אבל אולי תמצאי משהו בקישור הזה, http://www.drdayan.net/pacifier_habit.html, שאמנית יצירתית שמה בשירשור באותו נושא כאן.

בהצלחה!

הילדה בת 6 ועכשיו יש לה גם חברה עם אצבע בפה ושתיהן הולכות ומוצצות,

השיניים הקדמיות זזות לה והמציצה באה על חשבון עשייה.

אשמח גם אני לתובנות ועצות,

ניסיתי להציע שתקבל שורת קוביות שוקולד כל יום עד שיהיה לה חבילה בשבוע

זה הדבר שהיא הכי אוהבת -וזה לא עזר, להפך, המציצה החזקה!

כאילו היא מפחדת להיפרד מהדבר הכי קרוב אליה...

של הילדות בעצמן - והחלטה חזקה מאוד - וגם אז יש צורך באמצעי עזר והזכרה בלילה כי האצבע זמינה.

זוכרת את עצמי בגיל 12 מדביקה לי לפני הלילה את האגודל לאצבע בדבק של תחבושות כדי שהיא לא תכנס בטעות לפה.

וזה בא ממני בשכנוע פנימי ורצון שלי - לפני זה כל השיטות וההבטחות וההמרצות והאיומים של אמא שלי לא עזרו.

כשאחותי בת 14 רצתה להגמל ולא הצליחה - האורתודנט שם לה חתיכת ברזל כלשהי בפה שהפריעה למציצה וכך היא נגמלה.

נחמה אחת קטנה - אחרי שהפסקתי למצוץ (כאמור בגיל 12) השיניים הקדמיות "חזרו" למקומם בכוחות עצמם - והייתי הילדה היחידה במשפחה שלא נזקקה לאורתודנט- למרות שמרבית אחי לא מצצו אצבע.

אם היא לא מידי דבוקה לאצבע זה עוזר.

אם לא הפתרון היחיד זה ברזלים בפה.

יש לי נסיון רב בזה

 מתאים רק להורים עקביים.

למרוח בוקר צהריים ולפני שינה כי האפקט של הטעם המר יורד עם הזמן.

זה עובד אבל מאד אגרסיבי לכן להרבות באהבה ולהסביר את הצורך...

זה לק שקוף מר שהם מוצצות זה נותן טען דוחה....

והן נגעלות

אמא שלי ניסתה את זה עלי ... הוכרז כשלון.

מצצתי עם המרה , שטפתי וגם אם לא מצצתי - אפילו אחרי שבוע הפסקה - חזרתי.

צריך עקביות.

בתחילה חששתי והתנגדתי

הוא ממש אגרסיבי 

אבל לא הצלחנו בשום צורה אחרת

למרות שניסינו המון

וכשהשניים החלו להתעוות ראינו שאין ברירה

עשינו זאת עם המון חום המון אמפטיה והמון הסברה.

כמה שנים אחרי, אנחנו לא מצטערים על-כך.

ובוודאי שהאופן הזה מגן מכל מיני נזקים שעלולים להיות חלילה מצעד כזה.

עם זה - לצורך האיזון - אני צריך לומר, גם מנסיון, על ילדים שנגמלו ממציצה מכל סוג, מעצמם ובקצב שלהם.

וגם על זה כמובן אינני מצטער אלא שמח.

האם גם כאשר יש תזוזת שיניים ונזק בלתי הפיך?

האם גם במקרים של פגיעה תדמיתית /חברתית בילד?

האם גם כאשר יש פגיעה בשפה/ דיבור/ חיתוך לשון?

השאלות כאן הן על ילדים בגילאים הללו.

אני חושב שיש שלב שבו נזקקת התערבות ואם כל האפשרויות של הסברה

פרסים וכו' מוצו כדאי להשתמש במרה ולא לחכות שהילד יצבור נזקים.

נכון שרוב הילדים נגמלים לבד ובקצב שלהם (גם אצלנו היה צורך להשתמש רק 

אצל אחת מבנותינו) אבל יש ילדים שקשה להם להיגמל לבד והם זקוקים לעזרה.

אמרתי לאיזון שראיתי גם אחרת (אגב, פה שאלו על גיל 4 ועל גיל 6).

ואכן, כעת אני רואה שגם אצלכם ראיתם גם אחרת, אצל הרוב, ב"ה.

וצריך לשקול לגופו של ענין. לא תמיד זה עם כל ההשלכות הנזכרות גם בגילאים שהזכרת (פגיעה בשפה, פגיעה תדמיתית וכו' - אני ראיתי גם בגילאים אלה מקרים בלי פגיעות כאלו. כולל פעם המלצה של רופא שיניים להעדיף שיניים עקומות על נפש עקומה..).

אז - כנ"ל - צריך לשקול לגופו של ענין. כשההנחה הראשונית לדעתי שלא זו הדרך. במקרים קיצוניים חריגים - לשקול לגופו של ענין.

בהיות שהאמצעי הזה לא הוזכר מראש כ"דבר חריג" הבעתי דעתי בכללות כנגדו.

אנחנו עשינו את זה בבעיה של כסיסת ציפורניים..

בס"ד

נתחיל מזה שמצצתי אצבע לפני השינה כדי להרדם ולא במהלך כל היום. ניסיתי לק מרה על האצבע ולא ממש עזר.

הדבר שעזר לי זה שהאורטודנטית שלי אמרה לי שהיא תשים לי מכשיר שנקרא חוסם אצבע (משהו שלא נראה נחמד..) ואז פשוט התאמצתי והפסקתי. 

זה אולי לא יעזור לך כרגע אבל לא חושבת שמציצת אצבע זה דבר כזה מלחיץ.   עדיף מוצץ עד גיל 12?!? 

בכל מקרה שיהיה הרבה ב"הצלחה!

עובד מצוין אצל אחותי ל2 הגדולים, וגם אצל שכנה שלי זה עובד לילד בן 9.

מרגע שנגמלתי מהבקבוק והמוצץ- מרצוני- אך כנראה במהירות רבה מדי..

מצצתי אצבע עד גיל 16, והתנחמתי בה.

ניסינו כפפות, מרה וכל מיני דברים כאלה.

הדבר היחיד שעזר היה שהתחלתי טיפול אורטודנטי אז והחלטתי להפסיק.

מאז שהחלטתי הכנסתי את האצבע לפה לטיפה פעם אחת ומיד הוצאתי.

היום, בגיל 29, שנים אחרי, אני לא מכניסה אצבע לפה אפילו לקצת שלא אתפתה. זה כ"כ טעים

אין מנוס מהחלטה נחושה שלהם, את יכולה רק לדרבן להחלטה

(פרסים, שיתופים והפחדות מאורטודנטיה, פתיחת חיסכון לתשלום על היישור.., עזרה בעזרים שונים כגון מרה, כפפות,

טבלאות וכו', אבל העיקר זה- שהרצון חייב לבוא מהם, אחרת חבל לך על הזמן).

מעניין אם את יודעת מי אני (מפורום נשואות)

יש לי ילד בן 6 שמצץ אצבע מאז גיל 3 שבועות, כל השכנועים לא עזרו כדי שיפסיק,

יום אחד אני שמה לב שלא ראיתי אותו מוצץ כמה ימים...

אני שואלת אותו: הפסקת למצוץ אצבע?

והוא עונה לי: הרב שלי סיפר לנו שמי שמוצץ אצבע נהיה לו תולעים על האצבע מתחת לצפורניים... ואי אפשר להוריד את זה רק אם משפשפים את זה חזק עם סבון!!!! אז בגלל זה אני לא מוצץ זה מגעיל אותי, אני לא רוצה שיהיו לי תולעים על האצבע!!

הייתי בהלם מהרעיון של הרב שלו...

מצד אחד לא חושבת שצריך לשקר לילדים ולהמציא רעיונות מוזרים שכאלו...

מצד שני, זה פשוט עבד!!! הילד נגמל ממציצת אצבע!!

מי כמוני יודעת כמה קשה להיגמל, אני מצצתי אצבע עד גיל 13! הדבר היחיד שעצר אותי זה הרסן והקוביות על השיניים שפשוט לא מאפשרים למצוץ...

אולי הרב התכוון לתולעי מעיים שההדבקה שלהם עוברת באמת עם הליכלוך של הציפורניים וככה זה נכנס לפה והלאה.

אולי באמת הוא לא הבין אותו מדויק, אבל העיקר התוצאה!!!

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....