כבר מעל שנה שדניאלה וייס מקדישה את זמנה לעבודה עם בני הנוער. "מאז עזבתי את מועצת קדומים, אני רק עם נוער הגבעות", הצהירה.
כמה שעות מאוחר יותר מכנסים אנשי המטה את מאות הצעירים ומודיעים להם על ההחלטות שהתקבלו בראשותו של הרב דב ליאור. "מרגע זה", שומעים הנוכחים, "אף אחד לא יוזם יידויי אבנים, לא על המשטרה ולא על הערבים. המאבק יהיה נחוש, אך ללא אלימות מצדנו".
כמה עשרות צעירים הגיבו בציניות חריפה והחלו לשיר "תפילה לעני". זהו אחד מהמנוני גוש קטיף ומסמל את הקלון שנצרב בתודעה במהלך ההתנתקות. בליווי שיר מרגש זה פונו יושבי נווה דקלים, בחיבוקים, בדמעות ובעיקר בחוסר התנגדות.
את החרפה הזאת הם מנסים להסיר במאבק על בית המריבה. 300 אלף מתנחלים חיים היום ביהודה ושומרון, ורק אלפים בודדים הגיעו לחברון. אבל לא הימין השבע, הבורגני והדומם יקבע את אופי המאבקים הבאים. לא מועצת יש"ע, לא זבולון אורלב, לא הרב שלמה אבינר ולא הרב מוטי אלון. את "כפר מימון" הבא, יובילו דמויות אחרות.
עם אחד, שתי תרבויות שונות. זו תמונת המצב של הציונות הדתית שלוש שנים אחרי ההתנתקות ו-26 שנה אחרי פטירתו של הרב צבי יהודה קוק, המנהיג הבלתי מעורער האחרון של הכיפות הסרוגות.
החיבה לארץ ישראל היא עדיין המכנה המשותף. הדרכים להגשמת חזון ארץ ישראל השלמה, מהוות את הפער המרכזי בין הזרמים השונים - גם בקרב אלה שהתייצבו בבית המריבה. היחס למדינה, לצבא, למשטרה, למערכת המשפט ולסמלי השלטון - נותר סלע המחלוקת.
אלפי צעירים עשו בשנים האחרונות את כל הדרך מהנהגתו הרוחנית של הרב טאו, ראש ישיבת הר המור, ועד לעמדותיו הפוסט ציוניות של הרב יצחק גינזבורג או האידאולוגיה הנוקשה של הרב משה לוינגר.
החזון ב"בית המריבה" הוא מדינת יהודה. הרב אבינר כבר שלוש שנים נחשב לאחד מ"פושעי הגירוש", מועצת יש"ע מזוהה בבית המריבה כ"מועצת פשע", ועל הקירות הדביקו מודעות בזכותו של עופר גמליאל, אסיר מחתרת בת עין.
"מי שמוססו את המאבקים הקודמים, אלה מנהיגי הציבור. אין אמון לא במועצת יש"ע ולא ברבנים ולא באף אחד. בגללם נפל גוש קטיף. אין שום קו אחיד, וגם אף אחד לא יכול להשתלט על כולם. מצד אחד זה לא טוב כי לפעמים פועלים בחוסר אחריות, כמו קבוצת בנות שהולכות לבד לתוך סביבה ערבית. אבל הצד החיובי זה ההרתעה שאנחנו יוצרים.
"כל התרחישים וכל התכנונים למבצע הפינוי לא היו שווים כלום. בניגוד למאבקים קודמים, אף אחד לא תיאם עם הצבא את הפינוי, ואף לא דיבר איתם. הם לא היו יכולים לצפות מה יהיה פה ברגע האמת. וזאת היתה המטרה שלנו. להרתיע ולהפתיע את האויב".
חיילי צה"ל זה אויב?
"חיילי צה"ל הם לא אויב ולא צריך לפגוע בהם. אין לנו בעיה איתם ולהם אין בעיה איתנו. הם לא שוטרים ואין עניין לריב איתם. על יס"מ אין מה לדבר וגם המשטרה, ברור שהם אויב".
מישהו מחליט מה מותר ומה אסור?
"יש פה הנהגה, אבל לא מדובר על שליטה טוטאלית. אתה לא יכול להביא לפה 1,500 בני נוער ולצפות שהם יישבו למטה וילמדו תורה כל היום. יש פה שליטה כלשהי, לצד ממד של אנרכיה".
אנרכיה זה חיובי?
"ארץ ישראל היא שלנו על כל חלקיה, ואנחנו נלחמים עליה ולא נוותר. בשבילנו ארץ ישראל היא הכל. אנחנו נאבקים בשביל הארץ, לא בשביל המדינה".
הרב קוק אמר שהמדינה היא יסוד כיסא ה' בעולם.
"המדינה היא יסוד בית כיסא ה' בעולם. הגישה הממלכתית נגוזה אחרי גוש קטיף. הקמת המדינה הייתה נס גדול, אבל למדינה יש ייעוד והיום היא פועלת ההפך. נגד היהדות. מבחינת השב"כ והשמאל אנחנו אויב יותר מהערבים. התמיכה במאבק שלנו רחבה הרבה יותר ממה שמצטייר בתקשורת".
כולל פגיעה בערבים?
"מה שאתה רואה פה ביומיים האחרונים זה ספיחים מפינוי חוות פדרמן. אנשים לא שכחו את הברוטליות, והזעם מצטבר כבר שנים, מגוש קטיף, מעמונה, ומהעליהום שעושים נגד המתנחלים, ומדיסקין עם הסקר הטיפשי שהוא הציג לממשלה".
אז תהיה פה מלחמת אחים?
"למלחמת אחים עוד לא הגענו. יש פה עם אחד, אבל שתי תרבויות שונות".
אתמול פונה בית המריבה. את תוצאות הפינוי הזה נדע רק מאוחר יותר. 20 שנה אחרי תום כהונתה כמזכ"ל גוש אמונים יושבת דניאלה וייס, בת 63, על כיסא פלסטיק לבן וצופה מגג בית המריבה על ההתרחשויות.
מחיאות כפיים סוערות. "איך אמר לנו הרב לוינגר כשפרצנו את הדרך לשומרון לפני 35 שנה? 'כשנכנסים לארץ ישראל צריך להרוג את מלך חשבון'". המשל המכונן במשנתו של הרב לוינגר מתייחס לנאום שנשא משה לקראת הכניסה לארץ ישראל ובו מצוות אלוהים לפתוח במלחמה נגד מלך חשבון האמורי.
המשמעות שהעניק לוינגר לפסוק קובעת כי בזמן שעוסקים ביישוב ארץ ישראל "לא עורכים חשבונות, אלא יש לפעול במסירות ובנחישות". "את המלך חשבון לא הורגים בפעם אחת", ממשיכה דניאלה, "אלא צריך להרוג כל יום. תעזבו את כל החשבונות. רק להיות כאן, ולהביא אנשים נוספים".
לפני שנה פרשה וייס מראשות המועצה המקומית קדומים ומאז מקדישה את זמנה לתנועת הנוער שהקימה תחת השם "נוער למען ארץ ישראל". האסכולה היא "אף שעל". המנהיג הרוחני שלה הוא הרב לוינגר. "אני מתייעצת איתו כמה פעמים ביום כבר 40 שנה", אומרת וייס.
את מועצת יש"ע היא מחרימה מאז ההתנתקות. את הגבעות היא חורשת בלי הפסקה. כמה עשרות בני נוער לפני שנתיים, הפכו לתנועה של מאות רבות. "מהיום שעזבתי את המועצה אני רק עם נוער הגבעות", היא אומרת, ויודעת שגם נוער הגבעות איתה.
בתום עשרת ימי בית המריבה אפשר בזהירות להכתיר את וייס בתואר מנהיגת הדור הצעיר של קנאי הימין. על הגג או בקומת בית הכנסת, בישיבת הפורום המנהל או בשיחות חדר מדרגות - דניאלה קובעת את הטונים ולא רק בגלל עוצמת הדציבלים.
היא מנהיגת המרד שפרץ לפני שלוש שנים והתפוצץ השבוע בחברון. וייס מצדה מסרבת בתוקף להכתרות ולתארים. "זה לא האופי שלי, ואני לא מתיימרת. יש פה הנהגה מסודרת של פורום שמייצג את כולם. וההנהגה הזאת קובעת את גובה הלהבות".
ניתן להשתלט על 1,500 נערים שבאו?
"אפשר להסביר לצעירים, גם לאלה המכונים נוער גבעות, ואנחנו משקיעים הרבה זמן בשיחות איתם. השבוע הדגשנו לכולם מה צריך להיות גובה הלהבות, ומה זה להיאבק בעוז, אבל בלי להחליש. זה מדהים כמה החבר'ה כן קולטים. אני רואה את העדינות שלהם".
כשוייס אומרת "עדינות", היא באמת מתכוונת לכך. מי שיטען שהיא מגלגלת עיניים, טעות בידו. וייס מאוהבת בנוער הזה. "אני פוגשת את העדינות שלהם. יכולת הקשבה, יכולת ניתוח ויכולת דיוק בפעילות. מי שיוזם את האבנים הם הערבים שהרימו פה ראש מאז שהממשלה הודיעה על פינוי הבית".
בשני בלילה הנוער יזם הפרות סדר.
"הנושא שדרש בירור - ועל כך היו המחלוקות בפורום ההנהגה - הוא אם אנחנו בשעת פקודה. אל תתרגש מהוויכוחים, גם בממשלה יש חילוקי דעות. ביום פקודה דווקא יש הסכמה על סגנון עמונה.
"אני טענתי כבר ביום שני שאנחנו ביום פקודה. אחרים התנגדו. אחרי הישיבה אתמול עם כל הפורום, כולל הרב ליאור, ומאז שדיברנו עם הנוער, שורר פה שקט. יש הנהגה מסודרת והיא בהחלט קובעת את גובה הלהבות".
בהחלט יש פה גבולות, טוען אורן זר, 37, תושב חברון שעבר לפני שבועיים לגור בבית. "אני לא רוצה שפיכות דמים. מה שאני כן רוצה זה שייצרב בתודעה שאין כזה דבר יותר פינוי יישובים, אין יותר חורבן. שיידעו שהמשמעות של פינוי יישובים כרוך בשפיכות דמים. תרחיש כזה רצינו למנוע במאבק פה".
באמצעות הפרות סדר קשות עוד לפני שהתחיל פינוי?
"השלטון עבר לשיטה חדשה. פעם, לדוגמה בעמונה, ידעת מתי הפינוי מתחיל. היום הם באים בשתיים בלילה, ומגרשים באכזריות. אם הממשלה רוצה לאכוף חוק שיבואו בצורה מסודרת, ממה יש להם לפחד? שלטון לא אמור לפעול בגנבה. פעולת 'פגע וברח' גורמת ליותר בלגן".
ולמה הערבים אשמים כשהממשלה רוצה לפנות אותך?
"מי שחושב שיעשה פוגרום ביהודים והערבים יעמדו על הגגות וימחאו כפיים ויחייכו, אז שיידע שהם לא יחייכו. הערבים לא ישמחו כשעושים בנו פוגרום".
השבוע הייתה פה אנרכיה.
"מפה תצמח מנהיגות חזקה ואמיתית ובריאה. צריך לתת לצעירים לעשות את המהפכה. פה אנשים מאמינים במה שהם עושים וככה זה מקרין החוצה. אתה לא אומר 'זה פשע' ואז כשבא המגרש אתה מתחבק איתו ואומר לו 'כולנו אחים'. לא אחים. מי שבא לפנות אותך מהבית, לא אכפת אם הוא יהודי או ערבי. הוא רשע, נקודה".
"החלום שלי", אומרת וייס, "הוא מרווח של כמה חודשים לבנות במו ידיי בית מאבני המקום באחד המאחזים החדשים. ברמה הלאומית אני רוצה להתיישב בכל ארץ ישראל".
