טוב, אני ממש לא נשואה טריה, אבל אולי תוכלו לעזור לי... (ובדרך תקבלו הצצה איך זה נראה מהצד השני של המתרס)
אני נשואה מעל 20 שנים, וכל השנים הבטחתי לעצמי (לאור החוויות שעברתי...) שכאשר ילדי יתחתנו אהיה חותנת טובה.
אהיה "המבוגר האחראי", אסתכל בעניין טובה על חתני וכלותי, אקבל אותם בשמחה ובאהבה, ולא משנה מי הם יהיו וכיצד יתנהגו.
אז זהו... שהחלטות לחוד וביצוע לחוד.
לפני כשנתיים ביתי התחתנה עם בחור נחמד וחביב ויש להם ילדה מתוקה. הבעיה היא שהרמה השיכלית שלו הרבה הרבה פחות משל ביתי.
ניסיתי להכחיש את זה הרבה זמן, אבל זו האמת.
המשפחה שהוא מגיע ממנה, בעייתית בלשון המעטה. כשאנחנו פוגשים במקרה מישהו מהשכונה שבה הם גרים, ואנחנו מספרים שהמחותנים שלנו הם משפחת X , אנחנו מקבלים מבטי תדהמה ושתיקה. אף פעם לא מילים טובות על המשפחה.
ביתי התחתנה בגיל צעיר, והוא היה אחד הבחורים הראשונים שיצאה איתו. במלוא האובייקטיביות האפשרית (בכל זאת אני האמא
)-
ביתי היא ילדה מוצלחת מאוד בכל הפרמטרים. (מידות, חוכמה, יופי, בטחון עצמי, חברתיות) ואנחנו חושבים שהיתה יכולה למצוא מישהו הרבה יותר ברמה שלה.
ואנחנו (אני ובעלי, במיוחד אני) אוכלים כל יום את הלב, איך לא מנענו ממנה להתחתן איתו. איך נרדמנו בשמירה, איך לא בדקנו כמו שצריך.
ביתי נראית שמחה בחיי הנישואים שלה, אבל אנחנו פשוט לא מבינים מה היא עושה איתו??? האם היא באמת שמחה איתו או שהיא מנסה לשכנע אותנו ואותה שלא עשתה טעות פטאלית?
אין ספק שמבחינה ריגשית הוא טוב אליה ונותן לה את החיזוקים שהיא צריכה, אבל בכל זאת מאוד מאוד קשה לנו.
ביחס שלנו אל החתן אנחנו מאוד חיוביים, אוהבים ומפרגנים. מאוד משתדלים לא להראות מה אנחנו באמת חשים.
אבל ביננו לבין עצמינו- קשה לנו מאוד עצם העניין, וגם אנחנו חוששים שההרגשות האמיתיות שלנו יתגלו כלפי חוץ, ונפגע חלילה בזוגיות שלהם.
אנחנו אומרים לעצמינו שזה הנסיון שהקב"ה זימן לנו, הוא מנהל את העולם וזה מה שהיה צריך לקרות, זה הזמן לעבוד על עצמינו, להיות יותר ענווים, להבין שהילדים המדהימים שקיבלנו הם חסד מהקב"ה ולא בזכותינו- אבל עדיין קשה.
בצעירותי אף פעם לא הבנתי הורים שהתנגדו לבני זוג שהביאו ילדיהם, וכעסתי עליהם על ההתנהגות שלהם, היום אני אוכלת את עצמי שלא התנהגתי כמותם. כנראה מה שרואים משם לא רואים מכאן...
אודה לתובנותיכם.