק על כל מה שעובר לידו (וזה כמובן הרבה יותר מעניין מלהתלבש...)

האמת היא שדברים שהצלחתי (בדם ויזע) להקנות לו כהרגלים הוא באמת מצליח לעשות די טוב (למשל, ב"ה נעליים, שלימדתי אותו שיטה והתאמנו והיום זה כבר קל לו). אנחנו גם מאוד מדברים על זה, למשל "תתאמן הרבה עד שזה יילך לך בטילים" זה די מוטו אצלנו. הוא מאוד מודע לזה, הרבה ממה שכתבתם הוא אומר לי בעצמו. למשל - שלהתלבש זה כל כך הרבה דברים שיש לעשות.... (ואני רואה שזה נורא מתיש אותו רק לחשוב על זה) או למשל שהוא קולט מיד שאחותו הקטנה הרבה יותר זריזה ממנו (וכמובן שאמא שלו לא מפסיקה להגיד לו - תראה, היא כבר מוכנה! )

חיזקתם אותי במיוחד בלהבין שזה בסדר, שהוא בסדר ואני צריכה פשוט עוד טונות של סבלנות (לצערי אין לי הרבה). זה עוד יותר קשה כי א-יש דברים שהייתי בטוחה שלא יהיה בעיה להקנות לו כהרגלים, וזה לא קורה...  (אולי אני באמת צריכה להתמקד יותר באוטומטיזציה של שלבים קונים) וב- אני מסתכלת קדימה ואומרת - אוף, זה יפגע בו בהמשך חייו. איך הייתי רוצה "להתגבר" על זה עכשיו כבר בגיל קטן.

אני מבינה שכנראה זה חלק ממנו והוא יילך עם זה, כמו כל אחד מאיתנו שהולך עם התיק שלו. עם השנים אני מקוה שהוא ימצא את הכלים שלו להתמודד ולהצליח בעז"ה

ועוד משו לאימהות שמתוסכלות כמוני - בדיוק אתמול ראיתי בפורום "הורים לפעוטות" בכיפה (ממש מקרה, אני אף פעם לא מגיעה לשם) שרשור סקר על ילדים בגיל 4+, האם הם מתלבשים לבד בבוקר... תסתכלו בעצמכם, התוצאות די מפתיעות ומעודדות... הרוב שם מודיעות שלא, גם בגילאים יותר גדולים.

שוב תודה רבה לכולם.

1. כמה שיותר להימנע מהשוואות. כל ילד הוא בפני עצמו, אישיות שלמה, וזה מאוד מעליב להיות מושווה, לרעה, לעומת מישהו אחר (ואולי זה עוד יותר מעליב ופוגע כשזה אח/אחות).

רק חידוד קטן שאולי אינו נחוץ...

2. בעקבות שיעור של הרב עמוס נתנאל ששמעתי- להדגיש לו מה הוא כן עשה, "הנה, כבר שמת גרב אחת. בוא נשים בזריזות את השניה", "מה, כבר לבשת תחתונים? נהדר! בוא נעבור למכנסיים".

לראות ביחד איתו את חצי הכוס המלאה, כי ההסתכלות שלך עליו היא גם ההסתכלות שלו על עצמו.

(וגם לי יש בת קצת איטית, אז אני מבינה מאוד את הקושי והאתגר.).

בהצלחה רבה!

"הרגלים" חשוב - אבל קודם האישיות המיוחדת שלו והשדר החיובי שלך אליו. הערכת אמת - ואפס השוואות לזריזות אחותו. מן הסתם הוא החכם יותר..  התדמית העצמית החיובית, זה הנכס העיקרי.

הרגלים - מנות קטנות בהדרגה.

אם אומר שלהתלבש זה המון, תגידי לו: בוא נעשה שזה יהיה קצת.. אתה עושה רק שני דברים - והשאר אני אחרי שתתרגל הרבה וזה ילך לך בקלות, ניקח עוד משהו. וכל תעבדו.. הוא ירגיש שזה לא נורא (זה הכי חשוב), ואת תדגישי אחרי שלושה שבועות שכבר התאמן לגמרי בלשים שני בגדים.. "עכשיו זה כבר קל-קלות, נכון"?.. את זה אתה כבר לא תשכח. ניקח עוד משהו, עד שהוא גם יהיה כך...  זה גם יכול להקנות לו שיטה איך מתגברים על דברים "מורכבים" - מנות, תרגול, ולהוסיף בהדרגה.

הצלחה רבה, בשמחה.

גם לי יש ילד כזה....

הוא לא מסורבל ושמנמן אבל מ-ר-ח-ף, אוכל שעה (על השעון) ארוחת צהריים, ואם אני מאכילה אותו זה מקצר בקצת, הוא פשוט לועס כל ביס המון זמן, יסודי...

לאסוף משחקים - זה הזמן שהוא מתחיל לשחק בהם מחדש ולמצוא עניין בהם,

ולהתפשט - קודם צריך לשכב על הרצפה להימרח זמן מה עד שהוא מתחיל להוריד איזה גרב.

ועוד דוגמאות מפה ועד לא יודעת איפה.

אז כמו שכתבו - כמויות של סבלנות.

לעודד על מה שכן עשה, גם אם זה פיצי.

עשינו טבלה של מדבקות

עושים תחרות בלאסוף את המשחקים

מדרבנת אותו לעלות במדרגות מהר כדי שידלק את האור בקומה הבאה

וכל מקרה לגופו אני צריכה לחשוב על רעיון לדרבן אותו

גם חשבתי על כיוון של בדיקת שמיעה - אבל כנראה שזה תקין אצלו.

רן הרחפן.....

ובמקרים הקטנים שכן הוא מצליח להזדרז או סתם לא לרחף אני מרעיפה עליו שבחים.

לאנונימית הפותחת - נשמע שממש גרמו לך להרגשה רעה, וזה באמת נראה מיותר לפי מה שאת אומרת

לשים לב גם לאוצרות הטוב - 

בצד מה שצריך "לתרגל" בגלל הכרחי החיים..

לועס וחושב וחולם - עולם מלא...

מה זה סתם "להוריד גרב", טכנית.. מה עם "מה שבפנים"...

"לאסוף משחקים"?..  שימו לב מה שיש כאן. מענין לגמרי.

מה הוא אשם שיש בעולם גבולות וזמנים...

אלא מה? יש.

אז צריך להרגיל, בהדרגה.

אבל לא לאבד את העין טובה האמיתית עליו ועל עולמו העשיר והנינוח..

-לתלות רשימה בציורים על הארון בחדר, מה צריך לעשות..

(פיג'מה, חולצה, מכנס, גרב....) יוכל לנסות להסתדר גם לבד בלי שתצטרכי להזכיר לו.

בהתחלה- לתרגל ביחד את השימוש ב'רשימה'...

-ויותר כייף- לחבר שיר פשוט על סדר הדברים שרוצים, אחרי כמה פעמים שנשיר אותו יחד תוך כדי ההתארגנות,

הוא כבר יזכור וזה יזכיר לו בעצמו.

וגם- לשיר עוזר להתגבר ולא לכעוס.. ולמצוא עוד קצת סבלנות

-ואחרון חביב- יש שעון מיוחד, לצערי לא יודעת איפה קונים...

שמסביב לשעון יש עיגול עם מגנטים, ויש מגנטים עם כל מיני ציורים.

אפשר לשים ולומר- כשהמחוג הגדול/האדום יגיע לציור של הכוס- צריך לבוא לשתות, לציור של הדלת- הולכים...

יש גם מגנטים של הכנת ש.ב, משחק, וגם ללא ציור, רק צבע- שנחליט לבד מה מטרתם.

יש בו גם אפשרות לתכנן צלצולים, כמו שעון מעורר.

בהצלחה ובשמחה

מאד נהניתי מהשעון!!

שאת כן ידעת מה לעשות, ולמרות שיעורי הבית הרבים שהילד הזה עושה לך הלב שלך היה מלא אהבה וחמלה ואמון כלפיו, והאינטואיציה הורתה לך נכון מה לעשות, ועמלת ולימדת אותו טריקים ועזרת לו להפוך אותם לקניינו, והייתם לגמרי על מסלול התקדמות בקצב טוב - 

עד שבאו אמירות קלילות של נשים מבחוץ שלא מכירות ולא יודעות, וערערו אותך.

תודה על השיתוף הזה, שיזכיר לכולנו שוב איך *לא* לערער אימהוּת של אחרות עם הראייה הצרה שלנו מבחוץ.

ואת, תנשמי עמוק והמשיכי הלאה בדרכך הטובה. שלא יקלקלו לילד העשיר הזה את האמא הנפלאה שיש לו!

(כותב בפורומים אחרים)

אני בן 24 (גם בכור) לומד באקדמיה ואני אדם "איטי", לוקח לי ים זמן להתארגן, להתאפס, להגיב, לקלוט דברים אבל ב"ה יש טיפה שכל בקודקוד ויש לי תוספת זמן ומסתדר ב"ה. חלק מהקושי הוא פסיכולוגי (ואולי נוירולוגי, אבל זה לא אצלי) כשכל הזמן היו אומרים לי למה אתה כך וכך ואז אתה חושב שאתה לא תצליח ובסוף אתה בודק כל צעד 1000 כדי שלא תיכשל ח"ו. ברגע שמלחיצים אותי סתם, אני קופא במקום. נאמר באנגלית more haste, less speed.

אני ממליץ לך לנסות לעודד אותו מילולית שאת סומכת עליו ושהוא יכול כדי שאח"כ הוא לא יסבול מחוסר בטחון בעצמו (זה מעגל שחוזר על עצמו ומאוד קשה לצאת מזה).

אני לא רופא או משהו אבל לדעתי ילד כזה אינו דורש ריטלין, הוא פשוט צריך שיבטחו בו ואולי לנסות לעבוד על דרך שיוכל להתארגן ומקסימום פשוט לתת לו ללמוד לבד כמה שזה נשמע קשה.

חסר סבלנות , דורש סיפוקים מידיים, מאבד ענין במה שלא שטחי ומגרה ומוחצן... כמו שקורה לכל כך הרבה ילדים בדורנו

אולי דווקא אחותו זריזה ומפותחת מאוד בלי עין הרע

לגדולים שלי עזרתי להתלבש עד גיל 5. הייתי מתישבת מולם ונותנת להם בגד-בגד ועוזרת עם מה שלא הוך

אחר כך כשהגיע זמן הם למדו להתלבש לבד ומהר

למה ישר להיכנס לסרטים ולחשוש ממה יהיה לו בעתיד

ובקשר למה שאמרה לך חברה לא צריך להיעלב זה קיים כמעט לכל אמא אבל בקטנה

לדוגמא- ילד שלי לא אוהב לאסוף צעצעוים בטענה שזה קשה לו, אבל בגן או אצל חבר הוא אוסף יפה מאוד אפילו לפני שביקשו ממנו

כלומר בעייה היא אצלי ולא אצלו כי הוא כן יודע לסדר כשהוא רוצה

ועוד דוגמא- לחברה שלי יש בת שבנוכחות שלה הופכת לממש איטית וכשהיא מתארחת אצלנו או הולכת איתנו מהגן היא נהיית די בסדר מבחינה הזאת

ובקשר שילד לא שומע זאת מין שמיעה סלקטיבית כזאת. הוא מקשיב למה שהוא רוצה. עובדה שילדים הרבה פעמים לא שומעים שהגיע זמן למקלחת אבל כן שומעים כשמחלקים שוקולד ומבוגרים אותו דבר

תני לאינטואיציה  שלך לפעול,האמיני בעצמך!.

מזמין אותך לבדוק מי צריך את המהירות,את או הוא?

ועל מה יושב אצלך הצורך למהר-האם באמת היא רק טכנית?

כדאי במיוחד בגיל כזה לקבל את הילד כפי שהוא, ואפי' אם יש סבלנות השאלה מה את חשה בפנים כלפיו-האם יש ביקורת או לא?

התמודדות לא פשוטה ועם זה מעשירה מאוד!

ויש עוד היביטים אך זה העיקרי

שזה סוג של פגם גנטי שגורם לאנשים להיות איטיים-  באינטרנט תמצאי מידע יותר מדוייק ומפורט. 

תודה רבה לכולכם על השרשור הזה!

כן, גם אני אמא לילד איטי עם התאורים הנוספים שהיו כאן

ואני רוצה לומר לכם שזה מאד חיזק אותי לדעת שאני לא לבד בסיפור הזה ויש עוד כמוני שמתמודדים עם בעיה דומה

(וההתמודדות קשה!!!) כ"כ קשה להיות אמא זריזה יחסית עם בן איטי....

יהי רצון שבאמת אצליח  להיות יותר סבלנית ומכילה

וחשוב מכל, וזה גם מה שמאד מלחיץ אותי, שאני לא אצור לו טראומות ומשקעים שליליים לכל החיים..

אני באמת לא רוצה "לדפוק" לו את החיים... 

תודה לכולכם!!

עכשיו רק נשאר להמשיך בעבודת מידות מאומצת.....

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....