מה שהקבה רוצה ממך היום, בעיני, זה לעזוב אותו!

כן, זה האבא של הילדים שלך. הקב"ה נתן לו אותם. בדיוק כפי שהוא נתן לך אותם. לחנכם ולגדלם ולשמרם. 

אבל הוא לא נתן לך את בעלך כי לחנך אותו! אלא כדי להיות עזר כנגדו. ו'ללכת בתאוות ליבו' כמו שאומר הרמב"ם. ולכן אם נגמר האוכל,ואת המבשלת בבית, אז מתפקידך לבשל, (זה לא סותר את זה שאני מאמינה בזה שאם יש לך קושיי עם התפקיד אפשר לדבר על זה! אבל לא ממקום של אתה לא בסדר שאתה אוכל הכל, אלא ממקום של מה אפשר לעשות כדי להקל עלי כי קשה לי לבשל כל יום...) 

ואסור לך לומר דבר לילדים שיפגע בכבוד אביהם. 

הקב"ה יודע למי הוא נתן אותם, אל תדאגי הם מסוגלים להתמודד עם זה ולצמוח מתוך זה! וגם אם הם ילמדו מדרכיו אולי זה הניסיון שלהם בעולם?

בקיצור, שלום בית קודם לכל, ויותר מזה קבלה אמיתית שלו, ושל המעלות והחסרונות שלו גם יחד, הם בעיני תפקידך.

וזה לא קל בכלל! 

וכמובן את יכולה להתפלל לה' יתברך שיגדל לך את הילדים למידות ויראת שמים! וגם שיעזור לו בהתמודדות הזאת. 

שיהיה לך הרבה הרבה הצלחה וס"ד!

עוד ילד בבית (בן 30)

זה גם חלק מ"כל דבר במידה".

וסדרי העדיפויות בנושא הזה - נראה לי - זה קודם כל לכבד את זה שהאבא אחרת ממך.

"את מאמינה בהסתפקות במועט" וכו' - זה בהחלט יכול להיות יפה, והאבא אחרת ממך. הרי אפשר לומר "איזה אב טוב, נדיב, אוהב.."

מותר לו לגמרי. אינך צריכה "לחנך" אותו בענין זה. אם מתוך רוח טובה ירצה לקבל גם את גישתך קצת - אז למה לא.

הוא אוכל בלילות, לא מסודר.. אז מה? כבדי אותו (גם בממתקים - וגם בגישה..)

"עם שמן וסוכר" - אז מה? זו הגישה שלו. זה משמח אותו? תשמחי בשמחתו. בשם ר' ישראל מסלאנט, שהאדם ידאג לגשמיות של השני לרוחניות של עצמו... אגב, אני מעריך שרוב הגברים פה, ובכלל, "אוכלים גם בלילה"...  ואם ילד מבקש - הם נותנים לו... ברוך שברא אבא ואמא..

הוא קונה לילדים "ממתקים ובמבות בשפע" - יש בזה משהו מאד יפה. רחבות, פינוק. משמח אותם. יש גם צד אחר - זה הצד שאת מייצגת. לגיטימי.

כנראה שלו יש סדרי עדיפויות אחרים. כנראה שזה עושה לו שמחת-חיים, והיא חשובה בעיניו מהמאמץ על דיאטה מאוזנת.

את אומרת הרי בעצמך שזה חינוך שונה והרגלים, וזו "תפישת עולם". ואם "בא לך להקיא מזה" - אז את צריכה לעבוד על עצמך, לדעתי.

תארי לך שהיה אומר: בא לי להקיא מה"מדידיות" הזו שלה.. מה שייך? כל אחד שיכבד את השני. הרי לא מדובר בעבירה.

"את לא שואלת על הזוגיות אלא על הערכים וההרגלים שמוקנים לילדים".. הרי זה משול למישהו ששואל איך מגיעים במהירות 180 קמ"ש לאיזה ישוב שנמצא בראש הר עם כביש צר ומפותל - אבל מדגיש: אני לא שואל על המהירות רק איך מגיעים...

תשובה: כך לא תגיע. רק תעשה תאונה..

הוא אבא, כמו שאת אמא. מה גם שאת אומרת שהוא דומיננטי יותר. 

אז אין "איך מחנכים" בלעדיו..

סדרי עדיפויות: קודם כל מחנכים, בהנהגת החיים, לכך שאנחנו מכבדים, בחיוך, איך שאבא נוהג. וגם אבא מכבד איך שאמא נוהגת. כל אחד לכשלעצמו.

אח"כ אפשר לחשוב הלאה.

והדרך היא אכן רק ע"י כך שחושבים ביחד על מה מסכימים לגבי הילדים. בלי לנסות "לחנך" בזה אחד את השני.

למשל, אומרים, בסדר - הגישה העקרונית שלא ירגישו ש"מונעים מהם", רחבות. ובאופן מעשי, אנחנו מסבירים כמה בריא וכמה מוגזם. וכן כיו"ב.

וגם אם לא "מסכימים". הרי כתוב: "טובה פת חריבה ושלוה בה, מבית מלא זבחי ריב". קל וחומר שטוב בית מלא זבחי שמחה, מפת חריבה (רבע שקית במבה..) מלאת ריב..

אבל אומר לך שלענ"ד, חלק ממה שהאבא אוכל כך - זה גם מקבל "תאוצה" אולי ע"י תחושתו שאת מנסה "להגביל" אותו. הוא נלחם על "עצמאותו" ושמחת חייו גם דרך האוכל..

אני באמת חושב שיתכן שהוא מרגיש שאת "חונקת" אותו עם הגישה הזאת.

האמירה: "כי אני מאמינה בהסתפקות במועט -שתמיד חושבים על מה באמת צריך וכמה סביר ולשים גבולות ולחלוק עם השני ולחשוב גם על מחר" - 

כמו שהיא יכולה לבוא ממידות טובות, היא גם יכולה "לשגע" את הזולת..  צריך מאד להיזהר עם זה.

אם את תשדרי סימפטיה ל"מהלך" שלו, תשמחי בשמחתו. תשמחי בשמחת הילדים שיש להם אבא מפנק - חושבני שתראי אח"כ שבעצם הרבה פחות מסובך לבקש מידי פעם קצת "למתן" את מה שקונים להם, או לקבוע להם הרגלי אכילה.

ופשוט לא שמת לב?

אני ארגיע אותך שזה ממש לא בגללך,כניראה שכך הוא רגיל להרגע ולנחם את עצמו בלי שום קשר אליך...

האם הוא גדל בחסר כלכלי?

האם נמנעו ממנו ממתקים כילד?

האם הוא חווה טראומה שיתכן וגרמה לו לפתח הפרעות אכילה?

ושוב אדגיש אין לזה שום קשר אליך

כדאי שתעשה הפרדה בינו לבין הילדים ותאמרי לו שאת שמחה שהוא נהנה מהאוכל,שזה עושה לו טוב בלי להעיר על סוג,כמות או הוצאה כספית

תבקשי ממנו בינתים שישתדל לתת לילדים ממתקים במינון סביר

אספר לך שבעלי סובל מבעיה הפוכה,הוא רזה מאוד,כשהתחתנו עצמותיו ממש בלטו,היום הוא קצת יותר שמן אבל עדין מאוד מאוד רזה,למדתי לקבל את זה שאכילה זה לא הצד החזק שלו,שזה הגוף שלו וזהו

אולי לא היה ברור:

אני לא מתערבת לו ולא מחנכת אותו...

השפע בכל - כשהוא בעצמו מבשל...והוא זה שעושה קניות. 

הדאגה שלי היא בגלל שאני בבית עם הילדים ודואגת לתזונה שלהם ויודעת מה וכמה הם אכלו . והוא לא עושה חשבון. הכל על בסיס "בא לי".אני עצמי, אחרי שהתחתנו ,לפני כמה שנים עליתי בזינוק  של 20 קילו"ג!!!

אני מבשלת וקונה שונה ממנו.אבל הוא מעדיף את התחומים האלה שיהיו שלו.

כמו שאמרתי -מה יהיה עם הילדים? כשהם קטנים הם אחריי. כשגדלים-נפקחות העיניים...מה הם יספגו-את המידתיות או את הנהנתנות? איך מנהיגים את הבית ? 

מי קובע?

ויש גנטיקה של מחלות ששמירה תזונתית מאד עוזרת.

זה מה שהתכוונתי.

לשאלה מה ראיתי לפני החתונה? -ראיתי , אבל לא ידעתי איך זה לחיות עם זה.

אני עוד פעם אומרת- אני מכבדת אותו ולא השאלה על לשנות אותו. השאלה איך להרים את הבית ואיך להרגיל ילדים. 

וכן זה מרגיז שלילד לא נשאר אוכל. או שנונים לנו אוכל אחרי לידות והוא טורף הכל ואז צריך לבשל כשאין זמן וכח.

אין לנו מריבות על האוכל. אבל הדוגמה אישית וההנהגה שונה וסותרת.

הוא באמת נדיב ואוהב ואני מראה את זה לילדים בכל דבר.

המון דברים שמייחסים להשקעה שלי בחינוך-אני מודיעה שזה בא רק ממנו. הילדים מקבלים המון טוב ממנו. המון אהבה. המון אמונה. המון חום. המון שמחה. אנחנו ביחד!

ואני לא חונקת אותו במה שהוא מכין.

הפוך לגמרי.

לא יהיה תבשיל או תפריט שלי שהוא לא ישנה לו הכל או ישאיר בצד ולא יגע. הוא יוסיף תמיד משהו . יעשיר בשומנים. בסוכרים. 

אני אוהבת גם דברים טובים.

אני לא סגפנית מהודו. אני ממש נורמלית.אני מבשלת רגיל והוא יוצא מהרגיל ושמעתי כבר הערות מהמשפחה שלו בעצמו איך אני נותנת לו להחיות ככה.

האמא שלו עד היום דוחפת לו אוכל והוא מנקה את השולחן מכל השאריות כי חבל להכניס למקרר כזה קצת...

הוא אכלן טוב לב.

ואת דואגת שלילדים לא יהיו הרגלים נכונים בענין הזה.

אבל כל זמן שתגדירי "את מה הם יספגו - את המידתיות או את הנהנתנות", אז לדעתי קשה שיהיה סיכוי להגיע גם לצד שאת רוצה.

כי את - אחרי כל התשבחות הכנות - מגדירה, מידתיות מול נהנתנות. וזה אולי לא נכון. ילדים לא לוקחים ב"פינצטה". אולי הם יספגו את ה"מידותיות" של המידות הטובות שלו?  מן הסתם. וגם לא בטוח שזו "נהנתנות" בהגדרה הרגילה (אדם שמה שמענין אותו בחיים זה ליהנות, וזהו..), זה סוג של הרגלי אכילה שכנראה מוגזמים. יש אנשים כאלה.

אז מה שלכאורה נראה, זה שקודם כל, ממש מבפנים, תגידי לעצמך, לכל אחד יש חולשות וצדדים חזקים; ב"ה שה"חולשה" שלו זה באכילה והצד החזק בנדיבות - ולא ההיפך...

כשממש תהיי משוכנעת בזה - אז תשבו לשיחה, ותגידי לו את זה.  ואז - יש סיכוי שתוכלי לבקש שתעשו ביחס לילדים, איזה "אמצע".. כלומר: בהיות שבריא לאכול ארוחות סדירות, אז שיאכלו כך, למשל. ולא יחטפו כל הזמן בין-לבין.

אבל ביחס למה שהוא קונה להם בחנות, למשל, ענ"ד לא לעשות מזה ענין. "זכותו"..  את תנהגי איך שאת, הוא איך שהוא - אינך יכולה לאכוף עליו לשנות את ה"דוגמה האישית" שלו; יש להניח שהילדים עם הזמן יקלטו, שאבא הוא קצת "זללן" בצד התכונות הטובות שלו, ואמא אומרת כשאוכלים ליָדה שילדים לא להגזים, זה לא בריא כ"כ הרבה ממתקים..

ומן הסתם יקלטו גם מזה וגם מזה.  את תחנכי למידתיות, בצורה נעימה ומוסברת ולא קיצונית, והוא ממילא מראה נדיבות טבעית. יתחנכו משניכם.

ותשימי לב, שכמה שאת "לא מחנכת אותו" - את כן מסיימת את ההודעה באיך הוא "מנקה את השולחן" אצל אמא שלו. זה מפריע לך..  אפשר להבין - אבל קחי אותו כמו שהוא, בשמחה.

כך יש יותר סיכוי לדבר משהו לגבי הילדים, בגבולות סבירים.

כך נראה לענ"ד.

הבריאות היא רק מה'!! את חייבת לזכור את זה!

חמותי שתהיה בריאה גם ניסתה מאד להחיל אוכל בריא בבית, וחמי שיהיה בריא הולך וקונה לעצמו עוגות שמרים בסתר! ותנחשי למי בעלי דומה?

וב"ה הוא מלא, וגם בריא לגמרי!!

הקב"ה מנהל את העולם והגנטיקה, ואם את לא יכולה לעשות השתדלות בעניין הבריאות כי הוא מבשל, את יכול הלסמוך על הקב"ה. תתפללי אליו ותבקשי שישמור על הילדים שלך ויגדל אותם בבריאות.

אם זה אפשרי אפשר מדי פעם לזרוק הערה לגבי כך שהרבה שמן וסוכר זה לא בריא. ואפשר גם אם יש לו מוכנות לכך, לתת לו חומר קריאה/צפיה בעניין. אפשר גם להראות לו ברוח טובה איך אפשר לבשל אוכל טעים ובריא, אבל הכל ברוח מאד טובה ובכייף.

אבל שוב, הכל משמים! ויש אנשים רבים שאכלו מה שבא להם וחיו עד 120 בטוב ובנעימים, ויש אנשים ששמרו כל החיים ומתו ל"ע מסרטן בגיל צעיר.

אז, אני בעד אוכל בריא. מאד בעד אפילו. ב"ה אצלנו אני המבשלת ואני משתדלת מאד בעניין הזה. ועדיין אני יודעת שזאת השתדלות לא מעבר לזה ואת השאר יעשה ה'.

בכל מקרה אצלך זאת כפי הנראה לא ההשתדלות שלך, ולכן מה שנותר לך הוא רק להתפלל.

זה היה תפקידם של הוריו והם כניראה קצת קילקלו בנקודה זו ויצרו אצלו דפוסים לא בריאים שאמורים להשאר אצלם ולא לעבור איתו לבית שהקים,אדם אמור לחנך את עצמו ולהעמיד את צרכיהם ותזונתם של ילדיו בראש סדר העדיפויות שלו ולא להגיע למצב כמו שאת מתארת,קשה לקרוא לזה אהבה

למרות שאני ממש לא אוהבת שיהיה בבית חטיפים מכל סוג שהוא, השלמתי עם העובדה שבעלי צריך את זה בבית.

אבל פעם אחת, בעדינות, בקשתי ממנו שלילדות יקנה חטיפים מסוימים, שבעיני הם פחות מזיקים- ביגלה, דוריטוס טבעי, אפרורו טבעי וכד' (אחרי שעיינתי ברכיבים שלהם כמובן..). והוא קיבל את זה וכמעט תמיד עומד בזה.

וגם- בעלי הגיע לחתונה עם אפס ידע על תזונה בריאה. ולאט לאט עם הזמן, הוא נחשף לעוד דבר ועוד דבר. אני חושבת שלא נכון כמובן לעשות "שטיפת מוח" וביקורת על עניני בריאות, אבל כן ליצור מצבים שבהם מדברים על זה- לא עליו ומה שהוא אוכל אלא על מחקר שקראת, למשל...או על נושא מסוים. יכול להיות שהרבה מזה זה פשוט חוסר ידע, לא?

והאמת שזה לא הנקודה פה בעיני זה גם יכול לקרות בדברים אחרים.

שאכן על פי מחקרים מובילה למחלות, וזה גם בינינו לא נעים כשהולכים יחד בטח לאירוע,

אז הוא צריך לדעתי ללכת לטיפול

אני מניחה שגם המראה החיצוני שלו לא משהו, אם הוא אוכל כל כך הרבה,

הוא צריך להבין קודם כל את עצמו,

למה אוכל כל כך הרבה,

האם זה ממקום של פיצוי?

או לא יודע לדחות סיפוקים?

וזה תפקידו של הפסיכולוג,

וכך יוקל לך.

טיפול זה תמיד טוב,

שם הוא גם ילמד להתחשב בצרכייך

איך לוקחים גבר לטיפול??????

זו כבר שאלת השאלות עליה אין לי תשובה!

יש בעיה של סוכרת ולב במשפחה שלו. אז רצוי להיזהר.

אני שומרת בגלל הגנטיקה שלנו. 

אני גם אוהבת עוגות וממתקים. אבל בגבול ומותר לעבוד קצת על היצר והאכילה -לא כדיאטה אופנתית, אלא מתי ואיך יהודי אוכל? יש כח בחירה.

וכשפתחתי את השירשור, התכוונתי לא רק לתוכן של האוכל והכמות. רציתי להזכיר נימוסי שולחן והרגלים אחרים-אכילה מהסיר, חטיפה בעמידה, אכילה בהליכה ברחבי הבית, ליכלוך של ספרים, שימוש במגבות כמו במפיות, נגיעה בידיים דביקות ומשומנות בכל.

לדעתי הכל דוגמה אישית של ההורים.

אחרכך זה בחירה אישית של כל אחד אם להיות גס או עדין, נקי או מלוכלך, 

ובטח שזה משפיע על הזוגיות עצמה.

אבל היה חשוב לשמוע מה עובר לילדים. ובאמת מצאתי פה כמה כיוונים. למשל - "איזו נחמה" - תודה על הסיפור האישי ועל ההכוונה לתפילה - כי מי חושב להתפלל על זה? ישר רצים לשלוט במצב.

גם האנונימית האחרת- ממש תודה על הטיפים. עצות מעשיות ממש טובות. 

אמנית יצירתית- הוא ממש ממש לא ילך לטיפול. אין מצב! הוא מפצה את עצמו בהחלט ושמתי לב - מתי אנחנו נותנים ממתקים לילדים? -כשאנחנו צריכים משהו. בהתחלה נתתי לילדים רק פירות. כארוחה. לפי הרעב. אחר כך הסבתותו והאבא התחילו עם מתוקים ואחר כך הילדים התרגלו לבקש "משהו"...

אחרכך אני נכנעתי ולא הייתי פנויה עם תינוקות אז היה לי קל לדחוף "משהו" רק שיהיה שקט.

אבל אני רוצה לחזור לדרך הישרה ולפעול בשיקול דעת ואחריות.

ארץ- את מאד חמודה ותודה לך על דברייך שלך.

אני מאמינה  מאוד שהכל מתחיל מהחינוך בבית

ראשית, את עצמך כותבת בסוף שכאשר היית עם תינוקות - היה לך קל "לדחוף" משהו כדי שיהיה שקט, וכעת את רוצה לחזור לדרך אחרת.

אז אינך יכולה להתנהל בבית כאילו את "לבד"..  כשרוצה "שקט", אז כך - כשרוצה בחזרה, אז כך..  מבחינתך זה כמובן לגיטימי, אבל גם לאיש יש את העניינים שלו, מקבילים ל"שקט" שרצית. דברים כאלה באים רק מתוך כבוד ודיבור.

כל זמן שתתייחסי "גס או עדין" - אין לך כל סיכוי עם זה לדעתי. הסגנון הזה, במחילה, "גס" יותר מצורות האכילה שתיארת..

זה נראה פשוט כאילו עיקר ההסתכלות היא לפי מה שאת רואה על עצמך.. לא רק בנושא ה"תקופות" כנ"ל, אלא גם בעצם הענין: "אני גם אוהבת עוגות וממתקים אבל בגבול".. היכן הגבול? זה לפי מה שאת חשה. אני מניח שאם הגבול שלו היה פחות משלך - היית מרגישה שזה "חונק" מידי...

חיים בשניים. צריך להתרגל.

"חטיפה בעמידה, אכילה בהליכה, שימוש במגבות"... מבקש את סליחתך - אבל את חייבת לדעתי להבין שהבעל זה לא ילד קטן. הדברים הללו אינם "פשעים" חמורים כל-כך. אם היה מדובר רק על הילדים, כמובן זכותך לחנך לכך. זה יפה. כשמדובר בבעל - זה קרוב להתעמרות. את עלולה לקלקל דברים חשובים בהרבה בשם איסטניסות שאצל אחרים/אחרות לא היתה מורגשת כמעט. היו "עוברים על זה".  הרי לפי דברייך לפני כן, לא מדובר על אדם "גס" בכל הליכותיו, לא מתחשב, אלא ספציפית מתנהל כך בהרגלי אכילתו. 

"מתי ואיך יהודי אוכל" - יהודי לא רק "אוכל".. יהודי גם עובד על עין טובה, על סדרי עדיפויות וכו'. "לעבוד קצת על היצר" - גם להעיר זה סוג של "יצר"..

את צריכה לדעתי להרפות לחלוטין מהנושא הזה. כן לחנך את הילדים להרגלי שולחן בין שאר הדברים, ולא לחנך את הבעל. 

רק אח"כ תוכלי לדבר על זה איתו. ואז גם יש סיכוי טוב שבעניינים מסויימים, בלי להקצין, הוא יסכים "ללכת איתך" לטובת הדוגמה לילדים, בלי להעיר עליו אישית.

וכמו שכתבת "ובטח שזה משפיע על הזוגיות".. כלומר: את נותנת לנושא שהוא שולי יחסית לקלקל את העיקר. פוטנציאל להרוס לילדים יותר ממה שכל "אכילה בעמידה" יכולה להרוס.. זה  ממש יצר הרע, לדעתי.

אז אני יודע שהדברים שלי לא נשמעים "חמודים".. אבל נכתבים לגמרי לטובתכם.

יש לך בעל חמוד, מקסים, נפלא!!

אז פה ןשם הוא מנשנש יותר מדי... לא סוף העולם,

אל תתרגשי.

דברי איתו על זה פעם אחת ותבקשי שינסה לשים לב למען חינוך הילדים.

מעבר לזה, את יכולה לדאוג שיהיו נשנושים יותר בריאים בבית, כאלה שכיף לאכול (לא יודעת.. אולי גמבות, אולי אגןזים, תמרים???)

תקשיבי, כנראה שהזוגיות שלך היא דבש אם אלו הדברים שעליהם את מתלוננת.

יש אנשים שאוכלים יותר, זה לאו דווקא מעיד על צורך פסיכולוגי או בעיית הורמונים..

פשוט אוכלים יותר.

אני למשל משוגעת על נשנושים, אבל בגלל שאני רזה אף אחד לא מעיר לי...

שטויות, אל תעשי עניין.

תהני מהחיים, מבעלך ומהילדים ותתפללי שאלו יהיו הצרות שלך

אלא שהוא סובל מהפרעת אכילה שמעוורת את עיניו לצרכי ילדיו

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....