במקרה הצצתי בפורום ואשמח לעזור בנידוב מידע מאחר והנושא באמת מעניין. אז ככה- בתור ילדה יחסי עם אמי היו מורכבים. מצד אחד זכור לי ששחקה איתי ושוחחה איתי מתי שרציתי,אהבתי לבשל איתה ולעשות כל מיני מלאכת יד וכו... כלומר- היא הייתה זמינה, לא עבדה לרוב מחוץ לבית אך מצד שני היא גם הייתה מאוד לחוצה ועצבנית כשהתעוררה בעיה ואפילו נתתה לאבד שליטה, היא נסכה בי ביטחון מסויים בנוכחותה אך נטעה בי את התחושה שאינה מסוגלת להכיל את מצוקותי ושאיני יכולה ממש להישען עליה. הייתה ביננו גם המון ביקורת שלילית אחת על השניה. וגבולות היא לא ממש ידעה להציב לי. בגיל הנעורים נדמה לי שאפילו קינאה בי. כשעשיתי לה צרות היא כינתה אותי כילדה הגרועה ביותר שלה וקיללה אותי בילדים בעיתיים.לא היו ביננו יחסי אמון ועד היום זה כך לצערי.והתקשורת ביננו לוקה בחסר.

כיום, בתור אמא לשתי בנות (ושני בנים) אני נתקלת ביותר מורכבות ביחסיי עם הבנות מאשר עם הבנים, בעיקר עם הגדולה שהיא ממש שיקוף שלי, שתינו מס' 3. אני מודעת לכך שאמא שלי או הגישה שלה נטועה בי מאחר וינקתי אותה בבית בו גדלתי ולכן אני משתדלת לשמר את הטוב מכך ולשפר את הטעון שיפור. ואני שמה דגש על עידוד, מחמאות וביקורת חיובית. אני לעומת אימי לא מתרגשת ויוצאת מגדרי בעקבות ביטויים רגשיים קיצוניים של ביתי. משתדלת ולרוב מצליחה לא לאבד שליטה.בתי מאוד ביקורתית כלפי אני מצידי משתדלת לקמץ בביקורת שלילית. וגם בנושא הגבולות הולך לי די טוב ב"ה. מה שכן נדמה לי שהצד החלש שלי זה הענקת תמיכה רגשית. כמו אימי אני משתדלת להיות כמה שיותר זמינה ובבית ולכן אני עובדת רק חצי משרה ומשתדלת לא לעשות עבודות בית כשהילדים בבית ולהיות בשבילם. בקשר לבתי (ולכולם) אני משתדלת להעביר לה שאני סומכת עליה ומאמינה בה. יש ביננו יחסים טובים המון אהבה גלויה ותקשורת טובה.

שורה תחתונה- אני עובדת מאוד קשה לתקן את הטעויות החינוכיות של אימי אבל איני יכולה להעיד על עצמי שאני בהרבה יותר טובה ממנה. אולי בקצת. אבל היחסים שלי עם בתי הרבה יותר טובים משלי עם אמי ב"ה.

א. סליחה. אני בטוחה שלא התכוונת לכ ז ה אורך, אבל יצא... אז את לא חייבת לקרוא הכל. בכל אופן זה עזר לי מאוד לבטא דברים שהיו לי בראש ובלב הרבה זמן... תודה על האפשרות!

ושוב סליחה...

ב. לפני הכל ולמרות הכל- אמא שלי היא הכי הכי בעולם!!! ואת זה אמרתי גם כשהיה קשה, ועכשיו כשאני אמא ומתחילה להבין אותה- אני מעריכה פי מליון!!!

המחשבות על אמא שלי מאוד אמביוולנטיות. מצד אחד אני מרגישה אהבה גדולה אליה, וקשר חזק ומצד שני יש גם הרבה ביקורת ותחושת אכזבה מסוימת ממה שלא עשתה ועושה נכון בעיני. אפרט:

 האופי של אימי הוא קר. גם היא מודה בכך.

אני הייתי העוזרת העיקרית בבית. הבת הבכורה. הייתי מטפלת באחים הקטנים (בעיקר את השניים הקטנים ביותר- אבא שלי אומר שממש גידלתי אותם "כמו אמא קטנה")הייתי עוזרת מרכזית בעבודות הבית ובשלבים מוקדמים מאוד אפילו בישלתי יחד איתה.

מה שמאוד הפריע לי בכל הקשור לעניין הזה הוא הפידבקים שלה. היא בקושי אמרה תודה, בקושי הביעה הערכה למאמצים שלי. לי זה הפריע כי התאמצתי הרבה, וחיכיתי למילה טובה מאוד! אם היו מלים כאלה הן היו עוזרות לי הרבה אני מאמינה.

 כמובן אני מסייגת את דבריי- היו אמירות טובות, אך לא הרבה. (אני זוכרת את תחושת האכזבה).

בנוסף,במבט לאחור הדבר שמאוד פגע בדימוי העצמי שלי היה חוסר האמון שרחשה לי. ב"ה היו לי יכולות טובות עוד בהיותי נערה, והרגשתי כל הזמן שהיא לא מאמינה שאצליח! זה תיסכל אותי מאוד מאוד!!

דברים אלה, ואחרים מן הסתם, גרמו לי לרצות להתרחק מהבית ולא לרצות לשתף אותה במה שעובר עלי. הרגשתי שהיא לא מקשיבה לי באמת, ורק רוצה לומר את מה שהיא חושבת. בנוסף, הרגשתי שהיא מתערבת לי בחיים ורציתי את החופש להחליט החלטות לבד. אני חושבת שרציתי למצוא את הביטחון העצמי שלי בדרך שלי, בלי העיכובים שלה.

התרחקתי מהבית לש"ל של שנתיים ואח"כ למדרשה- הכי רחוק שהייתי יכולה למצוא...

ודווקא שם אמא התערבה והכריחה אותי לשלב לימודים אקדמיים. הקשבתי לה בחוסר רצון בולט. לא סיימתי את המדרשה אבל את הלימודים המשכתי עד סוף השנה בחוסר רצון בולט... (רק בשביל אמא...)

תהליך בחירת בן הזוג שלי היה מורכב וממש ממש לא שיתפתי אותה במה שעובר עלי. רציתי עצמאות מוחלטת וחוסר התערבות שלה. כל התערבות מצידה גררה ויכוח מצידי וחוסר שיתוף פעולה. "אני אודיע לכם כשיהיה משהו רציני..."

בסופו של דבר בחרתי את בחיר ליבי ובתהליך הזה אמא שלי ביררה מאחורי גבי, שמעה פרטים לא נכונים על הבחור  והלחיצה אותי עד מאוד- היא פנתה ואמרה לי שהוא ביטל אירוסין, ואיך לא ידעתי מזה, ושיש בעיה קשה באמון... בסופו של דבר התברר הדבר כטעות טראגית ואמא התנצלה עד מאוד...(מיותר לציין שעכשיו אני מאוד מאוד מבינה את הלחץ שלה, אבל בתור בת מתמרדת ומאורסת זה מאוד פגע בי שלא האמינה בבן הזוג שלי)

החתונה שלי היתה מאוד קשה לאמא. אני הייתי ממש בעננים, מאוהבת עד מעל לראש ומאוד מאוד שמחה לבנות את ביתי החדש. ללא שמץ של צער לעזוב את הבית.. לאמא זה מאוד הכאיב והיא לא חדלה להתפלא על השמחה המציפה אותי. אני מצידי לא הבנתי למה היא לא שמחה בשמחתי? זה גרם לנו לקצת "תאקלים" לפני החתונה. בנוסף, זו היתה החתונה הראשונה והכל היה חדש ולא מוכר, ואנחנו כזוג התעקשנו לארגן הכל לבד. אתם רק תחתמו על הצ'קים... עד היום אמא מזכירה לי את זה. צודקת. בתקופה הזאת ראיתי בעיקר (ואולי רק)את עצמי ובעלי לעתיד. לא היה מקום לעוד אדם בפנים. וציפיתי להבנה מצד הסביבה- זה הרי טבעי, לא? ובכ"ז לא קיבלתי אותה. (נראה לי שאלו קשיים טיפוסיים לתקופה זו)

בתקופה שאחרי החתונה עוד היו טלפונים כגון "אתם מסתדרים? את יודעת מה לבשל? את לא מתגעגעת..." אבל לאט לאט היא פשוט דעכה כשראתה שאני שמחה. היה לה מאוד קשה שהלכתי. ובכזאת קלות...

היו לנו כמה שיחות רציניות על זה שאני באה לבית ההורים ומתנהגת כמו אורחת וכו. אני מבחינתי מאוד רציתי שתבין את המקום שלי כמשפחה חדשה הבונה את עצמה.

בנוסף, נכנסתי להריון מהר מאוד והיא ידעה רק בשלב מאוד מאוחר. גם מזה היא מאוד נפגעה.

היחסים היו קצת עכורים--- עד שנולד הנכד הראשון. מאז ב"ה שלווה ונחת, שמחה מציפה את הסבתא והאמא ואנחנו בקשר מצויין ופתוח יותר מכל תקופה בחיי.

טוב לי בקשר איתה. אני פתוחה ואומרת מה שאני חושבת עם המון כבוד הדדי.

לקח לאמא זמן לסמוך עלי ולבטוח בי שאוכל לגדל את ילדי לבד, אך לאט לאט הוכחתי לה שאני עושה את זה מצויין, והיא נרגעה. עד היום כשאנחנו באים היא שואלת מדי פעם אם אני מסתדרת עם הילדים או צריכה עזרה... כאילו שבבית שלי אני לא עושה את הדברים האלה לבד... אבל אני סולחת לה, זה סתם הרגל ישן שכבר הפך לבדיחה.

ב"ה היום אני מאוד בטוחה בעצמי ובדרך שלי, וזה בעיקר בזכות בעלי שעזר לי להשתחרר מהרבה עכבות שהיו לי.

מה אני מנסה לשנות ביחסים שלי עם הילדים שלי?

להקשיב להם במלוא מובן המילה.

לתת בהם אמון במלוא מובן המילה. וזה כולל אמירה בע"פ- ידעתי שתצליח! (וחוסר התערבות במעשים שלו כשהוא מנסה לעשות משהו. עובדת על היצר להתערב ולעזור לו. לסמוך עליו באמת! וכשהוא מצליח זה שמחה גדולה כי באמת הוא הוכיח שהוא יכול וזה רק מחזק אותי באמון בו וביכולותיו)

אני לא אכתוב מגילות, אבל זה לא אומר שאין באמא שלי הרבה...

נתחיל מהדברים הטובים:
1- זורמת וקלילה - לא לוקחת קשה בלגן וכו (למרות שהבית היה תמיד מסודר - כי יש עוד הורה...)
2- אפשר תמיד לדבר איתה בכיף על הרבה נושאים (גם אינטימיים)
3- נתנה לי להתנסות בדברים בעצמי ולהתמודד עם בעיות בחיים בכוחות עצמי.
ואולי יש עוד דברים.
אני רוצה לקחת ממנה את הזרימה והקלילות כי אני לא כזאת...

דברים שהייתי רוצה לתקן:
1- הייתי רוצה שתהיה קצת יותר דאגנית (לא מדי...)
2- יש מקרים בהם הייתי רוצה שהיא כן תעמוד לצידי ולא תתן לי להתמודד לבד.
אבל כמובן שאי אפשר שתהיה אמא מושלמת ואני שמחה מאוד במה שיש!

יש דברים שבהם אני דומה לאימי ויש דברים שלא - אני חושבת שלקחתי קצת ממנה וקצת מאבא שלי והם הפכים מוחלטים אז אני אפשהו באמצע. לא נראה לי שאני בצורה מוחלטת דומה לאחד מהם.

כל כולה למען הילדים, חרוצה שאין כמותה.

עד היום שאני כבר מגדלת שביעיה ב"ה, היא מגיעה עם צידניות של מאכלים,

החל ממרק ירקות, דגים בתנור, פלפלים ממולאים ועד עוגות גבינה.

חוץ מזה יש לה יחס אישי לכל נכד, והכי חשוב היא מתפללת עליהם יומיום שיצליחו בלימודים, וכו...

היא עובדת במשרה מלאה, והביאה לעולם גם היא 7 ילדים, די צפופים.

זכרונות מילדות: אמא עסוקה תמיד, אף פעם לא יושבת על הספה וקוראת...

אבא עבד מהבית, בישל במשך השבוע, וקבל אותנו כשחזרנו מבית הספר.

הוא היה אפילו יותר אימהי מאמא. את הסיפורים ספרנו לו. הוא תמיד הקשיב בסבלנות.

לאמא לא היה אז זמן לשמוע . היום כבר כן.

אמא היתה דואגת מאוד בקטע הלימודי. עזרה לי בשיעורי בית, ובחנה אותי לקראת מבחן עד כתה ז',

האמת שהייתי לחוצה מזה כי היא דרשה בתוקף הצלחה.

היא שתפה אותנו באפיה, בנקיון, בקיפול כביסה, לא היה לחץ בנושא הנקיון.

הכל זרם על מי מנוחות.

לי יש בת אחת, אני חושבת שגם אני מליצה אותה קצת בנושא הלימודים...

מלבד זה אני משתדלת להעתיק את המודל של אמא,+ אבא ביחד. אני שומעת את כל סיפוריה,בתנאי שהקטנים לא צורחים...

ס"הכ כבת יחידה היא מקבלת יחס של נסיכה. כמובן לא מפונקת כי יש לה הרבה תפקידים.

מקוה שמה שכתבתי עזר לך.

אני עדיין בשלב הערצה של אמא שלי ונראהלי שזה ימשך לנצח...למדתי ממנה המון אבל קשה ליישם..בכל מקרה לא הייתי משנה בה כלום חוץ מהגיל אולי - קשה לי לראות את תחילת תהליך ההזקנות פתאום קצת יותר קשה לה אבל כנראה ש60 זה לא 40...

מאחלת לילדי אמא שכזאת : )

לגבי זה שאמא האכילה אותך- לא היתה לה ממש ברירה כי היית ממש ציפור. שקלת 19 קילו בכתה ב'...

הצחקת אותי מאוד בענין החתימות. זה מאוד מובן שהיא היתה קשוחה איתך, היות והיא היתה מורה בבית הספר שלך, והמורות שלך היו חברותיה.  מה דעתך?

בס"ד,

ערב טוב ושבוע טוב,

גב' פוגל, את עוזרת לי להסתכל על אמא, כמו שקורה לי בזמן האחרון, שאמא הגיע לגיל 80, עם דמנציה קלה, וזה מזה כואב, וצובט, לאישה ניפלאה כמו אימא.

ובכן, אמא היתה אישה של עבודה, אישה של פיוס, אישה של חסד.

ואיתי היתה הכי קשורה, אנו שלוש בנות, אני האמצעית, אמא היתה אישה הדוממננטית, אבא, היה אדם עצבני, שהביא עימו את המסא מהבית, ואצלינו היה מבטא אותה. רק היום אמא הסבירה לי כאשר אנו יושבות ומשוחחות ארוכות בנושא. אמא, זה ענין של אסיפות הורים, אמא, ענין של עתיד.

כאשר רצינו משהו, אמא מגייסת את כל כולה למען. יש כסף , ויש הגשמת שאיפות לילד, מדובר בין שנות ה- 50 עד ל- 80, תארו לכם , במצבים הקשים ביותר דאז.

פורים, אמא משנסת מותנאים, ומכינה לילדים מכלום, תחפושות. ומשנסת את אחותי הגדולה, גם כאשר זה כרוך בשכנועים, והפצרות.

אמא, ענין של סדר ונקיון בבית, סדר בארונות, עבודה מאומצת. אמא , טיולים, אבא מציעה טיולים, ואמא מכינה עימנו את הצידה, ומכינה אותנו לטיול.

גם כאשר יש חג, יום הולדת, אימא ממהרת לקנות מתנה, לא סתם, שפע רעיונות של מתנות,

מכינה את האוכל הטעים ביותר, שיהיה מענין בפה.

ותמיד כאשר היתה צריכה עזרה, אם בעבודה, אם בחסדים, היתה מבקשת ממני, תעשי לי טובה, עשי כך וכך, והיום, זה הקטע, היום, הן בבישול שלי, והן בסידור ביתי, והן בנקיוןן, תמיד היא אומרת, את נקיה, את הבלבוסטה שלי, אם לא את, לא יודעת מה הייתי עושה...

לא מתערבת בעניני בני זוג, ותמיד מגנה על הצד השני, ותמיד אומרת לילדיה, אל תריבו, תעשו למען בן הזוג שלכם, כזאת היא אמא, אישה של ירושלים, של שלום, של נתינה, של אהבה.

אמא לא כל כך אהבה, חיבוקים ונשיקות, אבל היתה נירתמת בצורה המהירה ביותר.

ואני היום לוקחת ממנה, רק לעזור, לתת, כאשר הילדים צריכים, לתת, ולהעלם.לא ללחוץ, להיייעץ עם הילדים על הרתמות לעזרה. להניח לילדים את בחירת העצמאות שלהם.

אשרי, זכיתי באמא ניפלא,

ויהי רצון שאיהיה אני גם עם הגינים האלה..

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....