אני לא חושבת שאת צריכה להיות עם מצפון- יש לך אחריות לחינוך מסודר של הבנות

אבל כל הכבוד לך שאת מתבוננת שוב

קודם כל- מה זה "מרשה"? 

עבודת השם היא של הילדות, לא שלך. האחריות היא של הילדות, או של ההורים שלהן- לא שלך

את רק מאפשרת את המרחב של זמן ומקום כדי להתפלל - לפי הסדרים של בית הספר 

זה המנדט שלך. 

את לא יכולה להגיד לבת להתפלל שוב בכיתה. זה לא במנדט ההלכתי שלך

את כן יכולה לומר לה לשבת בשקט ליד הסידור, או לומר תהילים בזמן הזה. 

עכשיו - בואי נראה- מה הילדה צריכה? 

היא בודקת גבולות- היא צריכה שתהיי מאוד מסודרת על המסגרות ועקבית על המשמעת. 

הזהרת אותה מה הכללים של הכיתה- אוקי

איזה מדד את יכולה לתת כדי לאמת את הדברים שלה? כדי לא לפגוע בנאמנות של הדיבור שלה- אם אמרה שהתפללה אז באמת תאמיני לה שהתפללה! - בלי לתת לה מרחב לתימרונים? 

לדעתי - הצעה שאת יכולה לעשות- 

כשהיא מתפללת בבית- שתביא פתק מאמא שהיא התפללה. את מאמינה לה (תגידי לה את זה! חשוב!) אבל בשביל המסגרת של הכיתה את צריכה הוכחה

במצב כזה (עם פתק) או במצב שהיא אומרת שהתפללה אבל בלי פתק- שתשב לקרוא תהילים בזמן הזה. תפילה מסוג אחר. 

(יש מצבים שמורה צריך לעשות דברים שהם לא לגמרי "מהודקים" הלכתית בשביל החינוך.

שמעתי ממחנך דגול כמה סיפורים כאילו) 

מה זאת אומרת שהמורה לא יכולה לקבוע לבת איפה להתפלל כי עבודת ד' היא של הילדה ולא של המורה?

הילדות קטנות, אפילו מתחת לגיל חינוך, והאחריות על חינוכן הוא של ההורים שלהן! גם האחריות על עבודת השם שלהן!

במסגרת בית הספר המורה היא השליחה של ההורים לדאוג לחינוך של הילדות. לא נראה לי שאפשר לומר שזה לא במנדט של המורה...

אתן דוגמה קצת קיצונית: הבת שלי, בת השלוש, לא אוהבת ליטול ידיים בבוקר. אני לא מרשה לה לגעת באוכל לפני נטילת הידיים. האם ניתן לומר שזה לא עניין שלי? אלא עבודת השם שלה?

בבית ספר יש כללים, חלקם נוגעים גם לעבודת ד', ועל התלמידים לכבד את הכללים.

אם הורי התלמידים לא מעוניינים בכך, שיגיעו להסכם עם בית הספר, או שיחפשו בית ספר אחר שבו הכלים מתאימים לרוחם...

לגבי הדברים האחרים אני מאוד מסכימה!

נכון, זה דבר שצריך יותר בירור 

יש פה גם עניין של חינוך לאחריות אישית ... 

אני צריכה עוד לחשוב על זה

שם - לפי המסופר - מקרה חד-פעמי, ילדה אומרת שבירכה, ויש גם "אליבי" (היא יצאה וחשבה שכבר בירכו), מורה אומרת (בערך) שיותר חשוב לשמוע בקולה מאשר לא לברך לבטלה.. משדרת חוסר אמון.

את יכולה להגיד לילדה הזאת: אנחנו מתפללות בכיתה, כך יש לזה יותר זמן ולא "ממהרים", גם טוב שכולן מתפללות ביחד, מקדישות לזה זמן מהכיתה, זה מזכיר כמה זה חשוב - וגם אני יכולה לעזור ללמוד להתפלל כשצריך. ובנוסף - אם חלק כבר התפללו - זה מקלקל לכולן, וגם לפעמים מישהי תשכח שלא התפללה ותגיד בטעות שהתפללה.

אחרי שהבינה את ה"רציונאל", היא גם יודעת שיכול להיות ש"בטעות" היא אומרת שהתפללה (לא "שקרנית") - אז את מבקשת שלא יקרה יותר. רק בכיתה, כדי שלא תצטרכי לבקש מההורים להזכיר לה לא להתפלל בבית..

בד"כ זה יספיק. 

ובנוסף - אם את וודאית שהיא לא התפללה בבית, זה אחרת לגמרי. ילד מבין שהמורה מבין שהוא "סתם אמר"..

וגם אם לא - אפשר לסכם עם ההורים על ס.מ.ס בבקר שמוודא שהילדה לא התפללה עדיין. ולומר לילדה, שאלתי את אמא והתברר שבאמת בטעות חשבת שכבר התפללת...  נו,קדימה..

בשעת הדחק מאד של מקרים כאלו - עושים "שאלת חכם", ואז אפשר לומר לילד: שאלתי רב - והוא אמר שכ"כ חשוב שכולם יתפללו ביחד בכיתה, שזה לא נקרא ברכה לבטלה אם מתפללים שוב.. (לדוגמה).

העיקר - לא לפגוע בערכים חשובים: אמון, זהירות של הילד מדבר שרגיל בו, וכו'. וגם לא אגרסיביות.

לסכם עם ההורים והילדה שבכל פעם שהיא מתפללת בבית

היא תגיע עם אישור או אפ' מסרון למורה.

כדאי לערב את ההורים (אם ניתן) ובכך לשדר לילדה

מסר של תקשורת בית - ביה"ס וכן יועיל לפתור גם בעיות עתידיות.

סה"כ נראה שהיא מנצלת את הוואקום הזה שאין

מעבר ברור בין הבית לביה"ס.

קיבלתי כיוון  בעוד תחומים...

יש לי כמה השגות

לילדה הספציפית הזו יש סיבה טובה מאוד לא להסביר דברים יותר מידי במקרים כאלה(באחרים אני משתפת ומסבירה) כי היא דואגת לבדוק חוקים וכללים כל הזמן. ומה שהיא בודקת פה זה לא הלכה אלא גבולות.

לכן אני בשום אופן לא אתן לה 'לברוח' לתפילה בבית(היא מסוגלת לפתוח סידור ולסגור אותו והיא "התפללה") יש לה קפיציות כזו שלא מאפשרת לי לחרוג מגבולות, על כל חריגה אני משלמת ליום שלם של חריגות.

עכשיו נרגעתי קצת, באמת הבנתי שהמקרים שונים, (עובדה שעם בנות אחרות אני נוהגת אחרת)

ונכון מה שהורות אמר- יש באמת חוסר מעבר ברור בין הבית לבי"ס- ענין של מגבלות שפה ועוד . כמה שעשיתי בעניין, עדיין המצב אינו המצב האופטימלי..

שאין לתת לה להתפלל "בבית".

היא צריכה לקבל את המסגרת, בנחת ובבהירות.

"הסברים" - זה רק בקצרה כדי שתתרגל שיש הסבר למה שהמורה עושה. אך לא כדי לקבל את "הסכמתה"..

השת"פ עם ההורים - זה יכול להיות לכיוון ההפוך: מסכמים שהיא לא מקבלת מהם רשות להתפלל בבית, ואז ההודעה מהאמא יכולה להיות "תזכורת" שבאמת היא "טעתה" ולא התפללה בבית.  אין ענין לעשות מילד שקרן בפני עצמו..

אבל כבר כתבתי לענ"ד שבמקרה זה נראה ברור "שהילדה מבינה שהמורה מבינה".. גם בבית לפעמים קורה שילד קטן אומר "התפללתי", מתעלמים, ואחרי רגע אומרים "נו, רוץ להתפלל" - והוא "עזב" כבר את האמירה הקודמת... צריך בחוכמה ורגישות "לחוש" במי מדובר.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....