שזה ממש טבעי בגיל הזה.

הם עוד לא בשלים להיות באמת אמפתים לאחרים. לדעתי טוב לדבר ולטפטף על אכפתיות ועל נתינה, אבל לא לצפות שהילד באמת יפנים ברגש שלו. ילדים הם מאוד אגוצנטרים, העולם סובב סביבם מיום היוולדם ולאט לאט הם לומדים לצאת מזה. נכון שזה מחרפן אבל תחשבי על הטוב שיש בזה. את הרי רוצה מן הסתם שהילד שלך יחוש מוגן, יחוש שיש לו את מה שהוא צריך ולא לוקחים לו את ה"רכוש" שלו (בהערת שוליים אומר שאולי משהו גורם לו דווקא עכשיו לחוש מאוים ושרוצים לקחת לו. אבל זה ממש לא מחייב, רק אם זה ממש קיצוני וחריג אצלו). הציפייה היא שעם הגדילה שלו הוא ילמד להיות אמפתי ולתת. אבל אם לא תאפשרי לו את זה בשלב שהוא צריך את זה, הצורך הזה עלול להישאר איתו בהמשך החיים (הצורך להיות במרכז ורק לקבל, הכל רק אלי). החיים כבר ילמדו ומלמדים מהר מאוד שזה לא באמת ככה...

ומשהו חכם שמישהי אמרה לי על זה שהילדים שלה לא מרשים לאחרים בכלי חול שלהם בארגז חול: בהתחלה זה היה לה לא נעים שהם לא מוותרים ומתחלקים עם אחרים, ואז היא פתאום חשבה על זה - שזה באמת הרכוש שלהם! אלו הדברים שיקרים לליבם. אם מישהו זר היה בא ומבקש אם אפשר קצת "לשחק" באוטו שלך, או ברכוש אחר שיקר לך? היה לך ככ קל לתת? אהבתי את ההבנה שלה לנפש הילדים.

שהוא יכול לחלוק עם אחרים וזה עדיין נשאר שלו.

יחד עם זאת, אני לא מכריחה את הבת שלי (3) לחלוק כל דבר.

אבל היא כן חולקת משחקים עם חברים, וגם אוכל וחטיפים.

יאו תודה רבה , ממש הארת לי תעניין באור חיובי יותר, ויש בזה הרבה אמת

תודה

טובים שהם שייכם לכולם בהגדרה

וימצאו במקום משותף.

להבהיר לו מראש שקונים אותם  לשימוש של כולם.

מהרצאה של ריצ'ארד לבוי (מי שלא מכיר - "האסימונים נגמרים" ועוד מומלץ בחום לצפייה)

הוא מציע לקנות צעצועים בזוגות כדי למנוע מריבות עם חברים שמגיעים...

ויש לו שם עוד כמה טיפים לילדים עם קושי להסתדר עם חברים

זה השלב שבו הילדים רוכשים כבני אנוש את מושגי השייכות שלהם, ולכן חשוב מאוד לעזור להם ולהסכים איתם שזה שלהם !

זה שלב חשוב בבניית האישיות. ילד שלא יחווה את זה בצורה נכונה, ויכעסו עליו ויגידו לו- תן לאחרים, אל תתקמצן, תרשה לו וכדומה, וישנם אף שלוקחים לו בכוח (!) - זה יגרום לפעולה הפוכה לגמרי והוא דוקא יגדל עם תחושת חוסר שתבוא לידי ביטוי בהתנהגות קמצנית בחייו הבוגרים.

מנסיוני האישי אך לגמרי לא מחייב- נראה לי שזה חזק יותר אצל בכורים כיוון שהם חיים תחת ה'טראומה' של לידת אח נוסף שהיא בעצם מעבר מאוד קשה מ'הכל שלי' ל'יש עוד מישהוא בעולם שאני חולק איתו' - את תשומת הלב של אמא, את החפצים וכו' וכו'..

בהצלחה.

 זה נכון שזה הגיל, אבל הוא די גדול (עד גיל 4 זה בסדר). בסביבות גיל שנה - שנה וחצי מתחיל שלב שבו הילד רואה רק את העולם שלו.

מה שעלינו ההורים לעשות, הוא לעזור לו להתמודד עם הסביבה הטבעית שלו.

ולאלי6 לא נראה לי שזו חוויה טראומתית מאוד לרב הילדים, הם שוכחים איך היו החיים לבד די מהר, הם מסגלים להם תחלופות. אבל גם תלוי איך המאורע נעשה. לפעמים בהחלט נוצרות טראומות. אנו מדברים על שלב ושמו אגוצנטריות שכל ילד עובר.

לעינייננו ע"י תיווך הרגשות של הילד ושל הסביבה, הילד יבין שגם ילדים אחרים רוצים לשחק במשחקים בדיוק כמו שהוא רוצה. שגם ילדים אחרים עצובים או שמחים כשנותנים להם משחקים וכדו'.

לדוג': "א' מאוד רוצה לשחק באוטו, בא ניתן לו לשחק ואח"כ הוא יחזיר לנו ואנחנו נשחק, הוא יהיה עצוב אם לא ניתן לו." אבל לא להתעקש יותר מדי, הוא צריך להרגיש ולראות שיש לו שליטה על הדברים שלו (העולם שלו) וכך הוא יהיה יותר בטוח ברכושו ויהיה פנוי גם לתת ולא רק להילחם על החפצים שלו.

וכמובן, אחרי שהוא נותן את המשחק, להיות נלהבים מאוד ולהגיד לו "כל הכבוד" כי רק ע"י חיזוקים חיוביים ההתנהגות החיובית תמשיך ותתגבר.

ובכלל, מאוד חשוב להדריך את הילדים ולהסביר להם את עולמנו כי הוא לא כ"כ פשוט כמו שאנו רואים.

בהצלחה!

הבת שלי עכשו בת שנתיים וכשהיא בגינה היא רוצה דברים של ילדים אחרים כמו עגלה,בימבה,כדור והיא ממש מתעקשת על זה וקשה לה לשמוע לא וכשצריך להחזיר היא מתחילה לבכות ולהשתולל וכן היא יודעת שצריך לבקש רשות.

ולא סתם שלו, זה שלו מהבית חח.. (בן שנתיים ושמונה)

גם האחיינים ככה זה גיל שהמודעות לרכוש גוברת וזה חולף לא לדאוג

כדור למשל היא רואה שמשחקים מתלהבת ומנסה לקחת לעצמה ואם זה ילדים גדולים הם מתעצבנים ולפעמים צועקים עליה ולא מזיז לה בכלל,גם לא נעים לי שהיא לוקחת בקבוקים של אחרים....

מהמפעל של אבא שלו חח 

חייב לבעוט לנסות להגיע לסל וגם הוא מתעלם מתגובות למזלי בדר"כ נחמדים אליו 

מה את נוגעת ואל תקחי...והיא עובר מעליה

אמרתי לו שזה התפקיד של אמא שלה להסביר לה

לקרקר סביב הסל אחד האבות שקלט אותו הרים אותו ונתן לו לקלוע 

הוא ניסה לצרף את עצמו אליהם ושכח שהגיע עם הבת דודה שלו..

היא התביתה על הילד שהסיע את העגלה והלכה אחריו לכל מקום עד ש....

כי היא גם באה אלינו הביתה ונוסעת איתנו לפעמים ברכב

אבל שיא המצחיק שהוא רב עם הקטנה הוא אומר לה לפי הסיטואציה

אמא שלך אבא שלי ולהפך.. אז מסבירה שאני אמא של שניהם וגם אבא הוא של שניהם

הולכות פה מילחמות עולם על אימא......אבא משמש כנציג האו"ם לתיווך בין הצדדים הלוחמים ולהפרדת הכוחות

אמא בעוונותיה השאירה שקית עם כמה פרוסות לחם על השולחן אז הגברת לקחה את זה ופוררה בשיטתיות מתחת לשולחן לגיבעה של חתיכות לחם בגדלים שונים ועכשו היא בכתה לאבא שירחם עליה

יש חלק חיוני בגדילה של הילד, זה מופיע בגיל שנתיים בערך, שבוא הוא נפגש עם 'שייכות', השלב שבו הוא מפנים שיש 'שלי' ויש 'שלך', כשילד מתחיל לבכות כשלוקחים לו משהו לא בגלל שהוא רוצה לשחק בו עכשיו, אלא בגלל שהוא מגדיר אותו כשלו - זה השלב הזה. צריך לתת לו לחוות את השלב הזה, ילדים שלא חווים את השלב הזה בגיל קטן החסך יישאר ואז בגיל מאוחר זה יכול להתבטאות בקנאה, אולי תאוות ממון, רכושנות. בשלב הזה אין לנסות ללמד את הילד - שיש להתחלק עם חברים, שם הוא קודם כל צריך להפגש עם ה'אני' שלו,ושיש דברים שהם שלו. זה ממש טבעי. 

כך שמעתי מהר' עזרא הימן.

אז מתי הם ילמדו?

כמו שאני מקפידה שאחרים יבקשו רשות להשתמש במה שהיא מביאה אני מלמדת אותה לבקש רשות ישירות מהילד עצמו וגם לומר תודה ומסבירה לה שכך יוצרים אוירה נעימה במרחב משותף.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....