מציק לה? אז מזיזים אותו ואומרים - "לא למשוך"

איך בדיוק מכה תעזור כאן?

|בורחת מהר לפני שהשירשורפלצת יתחיל... : ) |

אבל אני לפעמים מדברת 5 פעמים את אותו משפט והוא לא מקשיב,

מה עושים? בן שנה וחצי,

למשל, הוא יודע שלא מושכים בשיער, הוא יודע שאני לא מרשה לפתוח דלתות של ארונות בבית,

ובכ"ז מה עושים?

לוותר לו?

יאלה שיבלגן את הבית, שיציק לאחותו, שימשוך לי גם בשיער....

????

תודה

דלתות - קושרים נועלים וכו'. ובאופן כללי דואגים לסביבה סבירה לילדים.

מושך בשיער- מזיזים למקום אחר.

מפריע למישהו - מרימים אותו ומזיזים לאיפה שכן אפשר להיות.

אם אין ברירה שמים קצת בלול.

וזוכרים ששנה וחצי זה תינוק. נכון שהוא יכול להבין הוראות פשוטות וברורות אבל לדעתי זה לא גיל של "לא מקשיב"

אז אל תדברי 5 פעמים... 

תחייכי ממנו.

לפתוח דלתות של ארונות זה ממש מענין, מלמד.. עולם שלם..

אז או שתנעלי - או שיפתח.. אוח"כ תסדרי. כמובן, אם את אומרת שלא, אז מתרגל לא לשמוע את ה"לא". אז עדיף לחסוך ב"לא".

מה זה "יודע"?... שמע..

להמעיט באיסורים בשלב הזה, להסתכל על זה בתור למידה שלו את המציאות. הכל חיובי ובחיוך.

כשצריך "להזיז" ממשהו, אז כמו שכבר כתבו.. או "טכנית", או לעורר רגש חיובי כנגד, בעדינות.

הוא לא מבין מה זה "כואב" לך בדיוק. הוא רואה שיש פה "משהו". וכשאת אומרת די, זה חלק מהמשחק המענין. בערך כמו ללחוץ על בובה שמשמיעה קולות...

מה שאפשר לנסות, זה לא להגיב ישירות על ה"הרבצה"; אז זה לא יענין. במקום זה, לקחת לו את היד ולהגיד: תעשה לאמא "טובה". כשהוא יראה את התגובה הסמפטית על הליטוף שלו - יש סיכוי שזה יתפוס את מקום המשחק הקודם.

ו"לשחק" איתו בזה, לא רק בתגובה לנסיון הרבצה.

ולהוסיף עוד דברים שהוא מראה איפה הם (אף, אוזן וכו'). "תעסוקה חליפית".

וילד בן שנה וחצי שמושך בשערות,

אז מפסיקים את זה ע"י שחרור היד בעדינות, עוצרים את זה, ואומרים לו זה: כואב לה. תעשה "טובה"..

ומעסיקים במשחק חיובי ביניהם.

גיל שנה וחצי זה עוד לא "גיל חינוך".

וככלל, נכון שיש אופציה של מכה קטנה על היד במקרי קיצון (גדול יותר שנותן סתירה לאמא..), כ"מראה" מיידית. אבל ככלל, מבט ואמירה מספיק. חבל לחפש "מתי מותר" להכות.. יותר טוב לחפש איך מחנכים בלי זה. לגמרי לא קשה..

ענ"ד.

אומרים אל תעשה ככה 

אל תעשה - לרוב זה עוזר ..

במקרה שלא - נותנים פליק קטן ביד בדר"כ זה עוזר 

לא פליק ולא מקצתיה.

מזיק לדעתי, - גם אם לא רואים את זה עכשיו.

ממתי "מפליקים" לתינוק?.. 

הוא צריך להתרגל לפתיחות- לא ל"הירתעות".

כל דבר בזמנו.

[וגם להגיד יותר מידי "אל תעשה" ב"טון", צריך להימנע]

יש לי יסורי מצפון...

אני אנסה לשנות את הגישה בעז"ה...

[וגם הם בלי "פליקים"..  הסברנו באופן חיובי...]

אבל הוא צריך לדעת שיש גבולות 

בגיל כזה הוא מבין - אני רואה זאת על ביתי 

על ביתך..

הנחתי שמזה הניסיון.

ולכן הערתי, שזה שנראה לך "מבין", יש לו עוד השלכות.

זה לא שווה את המחיר. 

החינוך של האישיות הוא ב"רבדים".

אם ברובד המוקדם הזה, העדין כ"כ, אתה מכניס משהו כזה שיוצר תחושת "הירתעות" - אז אצל הילדה זה לא נתפס "פרופורציונאלי".. זה יוצר מקדם-חשש. אין בכך כל ענין. קודם כל, הפתיחות והשמחה בעולם. על גבי ביסוס הדבר הזה, בלי "לעקור" אותו, מגיע גם שלב של סייגים.

לפי חכמים, בגיל כזה אפילו לא צריך עדיין "לאפרושי מאיסורא". רק לא להאכיל איסור בידיים.

רואים שיש מדרגות בחינוך.

ולפעמים בשלב מאוחר יותר - אנחנו רואים את ה"התמרדות" נגד תחושת ה"פחד" הסמוי ש"רכש" בגיל מוקדם, או ההיפך - שהוא אכן "חושש" מידי.

זה עוד לא כ"כ גיל של "גבולות". ואת הגבולות - הוא לומד בעיקר מהמציאות. נתקל בארון - גבול. לא מצליח לטפס - גבול. אח"כ זה עובר למישור התודעתי. העיקר - הפגישה החיובית, הבלתי-אמצעית, המסקרנת והמשמחת עם העולם והסביבה. חינוך לנעימות וטוב ושמחה - ע"י נעימות טוב ושמחה. והתחלה של הרגלִים.

ואת הקצת שכן צריך - אז זה בעדינות. כמו למשל בדוגמה שמושך בשערות. גם זה חלק מהלימוד מבחינתו - אחרי שתופס שזה לא "סטנדרטי" - מה קורה? איך יגיבו. אז אמירה ברורה ורגועה לגמרי: לא, אנחנו לא נותנים מכה. ולהעביר את זה בנחמדות ל"תעשה טובה", מלמד מה כן ומה לא, באופן המתאים.

מגיל 3 זה בסדר? מכה קטנה על היד?

או שגם אז זה גורם לנזק ח"ו?

ואני מכירה הורים ששמים את הילד בן שנה וחצי ב"עונש" מה אתה חושב על זה?

לענ"ד, צריך לראות את הילד. כל ילד - עולם מלא. צריך "לחוש" אותו.

וכמובן, לא צריך "לשאוף" להגיע ל"זכות" הזו , לתת מכה.. אלא שלעיתים, באופן שאינו כואב ובצירוף מילים בדיבור שמתאים לילדים קטנים, אז ילד תופס את זה כאיזה "סימן" שזה לא..

אבל האמת, שכשהורים טיפה יותר מנוסים - הם פשוט לא צריכים את זה.  השאלה היא, איך אנחנו מגדלים את "ילדי הסטאז' ".. בצורה כזו שגם יתחנכו וגם לא נגזים ב"אמצעי חינוך" (אבל יש בהם הרבה יתרון, כי ההשקעה בחשיבה החינוכית לגביהם היא גדולה, וזה מועיל גם לאח"כ).

ולשים ילד בן שנה וחצי ב"עונש" - לענ"ד זה נורא ואיום..  ילד בן שנה וחצי צריך לחבק.

תוכל להרחיב לגבי הנושא הזה? ואיך מחנכים ברבדים?

מעניין אותי לשמוע על השלבים השונים בחינוך- מה לצפות מילד בכל גיל ומה לא, איך לחנך בכל גיל, איך לחנך להבדלים (היא גדולה אז היא יכולה ואת לא כי את קטנה, ולהיפך).

תודה.

אבל זו צריכה להיות תשובה ארוכה ומפורטת,

וגם חוששני מהאחריות על "כללים" כאלו,

גם מקוצר דעת הכותב.. וגם מחשש שיקחו כללים ב"דוגמטיות" במקום להפעיל שכל ישר ולראות כל ילד בפני עצמו.

אז אולי עדיף להעלות עניינים ספציפים, בגילאים ספציפיים, כשצריך.

איתך הסליחה.

[אם כי, את העיקרון שכתבתי לעיל - דומני שאפשר לפתח..]

קודם כל בשום גיל זה לא עוזר! (מה גם שאסור עפ"י חוק...), ושנית, לחשוב על לתת מכה לילד בן שנה וחצי?! הוא תינוק!

לאן הגענו?? שאלת איך מחנכים בגיל כזה? לא מחנכים זהו לא גיל חינוך כלל וכלל, אפשר לנסות לעצב התנהגות אבל לחנך יהיה קשה בגיל כל כך קטן. ממליצה לקרוא את ספריו של הרב אבינר חינוך באהבה יש כרך לגיל הרך.

את/ה לא קיבלת מכות מהורייך?

לדעתי אפילו פליק קטן זה איבוד שליטה ולא מחנך לשום דבר...

הדבר היחידי שזה מחנך שלמי שגדול מותר להרביץ לקטנים כדי לחנך...

אני כל הזמן מלמדת אותם שאלימות היא לא דרך תקשורת בשום מצב ולכן חייבת לממש זאת בעצמי....

גיל שנה וחצי זה עוד גיל קטן מאד שהוא מנסה לחקור את העולם ולהבין יחסי גומלין ותקשורת.

לגבי ארונות- לדאוג שלא יהיו דברים מסוכנים (חומרי ניקוי, כלי זכוכית וכו'...) ולקנות סוגרים לארונות שלא רוצים לפתוח או לאפשר!! (לי תמיד בגיל הזה יש ארון אחד במטבח עם כלי פלסטיק שאני מאפשרת לפתוח לשחק כשאני מבשלת ובסוף כחלק מהמשחק יושבת ומחזירה איתו את הכל חזרה לארון....)

לגבי משיכה בשער, סריטות, נשיכות וכו'...- אני ראיתי שזה נובע  הרבה פעמים מנסיון תקשורת,

לכן לתת מכה כתגובה בעצם מקבל תוצאה הפוכה- הילד מבין שזוהי אכן דרך תקשורת.

אני בדרך כלל מרחיקה ואומרת: "זה לא נעים/ כואב. התכוונת להגיד שאתה אוהב אותי? בוא נלטף ביחד..." וכו'.

בגיל מעט יותר גדול כבר אפשר "לכעוס" יותר, אבל כל פעם לתת תקשורת חלופית...

להתיפיף יותר מידי גם לא מותר 

חוסך שבטו שונא בנו וכו' 

כי יש לפעמים שאני נותת לו מכה קטנה על היד,

אבל באמת לא חזקה בכלל, לפעמים אני שמה את היד שלי על היד שלו, ובעצם נותת את המכה לעצמי,

והוא חושב שזה היה לו, זה רק לשם החינוך,

ולכן שאלתי אם בגיל שנה וחצי זה נראה לכם בסדר לעשות את זה?

אבל לפי רוב התגובות זה לא מקובל..

אז מה עושים?

הוא באמת שובב ואי אפשר לתקוע אותו כל היום בלול, כי אז הוא בוכה, ואני לא מעוניינת שהו יבכה..

כי הוא עושה דברים מסוכנים?

כי את לא פנויה להשגיח עליו חלק מהזמן/כל הזמן?

סיבה אחרת?

גם לא כתבת אם הוא נמצא במסגרת כלשהי בבוקר/צהריים, או בבית כל היום.

בכל אופן, רצוי לאפשר לו "מרחב מוגן" שבו הוא יכול לפעול כאוות נפשו, תחת השגחתך.

בתי גדולה מבנך בכמה חודשים אז אני זוכרת ורואה כמה שובבים הם יכולים להיות, אז אני פשוט משגיחה. ברור שיש דברים שאני לא מרשה (טבילת ידיים באסלה ומציצתן וכד' ), אבל רוב הדברים כן מותרים.

כתבת שהוא "חושב שזה היה לו"

אני חושבת שאת מייחסת מחשבות מסובכות מדי לבן שנה וחצי.

הוא יכול להבין שמשהו לא נעים או כן נעים,

הוא יכול להבין טון תקיף בקשר למשהו,

יכול להבין שעכשיו אמא מאפשרת לעשות מה שהוא עושה,

או לא מאפשרת כי היא מזיזה אותו,

אבל לחשוב שזה היה מיועד לו או למישהו אחר זה יותר מדי מורכב.

כמו שאת נותנת את המכה הזאת את יכולה באותה מידה לומר בקול קצת אסרטיבי "לא לגעת" או משהו דומה.

ובאותו הזמן כדאי לתת אלטרנטיבה אחרת. להוציא משהו מעניין אחר לקחת אותו לחדר אחר שכן אפשר לטפס ולגעת שם וכו'.

את תראי שעוד חצי שנה-שנה כשהוא יגדל פתאום הגיל הזה שיש עכשיו יראה לך ממש פיצפון מבחינת הבנה. 

את אמא טובה. לא צריך "מלא יסורי מצפון"...

שאלת משהו עקרוני, אמרו כיוון..

[ובאמת על היד שלך - זה לא כמו על שלו. אבל יכולת ה"הבנה" קטנה. עדיף לדעתי כמו שהציעו פה]

ככה זה. כן יש באלגן..

אני מעבירה אותה למקום אחר אם היא עושה נזק גם 10 פעמים וזה לרוב עוזר. בגיל הזה עובדים בעיקר עם הסחות דעת..

קחי אותו למקום אחר ותעשו ביחד משהו טוב.

הם עוד לא מכעיסים בכוונה פשוט משעמם לו.

תלמדי להעסיק אותו בדברים מותרים.

ש"חוסך שבטו שונא בנו" - לא נאמר על הגיל הזה.

כך גם לפי המשך הפסוק.

ואפילו עם "הקדמה" לפני כן, ו"סיכום" אחריֵ, כמו שהציע אלעד - לא שייך לחלוטין לגיל הזה (בלי להתייחס כלל להגדרות של "מכות", "חוק" וכו'..).

את גם מנסה להקשיב או רק לתקוף?

אני כשלעצמי סבור שאם ההורה עושה מעשה שכזה (לא "להכות" ולא "להרביץ", תרגעו) מתוך כוונה חינוכית וללא שמץ כעס,

וגם מבהיר את זה לפני ואחרי המעשה- זו פעולת עונשין קלאסית ולא אלימות.

והיא נכונה גם בגיל שנה וחצי, תלוי בילד.

מסיבות השמורות עימי אפילו בכך אינני נוקט, אבל ככלל- לא בגלל שזה לא מקובל או אסור מצד החוק.

כתבתי שמעשה קיצוני שכזה חייב להעשות מתוך שליטה מלאה של ההורה,

אחרת הוא באמת פסול ולא חינוכי.

ומה שאני אינני נוהג כך- זה מסיבות חיצוניות לחלוטין,

שאינן קשורות לדיון הזה.

אני חושב שאין לזה מקום בימינו העידן שלנו רווי גירויים שליליים לילדים

ומכות לצורך חינוך רק עושות נזק ופגם בנפשו של הילד ורישומן ניכר לאורך ימים ושנים

להמעיט להמעיט להמעיט ושוב להמעיט!!!!!!!!!!!!!!!!!!

היום יש להגביר את העבודה מאהבה על פני אחותה הבכורה היראה 

מכיון שאני יכולה לוותר עליה. בלי בעיה.

אני פשוט שואלת מה נכון לעשות?

אבל נתתם לי כיוונים שונים, היום למשל, הלכתי ממש רק על חיזוק החיובי,

אני חושבת שזה עזר ב"ה,

למשל אמרתי לו כשהוא משך בשיער:"לא, זה כואב לה, תעשה לה טובה"

הוא עשה טובה לאחותו וכל המשפחה זכתה ב'טובה',

זה היה ממש מתוק!

זה מה שחשבת לנכון. הכל אפשר לשנות.

אצלי ילדה בגיל 3 - עדיין פשוט לא מבינה את עניין העונשים (בכלל, אז מכות בטח שלא)

מה שכתבו בספרים של הרב אבינר - הוא מאוד החלטי בעניין הזה. אאל"ט כותב לא להעניש ב כ ל ל  עד גיל 3. כי מבחינת יכולת ההבנה של הילד - הוא עדיין לא יודע לקשר בין המעשה שלו לעונש. מבחינתו -  המכה, או העונש, פשוט אומר שלא אוהבים אותו, לא שכועסים עליו בגלל X ובטח שלא - שרוצים ללמד אותו איך להתנהג.

עונש תמיד צריך - לבוא מתוך שליטה עצמית (שזה לי הכי קשה), ולהיות ברור לילד מבחינת קשר של סיבה-תוצאה. לכל ילד יכול להתאים סגנון "הטלת משמעת" שונה.

אני ראיתי השבוע ילדונת קטנטנה מרימה, בתור משחק, את אחיה התינוק. היא עשתה את זה שוב ושוב, לדעתי בכוונה. אני כן הייתי נותנת שם מכה, כי זו ממש סכנת חיים וצריך להבהיר לילדה "קו אדום". כמובן, אם שום הבהרה אחרת לא עובדת.

וילד בן שנה וחצי - הכי פשוט לדעתי להרים ולהרחיק מאיזור ה"חטא", תוך כדי אמירה ברורה "אסור!" או "לא!" - מספיק מובן לילד. ובלי טון של כעס, אם אפשר. שהוא יבין בצורה הכי פשוטה, שאם הוא עושה את המעשה המסוים הוא לא יכול להיות באותו מקום. לא כעונש אלא כתוצאה. תמיד עונש=תוצאה (למשל - השתוללת יותר מדי, אני רואה שאתה לא רגוע וחושבת שאתה צריך להרגע בחדר ולחזור כשתהיה רגוע).

ואמרתי לו: כל הכבוד! יופי!

ככה עושים טובה.. ועשיתי גם לו טובה.

יותר מכך זו פעם ראשונה שהוא הצביע על השיער של אחותו, וסימן עם היד: "נונונו"

הוא הבין שזה אסור ב"ה!

ממש עזרתם לי...

לא יודע להגדיר מתי בדיוק, באיזה גיל.... כל אמא וודאי מזהה את המצב.

למכה יש יתרון - מסר ברור , חד , כואב לזמן קצר בלבד,  משאיר רושם לעתיד לזמן רב.  

תפקיד המכה לעזור לילד לעצור ולהתגבר על היצר הרע הדוחף אותו להתנהגות שלילית זו או אחרת.

כמובן,  עדיף לפתור בעיות בחיזוקים חיוביים אך לא תמיד זה מועיל. ואכן  יש ילדים שמספיק להם גערה או מבט מזהיר.

אך יש ילדים שזקוקים  למכה  "מאפסת"  ובדרך כלל המסר עובר ומונע  התגלגלות עם הבעיה זמן רב עם עונשים ארוכי טווח שלא תמיד מרתיעים.

דרך אגב - גם בתורה יש מושג של מלקות (וכשנחזור למדינה על פי הלכה מסתבר שדין זה יחזור כפשוטו) - גם שם אין נקמנות/אלימות ,  אלא כפרה אך גם הרתעה לעתיד שנותנת לאדם כוח להתגבר על יצר הרע שאולי ינסה לדחוף אותו שוב לעבירה.

מי שעוסק בחינוך בפועל  (ולא רק בתאוריה) יודע שבדורנו יש המון ילדים שכבר בגיל הרך בעלי חוצפה וחסרי גבולות לגמרי,  יכול להיות שאחד הגורמים לכך  שההורים חוששים להפעיל את העונש המחנך הנהוג מזה דורות והוא -  מכה מרתיעה ומחנכת.  נכון, בזמנים עברו היו שהגזימו  והכו לעיתים באכזריות אלימה,  יש שחושבים שהתיקון  ללכת לקצה השני ולא להכות בכלל (כמו שרבים מהמגיבים פשוט מזדעזעים). לע"ד זו טעות גדולה, התיקון לכך   שתהא מכה ברחמים (לאחר מכן פיוס),  אך המכה לעיתים נדרשת.

אני כן חושבת שלמכה (לא בגיל הזה. ממש לא) יש מקום.

לא "מכות" שאמא מרביצה לילדיה בתוך עצבים אלא מכה בתור העונש הכי חמור שיש, בדרגות העונשים או ההרתעות. זה קצת כמו שלישראל יש פצצת אטום אבל סביר שאף פעם לא תשתמש בו, כי זה בעיקר לצורך הרתעה. לדעתי ילד כן צריך לדעת שיש גם מכה בסולם התגובות של ההורים שלו. לא עם חגורה ח"ו או משהו דומה, לא בעצבים ולא מכאיב. 

בוודאי שאם ילד על סף סכנה אין ספק שצריך להשתמש במכה כדי למנוע ממנו סיכון וכדי ללמד אותו להבא.

ואני יודעת על שתי הפרטיות שלי, שלאחת מכה עושה ממש רע, והיא גם לעיתים מאוד מאוד רחוקות עושה דברים שמביאים אותי לתת לה מכה. ולשניה- לפעמים מכה קטנה מאפסת אותה מאוד, אם המכה אכן במקום.

נא לא לסקול אותי, תודה....

המצב הזה  שצריך להתנצל על הבעת דעה כזו  - מזעזע.

כמה פשוט ונורמאלי להבין שהעולם שה' ברא  מתקיים על אהבה ויראה (והיה אם שמוע תשמעו  ....  לאהבה ... השמרו לכם פן יפתה לבבכם... וחרה אף  ה'  בכם... ). כך ה' ברא את עולמו.  היום יש חכמים יותר  מריבונו של עולם  וחושבים שהכל רק באהבה.  זו לע"ד  טעות -  צריך לבנות אהבה  וצריך לבנות גם את היראה (מתוך אהבה)!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

מאיזה גיל ? -  הכול תלוי בילד!  מתי יכול להבין  ולהפנים את העונש!

אף אחד לא ביקש אותה "להתנצל"..  פותחת השרשור ביקשה דעת אנשים - והביעו אותה.

ב. בוודאי שיש בעולם אהבה ויראה. וגם במשפחה יש גם אהבה וגם יראת כבוד להורים [ויראה בריאה אינה צריכה "מכה" כדי להשיגה].

ג. רבש"ע הדריך אותנו ללכת גם לפי הדרכת חכמי תושבע"פ. ושם מפורש שבגיל כה רך, אין ילד "מפנים את העונש" - ואפילו אין מפרישים אותו מאיסור.

אדרבה, מי שאכן, כפי שציינת, עוסק בחינוך "לא רק בתיאוריה" ומגדל ילדים קטנים ועוסק בחינוכם - רואה בעליל שזה כלל לא שייך בגיל רך מאד. רק מזיק.

ומעבר לכך, כללית, גם בעניינים אחרים בתושבע"פ מתחשבים ב"שינויי הטבעים" למשל.  וכיום אכן זו הדעה הרווחת גם בין חכמי תורה שמצויים בחינוך, שצריך להגביר את הצד של האהבה והחיוב, בלי לשלול צדדים נוספים הנצרכים.

למשל, הרב וולבה זצ"ל, כותב בספרו "בנין וזריעה בחינוך" שאם בזמן הגמרא "אביו מגלגל עימו בדברים" עד גיל 12, היום זה יכול להיות גם עד גיל 18..

ומביא שם מהמשגיח הנודע ר' אליה לופיאן זצ"ל, שהיו לו עשרה בנים שכולם גדלו תלמידי חכמים, ואמר שהוא מצטער על כל מכה שנתן להם...

"הלכה למעשה" זה לא רק מפסוקים.

וזה שיש לפעמים ילדים בגיל הרך בעלי חוצפה, כפי שציינת, יכול לנבוע מכמה סיבות. לעיתים מפינוק ללא גדרים מקבילים; לעיתים דווקא מחינוך "תוקפני", לעיתים מהשפעות סביבתיות. זה לא בגלל שלא "היכו" אותם.. ובוודאי שלא בגיל הרך-מאד שדובר עליו כאן. חס ושלום.

ככלל, אמר הרצי"ה, חינוך צריך הרבה סבלנות. וכלל, להרבות בחיוב ולמעט בשלילה.

יש אצל ת"ח  הדרכות שונות, גם אצלנו  ובוודאי בציבור החרדי.  

אני שמעתי בשיעור אצל אחד מגדולי רבותינו (של הציבור הדתי לאומי) שהתיר אפילו לגננת ולמורה לתת מכה קטנה לבנו עם זה נצרך  (בזה רצה להביע גם את האמון שרכש לצוות חינוכי).  אין הדרכה של כל גדולי ישראל שאין לתת מכה בגיל הרך  (ואני נזהר מלומר גיל ברור כי מה מאוד משתנה)  וחבל על הנסיון להקרין זאת שוב ושוב.

מי שנותן מכה לבנו כשצריך הוא נורמאלי ולא פושע!!!!!!!!!!!!!!! למרות שהתרבות החילונית הפכה אותו לכזה.

בחז"ל  זה נמצא המון  למרות שיש מנסים היום לתת פשטים אחרים או טוענים שהשתנו הטבעיים. לא כל ת"ח  מסכימים לפשטים המתחדשים הללו. נקודה.  למרות חלק מהמגיבים המזדעזעים.

ברור שעיקר החינוך  אהבה!!!!!!!!!!!!! אלא כשצריך, מכה צריכה להיות ברחמנות,  ברור שמכה צריכה להנתן פעם  ב...  ולא עונש יום יומי.  

יש משפט  שחכמים למדו,  "כל  קיצוניות צריכה בדיקה".  לע"ד אצל חלק גדול מהילדים חסרי הגבולות  - השורש הוא בית בלי גבולות ,  שגדלים אצל הורים מבולבלים  שכנראה הפחידו אותם מלחנך בדיוק כמו חלק מהכותבים פה.

 לא כל מכה היא השפלה, ילד הוא לא מבוגר כמו שרבים מדמיינים  על פי שיטות חינוכיות המתחדשות.  (זה כבר נושא אחר להרחבה).

 מהגדרת גילאים אני שוב נזהר כי זה מאוד תלוי בילד,  בנפשו, בהתבגרותו! 

כל מה שכתבת -באופן כללי - נכון (ואגב, לא כתבתי שכל "מכה" היא השפלה.. אע"פ שבאמת - מתוך ניסיון רב - בבית זה דבר שלבעלי ניסיון כמעט שלא יהיה נצרך, אם בכלל).

וכבר כתבתי כאן בעבר נגד הניסיון להציג מכה שניתנה ע"י מחנך/הורה ב"אופן המתאים" ובמקרה ה"נצרך", כאילו זו "אלימות".

ואעפ"כ יש שני דברים: האחד, שבד"כ באמת זו לא דרך נכונה. ואכן היום זה לא מתאים עוד יותר מאשר פעם. מסיבות של מנטאליות, הסביבה, הדור ועוד. שלא לדבר על כך, ש"הדרכה" כזו עלולה לא להישאר סטרילית; ובמקום למצות את היכולת של חינוך באהבה ובדיבור-אמת, שיח, חינוך, וממש להתרגל בה; הפיתרון ה"קל" עלול לקלקל ללא-מעט אנשים. והדרכה "ציבורית" היא מעבר למקרים ספציפיים. וטוב שיש היום, למשל, גדרים לבתי"ס בנושא זה, כי אחרת זה היה הופך לכלי לכל עצבני.. מעבר לנדירות הרבה מאד שבאמת היה "צורך" בדבר כזה.

דבר שני ועיקרי: כתבת "מהגדרת גילאים אני נזהר".. אבל זה פה היה הנושא העיקרי. לא דבר "שולי". משל לאדם שיאמר: חיסרון בויטמין b12 זה לא נעים אבל לא מתים מזה; מהגדרת גיל אזהר..

זה נכון שלילדים גדולים זה לא קריטי - אבל קטנים עלולים למות מזה, ר"ל..

אנחנו דיברנו כאן על גיל שלא שייך בו - טוטאלית - מכה. ובו אין "תלוי בנפשו ובהתבגרותו". לא לתינוק בגיל שנה וחצי. וזה מוסכם על כל מי שמבין בכך, מכל "מגזר"..

לכן, חשוב מאד להבחין בין "דיון עקרוני" (ואכן גם אתה נזהרת בהודעתך זו, גם בנושא עליו דיברת; והסברת שגם מה שאתה מדבר עליו, הוא בחמלה, ונדיר, ותלוי וכו'.. ועיקר דבריך היו מופנים כנראה נגד הקצנה טוטאלית בכיוונים אחרים) - לבין התייחסות לגיל הפעוט עליו דובר.

ומה שאתה "נזהר ממנו", בצדק (הגדרות גילאים) - זה העיקר בדיו הספציפי הזה. וזה לא תיאוריה אלא מדבר על תינוקות רכים, לכן מוצדק "להזדעזע" - כמובן, לא נגד מישהי שכל כוונתה טובה, אלא בעיקרון.

נכון,  אין לי הגדרות של גיל,  ומה שכתבתי הוא - כנגד השיטות החינוכיות המתנגדות למכה באופן גורף ומוחלט,  שיטות חינוכיות המזדעזעות מכל מכה, והרואות כל מכה כהשפלה, כאלימות  וכו'

ברצוני להוסיף - היום עם כל מיני שיטות חינוכיות מתחדשות - פוגמים בטבעיות, בנורמאליות של ההורים.  

סתם בתור דוגמא - כשאמא רואה את בנה הקטן נופל - טבעי ונורמאלי ללכת לעזור לו לקום (כמו שדרך אגב הייתי עוזר למבוגר שנפל לקום) לתת לו חיבוק אוהב וכו (כן , מותר לפנק קצת את הילד ולהקרין לו חום ואהבה).  יש שיטות חינוכיות שמכניסות לכל דבר  את השכל ה"קר". שיטות אלו מעודדות את ההורים  לומר לילד  שיקום לבד,  שיתמודד, שלא יתפנק וכו....

עוד דוגמא - ילד זוחל לתנור רותח, טבעי ונורמאלי שאמא תרחיק אותו מהסכנה!  יש שיטות "חינוכיות" שיאמרו לאמא - תני לו  ללכת לתנור,  שיקבל כוויה וילמד!!!!!!!!!!!!

2  דגמאות אלו לע"ד מביאות לפגיעה בטבעיות,  בנורמאליות.  שיטות אלו גורמות לכך  שאמא כבר לא יודעת מה לעשות,  כל דבר נורמאלי כבר מוטל בספק, היא חוששת שהיא לא בסדר,  אולי היא פוגמת במשהו, בגללה הילד יהיה - מפונק...  

כך יוצרים מצב שההורים מפחדים לחנך ,  לא יודעים  ליצור  גבולות חינוכיים בבית,  האמהות מפתחות תלות מוחלטת באיזו מרצה/מנחה/רבנית  של השיטה.... כל דבר נורמאלי מוטל בספק, וצריך לשאול את המנחה של השיטה על כל ענין...

צריך לתת אמון באמהות, לחזק את אמון של האמהות בעצמן  ובחושים האמהיים הבריאים והטבעיים.  גם בעניין זה  אני סומך לגמרי על אמא,  על החושים שלה הבריאים.  בהצלחה!

אם כי קצת הקצנת..

א. האיבוד של תחושת ה"בריאות" הוא עלול לכל הכיוונים, כתוצאה מההצפה של "ענייני החינוך" היום (שיש בה גם טוב, כמובן)..

ב. מעין מה שהזכרת מקודם, גם בכך לא צריך להקצין (אם כי לא פעם הזכרתי בעצמי פה את החשיבות של השכל הישר והתחושה הישרה של הורים בריאים): יש דברים שיש מה ללמוד בהם, ביחוד מבעלי נסיון. כהורים לילדים ראשונים, אנו לפעמים מאד מזדרזים "לחנך"..  וכשיש כבר יותר ילדים וניסיון, נוצרת ההבחנה הנכונה בין הגילאים, הניסיון לגבי המשמעות, מה נוצר "מבפנים", תועלת מול הפסד וכו'.  לכן טוב שגם "שומעים" בדברים כאלה, ובודקים מחדש.

אכן, הזכרתי כבר שהילד חש יותר את היחס הטבעי האוהב של ההורים; ולכן, בד"כ לא יקרה משהו "טראומתי" גם אם עושים דבר לא בדיוק נכון.. כי הוא חש את היחס הכללי וממה הדברים באים. זה לא סותר שצריך לתקן אם היתה טעות בהתנהלות.

אתה נותן שתי שיטות כאילו זה חייב להיות או זה או זה.

ואתה לוקח שיטה מסומיית לקיצוניות ממש.

קודם כל- זה לא או להרביץ או לתת לילד לחטוף כויה.

יש הרבה שיטות אחרות באמצע.

ובעיני זה גם לא תלוי שיטה- יש דברים שלא עושים. נקודה.

זה לא נכון ולא חינוך- זה מקסימום אילוף.

לגבי השיטה השניה שהבאת- אל תקצין אותה. אף אחד לא ייתן לילד שלו לקבל נזק בלתי הפיך.

אבל כן- יש שיטה שהמטרה שלה היא לעודד עצמאות. לכן אני לא אעשה במקום הילד- אלא אעודד אותו לעשות לבד.

אני רואה את זה בגינה- כמה אני צריכה לעצור את עצמי. לתת לו לטפס לבד על הסולם (כשאני עומדת מאחוריו כדי לאבטח שלא ייפול כמובן) לתת לו לשחק לבד ולנסות לבד לטפס ולבדוק.

הרגש הטבעי שלנו אומר לעשות במקומו, לעזור לו, לעטוף אותו בכמה שיותר הגנות.

אבל השכל אומר- לא. כמה שיותר לפתח בו עצמאות. כמובן מושכלת וכשהמבוגר ליד צופה ומאבטח- אבל כן. שינסה לבד. ושילמד להתמודד עם בעיות. תתפלא כמה פתרונות יצירתיים יש לילד בן פחות משנתיים! 

עד שהוא לא פונה אלי בבקשת עזרה- אני לא ניגשת מעצמי לעזור (כמובן אלא אם זה משהו מסוכן, אבל מדובר פה לדוג' על ילד שנתקע עם האופניים במשהו ולומד לנסוע אחורה כדי לכוון שוב)

דווקא ללכת עם הרגש הטבעי יוצר ילד מפונק ותלותי. 

השיטה של נתינת עצמאות יוצרת ילד עצמאי, חושב, יצירתי, עם ביטחון עצמי גבוהה, אמון בהורים (כן, כן, דווקא בגלל שההורים מאמינים בו ומשדרים את זה- גם הילד מאמין בהורים!) קשוב יותר לעצמו וזהיר יותר.

ה' ברא אותנו עם רגשות ותחושות וכלים - בריאים,  הפילוסופיות הופכות אותנו למכונת שכל. מליוני ילדים ,  בניהם - אני, משפחתי הקרובה והרחוקה,  והרבה מאוד  מחברי גדלו ללא כל הפילוסופיות החדשות על  עצמאות ואחריות שמטילים על הילד - רובם ככולם יצאו מהחינוך הטבעי והנורמאלי -  נורמאלים  לחלוטין,  לא מפונקים , בעלי חוט שדרה,  מאמינים בהוריהם,  מלאים הערכה ואהבה להוריהם, אהבה הנובעת מהחום, אהבה והפינוק שנתנו ההורים!!!!!!!!!!!!!!!!  גם הילדים שעזרו להם לטפס - אל דאגה, הם יודעים לטפס מצוין ומשרתים ביחידות הכי קרביות!!!!!!!!!!!!!!! אתם פשוט רוצים לדלג על הילדות (אולי זה גם יותר נוח),  אתם מדלגים על החום ואהבה שניתן להקרין לילד.  אתם  עושקים את הילדות של ילדכם  עם כל מיני פילוסופיות של  "קור השכל"  (שיש אומרים שחלקן בבסיסן הן גרמניות בכלל)  .  במחילה אתם בלחץ  ליצור ילדים  עם עצמאות ,אחריות ובגרות. יכול להיות שתצליחו לאלף אותם ולהוציא מהם את התוצר,  אבל אתם  מפסידים בקשר שמתפתח עם ילדכם.  רק בנזק בלתי הפיך תצילי את בנך?????????????????????  כשבנך הגדול יראה כיצד לא אכפת לך שבנך התינוק יקבל כוויה מתנור, הוא יכול לפרש זאת כעצלות, אי אכפתיות, "קרירות" , ובעתיד כך הוא יחוש כלפיכם  ח"ו  ח"ו  ח"ו.  

כמובן אני לא בעד פינוק יתר,  לא בעד לעטוף את הילד מכל הכיוונים (ולחנוק אותו מ"חום"), אך כן,  אני בעד שיהיה גם פינוק. ילד שהרגיש חזק את חום הוריו , את האהבה, האכפתיות - גם בגיל ההתבגרות, גם בסערות רוחניות -  יחזיק חזק  ויקבל כוחות ממשפחתו.

כמה היום מדברים על בעיות של קשר עם ההורים בגיל הבגרות,  על דתלשיו"ת -  מי יודע כמה לשיטות הללו יש חלק בכך!

לחלוטין.

הילד שלי מקבל המון חום אהבה חיבוקים ונשיקות.

ואתה בכלל לא קראת את מה שכתבתי, אז אין לי כוח לכתוב שוב למי שלא קורא חוץ ממה שהוא רוצה לקרא.

רק בקצרה- כתבתי שאני לא נוהגת ככה במקרים של סכנה. אני שומרת על הילד שלי מנזקים.

אבל זה לא סותר לתת לו עצמאות.

ואם נראה לך שפעם גידלו את הילדים כמו שיטתך היום- אז אתה שוב טועה.

לך תקרא את שלום עליכם ותראה איך ילדים גדלו פעם.

לך תקרא מחקרים על הילדות של פעם- שבכלל לא היתה קיימת. ילד היה מבוגר בקטן ודרשו ממנו הרבה הרבה יותר ממה שדורשים היום מילד. ילדים עזרו מגיל 3 בתפעול הבית (שאז היה הרבה יותר מסובך)

ולכן פעם גדלו ילדים חזקים, עם חוט שדרה שידעו להתמודד עם דברים.

אז אני לא מאמינה בקיצוניות לשני הצדדים- לא יתר פינוק אבל גם לא לסכן את הילד.

ואני מכירה הרבה הורים שמגדלים בשיטה הזו (כולל אמא שלי, וגדלו לה ב"ה הרבה ילדים עצמאיים, חושבים, חכמים ולא מפונקים.) ואף אחד לא באמת ייתן לילד שלו להתקרב לסכנה ק"ו לחטוף נזק.

אולי אתה פגשת מישהו קיצוני, כי אני מאמינה שכמו בכל שיטה- יש גם כאלה שלקחו רחוק מדי.

או שסתם שמעת עליה והמצאת המצאות לפי הפרשנות האישית שלך...

א. עד כה השתמשתי ברשות בחשבון של משהו אחר הנקרא "זושא רעב".  בקשתי ועשו לי חשבון עצמי ושמו  "בלב אחד".

ב.  לעניננו.  קראתי גם קראתי וחבל שלפחות פעמיים את מטילה ספק ביושר שלי.

את כתבת שלא תתני לילדך לקבל נזק בלתי הפיך.  ז"א  שלפי הבנתי הפשוטה את כן לוקחת בחשבון נזק הפיך, ומזה את לא חוששת.  

לא מזמן שמעתי על סיפור אמיתי מכלי ראשון שנכח במקום הנוגע לתנור רותח.  הבת הגדולה רצתה לתפוס את התינוק שזחל לעבר התנור והאמא אמרה לאחות שתתן לתינוק לזחול לתנור, כך הוא ילמד.

חבר שלי אמר לי במפורש  שהוא בכוונה לא מלמד את בנו לרכוב על אופנים בלי גלגלים,  מבחינתו שהילד יפול ויפול ואפילו יפצע עד שילמד.

יש הורים שמטילים את האחריות על ילדם בכל הנוגע לבית הספר בנושאים הלימודים וההתנהגותיים.  ידוע לי על הורים  שהתנפלו על מורה והלבינו פניה ברבים רק בגלל שהעיזה לומר ביום הורים שגם הם כהורים ישימו עין על מצב הקלמר והתיק (שהרי יש ילדים שקשה להם התארגנות).

 יש לי קרוב משפחה  שבנו בגיל היסודי סבל מחרם , פגיעות  והעלבות.  הקרוב פנה להורים של הילד שהוביל את החרם,  תשובת ההורה הייתה שזו אחריות של הילד ולא שלהם,  הם לא מתערבים בחברתיות של ילדם.

יש לך כאן מקבץ  של השיטה  שמרוממת את העצמאות והאחריות בצורה מוגזמת ולא חסרים מקרים נוספים.  כל המקרים הנ"ל אמיתיים, ולדעתי  יוצאים מהנורמליות  והטבעיות הבריאה  והכל בשם שיטות חדשות ומתחדשות.  

אינני מכיר את הדור של שלום עליכם (כנראה גם בדור זה פשוט דלגו על הילדות,  לדעתי זה היה בלית ברירה),  אני מכיר את הדור שלי,  ורובו לא גדל בשיטות החדשות.  ורובו ככולו - לא מפונק, כן עם חוט שדרה, רובו בריא ברוחו ונפשו ,עשה תפקידים משמעותיים בצבא ופעיל בתחומים שונים במרחב החיים.  יכול להיות  שאת מאוזנת בשיטה,  אך בשיטה הזו יש סכנות של השתעבדות לשכל "קר"  ויציאה מהנורמאליות  הטבעית.

סכנה נוספת -  יש ילדים שיכולים לפרש את  העצמאות היתר  שההורים מטילים עליהם כ"חוסר אכפתיות"  של ההורים, כרצון של ההורים להפטר מהאחריות ולהעבירה בהקדם אליהם - דבר זה יכול לפגוע בקשר המשפחתי החם בין ההורים והילדים,  כשהסכנה הגדולה היא בגיל ההתבגרות.

נחזור לענין השאלה בפורום.

הרגש הטבעי המאוזן אומר - מצד אחד- הילד צריך לקבל הרבה חום ואהבה,  וכן, גם פינוק. אין מה להלחץ מהעצמאות,  זה בא באופן טבעי (ע"פ השיטות המתחדשות - מקדימים את זה קצת ולא יותר - זה לע"ד)

במהלך החינוך יש להרבות בעידוד חיובי  ובהסברה הנכנסת ללב.

מצד שני -  הילד צריך גבולות,  צריך שיתפתח בבית אצל הילדים גם האיזון של היראה (היראה הזאת תהא הבסיס ליראת שמים -  לא נפתח נושא זה עכשיו), וככול שהילד גדל כך באופן טבעי מטילים עליו יותר ויותר את האחריות.

באופן טבעי הוא נעשה יותר ויותר עצמאי.

בהצלחה לכולנו בחינוך הילדים!!!! 

כפי שכתבתי- לכל שיטה יש קיצוניות לא בריאה משני צדדיה.

אבל אי אפשר להחליט שכולם בקצה.

זה כמו שאני אגיד שאתה מכה את הילדים שלך עם חגורה- רק בגלל שאתה כתבת שאתה לא מתנגד להכאה בכלל.

אתה מכניס את הפרשנות שלך על אחרים.

מדובר פה על שיטה שלמה וכוללת. אי אפשר ללמוד אותה מהודעה בפורום, או ממקרים בודדים. צריך להכיר אותה מכל גווניה. זו שיטה שכוללת גם המון הרעפת חום ואהבה ולהראות את זה כל הזמן. זו שיטה שכוללת שיקוף רצונות של הילד (אני מבינה שאתה רוצה עכשיו X אבל אני עדיין לא מסכימה) שיקוף רגשות, והצבת גבולות רק בתנאי שאני מוכנה לעמוד עליהם בלי להשבר. (לשאול את עצמי ברגע הבקשה של הילד- האם אני הולכת להלחם על ה"לא" הזה בכל מחיר? או שאם הוא יעשה עכשיו סצנה אני אשבר כי זה לא מהותי? ואז להחליט אם כן או לא. ויש עוד דברים שצר פה המקום לכתוב.

אני מכירה את הדור שלי. וזה דור שחלקו מפונק מאד.

כשאני מדברת עם נערה בת 18 שמתעקשת ללכת לצבא- כי שם דואגים לה להכל, ובשירות הלאומי לא דואגים לה לאוכל,הסעות,לקחת אותה לרופא- זה כבר מקום לא נכון בעיני. היא כבר אמורה להיות מספיק עצמאית בשביל לדאוג לעצמה..

חוצמזה- אני לא מסכימה שיראה באה ממכות.  פחד מגיע ממכות. יראה באה מכבוד.

וכדי שהעצמאות תגדל- צריך לפתח אותה, אחרת היא לא תגדל לבד.

אם הורה לא ילמד בעצמו לתת לילד את המקום שלו- אז יגדל לו ילד תלותי.

למה ילד צריך לדעת שיש גם מכה בסולם התגובות של ההורים שלו? מה הידיעה הזו תורמת לו? איך המכה משפיעה על ההבנה שלו ועל החינוך שלו? ולמה? למה המכה משפיעה ככה? (כמו הדוגמאות שכתבת).

מכה זה כאב לזמן קצר- שההשפעה שלו לטווח ארוך גם של השפלה, עלבון, כעס, כאב נפשי.

בוודאי בגיל כזה- של שנה וחצי שעדיין אין הבנה של למה מרביצים, לא תמיד יש יכולת להבין סיבה ותוצאה.

"יש המון ילדים שכבר בגיל הרך בעלי חוצפה וחסרי גבולות לגמרי"

גישה טועה ומזיקה.

יש אולי ילדים בעלי מרץ יותר מאחרים

יש אולי ילדים שצריכים גבולות יותר ברורים (גבולות לא שווה מכות.)

יש אולי ילדים שצריכים יותר צומי חיובי כדי שלא יחפשו אותו בשלילי.

חוצפה אין בגיל כזה.

חוסר גבולות בגיל הזה זה בעיה של מי שצריך להציב את הגבולות.

איך מציבים גבולות?

קודם כל ע"י מניעה.

אני לא אחכה שהילד יתקרב לשקע חשמלי כדי להרביץ לו ו"לחנך" אותו- אני אחסום את השקע וגם אסביר לו שזה אסור.

ועובדה- הילד שלי (שאול אם היית רואה אותו היית מגדיר אותו כ"חוצפן חסר גבולות" כבר בגיל שנה וחצי, מי יודע?) לא מתקרב לשקעים, לפחות לא באמת. (הוא לפעמים מתקרב עם מבט של "תראי אותי! אני מתקרב!" ואז אני אומרת לא בטון תקיף, והוא מתרחק ומקבל חיבוק וכל הכבוד שהוא מתרחק משקע, למרות שהוא חסום בפלסטיק.)

הוא גם לא מתקרב לרדיאטור- למרות שהוא תמיד כבוי כשהוא ער. כי לימדנו אותו (בלי מכות!) שזה אסור.

לפתוח ארונות הוא כן פותח- אבל לא מוציא משם דברים. וארונות שיש בהם דברים שבירים- נעולים או גבוהים.

הוא ממש לא ילד ציתן- אבל עובדה שדברים שאצלי הם מהותיים- כי הם מסוכנים. הילד קולט שפה אמא מתכוונת ברצינות שאסור גם לא טיפה או פעם אחת לעומת דברים אחרים- כמו לשחק לי בפלא' או לברוח באמצע שמחליפים חיתול- שהוא מבין שאמא אומרת לא, אבל זה לא נורא. וגם מבחינתי- זה לא נורא. זה קורה כי הוא ילד סקרן עם המון מרץ ושמחה שאוהב לנסות דברים חדשים

בעיני זה גיל ללמוד לשחרר,

לבחור מס' דברים שהם יהרג ובל יעבור- מה שמסוכן באמת. וקודם כל לאבטח וגם להבהיר לילד שזה אסור באיסור חמור.

ועליהם באמת להקפיד.

כל השאר- לשחרר. לבחור על מה אני כאמא מבליגה ונותנת לו (לדוג'- להשפריץ באמבטיה, לטרוק ארונות, לפזר משחקים בכל הבית וכו') ולא אוסרת אותם בכלל- כדי לא להגיע למצב שבו אני אומרת לא ואז מוותרת.

ומה נמצא באמצע- לפעמים מרשה ולפעמים לא- וכשאומרים לא, לעמוד מאחורי זה ולא לתת. ואם הוא מנסה- פשוט להרים ולהזיז.

וכל זה בלי מכות בכלל.

(ורק שתדעו שהיתה תקופה קצרה שניסית לתת מכה חלשה ביד- וזה פשוט הצחיק אותו. אחרי פעמיים הבנתי שזה לא מזיז לו ולהגיד לו "לא" בטון חמור עובד פי 10..)

ואין מה לעשות- כל הילדים עוברים את גיל שנתיים האיו ואנחנו צריכים להתאמן על הצבת גבולות.

כי כשהם יהיו בני 16 כבר אי אפשר לאלף במכות- ואם אנחנו לא נלמד להשתמש בכלים אחרים נצמא את עצמנו חסרי אונים.

בדיוק אני יושבת במחשבתי על המדוכה של איך להסביר לילד הסקרן והחוקר- 

שלפרק את המדף תבניות שמתחת לתנור זה בסדר- אבל לגעת בתנור זה אסור, כי לפעמים הוא חם 

אבל מה שאני עושה זה- דווקא כשהתנור חם, אני מתקרבת איתה ביחד בזהירות

ומראה לה שזה חם. אפשר להרגיש שזה חם ולא נעים להתקרב יותר מדי.

ואם מקרבים את היד זה לא נעים.

ואומרת לה "זה חם"! לא נוגעים! וכד'.

אני חושב שמספיק להיות עם פרצוף כועס

ו

וכשיש בעיה עם התינוק פשוט למנוע ממנו פיזית

זה מרגיל אותו שכשאומרים לא - בסוף באמת לא עושים

יש לי תאומות בנות שנתיים וחצי, ורואים במפורש את ההבדל העצום ביניהם בנוגע למשמעת

כך שאי אפשר לתת כללים חתוכים, זה תלוי בילד

מה שחשוב לי להדגיש זה לא לוותר!

פחות חשוב איך תגרמי לתינוק להקשיב לך (כל עוד זה לא בחמת זעם), הכי חשוב שיהיה משמעת, ושלא יווצר מצב שהוא עושה ככל העולה על רוחו

במחשבה שניה בגיל הזה זה עדיין לא קריטי, אבל שזה לא ימשיך הלאה...

לא צריך לעשות "פרצוף כועס" לילד בן שנה וחצי...  

ולא "הכי חשוב זה שיהיה משמעת".. "לא יעשה ככל העולה על רוחו"..

וכפי ש"תפסת את עצמך" וכתבת "במחשבה שניה בגיל הזה זה עדיין לא קריטי". אבל אני סבור שבגיל הזה קריטי שלא...

וגם אח"כ, הראש לא צריך להיות "העיקר זה המשמעת. שלא יעשה ככל העולה על רוחו". בחינוך נורמלי, בכלל לא יעלה על הדעת ש"יעשה ככל העולה על רוחו" בעניינים שאסור. יש "משמעת טבעית". ההתמקדות העיקרית אינה בזה, אלא בגידול החיובי הטוב. מדברים, משוחחים, מנחים, אוהבים. משתתפים.

כי אני רואה מסביבי הרבה אנשים בלי משמעת ומעט אנשים בלי אהבה

וכיון שחיוני שיהיה את שניהם

חשוב לי להדגיש את המשמעת

אבל אין ויכוח אמיתי בינינו

יותר מדי אנשים בלי אהבה (למרות שבזה גם אחד זה יותר מדי)

ומעט אנשים בלי משמעת באמת.

ולרוב זה בא ביחד..

כשאני נפגשת עם נוער "נושר" והם מספרים לי על היותר משמעת מאהבה אצלם בבית- מה שלא עזר להם לא להתדרדר לאיפה שהם היום. ברור לי לחלוטין מה חשוב יותר.

אהבה יוצרת משמעת שונה- משמעת מתוך כבוד, אהבה ואמון. שזו משמעת אמיתית יותר.

כשאני מכבדת מישהו- אני מאמינה שמה שהוא אומר נכון לי. ואני לא רוצה לאכזב אותו.

כשאני מפחדת ממישהו- אני רק מפחדת להתפס ולקבל עונש. זה מה שמכות עושות. ואז שניה אחרי- כשהילד כבר גדול מכדי שמכות יעזרו- אז אין פה כלום בעצם. שם יכולת שלי כהורה להשפיע על הילד.

שאצל הרוב - כולל, ולעיתים ביחוד, עם ה"בלי משמעת" - מה שחסר להם הוא דווקא האהבה..

והאמן לי, שמנסיוני בבית"ס מסויימים שעבדתי איתם, עם ילדים שכאִילו "קשים", מה שעשה להם את הנכונות האמיתית ל"משמעת" - היה דווקא היחס האוהב, המאמין, הכנות והפתיחות.  ובד"כ בעיות ה"משמעת" באו בגלל יחס לא טוב שקיבלו לפני כן. אצל מיעוט אכן בגלל "שחצנות" שבאה מפניוק יתר וחוסר שימת גבול של דרך ארץ.

אני גם מניח שאין "ויכוח מהותי" בינינו.

וגם חשוב להדגיש, כמו שכבר נכתב לעיל, שכאשר מדברים על הגיל הרך מאד - כל זה פשוט לא שייך.

ויישר כח למעוררי הדיון על צדדיו השונים.

כמובן מבין ולא תינוק זה כשהוא עושה משהו מסוכן,

כמו לרוץ לכביש וכדי להביע את הזעזוע אני נותנת מכה קטנה ביד בליווי של דיבורים, זה מאוד מסוכן מה שעשית...

כשזה נדיר המכה הקטנה מביאה אותו להבין שעשה מעשה חריג ומסוכן.

איך המכה הקטנה מזעזעת את הילד ומביאה אותו לידי הבנה שעשה מעשה חריג ומסוכן? איך זה עובד?

אני באמת לא מבינה את זה, ובאמת מעניין אותי להבין אם זה עובד, איך זה עובד. מה גורם למכה להיתפס כמועילה.

תודה.

בגילאים הקטנים האלו צריך להגיד להם על משהו אלף פ  ם "לא " ובסוף הם מבינים

כשהם קצת יותר גדולים הם מבינים את הלא  יותר מהר

ומנסים לבדוק ולעשות דווקא מה שאסור לראות איך תגיבו

ואז צריך להיות עקביים ולהגיד לא

צריך גם לזכור שילד הוא לא מכונה. לפעמים ייקח לו חצי דקה - דקה להגיב 

ולפרגן לו אחר כך שכל הכבוד שהוא ילד טוב ושומע בקול אמא 

אם זה משהו שממש אסור- פשוט פיזית לקחת אותו משם (חשמל כביש אח קטן)

ולהסביר לו שלא עושים את זה 

מכירה אמא שהילדה הגדולה שלה הרביצה לקטנה,

בתגובה האמא הייתה נותנת מכה על היד לגדולה כדי שלא תרביץ 

למעשה היא לימדה אותה על ידי דוגמא אישית להרביץ. 

אגב - הערתי והארתי לה על כך..

ואני רוצה להגיד שדווקא הגישה ה"חיובית" ממש זורמת, ב"ה.

ותודה לכל מי שייעץ לי.

כי בזכותכם שיניתי איתו גישה, ובאמת הרבה פעמים ניסיתי לעבוד ולתת לו להתעסק לבד,

אבל מסתבר שחייבים להעסיק את הגוזל.

וזה בכלל נותן לי תחושה טובה יותר טובה, שאני איתו בשעות אחה"צ כשהוא חוזר מהגן, שאני לא "מזניחה" אותו לטובת הכנסה כלכלית נוספת.

אין ספק שזו הגישה עם קטנצ'יק כזה לבד - והוא לא צריך "לסבול" בגלל שאין לו דרך אחרת למשוך תשומת לב..

ויפה שהסקת תובנות נכונות. הוא באמת רוצה "להרגיש את אמא", מעבר ל"התעסקות" בכל מיני דברים. זה חלק מההתפתחות הטובה שלו.

אני בכל אופן, פתחתי את השרשור, והפסקתי את שיטת המכה על היד באופן קליל

זה הרבה יותר טוב

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....