הילדה לא התאוששה מלידת הילד הקודם

וכבר עוד אפרוח חדש, מאיים לגזול לה את הצומי.

אני שאלתי את הבת שלי (3) רוצה עוד תינוק? (יש לנו ב"ה, תינוק בן שנה)

אז היא אמרה לי: "אבל כבר יש לנו"!

לפני (וגם אחרי ) שנולד לו אחיו הקטן בלי שום תינוק באמצע

מה שאני שמתי לב כצופה מהצד היה שהם ניסו כל הזמן לתת לו תשומת לב ויחס חם יותר מידי וריחמו עליו שנכנס עוד תינוק למש' וניסו להכין אותו יותר מידי.

תזרמו עם זה בלי לקשקש לה כל הזמן על תינוק נוסף שיהיה במש' וכו'וכו'

את אומרת שזה התחיל לפני כחודש. לא מאוחר מידי לטפל.

ה"הסבר" שלך שהיא הפילה את עצמה ולכן לא מקבלת חיבוק וכו' - היה טעות. ההיפך: קודם חיבוק ונשיקה (שזה מה שהיא "ביקשה") ואח"כ לדבר על מה מפריע..

צריך אכן גם חום, טבעי, ותשומת לב יחידנית כמו שאת עושה.

וכדאי גם לדבר. לנסות לדובב.

למשל לשחק ב"במה אנחנו שמחים".. אח"כ "ממה אנחנו מפחדים" (זה בשביל לא להתמקד רק ב"מפחדים"). בנחת.

תנסי להכניס למשל בתוך זה, ש"אמא הולכת לכמה ימים"?.. אולי, למשל, כש"הרגישה" את המצב, חששה ששוב אמא תיעלם?

אולי גם "מה מרגיז אותנו"?...

ואולי גם לוודא שבגן לא קרה משהו (אנמנם ההקשר הסביר הוא מצבך - אבל בכ"ז לוודא).

אפשר גם לשאול, את מי אנחנ אוהבים? את מי לא כ"כ?...

הקיצור, לדובב אותה בנחת, באמון, בקירבה.

אח"כ לראות הלאה.

עדיין לא שיפרו את המצב -לכי על הומאופתיה. זוהי תמיכה נפשית במקום שהמצב מעט יותר קיצוני מן הרגיל.

את מתארת תסמינים שהולכים ומחמירים מבחינת דרגת הקושי שלהם. תשומת לב ושיחות  שמציפות  את הקושי לא תמיד מועילות במצבים בהם הילד שוקע ופונה אל דפוסי התנהגות הולכים ומחמירים.

לפעמים צריך עזרה חיצונית.  טיפול הומאופתי  מהווה תמיכה כזו והוא במקרים כמו אלו מחזק מבחינה רגשית ועושה אותה העבודה של פסיכולוג בסכום נמוך הרבה יותר , בזריזות ובלי להכניס את הילד והמשפחה לדינמיקה טיפולית מיותרת.

להסבר יותר מפורט את יכולה לפנות באישי.

שמדברים ישירות על עצמנו,

לשחק בבובות,

היום בובה רותי שמחה, את יודעת למה? היום היא עצובה...

והנה הצב, כואב לו.. מה קרה לו? מי יעזור לו?

בלי לגלוש בזה בכלל אל עצמנו,

אפשר להנות ולגלות המון על עולמם של הילדים.

-ובכלל לא בטוח שזה קשור ללידה או להריון. היו לי כמה פעמים תקופות כאלו עם הילדים, כל ילד בתורו...

ולפעמים זה בכלל לא היה סמוך ללידה /הריון.

באהבה, באמונה, ובהמון סבלנות....

בהצלחה!!!!!

יכול להיות שהיא פשוט מוטרדת- היא רואה שאת חלשה ומפחדת שקרה לך משהו.

הרבה פעמים כשהילדים מרגישים שמשהו רע קורה (מבחינתה- היא לא יודעת שיש סיבה טובה שאת לא מרגישה טוב) הם מרגישים רע בעצמם, ולכן אפשר לשמוע הרבה תלונות על כאבים במקומות שונים בגוף, וגם דרישות לצומי (אפילו לי זה קרה כשהייתי קטנה וסבא שלי חלה) יכול להיות גם שיש לה קצת זכרונות רעים מהלידה השקטה, והיא מפחדת ששוב תעלמי לה.

(יכול להיות שגם את חוששת מזה והיא מרגישה את החששות שלך?)

יכול להיות שמשם נובעת המצוקה שלה.

אולי תנסו לדבר איתה? לא חייבים ממש לפרט, אבל כן כדאי ליידע אותה שאת לא מרגישה טוב, אבל זה לא מסוכן. אפשר גם לתת לה קצת אחריות "לעזור" לך, כי היא האחות הגדולה (לא עזרה אמיתית, רק שהיא תרגיש גדולה יותר).

יכול להיות ששיחה כזו תעזור לה להפסיק לפחד, וככה המצוקה תפסיק.

בהצלחה!

גם לי יקרה ל2 בנות אחת כשאחותה נולדה והשנייה (וזה קפץ על אחות) עדיין כך 3 חודשיים לדעתי זה טבעי את רק צריכה המון סבלנות להמשיך לתת לה זמן איכות  ולהתנהג רגיל אליה גם כשהיא עושה בכוונה לדבר  בנעימות לנקות ולא לכעוס

תאמיני לי זה יעבור גם אם ייקח זמן

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....