לא אכתוב על "דרך החינוך" שלנו. אבל כמה דברים- הדבר הכי חשוב בחינוך הוא העקביות. אם יום אחד הערת לילד על דיבור לא ראוי ואח"כ שלושה ימים לא הגבת לאותם דיבורים בכלל- אז לא עשית כלום. כי מה הוא הבין? שזה לא באמת חשוב לך, או שלא באמת התכוונת להערה הראשונה, או שלא באמת משהו אחר. העיקר הוא- שזה לא באמת.

אז חשוב להיות עקביים. ומזה יוצאת עוד נקודה- אי אפשר לתפוס הכל בבת אחת. אם יש כמה התנהגויות שצריך לתקן אותן- אי אפשר לתקן הכל בבת אחת, כי את לא תצליחי לעמוד בזה. תבחרי נקודה אחת- נניח, שירימו אוכל מהרצפה או שלא יזרקו אוכל. ותתמקדי רק בה. אולי אפשר גם עוד נקודה אחת, אבל לא יותר מזה.

ואל תוותרי. זרקת? תרים. לא הרמת? תשב פה עד שתרים. לא בכעס ולא בעצבים. אבל באסרטיביות שאינה משתמעת לשתי פנים, בצורה שהילד יבין שאין לו על מה להתווכח או לעשות סצנות. ואם יעשה- שיעשה. את האוכל שזרק הוא ירים. נקודה.  חשוב לזכור שגם ילד שמתנגד וצורח ואפילו מקלל- בסופו של דבר מצפה ממך שלא תוותרי לו, כי אם את מוותרת- זה פוגע בבטחון שלו. ילד צריך להרגיש שהמבוגר שאיתו הוא משענת מוחלטת מבחינת בטחון, וגם אם הילד מתפרק לפעמים- הוא צריך לדעת שהמבוגר לא יתפרק לו.

צד שני לדבר- לעודד התנהגות חיובית. איך? כל ילד שמרים אוכל- מקבל הערה טובה ,כל הכבוד", "איזה ילד אחראי", וכד'. אפשר אפילו עוד יותר- טבלת מדבקות שבה כל ילד מקבל מדבקה אם הוא מרים את האוכל או לא זרק אוכל מלכתחילה. כל כמה מדבקות- נניח 6-7- הילד יכול לבחור לו הפתעה מתוך קופסת פרסים קטנה שתקני לצורך הענין, ותמלאי אותה בהפתעות של שקל וחצי.

תראי, יכול להיות שיש ילדים שמבחינתם אין כבוד לשום סמכות- אבל גם ילדים כאלה ירכשו לך כבוד ויכירו בסנכותך אם מצד אחד את תעמידי להם גבולות ברורים ותעמדי עליהם, ומצד שני תתני להם יחס חם ולב קשוב.

עוד דבר- אני לא כ"כ מתחברת לאופן ה"בקשה" מהילד- "בבקשה תפסיק לצעוק". מה זה בבקשה? תפסיק לצעוק! אם את מבקשת, אז בעצם את משאירה לו פתח לסרב...אבל אם את אומרת :"אתה עכשיו מפסיק לצעוק כי אי אפשר לשמוע אחרים" אז אין לו שום אפשרות לבחור אחרת. הוא כמובן יכול להתנגד אבל כאן את חוזרת לנקודה הראשונה- עקביות. אם אמרת שיפסיק לצעוק אז הוא לא יכול להמשיך. פשוט לא יכול. ואם הוא ממשיך- אז הוא לא יכול לשבת לידך או להפריע לאחרים עוד ועוד.

עוד דבר לגבי הטרמינולוגיה- "זכותי". ממש לא. ממש לא זכותך לצעוק. לא כל דבר בחיים הוא זכות, יש גם חובות. אולי אלו ילדים שלא גדלו על חובות אלא רק על זכויות, אבל לפחות שאת מבחינתך תהיי מיושרת עם הענין הזה, כדי שתביני עד כמה זה מגוחך. ממש לא כל דבר זה "זכותי". שיעור בית זו חובה, ואין לו שום זכות לא לעשות.(טוב, זו אולי לא הדוגמה הכי טובה, כי לפעמים מגזימים בשיעורי בית ואפשר "לאוורר" קצת את הילד מהם)  להתנהג בצורה שלא מפריעה לאחרים זו חובה- אין לו שום זכות להרביץ או לצעוק.  זו זכות להיות בצהרון הכיפי שלכם- וכדי לזכות בזכות הזו צריך לעמוד בכמה חובות.

ואחרון חביב- את באמת לא צריכה לחנך אותם...כלומר- בוודאי שיש לך איזו אחריות עליהם- ויפה מאוד שאת מרגישה את הצורך הזה, אבל קחי בחשבון שאת דמות לא כ"כ מרכזית בחייהם. לא שזה אומר שאת לא יכולה להיות משמעותית בשבילם- יכול להיות שילדים ירגישו סמכות אמיתית מהי דווקא ממך, אבל כוונתי היא שגם אם את תעשי כמיטב יכולתך- עדיין הם יהיו מוקפים בדמויות אחרות רוב הזמן.

עוד דבר- אלו שעות שהילדים ממילא עייפים. תכל'ס מה שהם רוצים זה אמא ובית. ובמקום זה, אחרי כל השעות בבית ספר- הם נמצאים בעוד מסגרת. ויכול להיות שזה באמת לא קל לחלק מהם ולכן הם ככה "מתפרקים" על הצוות.

בהצלחה.

ראשית, יישר כוח. כל אחד חייב לחנך אחרים כמידת יכולתו - זו מצוות עשה מן התורה - מצוות הוכח תוכיח את עמיתך. כמובן, שכשם שמצווה לומר דבר שנשמע כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע, ואין להגיע למריבות מכך. 

אבל ילדים שתחת השגחתך - ודאי לי שזו מצווה. וגם אם תצליחי רק במעט זה מה שביכולתך.

שנית, כשאת בוחרת נקודה להאבק עליה, את צריכה לצפות (לעשות סימולציה בראש) מה יקרה. 

למשל זריקת אוכל - את תגידי להרים והילד לא ירצה. מה את עושה? מושיבה אותו ליד האוכל? הוא לא יכול לקבל משהו עד שירים?

זה אומר שאת צריכה תמיכה של הגננת. כי אחרת היא תתן לילד מה שלא קיבל ממך. וכאילו הוא נצח אותך. את צריכה לשים לב למשל, שזה לא 5 דקות לפני שבאים לקחת אותו - שוב, אחרת ישברו לך את המילה -  אז עדיף להעלים עין.

כיון שאת לא האחראית במקום, והגננת מחפשת "שקט תעשייתי" רגעי, יתכן שלא תצליחי במאבק (בשיטת המקל).

את כן יכולה להצליח בשיטת הגזר - כלומר לחלק שבחים, חיבוקים, טפיחה על השכם וכו' ואפילו מדבקות (צריך להזהר שמדבקות לא יהיו יותר מפעם פעמיים ביום, אחרת הן מאבדות מחשיבותן).

עוד על מדבקות  - לא חייבים לחלק פרסים. (יש להניח שאין לך תקציב לזה) עצם מתן מדבקה זה פרס שילד רוצה. אפשר אפילו חצי מדבקה אם המעשה לא משהו. ניתן גם על צבירת מדבקות או על מעשה מיוחד לתת מדבקות "שוות" (יש מגוון בחנויות יצירה, סמיילי, כל הכבוד וכו').

כמובן ששילוב בין המקל והגזר יעיל יותר.

בהצלחה

גישה ראשונה: לומר מה שיש לך בתקיפות ובנעימות. אם ילד אומר לא רוצה. את אומרת: אני לא שאלתי אני אמרתי. אתה בצהרון ואני אחראית עליך ועכשיו אתה מתנהג כמו כללי הצהרון. קדימה! לא לוותר ולא לשדר מסכנות

גישה שניה: לומר דברים בחיוך/במשחק. דוג': מי שאוסף הכל מקבל פרס. או למנות אחראים על סדר ונקיון או לומר בחיוך: לא, אני בטוחה שאתה רוצה לאסוף וסתם התבלבלת. קדימה לאסוף. וכו'

עצתי לשלב בין הגישות. כל פעם לפי העניין.

אני גם הייתי בעברי סייעת בצהרון והתמודדתי בדיוק מול אותו האתגר, הגננת ובעלת הגן הרבו בצעקות ובגישה בלתי סבלנית בעיניי לילדים שעוד לא למדו את מקומם בעולם.

לדעתי חשובה מאוד גישתך לנושא החינוך, מאחר ובגילאים האלה הם 'חקיינים' - הם מעתיקים מילים שהם שומעים, בגדים, התנהגות וגם אנרגיה. על אף היותך 'שולית' כביכול בחייהם - את מאוד משמעותית!

הם רואים אותך - לומדים אותך - מחקים אותך!

לא מזמן קראתי את המאמר הזה ויכול להיות שהוא יתרום לך עוד קצת

אני מקווה שזה יעזור,

בכל מקרה - תמשיכי בדרכך הטובה! אני מאמינה שאסור להתפשר על ערכים וסבלנות מול ילדים ושמחה שיש נשים כמוך.

בהצלחה!

תפני לעורך דין.

לחוק לא אכפת מרגשות ומי מסכסך.

אם מגיע להם, מגיע להם, מה ששלך יהיה שלך בעזרת עורך דין טוב שישיג לך אותם.

אנחנו צריכים עוד 20 תשובות מאנשים שיש להם לקויות למידה המתבטאות בדיסלקציה, בדיסגרפיה או בדיסקלקוליה!

תעזרו לנו לסיים בהצלחה את תואר ראשון.

תודה רבה. יום טוב.

לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.

ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.

אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.