גם לי יש שניים בגילאים האלה (3 ושנה וחצי) הם חברים ממש ממש טובים.

מאז שהקטן נולד אני נותנת לגדול תחושה שהם חברים .

למשל, בבוקר כשאני נותנת להם דובון ויטמין, אז אני נותנת לאחד מהם שני דובנים, ואומרת לו להביא אחד לאחיו. וכך הם לומדים להתחלק.

או כשהם משחקים הקוביות/לגו/מכוניות/ אני תמיד משתדלת לגרום להם לשחק יחד ולשתף זה את זה.

אבל עם כל זאת, אני משתדלת, שאם שניהם רוצים משהו מסוים, אז להיות הוגנת  , לתת את המשהו הזה, למי שזה שייך לו או למי שלקח קודם.

עכשיו אני קולטת שהקטן שלך בן שנה וחצי, אז הוא בטח לא בגיל של לשחק/לשתף.

אז אולי תהיי יותר בכיוון של לקרא לגדול לעזור לך לחתל את הקטן/ או להגיד לו שהקטן רוצה שהגדול יביא לו נשיקה/ליטוף. בכלל, לתת להם הרבה מרחב משותף. הם ישנים באותו החדר?

הם ישנים ביחד.

האמת הקטנציק באמת די מפריע לגדול כשהוא מרכיב פזל או משחק בקפלות וכל מיני כאלה

כשמחלקים דברים הגדול הרבה פעמים מחלק, והוא כן דואג לקטן ומביא לו לפעמים גם משחקים וכו...

אולי כשהקטן יגדל יותר באמת יהיה יותר נחמד, ואולי הציפיות שלי גדולות ואחים רבים....השאלה כמה אני צריכה להתערב? 

הגדול מאד עדין ולא מסוגל להחזיר.

נראה לי פשוט תתני להם הרגשה שהם אחים טובים. כל פעם שהם יישחקו ביחד/ישתפו אחד השני- תאמרי להם שאת שמחה ושהם אחים מצוינים.

אגב, רוב הזמן  אצלי הם לא משחקים יחד. אולי רבע/חצי שעה ביום. ההפרש בינהם גורר תחומי עניין שונים

מה שאת מתארת נשמע בסדר גמור.  

הם יגדלו ויהיו חברים טובים. כבר עכשיו רואים התחלה של זה.

צריך רק לא לתת להם להפריע זה לזה: לא לאפשר לקטן להפריע לגדול. ולא לתת לגדול להכות את הקטן. עד כמה שאפשר. 

רציתי להרגיע - זה לגמרי טבעי נורמלי שאחים רבים. להפך, אם הם לא היו עושים את זה היית צריכה לדאוג.

איך לטפל בזה - זאת בעיה אחרת...

חכי עוד שנתיים-שלוש בע"ה, ואז תראי איך הם מסוגלים לשחק ביחד שעות... בגיל הזה ההפרש המנטלי די גדול, וקשה לצפות שהם ישחקו ביחד.

אם הגדול מרביץ לקטן - אז צריך להתערב, לדעתי, אבל צריך לעשות זאת בחכמה, בלי שהגדול יחשוב שאתם מעדיפים את הקטן על פניו... למשל, גם אם הקטן "מרביץ" לפעמים לגדול - אז לנזוף בו בעדינות לעיני הגדול.

בהצלחה!

לענ"ד, בגיל כזה צריך להתערב וללמד אותם איך להגיב לכל מיני מצבים חברתיים.

זה גיל שהם עדיין לא יודעים להתמודד בכל מצב חברתי וצריכים לקבל הנחיה איך להתנהג לעכשיו ולפעמים הבאות.

כשילדים רבים, זה לא באמת משקף את היחס ביניהם, באמת הם כן אוהבים אחד השני, אבל בגלל שהם עוד קטנים הם לא תמיד מתגברים על עצמם. וכשהם רעבים או עייפים כמות המריבות רק עולה..

למדתי מאמא שלי שאפשר לשקף את זה גם לילדים- כשאח אחד מרביץ לשני, אז את יכולה להגיד לילד שהרביצו לו- 'אחיך באמת אוהב אותך! הוא רק לא הצליח להתגבר על הכעס / רעב מידי / עייף מידי..'

הדבר הזה עוזר לשני הילדים- גם הילד שהרביצו לו מבין שהאח שלו באמת אוהב אותו, וגם הילד שהרביץ בעצמו מבין שזה שעכשיו הוא כעס על אחיו זה לא אומר שהוא יותר לא אוהב אותו (אמא שלי אמרה שמעולם אף אחד מהילדים לא סתר אותה כשהיא אמרה את זה)- זה לא פותר את המריבה באותו רגע, אבל כשחוזרים על האמירה הזו, הילדים מפנימים את זה, ולומדים לזהות יותר טוב את התחושות שלהם.

ועצה שיכולה אולי לעזור בחלק מהמריבות: ללמד את הילדים לפתור את הבעיה בעצמם, ז"א- לא להתערב בצורה שאת קובעת מי הצודק, אלא להתערב רק בשביל לתווך להם את הדרך לפתור את הבעיה.

זה אולי לא תמיד יעבוד, אבל לפעמים עצם ניסוח הבעיה עוזר לילדים לחשוב על פתרונות יצירתיים. לדוג'- אם יוסי שיחק ברכבת ודני פתאום חטף לו, אפשר לתאר להם כך: 'יש לנו כאן בעיה, גם דני וגם יוסי רוצים לשחק עכשיו ברכבת, אבל דני התחיל לשחק בה קודם. יש לכם רעיון איך לפתור את הבעיה כך ששניכם תהיו שמחים?' (אם הם לא מעלים שום פתרון, אפשר לכוון אותם- לשחק ביחד, לעשות תור לפי השעון, לשים את הרכבת בצד וכל אחד יבחר משחק אחר שהוא רוצה וכו')- בכל מקרה, לפעמים הם יעלו רעיונות שלנו נראים פחות הוגנים, אבל הרעיון הוא שהם צריכים למצוא פתרון ששניהם מרוצים בו, ואם זה כך- לא צריך להתערב ולשנות את הפתרון.

[במקרה שלך, כשהקטן בן שנה, אז הוא לא ממש יכול להעלות רעיונות, אבל הוא כן מסוגל להביע את דעתו האם הוא מרוצה או לא. אז אפשר להפנות את פתרון הבעיה לגדול- 'גם אתה וגם אחיך רוצים לשחק במשחק, יש לך רעיון איך לפתור את הבעיה כך שגם אחיך יהיה שמח?]

יש ספר מאוד מומלץ שיכול אולי גם לעזור- 'אחים ללא יריבות' של אדל פייבר ואלן מייזליש (האמת שאת הספר הזה לא קראתי בשלמותו כי עוד לא הגעתי לשלב הזה בעצמי, אבל זה אותן כותבות של הספר 'איך לדבר כך שהילדים יקשיבו ולהקשיב כך שהילדים ידברו', והגישה הכללית שלהן נראית לי מאוד נכונה, ונותנת כלים מצויינים לתקשורת עם ילדים ובכלל כלים לתקשורת נכונה).

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....