משפחות שלנו מגלים רצון להתערב בנושאי חינוך ותכנון משפחה
הם מביעים דעותיהם בצורה לא מכובדת ואפילו בוטה לפעמים
אני כמובן רוצה בקשר עם משפחה שלי ושל בעלי אבל כל ביקור וכל שיחת טלפון מסתיימים בתוכחה ובכי
וכשמבקשים להחליף נושא אז מגיעה תגובה כמו
- זה לא נעים אבל מישהו צריך לפתוח לכם את העיניים ולהגיד את האמת
כבר לא יודעת מה עושים
מסתדרים
או אולי פעם אתם העלתם את הנושא או שוחחתם לידם
בכל מקרה שימו גבולות בעדינות את למשפחתך ובעלך למשפחתו
משהו כמו תודה על הדאגה אין צורך לדאוג הכל בסדר אם משהו לא יסתדר נפנה אליכם תהיו בטוחים
ואם מצבכם באמת מצריך בדיקה או משהו
אנו נעזרנו בעמותת פעמונים
עם כל הכבוד, אף אחד לא ינהל לכם את העניינים!
ואני הגעתי למסכנה שעדיף להתייעץ עם אנשים זרים בכל מיני עניינים,
כי אם מתייעצים עם המשפחה, הם נותנים אח"כ ביקורת...
ואני לא בנויה לביקורת הזו!!!!
חרפנו אותי עם הביקורות האלה, במיוחד אחרי לידות אין לי סבלנות לשמוע את ההערות,
והם מצידם לא מכבדים את המצב של "אשה אחרי לידה"
אני מציעה-
לשתף כמה שפחות את המשפחה (עם כל הכאב שבדבר)
להיפגש כמה שפחות, ואתם לא חייבים דיו"ח לאף אחד!!!!!
להגיד: יופי, בואו תפתחו לנו את העיניים, ולהזמין את המוכיחים לשיחה על כוס תה אצלכם בבית. בשיחה כזו תסבירו, אם בצורה נעימה ואם צריך אז בצורה קצת יותר אסרטיבית את העמדה שלכם, את ה"אני מאמין" שלכם, ותסבירו למה אתם בעצם עם עיניים פקוחות לגמרי, רק שהמבט שלהן פונה לכיוון אחר.
עבור מי שגדל אצל הורים כאלו וספג שנים של ביקורת השיחות האלו באמת תמיד נגמרות בבכי. ואין את הכוחות הדרושים להתמודד מול מתקפה צולבת כזו. ומן העבר השני, הורים שבמשך שנים נטו להעביר ביקורת הרסנית לא מסוגלים לקבל שישנה דרך אחרת לראות את המציאות.
במצב כזה צריך לעשות הכל כדי להתנתק מתלות כלשהי בהורים (עזרה בבית, עזרה כלכלית, סיוע לוגיסטי בהבאה והחזרה של הילדים אל וממוסדות החינוך). ולא לשתף אותם כלל בשום תהליך של קבלת החלטות.
לפעמים - ואני אהיה דרסטית - מוטב לעבור דירה לישוב מרוחק יותר על כל המשמעויות הכרוכות בכך (אולי ישוב שרמת החיים בו נמוכה יותר) .
לפחות לתקופה.
הרבה פעמים מהלך כזה גם מציב מראה בפני ההורים המתערבים.
גם אם אין ברירה וממשיכים להיעזר בהם כלכלית - צריך להתחזק נפשית, ולדעת שגם במצב כזה אין להם בשום אופן זכות לערער כך על דרך החיים שלכם.
והעיקר הוא שלשניכם יחד יש דרך חיים משותפת שאתם בונים. תישענו זה על זו ותקשיבו רק למי שמחזק אתכם ונותן לכם כוחות.
כמובן שצריך להמשיך לכבד את ההורים משני הצדדים ולדבר אליהם בנימוס. והדברים כלל אינם סותרים.
אני יכולה לומר שגם אם מצב היחסים נראה כרגע כאילו אין ממנו מוצא - דברים משתנים בהדרגה ובאים לידי תיקון אם מעמידים את ההורים במקומם בנימוס באופן הזה.
בסופו של דבר ההורים יעריכו אתכם גם אם לא יסכימו תמיד עם הדרך שלכם.
ואם הם יעריכו אתכם זה די והותר. אין לך צורך באישור שלהם.
מצד הורי בעלי, אז מכיוון שהם ההורים שלו, אני שולחת אותו להתמודד עם הבעיה.
אבל בעיקר מנסים לא לקחת ללב. אני לא יודעת באיזה תחום הביקורת כלפיכם,
אבל להורים יש תכונה לדאוג לילדיהם גם כשהם כבר בעלי משפחות משלהם.
כשהילדים מתחתנים לפעמים ההורים שוכחים לעשות את הסוויץ' של עכשיו אנחנו לא אחראים יותר.
לפעמים הורים לא שמים לב שמרוב אהבה הם חונקים.
היתה לנו תק' שנאלצנו לגור אצל ההורים איזה שבועיים, זה היה סיוט כי הם ממש נכנסו לנו לחיים,
על חינוך הילדים הרגלים וכו' ואז הבנתי סופית שעם כל אהבתי אליהם והכרת הטוב על כל מה שעשו ועושים בשבילנו
הכי טוב להיות רחוקים ולהפגש מידי פעם. ואם יש הערות מחייכים בנימוס ולא משיבים. וכך לא מפתחים את הנושא.
אמא שלי מבקרת אותי המון,
גם אצלי הרבה פעמים זה נגמר בבכי.
אבל אני לא עושה מיזה עניין,
כל החיים היא השקיעה בי את כל המשאבים שהיא יכלה לתת,
רוחניים וחומריים.
הייתי ילדה שזקוקה להמון תשומת לב ועשייה סביבה בגלל בעיות רגשיות ורפואיות,
והיא תמיד נתנה לי אותם באהבה.
אם הייתי גדלה בבית אחר לא הייתי רבע ממה שאני היום.
תחשבי לטובה, מה ההורים שלך עשו למענך כל השנים.
הם תומכים בנו מאוד כלכלית, כי שנינו עדיין סטודנטים והורים צעירים מאוד לילדה אחת.
היא גם אומרת את הדעה שלה השכם וערב בנושא תיכנון המשפחה,
וזה דיי מעצבן, אבל אני פשוט מסננת את ההערות שלה ולא מתרגשת, ומדגישה לה שזה שיש לי ילדה אחת ואני לא רוצה בינתיים
עוד ילד/ה, זה ממש לא כי היא אומרת לי אלא כי אנחנו רוצים ככה.
בחצי חיוך ובטון דיי אסרטיבי.
,אתם יוצאים פה ממש נחרצות נגד ההורים, מציעים לעבור לגור רחוק , לצמצם קשר, וכו'
דברים ממש שליליים!
בלי לדעת מה באמת קורה פה.
יכול להיות שאלה הורים מאוד חמים, טובים , אכפתיים ואוהבים,
שלא רוצים לראות את הבת שלהם נקרעת פיזית בטיפול בילדים רבים או משהו בסיגנון.
ומתוך דאגה ואהבה , הם עושים מעשה לא נכון ומבקרים אותה בצורה בוטה.
יש אנשים, מכירה אישית הרבה כאלה, שהם חסרי טאקט מתוך אהבה ודאגה.
אם בגלל הביקורת של אמא שלי, שאוהבת אותנו אהבת נפש ותיתן בשבילנו הכל,
אני אצמצם איתה קשר , לא תהיה עצובה ממנה,
ואחרי שנים של נתינה אינסופית, זה ממש לא מגיע לה, גם אם היא משגעת אותי לפעמים.
אני ממליצה לך, לאהוב אותם, להעריך אותם, לסנן את הביקורת ולעשות בתכל'ס מה שבא לך.
פשוט אל תתרגשי מההערות שלהם.
תאהבי אותם ,ותחיי את החיים שלך איך שאת רואה לנכון.
בהצלחה
מאז לא שומעים מהם מילה 
בתור מי שחוותה את העניין מצד המשפחה שלו ,צריך שהבעל יאפס את ההורים שלו,ואשה את שלה.
זה ככה אצלנו.
זה לא מנע המון התערבויות של המשפחה שלו.
לפעמים צריך לעשות הפרדת רשויות בצורה מאוד אסרטיבית ואפילו קצת בוטה.
מה שחשוב זה מה שאתם מחליטים.
אצלנו במהלך גיל ההתבגרות של הגדולה,שמעתי הרבה ביקורת מצד חמותי והאחיות שלו.
עד שיום אחד אמרתי שאני אחליט לנהוג עם ביתי ,איך שאמצא לנכון,כי אני האמא שלה.
אמרתי עוד כמה משפטים בשפה גבוהה (אני בדרך כלל שותקת)
ואז שררה דממה של תימהון.
וזה עזר.
היום שגם לגיסות שלי יש ילדים אחת מהם הודתה שהיא היתה ממש לא בסדר ביחס הביקורתי שלה אלינו.
אנחנו נשואים 6 שנים, ב"ה עם שלושה ילדים, בשלוש השנים הראשונות רוב המתחים בזוגיות שלנו נבעו מהצורך להתמודד עם הסביבה. המצב השתפר מאוד כשעם השנים הפנמנו כמה כללים:
1. מותר גם לפתוח את האוזניים ולהקשיב. לפעמים במה שאומרים לנו יש גרעין של אמת ששווה לחשוב עליו.
2. אפשר לסנן - לקחת לתשומת הלב מה שמתאים ולוותר על מה שלא מתאים
3. להכיר את הנפשות הפועלות ולהתייחס לדבריהן בהתאם: חמותי למשל תמצא תמיד מה להעיר. גיסי מהצד השני מנסה לחנך את כולם, הוא צודק וכולם טועים. להשתדל לא להיפגע, אלא להבין שיש אנשים שפשוט חייבים לומר את דעתם גם אם לא נשאלו.
4.כמו שאמרו לפני, להתייעץ עם גורמים חיצוניים: אם מדובר בעניינים כלכליים אפשר להיעזר בארגון "פעמונים" שעושה עבודת קודש. אם מדובר בעניינים חינוכיים אפשר להתייעץ עם גננות/מורים של הילדים במידה שסומכים על דעתם, או ללכת לסדנאות שקשורות להורות (אנחנו למשל הולכים לסדנא בת 8מפגשים שאורגנה ע"י העיריה,בעלות מינימלית של 10 שקלים למפגש, ואני מרגישה שקל לנו יותר לקבל ביקורת כאשר הדברים מופנים כלפי כל הקהל ולא כלפינו ספציפית).
5.כמו שאמרו לפני, לפעמים אפשר לחייך בנימוס ולא להשיב גם אם מתפוצצים מבפנים. ואם מחליטים להתעמת, למדנו .שכדאי שכל אחד יתמודד מול הצד שלו - לפעמים יש פחות סלחנות מצד ההורים כלפי הכלה/חתן לעומת כלפי הבת/הבן
אנחנו לא תלויים בהם משום בחינה וזאת אחת הסיבות שהם נעלבים כי הם רוצים להשפיע, לעזור ולהדריך אותנו עם ביקורת מוצדקת לדעתם
2. הם לא מרוצים מקצב ילודה וחוששים שאנחנו נקרוס אז מבחינתם זה כמו פיקוח נפש. הם מרגישים שאנחנו כאילו על פני תהום או אפילו התחלנו להתגלגל והם מנסים להציל
3. יש המון דברים קטנים בחינוך ילדים שהתיחסות אליהם השתנתה מאוד מאז שהיינו ילדים
ואני לא יודעת איך לשים גבול בצורה יפה
בפועל אנחנו עושים מה שאנחנו רוצים אבל תקשורת עם משפחות לא משהו. חשבתי שזה לא בריא כל הזמן להסתיר ולהתרחק אבל כל שיתוף אפילו קטן מביא לניסיונות התערבות ואם לא משתפים אז סבתות חוששות שמשהו לא בסדר ומתחילות לחפש רמזים על הבעיות בין המילים
ובקשר להקשיב ולשתוק אז אחר כך באות גם דרישות לביצוע של עצות ועלבונות על א-ביצוע
ברור שזה לא נכון להתערב,
וברור שזה לא כיף ומעליב, וכו' וכו', באמת.
, אבל נראה לי שאני הייתי מנסה להשתחרר מההרגשות הקשות שלי, שהם נורמליים ולגיטימיים לגמרי, אבל אולי לא מחייבים.
כשמעירים לך הערה, והיא לא נכונה לדעתך, אולי אפשר (בעבודה ומאמץ!) לההקשיב בכבוד, להנהן בראש, או מקסימום להגיד - מעניין, נחשוב על זה, או כל משפט פשוט שמסיים את הנושא בכבוד בלי להיכנס לנושא כמעט, צריך מעט אימון אולי בזה,
וזהו.
לא לקחת ללב, הגיוני שאמא תחשוב אחרת, ואולי לה זה באמת היה נכון.
להגיע למצב מכבד, שאת מצליחה להקשיב בלי להרגיש מותקפת, להבין שזה באמת מרצון טוב,
ולהמשיך הלאה כמו מה שנראה לכם נכון...
זאת האסטרטגיה שלי במקרים כאלו.
לפעמים, כדי לא להיכנס לויכוח, במקרים שזה אפשרי, אני מכבדת ופועלת לפי מה שאמרו לי, ובבית עושה כרצוני.
ואני לא מרגישה שזה מתוך כניעה, אלא מתוך כבוד, בשמחה פשוטה שלי והבנה שככה אצא מהויכוח עוד לפני הכניסה אליו...
באמת יש רבים שמייעצים בלי שנתבקשו אבל מכאן ועד לעלבון כי לא עשיתם מה שאמרו הדרך ארוכה!
אין זכות לאף אחד לדרוש שתשמעו בקולו !!! הם לא יודעים את מקומם וחייבים לשים אותם במקומם!
כמו שאמרת- כל אחד את הצד שלו!
להתייעץ עם מישהו או לקחת אותם למישהו שישים אותם במקומם.
לומר משהו בסגנון של: אני מכבדת מאוד את דעתכם ואני אחשוב על מה שאמרתם. להיות מאוד ברורה שזה שהקשבת זה לא אומר שתיישמי!!!!
כמו כן מותר גם מותר להבהיר שלא רוצים לשמוע ש ו ב את אותם הדברים. כמובן לומר בעדינות- אמא כבר אמרת לי את זה ואני הקשבתי ואין צורך לחזור על דברייך.
אפשר לקחת לשיחה - ל א בזמן שהתחילו להעיר וכבר התפתחה מריבה ולומר שאת מבינה ומכבדת אותם ואת דעותיהם ואת יודעת שהם מתכוונים לטובתך אך זה מאוד מפריע לך שכל הזמן מייעצים בלי שביקשת ו ד ו ר שי ם שתעשי מה שהמליצו.
גם אני חושבת שאיפה שאפשר כדאי רק להנהן ולהקשיב ו ל א להיכנס לזה
ב ה צ ל ח ה
אבל ברגע שמתחילים להתערב להגיד בצורה מנומסת : חבל. אני רוצה לשתף אתכם אבל בלי שתעבירו ביקורת.
לחזור על זה כמו מנטרה. בצורה מכובדת, בנחת ומתוך ביטחון עצמי. בכלל לא להיגרר לויכוח.
בהתחלה תצפי לדרמה. אל תבהלי. ככה זה כשמשנים דפוסים של יחסים לא בריאים.
כמובן שכדאי לשמור את התגובה הזו למקרים שבהם אין מקום להתערבות מצידם.
היכן שזה סביר מבחינתך תפעלי כמו שאורית כאן הציעה.
ויש לציין שזה עזר בצורה מדהימה
אבל כתור שלב א' - לא לשתף בדברים שעלולים לגרום לתגובות כאלו. וזה חד משמעי.
את בוחרת באיזה נושאים לשתף את ההורים ובאיזה לא
וכל פעם שאני בטעות גולשת מעבר למה שכדאי - אני אוכלת את הלב אחר כך
ואני מדברת עם אמא שלי כמעט כל יום ואנחנו בקשר מאוד טוב,
אבל זה עדיין לא אומר שאני יכניס אותה לדברים שאני לא רוצה שהיא תביע בהם דעה
ולהסביר להם שאת לא רוצה שיחפרו לך?
אין דבר כזה!! אנשים מבוגרים הם עם קשה חינוך. את יכולה לשנות רק את עצמך ולא אותם
(כה אמרה היועצת זה לא אני אבל מהניסיון שלי זה גם נכון)
זה נגמר ב"פיצוץ" משפחתי...
לא מומלץ בכלל.
מאותו רגע הגעתי להבנה:
"לעולם לא נוכל להעמיד את הורינו/ חמינו וחמינו במקום, לא נוכל לחנכם, או לשכנעם בהשקפות העולם שלנו,
לא נוכל לצפות מהם לשנוי כלשהו בהתנהגות, גם לא המזערי ביותר.
לכן, אם אנחנו (הצעירים) מעוניינים בחיי חופש, שמחה, אושר ובריאות הגוף והנפש, עלינו לדעת לנתב את עצמנו,
ולזרום עם הדינמיקה המשפחתית שקיימת (אותה לא נוכל לשנות גם כן), לחסוך מידע מיותר שעלול לגרום להערות שיתסכלו אותנו, ואם בכל זאת החלטנו להתייעץ לקחת בחשבון את כל המשתמע מכך, ולהיות בוגרים ולא להיפגע מההערות שבא יבואו"
(שם , שם)
עם ילדיהם שנישאו.
אני מכירה מקרוב אם/סבתא כזו.
בשלב די מוקדם של נישואיה של בתה ולידת נכדיה היא הבינה שאם היא רוצה להיות שותפה בחייהם, היא תצטרך לשנות מן היסוד את הגישה הביקורתית שאפיינה אותה עד עתה.
האם הזו הלכה ליעוץ ופתחה קו חדש, פתוח ודו צדדי של תקשורת בינה לבין בתה.
והיא הרוויחה חזרה את הבת והנכדים.
דוקא משום שהדברים הגיעו עד נפש היא הבינה שהיא צריכה לעשות מעשה.
לפעמים ההורים שלנו זקוקים להכוונה שלנו היכן מותר והיכן לא מתאים.
חבל לוותר מראש על קשר פורה עם הורינו.
פתיחות וגמישות כאלו הן נדירות.
אני לא חושבת שצריך להעמיד אנשים מבוגרים במקום כדי לשנות אותם. מי שמנו?
אני מתכוונת שצריך לשרטט עבורם את גבולות הגיזרה שלנו. דוקא עבור מי שאינו גמיש ואינו בר שיח.
ואפשר לעשות את זה באופנים שונים אפילו בלי לדבר.
מי אמר שהדרך שלנו מושלמת?
נכון חמות יש לה את הגישה שלה או הורה ואנחנו לא בדיוק בראש שלהם,
ורוב הפעמים זה מקומם אבל גם לדעת שגם לנו החסרונות שלנו וגם לנו יש טעויות. בקיצור אף אחד לא מושלם!!
ואם רוצים יחסים טובים אז לדעת שגם מצידינו צריכים לשנות כוון לדרך שלהם וגם הם לדרך שלנו בקיצור - גישור!!
(נכון לא תמיד אפשר!!) אבל לנסות גם להבין את הצד שלהם (אפילו רק בלב) ולכבד גם אם זה מקומם לאט לאט הם גם ירדו
מ"העץ" שלהם. כדרך הכתוב : "שלח לחמך על פני הים כי ברוב ימים".... הווי אומר: כמים הפנים לפנים כן לב האדם.
לאדם. אם אנחנו מכבדים מהצד שלנו גם הם יתחילו לכבד את הצד שלנו!!
בכל הנוגע שמדובר על X Y דברים ספציפיים - בסדר.
ברגע שממש מנסים להכתיב את כל החיים וכל משפט שני בלי גוזמא
זה איך לעשות כל דבר שיש (שלום בית, חינוך, השכבה, אוכל,)
ועוד בצווי ולא כהמלצה אוחר כך נדנודים וחפירות וצעקות והפחדות ומניפולציות ומשחקי רגש על למה לא עשיתם
זה נהיה בלתי אפשרי להתמודד עם זה. פשוט בלתי אפשרי.
אפילו בדברים קטנים- כשסבתות מבקרות ושומעות מישהו משתעל אז הן ישר מוציאות מתיק תרופה בלתי מזוהה ומנסות לדחוף אפילו לילד בן שנה. אני לא יכולה להסכים לזה
או לדוגמא חמות אמרה שאם אני לא עושה הפלה אז אני אקרב מוות שלה. האמת שלא ממש אכפת לי ממנה, היא אפילו לא הבינה איך היא נשמעת
אני יכולה להבין שכלית מאיפה זה בא אבל עדיין כמה אפשר לא לקחת ללב
ואין שום סינון גם כשילדים נמצאים
יש גם את העניין של חזרה בתשובה שנחשב מיני בגידה כזאת במשפחה
אז כנראה מה שמינימאוס אמרה - זה לשתף בדברים קטנים כדי ליצור רושם של שיתוף ולנסות לא לריב
היא באמת אמרה לך את זה?
הם בטח לא יודעים איך להתמודד עם זה
היו להם תכניות בשבילכם איך תהיו כשתגדלו (כמו לכל הורים נורמלים)
אחד הדברים שהורים רוצים זה לראות את הילדים הולכים בדרך שלהם.
ואז פתאו "בום!" - הילד הופך הכל, חוזר בתשובה. כל עולם הערכים משתנה (ב"ה, לטובה, אבל הם לא רואים זאת כך), כל השינויים, פתאום אתם כבר לא קופצים לביקור משפחתי בשבת. כל החגים מן הסתם אתם חוגגים לבד כי אצלם זה לא ממש חג, או שהם "מסכימים" להתארח אצלכם וקשה להם מאוד עם כל ההגבלות שהם בעצמם לא רואים בהן תועלת.
זה לא פשוט.
כמה שנים מאז שחזרת בתשובה? את יודעת, עם הזמן הם מתרככים, ואפילו מתחילים להתעניין.
(סה"כ, גם להם יש נשמה יהודית, יכול להיות שיפתיעו אותך...)
יש לי חברה מאוד טובה בעלת תשובה, שאמא שלה חזרה בתשובה בגיל 65 בערך, אחרי צפיה בערוץ הידברות בטלויזיה, והיא לומדת עכשיו במדרשיה לבעלות תשובה עם כל הבחורות...
לגבי התערבות בחינוך או טיפול בילדים -
גם אצלי הייתה בהתחלה המון ביקורת, אני עושה הכל טבעי, ואמא שלי משוגעת על רופאים ואנטיביוטיקה.
היום הבכור שלי בן 11 והיא כמעט לא מתערבת. פעם היתה נלחצת מכל דבר, מתחננת שניתן לו אקמול וכאלה.
היום היא כבר שמעה כל כך הרבה את ההסברים שלי שכבר יודעת שאין לה סיכוי להשפיע עלי (אבל עדיין מנסה לפעמים רק לא כמו פעם)
מה שחמותך אמרה ממש... לא יודעת אם מעליב או מפחיד...
אינלי מושג איך הייתי מגיבה על דבר כזה.
מה, היא לא שמחה בנכדים שלה?
לגבי סינון - חשוב לשים להם גבולות, באדיבות ואסרטיביות, יש דברים שפשוט אסור לילדים לשמוע.
לא בגלל שהילדים מנסים להסביר לה שהיא צריכה לעשות את זה
זה לא סותר בנעימות, אבל ברור לגמרי:
סליחה - אבל זה נושא לגמרי אישי שלנו ואנחנו החלטנו שלא מדברים עליו עם אחרים, אפילו קרובים ויקרים.
וכמובן - תדעו בתוך עצמכם לחלוטין ש"האמת" אינה נחלת המעירים לכם. מטופש לחלוטין. וילודה "צפופה" כשיכולים, זה דבר אדיר. קנה המידה שלהם מעוות לגמרי. תמהני אם חוו פעם את האושר במשפחה עם הרבה ילדים - עוד לפני שמדברים על הערך והאידיאל. זה לא פעם, גם עם כוונות טובות, עולם "רובוטי" שהכל "מהונדס" בו, חוץ משמחת החיים הטבעית של משפחה שגדלה.
ואם אחרי שאמרתם כך המשיכו לדבר - אל תענו. ישאלו: נו?.. תגידו, בשיא השלוה: אמרנו שעל הנושא הזה אנחנו לא מדברים חוץ מבינינו.
סבתא מנסה לדחוף לילד "תרופה" לא בהסכמתך. את אומרת בנעימות וברור: לא, אני לא מעוניינת. תתווכח - תגידי בחיוך ובשיא השלוה: יכול להיות, אבל מה נעשה, ילד שלי - אני צריכה להחליט..
כמה שתהיו יותר בהירים בזה, בלי רוגז ובלי ויכוחים. יותר מהר יבינו שזה מחוץ לדיון - וימצאו נושאים אחרים לנהל בהם שיחות וקשר.
כמובן, סתם עצות טובות קטנות, למה לא...
מי שיש לו רעיון למי הכלבים שייכים שיפנה אלי בבקשה באישי
עד היום לבש ארוך בקיץ,
מסכן שכל החברים בגן עם קצר מרענן - הוא חם לו עם ארוך.
אבל כשהוא עם קצר בשרוול/במכנס הוא מתחיל לגרד כי זה נגיש…
עם השנים למדנו יותר להתנהל עם האטופיק ועכשיו ההתפרצות במצב סבבה
מפחדת לקנות לו מלאי של קצר ולהתבאס (מה שקרה קיץ אחד שפשוט מלא כסף הלך לחולצות שלא השתמש…)
לא יודעת להגיד כי כל החורף סתיו לבש ארוך
בקיצור, באיזה גיל כבר יכלתם לשים להם קצר בקיץ? אם בכלל…
לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.
ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.
אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.
אני מרגיש, שאת הילדים מטרידה בעיקר ההפסקה הפתאומית (מבחינתם) של פעילות מסגרות החינוך, כשבינינו אף אחד לא יודע מתי יחזרו.
לכל השאר הם יחסית מתרגלים ומסתגלים...
,למישהו יש טיפים איך לתת להם בטחון בנושא זה (יש לילדה אחת לדוגמה עוד חודשיים יום הלדת בגן, וכבר עכשיו מוטרדת האם יתקיים או לא...)?
שתדבר איתה בטלפון. שכשיחזרו לגן יחגגו לה.
אצלינו משתדלים להתקשר לילדים, ולשלוח סרטונים כדי לשמור על קצת תחושת חיבור כמה שאפשר בין הגן לילדים.
באמת תקופה מורכבת לילדים, מחפשים את השיגרה ואת הביטחון שהם רגילים אליו.
בעקבות המלצה פה של @פשוט אני קניתי סיר בישול איטי.
שמתי בבוקר חלקי עוף ותפוחי אדמה, הוספתי תבלינים והדלקתי על החום הנמוך (יש שתי דרגות חום- נמוך וגבוה, ועוד אפשרות של שמירה על חום)
לאחר חמש שעות בדקתי וראיתי שהעוף לא מתחיל אפילו להיות עשוי, בעוד שעל החום הנמוך ההמלצה היא 6-8 שעות.
בהתייעצות עם גי פי טי הוספתי כוס מים והגברתי לחום הגבוה, חיכיתי עוד שעתיים, וכעת העוף מוכן בקושי, רחוק מאד מלהיות רך ועסיסי כמו
שתארו לי. התפוחי אדמה מוכנים אבל מעט קשים. בקיצור, ממש לא מה שדמיינתי.
אשמח שתאירו את עיני איפה טעיתי, כי תוצאה כזאת יכולתי להשיג גם אם הייתי מניחה סיר עם עופות על האינדוקציה לכמה שעות (ואז החום היה הרבה יותר גבוה והבישול יותר טוב)
בנוסף, הנוזלים בתבשיל בקושי מבעבעים, זה נראה כאילו החום כל כך חלש!
זה לא סיר לאפיה זה סיר לבישול
ואולי היה כדאי לכסות עם מגבת מעל
בימים הראשונים האיש שלי עבד מהבית, ועכשיו נוסע לעבודה.
מה אתן עושות כדי לגרום לאיש שלכן להבין שיחד עם העבודה, יהיה קשוב לצרכים שלכן ושל הילדים?
שיש לך ולילדים יותר צורך ממנו בימים האלה?
אולי פשוט לדבר איתו על זה
בטח שנסע לעבודה. יש לכם חשבונות לשלם ומשפחה לגדל. צריך להעריך את זה ולקבל את זה קודם כל.
אחר כך אפשר לאזן מחדש.
היה לי ממש מאתגר היום הרגשתי פשוט אמא גרועה/
הייתי כל כך עייפה ורק רציתי שמישהו יחליף אותי ויהיה לי שקט לשעה
אני ממש צריכה שתגיע שעה מוקדם יותר/שתבקש לעבוד מהבית/שתיתתן לי שעה לנוח כשאתה בא כדי שאני אצליח לחזור לעצמי/שתראה את המאמצים שלי/שתיקח אחריות על x וכו
או הסביבה, ירושלים, או כל מקום אחר.
לא דרך הקופה
מישהו פרטי שאני יכולה להתקשר אליו לפלאפון באופן אישי.
אשמח לטלפון בפרטי
ולא מתקשרים אליהם ישירות לטלפון.
בכל אופן, עוד כחודש יש לנו תור לפסיכיאטר פרטי שקיבלנו עליו המלצות, והוא מקבל בתל אביב. אחרי התור אוכל להמליץ עליו באופן אישי כנראה...
אבלאם אפשר בכל זאת מספר...
את ד''ר ליעד רוטשטיין
ד''ר מאיה אליעזר
במרכז, פרטיות
