לא אכתוב על "דרך החינוך" שלנו. אבל כמה דברים- הדבר הכי חשוב בחינוך הוא העקביות. אם יום אחד הערת לילד על דיבור לא ראוי ואח"כ שלושה ימים לא הגבת לאותם דיבורים בכלל- אז לא עשית כלום. כי מה הוא הבין? שזה לא באמת חשוב לך, או שלא באמת התכוונת להערה הראשונה, או שלא באמת משהו אחר. העיקר הוא- שזה לא באמת.

אז חשוב להיות עקביים. ומזה יוצאת עוד נקודה- אי אפשר לתפוס הכל בבת אחת. אם יש כמה התנהגויות שצריך לתקן אותן- אי אפשר לתקן הכל בבת אחת, כי את לא תצליחי לעמוד בזה. תבחרי נקודה אחת- נניח, שירימו אוכל מהרצפה או שלא יזרקו אוכל. ותתמקדי רק בה. אולי אפשר גם עוד נקודה אחת, אבל לא יותר מזה.

ואל תוותרי. זרקת? תרים. לא הרמת? תשב פה עד שתרים. לא בכעס ולא בעצבים. אבל באסרטיביות שאינה משתמעת לשתי פנים, בצורה שהילד יבין שאין לו על מה להתווכח או לעשות סצנות. ואם יעשה- שיעשה. את האוכל שזרק הוא ירים. נקודה.  חשוב לזכור שגם ילד שמתנגד וצורח ואפילו מקלל- בסופו של דבר מצפה ממך שלא תוותרי לו, כי אם את מוותרת- זה פוגע בבטחון שלו. ילד צריך להרגיש שהמבוגר שאיתו הוא משענת מוחלטת מבחינת בטחון, וגם אם הילד מתפרק לפעמים- הוא צריך לדעת שהמבוגר לא יתפרק לו.

צד שני לדבר- לעודד התנהגות חיובית. איך? כל ילד שמרים אוכל- מקבל הערה טובה ,כל הכבוד", "איזה ילד אחראי", וכד'. אפשר אפילו עוד יותר- טבלת מדבקות שבה כל ילד מקבל מדבקה אם הוא מרים את האוכל או לא זרק אוכל מלכתחילה. כל כמה מדבקות- נניח 6-7- הילד יכול לבחור לו הפתעה מתוך קופסת פרסים קטנה שתקני לצורך הענין, ותמלאי אותה בהפתעות של שקל וחצי.

תראי, יכול להיות שיש ילדים שמבחינתם אין כבוד לשום סמכות- אבל גם ילדים כאלה ירכשו לך כבוד ויכירו בסנכותך אם מצד אחד את תעמידי להם גבולות ברורים ותעמדי עליהם, ומצד שני תתני להם יחס חם ולב קשוב.

עוד דבר- אני לא כ"כ מתחברת לאופן ה"בקשה" מהילד- "בבקשה תפסיק לצעוק". מה זה בבקשה? תפסיק לצעוק! אם את מבקשת, אז בעצם את משאירה לו פתח לסרב...אבל אם את אומרת :"אתה עכשיו מפסיק לצעוק כי אי אפשר לשמוע אחרים" אז אין לו שום אפשרות לבחור אחרת. הוא כמובן יכול להתנגד אבל כאן את חוזרת לנקודה הראשונה- עקביות. אם אמרת שיפסיק לצעוק אז הוא לא יכול להמשיך. פשוט לא יכול. ואם הוא ממשיך- אז הוא לא יכול לשבת לידך או להפריע לאחרים עוד ועוד.

עוד דבר לגבי הטרמינולוגיה- "זכותי". ממש לא. ממש לא זכותך לצעוק. לא כל דבר בחיים הוא זכות, יש גם חובות. אולי אלו ילדים שלא גדלו על חובות אלא רק על זכויות, אבל לפחות שאת מבחינתך תהיי מיושרת עם הענין הזה, כדי שתביני עד כמה זה מגוחך. ממש לא כל דבר זה "זכותי". שיעור בית זו חובה, ואין לו שום זכות לא לעשות.(טוב, זו אולי לא הדוגמה הכי טובה, כי לפעמים מגזימים בשיעורי בית ואפשר "לאוורר" קצת את הילד מהם)  להתנהג בצורה שלא מפריעה לאחרים זו חובה- אין לו שום זכות להרביץ או לצעוק.  זו זכות להיות בצהרון הכיפי שלכם- וכדי לזכות בזכות הזו צריך לעמוד בכמה חובות.

ואחרון חביב- את באמת לא צריכה לחנך אותם...כלומר- בוודאי שיש לך איזו אחריות עליהם- ויפה מאוד שאת מרגישה את הצורך הזה, אבל קחי בחשבון שאת דמות לא כ"כ מרכזית בחייהם. לא שזה אומר שאת לא יכולה להיות משמעותית בשבילם- יכול להיות שילדים ירגישו סמכות אמיתית מהי דווקא ממך, אבל כוונתי היא שגם אם את תעשי כמיטב יכולתך- עדיין הם יהיו מוקפים בדמויות אחרות רוב הזמן.

עוד דבר- אלו שעות שהילדים ממילא עייפים. תכל'ס מה שהם רוצים זה אמא ובית. ובמקום זה, אחרי כל השעות בבית ספר- הם נמצאים בעוד מסגרת. ויכול להיות שזה באמת לא קל לחלק מהם ולכן הם ככה "מתפרקים" על הצוות.

בהצלחה.

ראשית, יישר כוח. כל אחד חייב לחנך אחרים כמידת יכולתו - זו מצוות עשה מן התורה - מצוות הוכח תוכיח את עמיתך. כמובן, שכשם שמצווה לומר דבר שנשמע כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע, ואין להגיע למריבות מכך. 

אבל ילדים שתחת השגחתך - ודאי לי שזו מצווה. וגם אם תצליחי רק במעט זה מה שביכולתך.

שנית, כשאת בוחרת נקודה להאבק עליה, את צריכה לצפות (לעשות סימולציה בראש) מה יקרה. 

למשל זריקת אוכל - את תגידי להרים והילד לא ירצה. מה את עושה? מושיבה אותו ליד האוכל? הוא לא יכול לקבל משהו עד שירים?

זה אומר שאת צריכה תמיכה של הגננת. כי אחרת היא תתן לילד מה שלא קיבל ממך. וכאילו הוא נצח אותך. את צריכה לשים לב למשל, שזה לא 5 דקות לפני שבאים לקחת אותו - שוב, אחרת ישברו לך את המילה -  אז עדיף להעלים עין.

כיון שאת לא האחראית במקום, והגננת מחפשת "שקט תעשייתי" רגעי, יתכן שלא תצליחי במאבק (בשיטת המקל).

את כן יכולה להצליח בשיטת הגזר - כלומר לחלק שבחים, חיבוקים, טפיחה על השכם וכו' ואפילו מדבקות (צריך להזהר שמדבקות לא יהיו יותר מפעם פעמיים ביום, אחרת הן מאבדות מחשיבותן).

עוד על מדבקות  - לא חייבים לחלק פרסים. (יש להניח שאין לך תקציב לזה) עצם מתן מדבקה זה פרס שילד רוצה. אפשר אפילו חצי מדבקה אם המעשה לא משהו. ניתן גם על צבירת מדבקות או על מעשה מיוחד לתת מדבקות "שוות" (יש מגוון בחנויות יצירה, סמיילי, כל הכבוד וכו').

כמובן ששילוב בין המקל והגזר יעיל יותר.

בהצלחה

גישה ראשונה: לומר מה שיש לך בתקיפות ובנעימות. אם ילד אומר לא רוצה. את אומרת: אני לא שאלתי אני אמרתי. אתה בצהרון ואני אחראית עליך ועכשיו אתה מתנהג כמו כללי הצהרון. קדימה! לא לוותר ולא לשדר מסכנות

גישה שניה: לומר דברים בחיוך/במשחק. דוג': מי שאוסף הכל מקבל פרס. או למנות אחראים על סדר ונקיון או לומר בחיוך: לא, אני בטוחה שאתה רוצה לאסוף וסתם התבלבלת. קדימה לאסוף. וכו'

עצתי לשלב בין הגישות. כל פעם לפי העניין.

אני גם הייתי בעברי סייעת בצהרון והתמודדתי בדיוק מול אותו האתגר, הגננת ובעלת הגן הרבו בצעקות ובגישה בלתי סבלנית בעיניי לילדים שעוד לא למדו את מקומם בעולם.

לדעתי חשובה מאוד גישתך לנושא החינוך, מאחר ובגילאים האלה הם 'חקיינים' - הם מעתיקים מילים שהם שומעים, בגדים, התנהגות וגם אנרגיה. על אף היותך 'שולית' כביכול בחייהם - את מאוד משמעותית!

הם רואים אותך - לומדים אותך - מחקים אותך!

לא מזמן קראתי את המאמר הזה ויכול להיות שהוא יתרום לך עוד קצת

אני מקווה שזה יעזור,

בכל מקרה - תמשיכי בדרכך הטובה! אני מאמינה שאסור להתפשר על ערכים וסבלנות מול ילדים ושמחה שיש נשים כמוך.

בהצלחה!

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....