הייתם צריכים לענות בנחת על בכיוניו, באהבה ובפשטות - שמשדרת "אין בעיה - בבקשה, הנה מה שרצית".  ומידי פעם אפשר היה להוסיף בחיוך, אין צורך לבכיין - אתה מקבל גם ככה.

וזה היה עובר לבד.

כעת פשוט תגשו אליו - יפה שעה אחת קודם - ותגידו לו: לא הבנת נכון מה שאמרנו לך. מותר לך לבכות כשאתה רוצה, כמה שאתה רוצה.. לא התכוננו להגיד שאסור..  הכל בחיוך ובאהבה.

אחר כך תוסיפו: מה שרצינו להגיד לך זה רק שאתה תקבל דברים שאתה מבקש, גם בלי "בכיונים".. ותדגימי לו, ממה שהיה: למשל, אם אתה רוצה שני תפוחים במקום אחד, אתה יכול לומר - אמא, אני יכול לקבל שניים? במקום "לבכיין" "אבל אני רוצה שניים" (תדגימי, בעדינות ללא שמץ לעגנות. באהבה רבה). תראה שתקבל - אתה בכלל לא צריך להרגיש מסכן..

ותוסיפי: אבל תדע, שאם לפעמים יותר נעים לך לבקש ב"ביכיון" אנחנו ניתן לך גם.. איך שנעים לך לבקש.

ובוודאי שאם משהו כואב ומצער מותר לבכות.. מה השאלה בכלל? לפי מה שאתה מרגיש.

ונקוה שלא תצטרך לבכות הרבה, כי סתם תרגיש שמח..

יש כאן אמא שמבקשת עצה איך לשנות התנהגות שבעיניה לא ראויה כשנראה לה שאולי טעתה.

להגיד לה טעית, זה רק להוסיף על המצפון שקיים במילא על זה שהילד עשה כזה הקשר שהיא לא ציפתה לו.

את אותם דברים אפשר לכתוב בצורה עדינה יותר בלי לגרום למצפון.

אישית רק מלקרוא כזאת הודעה עשה לי נקיפות מצפון על הדרך שבה היא בחרה להגיב, כשאני מתמודדת עם תופעה דומה לזו.

ומניסיון, זה לא ממש עובר לבד בלי התערבות...

אז הוא לא הבין את ההבדל בין בכי לבכיינות, אז מה? זה פשוט אומר שאתם צריכים להסביר לו, וגם אם זה יקח קצת זמן, אני בטוחה שהוא יבין את ההבדל בין בכי לבכיינות.

מהניסיון הדל שלי - אין כמעט שום דבר בחינוך שהוא "נכון" או "טעות" (כמובן, חוץ מהדברים הכי בסיסיים!)

יחס ותגובה לילד יכולים וצריכים להשתנות מילד לילד, ואפילו אצל אותו ילד בתקופות שונות.

אצלי יש גם אחת כזאת עכשיו. אני מרגישה שהיא "סוחטת" בבכיינות ומרגילה את עצמה ואותנו לבכיות ותשומת לב בדרך שלילית.

לרוב - אני אכן אומרת לה בדומה אליך "אני מבקשת ממך לבקש יפה" והיא אכן משנה את הקול שלה (זה מזה מצחיק) ומבקשת בקול עדין ועם "בבקשה".

כמובן ש"בבקשה" זה לא מה שחשוב בעיניי, אלא הטון והסגנון (לא צרחות, לא דרישות. בקשה). עם זאת, אם הילד אמר לך "בבקשה" בקול בכייני לא הייתי ממשיכה להתעקש איתו על כך. העיקר שהוא הבין שהדרך שלו לא היתה נכונה, ויש דרך נעימה לדבר. מה הדרך הזאת - הוא ילמד. וממש כמו שפנסאי כתבה - אני המון פעמים, ולא רק איתה, פשוט "חוזרת" על הבקשה בניסוח ובסגנון הנכון. "מים!" "אמא, אפשר בבקשה מים"? או "אני רוצה מים!" "אני יכולה להביא לך מים גם אם לא תצעק" (בדומה למה שדן כתב, אבל לדעתי עם כאלה קטנים - צריך על המקום ולא אחכ) ואני חושבת שזה עובד.

ומצד שני - לגבי הבת שכתבתי עליה בהתחלה - היא פתאום בתקופה ממש קשה. אני רואה שההתעקשות איתה על לבקש יפה גוררת רק עוד בכי, ומנסה למצוא דרכים אחרות. לא להתחנן לליבה שתסכים להפסיק לבכות, ממש לא. אבל למשל - לשאול בקול נמוך ושקט "את רוצה ----? אז בבקשה תעשי קודם ---- (אם זה באמת מה שהיה עליה לעשות לשם כך. למשל, לרחוץ ידיים לפני האוכל). "רוצה שאעזור לך בזה? בואי, נעשה את זה ביחד".

לא שזה תמיד עובד, אבל אני משתדלת מצד אחד לא לתת לבכיות ולצרחות להכתיב את ההתנהלות בבית, ומצד שני לא "להתעלל" בילדה ולנסות להבין לליבה (כמה שזה קשה!)

סליחה שחפרתי...

אחד הילדים שלי הוא כזה.

אני גם מקפידה מאוד שהבקשות יהיו בצורה רגועה ולא בבכיינות.

אצלי לא לקח את זה כ"כ קשה ואם יש סיבה אמיתית לבכי, הוא לא עוצר את הבכי כי מבקשים שידבר יפה.

מה שכן, אני משתדלת לדבר בצורה חיובית, במקום להגיד "אתה מתבכיין" או "תבקש בלי בכי"

להגיד "אני מבינה שאתה רוצה... עכשיו תבקש יפה יותר בצורה רגועה: אני רוצה..." "תחזור אחרי אני רוצה..."
כשאת אומרת את אותו משפט בקול רגוע ורגיל.

לפעמים אני נופלת וכן מדברת על דרך השלילה, כי זה טבעי יותר להגיד מה אנחנו לא רוצים שיהיה מאשר איך נכון יותר, אך עובדת על זה.

בצורה כזאת הוא לומד איך נכון יותר לבקש ומצד שני לא מדכאים את הבכי, כי את בכלל לא מזכירה שהתבכיינות זה דבר לא טוב ואין לו איך לעשות הקשר כמו שהוא עשה בין הבכי להתבכיינות.

לא הייתי אומרת שטעית בדרך, להיפך טוב ונכון שאת מרגילה אותו לדבר יפה ולא מביאה מה שמבקש כשהבקשה מלווה בהתבכיינות.

הכי הרבה זה רק לשנות ניסוח...

אם הילד הבין שאסור לבכות, נעשתה טעות וכדאי לתקן אותה...

הוא גם הציע דרך לתיקון (שזה היה חסר בשאר ההודעות, כולן התעלמו מהבעיה, (כלומר, מזה שהילד הבין שאסור לבכות) ועסקו בעצם הבכיינות...

ד. לא אמר שזו טעות נוראית. זו טעות רגילה ונורמלית, כולם עושים טעויות...

נראה לי, שהטעות של ד., היא שהוא כתב כך בנושא של ההודעה. אז זה קצת צורם לעין... (ד. , הדברים נכתבו מתוך הערכה)

"אהבה של אמא" בהצלחה רבה!

בצורה בוגרת ומיושבת, 

שכנראה עשו טעות, וכעת הם מבולבלים קצת.

והסכמתי איתה שעשו טעות, מזל שתפסו בזמן, ואפשר לתקן.

אינני יודע אם חלק מהתגובות פה לא באות מתוך שכ"כ איכפת מהילדים, אז חוששים "וואי, ואם גם אנחנו נעשה טעות"... אז רוצים לבטח מטעויות, ע"י כך שלא יאמרו על שום דבר "טעות"...

אבל לא זו הדרך.

ילד קטן, זה דבר עדין. אם הערה כזו הביאה ל"בקשת רשות" לבכות - אז זה צריך תיקון מהיר.

צריך להגיד ברור, לדעתי, שזו אכן טעות. עובדה שהיו כאן כאלה שכתבו אחרת. אם לא אכתוב ברור - המסר שאני רוצה לומר לא ייתפס ברור. ובהיות שלדעתי זה מסר חשוב - אז אני אומר, כן - טעיתם. 

אני חושב שלומר לילד (עוד לא בן 3..) : "אתה מבקש בצורה לא יפה, אתה מתבכיין, וזה לא יפה. אני לא מתייחסת כשמתבכיינים סתם" - זה לא טוב.

הילד הרי אינו מבין מה "הבעיה". הוא רוצה "להתפנק" או משהו כזה, ואז הוא "נבהל" מההערה, חושב שיש פה איזה משהו שאינו מבין, שעושה את זה ללא-יפה.. עובדה שהסיק מכך מסקנות מרחיקות-לכת..

אנחנו לא צריכים "לחסום" את ההתרפקות שלו על ההורים, אלא "להכווין" אותה, להראות לו שאת אותו צורך נפשי (לא רק את ה"אובייקט" שביקש), ישיג בצורה אחרת. זו העברה עדינה. לא כל דבר ש"מעצבן" את ההורים, מנקודת מבטם, צריך להשליך ישירות אליו.. כביש עוקף.

הטעות היא להגיד "זה לא יפה", הטעות היא להגיד "תבקש בלי לבכות". הוא לא מבין מה "לא יפה" (למה?..) והוא לא מבין למה "בלי לבכות", מה המשמעות - לבכות זה רע?..

לכן הצעתי קודם כל לחזור בהם; אח"כ - להמחיש. ואז הוא "יעלה" בשמחה את אותו צורך - לצורת דיבור נינוחה יותר.

[ולמי שכתבה ש"מנסיון" זה לא עובר "בלי התערבות", אני אומר שמנסיון רב יותר - זה עובר לגמרי בקלות אם היא תעשה כמו שהצעתי..]

אני חושב שטועות האימהות שכ"כ מפחדות כאן מהאמירה "טעות"..

זה לא אומר שאלו הורים רעים.. להיפך, ניכר שמדובר בהורים איכפתיים ומסורים [ואני, אגב, די בטוח שלהם לא עשה כל רע לקרוא שאכן "זו טעות" ללא כחל ושרק]. אבל גם דברים שנראים "קטנים" אם הם מביאים לתוצאה כזו, אז צריך לומר ברור - שמא זה "יימרח" והילד ישא תוצאות לטווח ארוך.

האם גם מי שהיה נותן תרופה לא מתאימה והיה שואל אם זו "טעות" היו מציעים להגיד בצורה "עמומה"? ברור שלא. כי זה מסוכן..

אז גם עניינים "נפשיים" זה חשוב לא פחות. ולא להתחיל לדאוג שמא אנו עושים טעויות נוראיות.. ככלל, הורים שאיכפת להם מהילדים, והם חמים וטובים, "זכויותיהם" מכסים בד"כ גם על "פשלותיהם", שבאים גם הם מרצון טוב..

הורים, מורים, סבתות, סבים וכו'

עשו טוב להם ולכם,

למדו את הילדים לבטא רגשות, תנו את הלגיטימציה,

חנכו אותם לכך, בטאו רגשות בפניהם.

זה חשוב מאין כמותו, רבות מהבעיות של הבוגרים

מתחילות מהמקום  של חוסר היכולת/ מודעות/ בושה לבטא רגשות.

הערה חשובה,

הדברים נכתבו ללא ביקורת לשואלת כלל וכלל, פשוט נצלו"ש.

אולי כדאי לקרוא לבכיינות "יללנות" וכך הילד לא יתבלבל ויחשוב שאסור לבכות.

"תפסיק ליילל" או "תגיד לי בצורה נעימה בלי ליילל" תבהיר לו למה את מתכוונת והוא לא יקשר את זה לבכי.

קודם כל, ב"ה לא נפגעתי מד'. אבל כל הכבוד לבנות כאן על הרגישות, באמת..
 

אני לא אגיד שזה לא צובט בלב לשמוע שעשינו טעות... אבל בחיים עושים טעויות.. ואי אפשר להתעסק כל היום בדבר כל כך חשוב - חינוך ילדים - ולא לטעות בכלל.. אנחנו בני אדם... העיקר שנדע בע"ה לתקן את הטעויות שלנו (בזמן) ולא לחזור עליהן..

האמת היא שגם הרגיע אותי לראות שיש בנות שלא חושבות שזו טעות, כי כן זה מראה שעל הכל אפשר להסתכל מזuויות שונות, וזה כמו "יש על מי לסמוך"

מה שכן, התחברתי דווקא לדברים של ד'. אני בטח לא רוצה שחלילה הוא יחשוב שבכי זה איזה משהו שנורא ואיום לעשות.. אחרי הכל זה דבר משחרר, ואני יכולה להסתדר עם הבכי שלו ולענות בשלוות נפש, ולאט לאט הוא יבין בדרך נעימה שאין לו צורך בבכי הזה...
האמת? הרגשתי קצת לא טבעי בדרך שהלכתי בה בהתחלה, וזה כל כך הקל עלי להבין שזו הייתה טעות (מבחינתי בכל אופן, קיבלתי את דעתו של ד'), ומיד חזרתי לעצמי, והטבעי שלי היה להגיב לו כרגיל
 

ואני שמה לב שדווקא כשאני רגועה - הוא יחסית רגוע.. וזה לא משתלט לנו על כל היום אם לא עושים מזה עניין...

בע"ה זה יסתדר

אני מודה לכולכם, שיש אתכם כאן, ושיש לי את מי לשאול שאלה בכל פעם שאני צריכה!!! בלעדיכם היה לי מסובך יותר 

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....