הייתם צריכים לענות בנחת על בכיוניו, באהבה ובפשטות - שמשדרת "אין בעיה - בבקשה, הנה מה שרצית".  ומידי פעם אפשר היה להוסיף בחיוך, אין צורך לבכיין - אתה מקבל גם ככה.

וזה היה עובר לבד.

כעת פשוט תגשו אליו - יפה שעה אחת קודם - ותגידו לו: לא הבנת נכון מה שאמרנו לך. מותר לך לבכות כשאתה רוצה, כמה שאתה רוצה.. לא התכוננו להגיד שאסור..  הכל בחיוך ובאהבה.

אחר כך תוסיפו: מה שרצינו להגיד לך זה רק שאתה תקבל דברים שאתה מבקש, גם בלי "בכיונים".. ותדגימי לו, ממה שהיה: למשל, אם אתה רוצה שני תפוחים במקום אחד, אתה יכול לומר - אמא, אני יכול לקבל שניים? במקום "לבכיין" "אבל אני רוצה שניים" (תדגימי, בעדינות ללא שמץ לעגנות. באהבה רבה). תראה שתקבל - אתה בכלל לא צריך להרגיש מסכן..

ותוסיפי: אבל תדע, שאם לפעמים יותר נעים לך לבקש ב"ביכיון" אנחנו ניתן לך גם.. איך שנעים לך לבקש.

ובוודאי שאם משהו כואב ומצער מותר לבכות.. מה השאלה בכלל? לפי מה שאתה מרגיש.

ונקוה שלא תצטרך לבכות הרבה, כי סתם תרגיש שמח..

יש כאן אמא שמבקשת עצה איך לשנות התנהגות שבעיניה לא ראויה כשנראה לה שאולי טעתה.

להגיד לה טעית, זה רק להוסיף על המצפון שקיים במילא על זה שהילד עשה כזה הקשר שהיא לא ציפתה לו.

את אותם דברים אפשר לכתוב בצורה עדינה יותר בלי לגרום למצפון.

אישית רק מלקרוא כזאת הודעה עשה לי נקיפות מצפון על הדרך שבה היא בחרה להגיב, כשאני מתמודדת עם תופעה דומה לזו.

ומניסיון, זה לא ממש עובר לבד בלי התערבות...

אז הוא לא הבין את ההבדל בין בכי לבכיינות, אז מה? זה פשוט אומר שאתם צריכים להסביר לו, וגם אם זה יקח קצת זמן, אני בטוחה שהוא יבין את ההבדל בין בכי לבכיינות.

מהניסיון הדל שלי - אין כמעט שום דבר בחינוך שהוא "נכון" או "טעות" (כמובן, חוץ מהדברים הכי בסיסיים!)

יחס ותגובה לילד יכולים וצריכים להשתנות מילד לילד, ואפילו אצל אותו ילד בתקופות שונות.

אצלי יש גם אחת כזאת עכשיו. אני מרגישה שהיא "סוחטת" בבכיינות ומרגילה את עצמה ואותנו לבכיות ותשומת לב בדרך שלילית.

לרוב - אני אכן אומרת לה בדומה אליך "אני מבקשת ממך לבקש יפה" והיא אכן משנה את הקול שלה (זה מזה מצחיק) ומבקשת בקול עדין ועם "בבקשה".

כמובן ש"בבקשה" זה לא מה שחשוב בעיניי, אלא הטון והסגנון (לא צרחות, לא דרישות. בקשה). עם זאת, אם הילד אמר לך "בבקשה" בקול בכייני לא הייתי ממשיכה להתעקש איתו על כך. העיקר שהוא הבין שהדרך שלו לא היתה נכונה, ויש דרך נעימה לדבר. מה הדרך הזאת - הוא ילמד. וממש כמו שפנסאי כתבה - אני המון פעמים, ולא רק איתה, פשוט "חוזרת" על הבקשה בניסוח ובסגנון הנכון. "מים!" "אמא, אפשר בבקשה מים"? או "אני רוצה מים!" "אני יכולה להביא לך מים גם אם לא תצעק" (בדומה למה שדן כתב, אבל לדעתי עם כאלה קטנים - צריך על המקום ולא אחכ) ואני חושבת שזה עובד.

ומצד שני - לגבי הבת שכתבתי עליה בהתחלה - היא פתאום בתקופה ממש קשה. אני רואה שההתעקשות איתה על לבקש יפה גוררת רק עוד בכי, ומנסה למצוא דרכים אחרות. לא להתחנן לליבה שתסכים להפסיק לבכות, ממש לא. אבל למשל - לשאול בקול נמוך ושקט "את רוצה ----? אז בבקשה תעשי קודם ---- (אם זה באמת מה שהיה עליה לעשות לשם כך. למשל, לרחוץ ידיים לפני האוכל). "רוצה שאעזור לך בזה? בואי, נעשה את זה ביחד".

לא שזה תמיד עובד, אבל אני משתדלת מצד אחד לא לתת לבכיות ולצרחות להכתיב את ההתנהלות בבית, ומצד שני לא "להתעלל" בילדה ולנסות להבין לליבה (כמה שזה קשה!)

סליחה שחפרתי...

אחד הילדים שלי הוא כזה.

אני גם מקפידה מאוד שהבקשות יהיו בצורה רגועה ולא בבכיינות.

אצלי לא לקח את זה כ"כ קשה ואם יש סיבה אמיתית לבכי, הוא לא עוצר את הבכי כי מבקשים שידבר יפה.

מה שכן, אני משתדלת לדבר בצורה חיובית, במקום להגיד "אתה מתבכיין" או "תבקש בלי בכי"

להגיד "אני מבינה שאתה רוצה... עכשיו תבקש יפה יותר בצורה רגועה: אני רוצה..." "תחזור אחרי אני רוצה..."
כשאת אומרת את אותו משפט בקול רגוע ורגיל.

לפעמים אני נופלת וכן מדברת על דרך השלילה, כי זה טבעי יותר להגיד מה אנחנו לא רוצים שיהיה מאשר איך נכון יותר, אך עובדת על זה.

בצורה כזאת הוא לומד איך נכון יותר לבקש ומצד שני לא מדכאים את הבכי, כי את בכלל לא מזכירה שהתבכיינות זה דבר לא טוב ואין לו איך לעשות הקשר כמו שהוא עשה בין הבכי להתבכיינות.

לא הייתי אומרת שטעית בדרך, להיפך טוב ונכון שאת מרגילה אותו לדבר יפה ולא מביאה מה שמבקש כשהבקשה מלווה בהתבכיינות.

הכי הרבה זה רק לשנות ניסוח...

אם הילד הבין שאסור לבכות, נעשתה טעות וכדאי לתקן אותה...

הוא גם הציע דרך לתיקון (שזה היה חסר בשאר ההודעות, כולן התעלמו מהבעיה, (כלומר, מזה שהילד הבין שאסור לבכות) ועסקו בעצם הבכיינות...

ד. לא אמר שזו טעות נוראית. זו טעות רגילה ונורמלית, כולם עושים טעויות...

נראה לי, שהטעות של ד., היא שהוא כתב כך בנושא של ההודעה. אז זה קצת צורם לעין... (ד. , הדברים נכתבו מתוך הערכה)

"אהבה של אמא" בהצלחה רבה!

בצורה בוגרת ומיושבת, 

שכנראה עשו טעות, וכעת הם מבולבלים קצת.

והסכמתי איתה שעשו טעות, מזל שתפסו בזמן, ואפשר לתקן.

אינני יודע אם חלק מהתגובות פה לא באות מתוך שכ"כ איכפת מהילדים, אז חוששים "וואי, ואם גם אנחנו נעשה טעות"... אז רוצים לבטח מטעויות, ע"י כך שלא יאמרו על שום דבר "טעות"...

אבל לא זו הדרך.

ילד קטן, זה דבר עדין. אם הערה כזו הביאה ל"בקשת רשות" לבכות - אז זה צריך תיקון מהיר.

צריך להגיד ברור, לדעתי, שזו אכן טעות. עובדה שהיו כאן כאלה שכתבו אחרת. אם לא אכתוב ברור - המסר שאני רוצה לומר לא ייתפס ברור. ובהיות שלדעתי זה מסר חשוב - אז אני אומר, כן - טעיתם. 

אני חושב שלומר לילד (עוד לא בן 3..) : "אתה מבקש בצורה לא יפה, אתה מתבכיין, וזה לא יפה. אני לא מתייחסת כשמתבכיינים סתם" - זה לא טוב.

הילד הרי אינו מבין מה "הבעיה". הוא רוצה "להתפנק" או משהו כזה, ואז הוא "נבהל" מההערה, חושב שיש פה איזה משהו שאינו מבין, שעושה את זה ללא-יפה.. עובדה שהסיק מכך מסקנות מרחיקות-לכת..

אנחנו לא צריכים "לחסום" את ההתרפקות שלו על ההורים, אלא "להכווין" אותה, להראות לו שאת אותו צורך נפשי (לא רק את ה"אובייקט" שביקש), ישיג בצורה אחרת. זו העברה עדינה. לא כל דבר ש"מעצבן" את ההורים, מנקודת מבטם, צריך להשליך ישירות אליו.. כביש עוקף.

הטעות היא להגיד "זה לא יפה", הטעות היא להגיד "תבקש בלי לבכות". הוא לא מבין מה "לא יפה" (למה?..) והוא לא מבין למה "בלי לבכות", מה המשמעות - לבכות זה רע?..

לכן הצעתי קודם כל לחזור בהם; אח"כ - להמחיש. ואז הוא "יעלה" בשמחה את אותו צורך - לצורת דיבור נינוחה יותר.

[ולמי שכתבה ש"מנסיון" זה לא עובר "בלי התערבות", אני אומר שמנסיון רב יותר - זה עובר לגמרי בקלות אם היא תעשה כמו שהצעתי..]

אני חושב שטועות האימהות שכ"כ מפחדות כאן מהאמירה "טעות"..

זה לא אומר שאלו הורים רעים.. להיפך, ניכר שמדובר בהורים איכפתיים ומסורים [ואני, אגב, די בטוח שלהם לא עשה כל רע לקרוא שאכן "זו טעות" ללא כחל ושרק]. אבל גם דברים שנראים "קטנים" אם הם מביאים לתוצאה כזו, אז צריך לומר ברור - שמא זה "יימרח" והילד ישא תוצאות לטווח ארוך.

האם גם מי שהיה נותן תרופה לא מתאימה והיה שואל אם זו "טעות" היו מציעים להגיד בצורה "עמומה"? ברור שלא. כי זה מסוכן..

אז גם עניינים "נפשיים" זה חשוב לא פחות. ולא להתחיל לדאוג שמא אנו עושים טעויות נוראיות.. ככלל, הורים שאיכפת להם מהילדים, והם חמים וטובים, "זכויותיהם" מכסים בד"כ גם על "פשלותיהם", שבאים גם הם מרצון טוב..

הורים, מורים, סבתות, סבים וכו'

עשו טוב להם ולכם,

למדו את הילדים לבטא רגשות, תנו את הלגיטימציה,

חנכו אותם לכך, בטאו רגשות בפניהם.

זה חשוב מאין כמותו, רבות מהבעיות של הבוגרים

מתחילות מהמקום  של חוסר היכולת/ מודעות/ בושה לבטא רגשות.

הערה חשובה,

הדברים נכתבו ללא ביקורת לשואלת כלל וכלל, פשוט נצלו"ש.

אולי כדאי לקרוא לבכיינות "יללנות" וכך הילד לא יתבלבל ויחשוב שאסור לבכות.

"תפסיק ליילל" או "תגיד לי בצורה נעימה בלי ליילל" תבהיר לו למה את מתכוונת והוא לא יקשר את זה לבכי.

קודם כל, ב"ה לא נפגעתי מד'. אבל כל הכבוד לבנות כאן על הרגישות, באמת..
 

אני לא אגיד שזה לא צובט בלב לשמוע שעשינו טעות... אבל בחיים עושים טעויות.. ואי אפשר להתעסק כל היום בדבר כל כך חשוב - חינוך ילדים - ולא לטעות בכלל.. אנחנו בני אדם... העיקר שנדע בע"ה לתקן את הטעויות שלנו (בזמן) ולא לחזור עליהן..

האמת היא שגם הרגיע אותי לראות שיש בנות שלא חושבות שזו טעות, כי כן זה מראה שעל הכל אפשר להסתכל מזuויות שונות, וזה כמו "יש על מי לסמוך"

מה שכן, התחברתי דווקא לדברים של ד'. אני בטח לא רוצה שחלילה הוא יחשוב שבכי זה איזה משהו שנורא ואיום לעשות.. אחרי הכל זה דבר משחרר, ואני יכולה להסתדר עם הבכי שלו ולענות בשלוות נפש, ולאט לאט הוא יבין בדרך נעימה שאין לו צורך בבכי הזה...
האמת? הרגשתי קצת לא טבעי בדרך שהלכתי בה בהתחלה, וזה כל כך הקל עלי להבין שזו הייתה טעות (מבחינתי בכל אופן, קיבלתי את דעתו של ד'), ומיד חזרתי לעצמי, והטבעי שלי היה להגיב לו כרגיל
 

ואני שמה לב שדווקא כשאני רגועה - הוא יחסית רגוע.. וזה לא משתלט לנו על כל היום אם לא עושים מזה עניין...

בע"ה זה יסתדר

אני מודה לכולכם, שיש אתכם כאן, ושיש לי את מי לשאול שאלה בכל פעם שאני צריכה!!! בלעדיכם היה לי מסובך יותר 

לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.

ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.

אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.

שתדבר איתה בטלפון. שכשיחזרו לגן יחגגו לה.

אצלינו משתדלים להתקשר לילדים, ולשלוח סרטונים כדי לשמור על קצת תחושת חיבור כמה שאפשר בין הגן לילדים.

באמת תקופה מורכבת לילדים, מחפשים את השיגרה ואת הביטחון שהם רגילים אליו. 

זה לא סיר לאפיה זה סיר לבישול

ואולי היה כדאי לכסות עם מגבת מעל

שיש לך ולילדים יותר צורך ממנו בימים האלה?

אולי פשוט לדבר איתו על זה

בטח שנסע לעבודה. יש לכם חשבונות לשלם ומשפחה לגדל. צריך להעריך את זה ולקבל את זה קודם כל.

אחר כך אפשר לאזן מחדש.

היה לי ממש מאתגר היום הרגשתי פשוט אמא גרועה/

הייתי כל כך עייפה ורק רציתי שמישהו יחליף אותי ויהיה לי שקט לשעה

אני ממש צריכה שתגיע שעה מוקדם יותר/שתבקש לעבוד מהבית/שתיתתן לי שעה לנוח כשאתה בא כדי שאני אצליח לחזור לעצמי/שתראה את המאמצים שלי/שתיקח אחריות על x וכו

ולא מתקשרים אליהם ישירות לטלפון.

בכל אופן, עוד כחודש יש לנו תור לפסיכיאטר פרטי שקיבלנו עליו המלצות, והוא מקבל בתל אביב. אחרי התור אוכל להמליץ עליו באופן אישי כנראה...

אבלאם אפשר בכל זאת מספר...

את ד''ר ליעד רוטשטיין

ד''ר מאיה אליעזר

במרכז, פרטיות