לאמא עובדת אין הרבה זמן להתעמת עם ילד שבוכה בכניסתו לגן. 

אם האמא מחפשת עצות זה גם קורע לה את הלב

מכירה את הספר ליאור בכה כשאמא הלכה?

הוא מבין שותף לשיחה את מדובבת אותו בבית? איך הוא בסוף היום כשאת אוספת אותו?

אז על מה עקרת הבית משלמת לה?? 

בשביל שיהיה לגננת חיים קלים? זה תפקידה!

אני הייתי פעם סייעת בגן שהילד בן שנתיים בכה ככה להורים עד סוף שנה.

אני קיבלתי אותו בבוקר ואני לא סבלתי את הבכיות???

7 וחצי הילד נכנס לגן קיבלתי אותו צורח ההורים היו משאירים לי אותו ולמדתי להרגיע אותו.. 

וכל בוקר חוזר חלילה.

זה תפקיד של גננת ללמוד לקבל את הילד גם כשהוא בוכה ומרגיעה אותו... יש גם סייעת שיכולה לעזור. 

יש ספר חמוד מאוד (לא זכור לי שמו) שמתאר כל מיני דרכים להיפרד מאמא בכניסה לגן.

מהספר לקחתי את הרעיון הבסיסי- לבחור עם הילד איך הוא רוצה להיפרד. להיפרד בכיף, להיפרד בנשיקה מיוחדת, להיפרד שכך שיעשה שלום מהחלון, וכד'. ככה הפרידה היא עובדה מוצקה אבל הבחירה היא בידיו איך להיפרד.

עוד דבר- אולי פרידה קצרה ולענין, משהו שאת מגדירה מראש והוא יודע שיקרה. נניח, חיבוק נשיקה ואז הוא מתיישב לשחק. לא להימרח איתו כל יום במשהו אחר אלא לקבוע שגרת פרידה ידועה מראש.

א. אני לא עובדת, אני שולחת את הילד לגן, כדי שיהיה לו חברה, ושיהיה לי זמן וכח לטפל בתינוקת שאחריו,

ב, לגננת יש המון סבלנות, פשוט זה לא נעים מדי בוקר, לעזוב את הילד בוכה,

ג. והכי חשוב- מס' פעמים חכיתי מאחורי דלת הגן, דקה-שתיים, ושמעתי אותו נרגע מיד, הוא גם חוזר מרוצה מאד, ומספר כל היום, על הגננת, החברים, ומה עשו בגן,

בתור גננת בעצמי בעבר, אני יודעת שאין טעם לעמוד וליצור לו פרידה ארוכה, כיון שזה רק מרע את המצב,

מצד שני, עם כל נסיוני, לא ראיתי אף פעם, שבוכים עד חודש שבט - אדר

איך אני אמורה להתייחס לשזה, צומי? סתם פינוק?

אני מעדיפה תמיד לתת לילדים קרדיט.

לא צומי. לא פינוק. 

פשוט צער הפרידה.

גם אני בבית. נדמה לי שלילדים של מי שחוזרת הביתה אחרי שליוותה ילד לגן (יחד עם תינוקת שחוזרת הביתה עם אמא) קשה יותר להפרד. הוא יודע בדיוק מה הוא מפסיד ולדקה שתיים קשה לו לוותר על זה.

בעצם זה ציון לשבח עבורך.

מה אפשר לעשות? אולי לדבר על הנקודה הזו - להדגיש שכשיחזור הביתה תמשיכו מהמקום ממנו נפרדתם בבקר.

להזכיר לו שבבקר התינוקת ישנה ואת עסוקה  ובגן יש לו הזדמנות לשחק עם חברים. ועוד כהנה וכהנה.

ותמיד הוא היה חוזר מהגן שמח ועליז.

בדיעבד יכול להיות שמשהו בגודל ובאינטנסיביות של הגן הלחיץ אותו. אבל זה לא שהיתה לי ברירה אחרת

באופן כללי הוא לא הסתדר עם פרידות. משהו שגם נרגע עם הגיל.

לנו לא עזר להישאר איתו עוד ועוד

כן עזר:

הכי הכי - כשאבא לקח אותו (ידוע כפיתרון קסם...)

גם - להבטיח הפתעה קטנה בסוף היום (אולי לא חינוכי אבל מחמם לו את הלב ויש לו למה לחכות), או-

לשלוח אותו עם משהו לגן "שיהיה לו מתוק ללכת לגן"

ולא נעים לי אבל - הכי עזר ללכת לו "מאחורי הגב". הרגשתי ממש לא טוב עם זה אבל ככה היה לו הכי שמח! אחכ גם הייתי מדברת ואומרת לו שכשאני רואה שהוא שמח אני הולכת

100% אחריות לאמא  ו-100%אחריות לגננת,

כל אחת בתחום שלה.

כדאי לעבוד בשיתוף פעולה עם הגננת ולא לומר משפטים

מסירי אחריות.

הילד חושש מפרידה ועל ההורים להעביר אותו תהליך

שאמור לבנות את האישיות ולא ליצור אצלו חרדות.

מס' פעולות המסייעות לפרידה רכה:

• לשוחח על-כך  עם הילד,  לומר לו שבכל  בוקר  מגיעים  לגן

     אמא הולכת לעבודה והוא נשאר עם החברים והגננת בגן עד שאמא תחזור.

• להבהיר לו שכך זה יהיה כל בוקר, להיות החלטי.

• לומר שנפרדים לכמה שעות ואמא תחזור.

• ליצור טקס קבוע שעיקרו העברת האחריות על הילד מהאמא לגננת.

• לשנן את שלבי הטקס לפני ההגעה לגן.

• לא להאריך בטקס  אבל לא להשאיר ולברוח.

אם את מרגישה שקשה לך להפרד אז בדרך כלל גם לילד יהיה כך, אם את חשה שטוב לו בגן,

ואת משדרת לו שאת סומכת על הגננות, אז הוא גם יחוש כך,

אני זוכרת שכל הזמן הייתי אומרת לבן שלי שהגננות שלו הן הכי מקסימות בעולם.

חוץ מזה יש לנו טעות שאנחנו נשארות עוד רגע, ועוד רגע עד שירגע.

פרופסור רולידר מציע בספרו לא להשאר, לתת לו תחושה של: אני סומכת עליך שתדע להמתודד עם זה, ולעזוב מיד בבטחון בלי התנצלויות.

בהצלחה,

וממליצה על ספרו בחום רב!

לא נוגד את התורה!

טקס פרידה קבוע שכלל מספר מסויים של חיבוקים ואחר כך מספר מסויים של נשיקות ואז לעשות לאמא שלום דרך החלון.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....