זמן לבד, בנחת, לדבר לשמוע איך היה בגן, לספר משהו. וגם בזאר הזמן שלא ירגיש "מחוץ לעניינים".

ב. הרבה חום ואהבה - אבל לא לא בגישה של "איזה מסכן" (אפילו בהרגשה בלב), שאז זה עלול לגרום לו באמת להרגיש מסכן ולהבין שזו הדרך לאושר.. - אלא מתוך נתינה וחיבה ושמחה והערכה.

זו ענ"ד.

"להתבודד" איתו

זמן שמוקדש לו ואין אדם או טלפון שעלולחם להפריע

בוקר טוב!

תודה למגיבות.

אנחנו משתדלים. זה קשה, במיוחד כשרוב הזמן אחרי הגן ועד שמתחילים התארגנות ערב- הוא בוכה.

מצד אחד אני רוצה לחבק אותו, אני יודעת שזה הדבר היחיד שיכול לעזור לו.. מצד שני- אני לא רוצה שהוא ילמד מזה שאם הוא יבכה הוא יקבל חיבוק.. אבל הוא באמת לא יודע להרגע. גם כשאני אומרת לו שקודם ירגע, ואח"כ אצליח לדבר איתו, הוא אומר לי שהוא לא יודע איך להרגע.. 

ותוספת במיוחד מהיממה האחרונה.

יש לו קטע שהוא רואה רק את מה שהוא רוצה עכשיו, ברגע זה ממש. ולא מעניין אותו שום דבר מעבר לנק' הזמן הזו.

בלילה הוא בכה מלא זמן שהוא רוצה כרית. אבל הכרית שלו הייתה מסריחה מפיפי שברח לו בשינה. וגם כשניסינו להסביר לו שהכרית מסריחה הוא אמר: 'אבל אני עדיין רוצה כרית', ובכה עוד מלא.. כשהצעתי לו כרית אחרת , הוא לא רצה. 

היום הוא חוגג יומולדת בגן. הוא מאוד מחכה ומתרגש. חשבתי שזה יגרום לו היום לקפוץ מהמיטה ולהתארגן ראשון, אבל שוב כרגיל, הוא בכה ובכה ובכה, ולא התארגן וכשהזכרנו את יום הולדת הוא אמר 'אבל אני עייף'.. הוא רוצה את היום הולדת, אבל עכשיו הוא עייף.. 

זה יום הולדת ראשון שאני מרגישה דואגת, אובדת עצות וגם קצת עצובה.. במקום להיות שמחה ומתרגשת.

הוא ברגרסיה רצינית. המצב לא היה כך. 

ושוב, תודה לקוראים/ קוראות ולמגיבים/ מגיבות..

זה לא פתרון כולל, אבל סתם כיוון חשיבה-

כשילד רוצה משהו, הסברים הגיוניים של למה הוא לא יכול לקבל אותו לא יספיקו להרגיע אותו (כמו מה שסיפרת על הכרית). מה שאני חושבת שנכון לעשות זה לתאר לו את התחושות שלו ('אתה ממש רוצה את הכרית שלך, איך הייתי רוצה לתת לך את הכרית שלך שאתה אוהב..') וכך הוא מבין שאתם באמת מבינים אותו. אח"כ אפשר להסביר שאי אפשר ולשאול אותו אם יש לו רעיון מה בכל זאת יעזור לו ('הלוואי והיינו יכולים להביא לך את הכרית שלך, אבל היא רטובה ועם ריח לא נעים, ואנחנו לא רוצים שתישן איתה ויהיה לך לא נעים. מה אתה חושב שכדאי שנעשה?'), ואז אולי הוא יציע מעצמו רעיון, ואם לא- אפשר לתת לו כמה רעיונות לפתרון והוא יבחר ('אתה רוצה לישון עם הכרית השניה? אתה רוצה לישון עם הכרית של אמא והיא תישן עם הכרית האחרת הנקייה? אתה רוצה לקבת חיבוק ולישון הלילה בלי כרית?).

באופן כללי, נראה לי עצם זה שילד מרגיש שמבינים אותו ומתייחסים למה שהוא מרגיש, יכול הרבה פעמים לעזור לו להתמודד עם הבעיה.

[סתם סיפור שנזכרתי בו- היינו אצל חמי וחמותי, ואחד האחיינים, בן שנתיים וקצת, בכה כי רצה לשבת על כסא וסבא וסבתא לא הרשו כי הכסא היה קצת שבור. הילד בכה, וכל מה שהסבא ניסה להציע לו כדי להרגיע אותו לא עזר. ואז הגיע האבא, הבין מה שקרה, ואמר לו 'אתה עצוב כי רצית לשבת על הכסא וסבא לא הרשה?', והילד המתוק אמר כן, והבכי נגמר.. הוא סה"כ רצה שיבינו למה הוא בוכה, ולא שינסו להסיח את דעתו מהבכי!]

אני אסייג ואומר שכאמא עוד אין לי ניסיון לגיל הזה, אבל יש לי ניסיון של אחים קטנים, וגם כלים שלמדתי בספר 'איך לדבר כך שהילדים יקשיבו ולהקשיב כך שהילדים ידברו'- ספר מומלץ מאוד!

וכמובן שזה לא עצה לפתור את הבעיה מהשורש, אבל זה כן יכול לעזור בתוך כל מיני מצבים..

בהצלחה!

מועיל גם בתקשורת עם מבוגרים

ולא רק עם ילדים.

אבל זה ממש לא משנה לו ולא מזיז לו. 

הוא כאילו לא מבין,

הוא רוצה משהו ושיתהפך העולם, "אבא שלי מבין אותי? למי אכפת! אני רוצה .... (השלם את החסר)"

אולי הוא באמת עייף ולכן קשה עליו ההתארגות בבוקר?

באיזה שעה הולך לישון? יכול להיות שזה לא מספיק לו?

הרבה הצלחה!

ומחזקת עוד נקודה שכבר נכתבה- להקדיש לו זמן שיהיה רק לו. אפילו אם בשביל זה צריך לשלם לבייביסיטרית שתהיה עם שאר הילדים למשך חצי שעה-שעה, ובאותו זמן את רק איתו.

להיות מלאת אמון ביכולות שלו כן לעשות וכן להצליח. לא להתייאש מחוסר ההצלחה שלו, מהרגרסיה, לא לראות אותו- בעיני רוחך- כילד איטי ומתקשה (אולי את לא עושה את זה. אולי את זה עושה את זה קצת, כי זה קשה להימנע לגמרי. עם זאת, פשוט תנסי לראות אותו בעין חיובית, כרוצה, יכול ומסוגל).

ו... להתייעץ אולי עם הפסיכולוגית של הגן ועם רופאה התפתחותית. אני עברתי בזמנו אצל שתיהן, אצל כל אחת בזמן אחר ומסיבות שונות, ושתיהן עזרו לי ונתנו לי כיווני מחשבה.

ידע מקצועי, אבחון של אישה מקצוע והנחיות ברורות מה לעשות, מעבר לעזרה מעשית, יכולים להביא לך הרבה שלוה ונחת בנפש, מהידיעה שיש כיוון בהתמודדות הזו.

הרבה הצלחה!

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....