פשוט לחכות.

לא להתבחבש עם עצמנו מה לעשות.

לחכות שגיל השנתיים וחצי הזה יעבור והוא יתאפס כבר

וברצינות.

באמת שתנסי לשרוד את הזמן הזה.

זה כווווולם ככה בשלב הזה..

גם ההכי מנוסים. 

בהצלחה לנו.

מה ההרגשה הרעה?

הוא בגיל שעדיין לא מבין שיש תוצאות למעשים שלו, והוא לא מבין שיש גבולות שאי אפשר לעבור

את גורמת לו להפנים שכשעוברים גבול - אי אפשר להמשיך מעבר לתחום מסוים

זה ממש מצוין!

זה לא בדיעבד, זה לכתחילה!

מילא היית מדברת על עונש, הייתי מבין שאת מרגישה רע, אבל את רק מרחיקה אותו! זה בדיוק מה שצריך לעשות!

זה לא אומר שזה יישאר בצורה כזאת לנצח

עכשיו הוא עדיין בגיל שאי אפשר לצפות ממנו להבין שצריך להקשיב לאמא

אז מרגילים אותו להקשיב בלי רצון

שיתרגל שהמציאות הנורמלית שאמא מבקשת - עושים

אני לא חושב שגם בגיל 5 תצטרכי להשתמש בכח

(יש לך ילדים גדולים כבר? כי אני תמיד התנהגתי כך עם הקטנים, ומהר מאד הם הפנימו ובגדולים לא צריך להפעיל כח)

כי את גם יותר חכמה, ואת האמא בבית שקובעת מה צריך להיות, וכדאי שתהיה לך אפשרות לאכוף את זה.

אם אלוקים היה חושב ששימוש בכוח הוא שלילי הוא לא היה בורא אותנו אימהות גדולות וחזקות ואותם קטנים וחלשים בתחילת הדרך. 

ועוד נקודה- מנסיוני (6 ב"ה) הפחד מהשימוש בכוח, בד"כ מביא את הצורך. כשאני מוכנה בתוכי להשתמש  בכוח ולא מתבחבשת בתוכי אם אני בסדר או לא- בד"כ אני לא צריכה להשתמש בכוח, האמירה הבטוחה שלי מספיקה. 

בכל מקרה, מה שאת מחליטה לעשות- לעשות בלב שלם ובלי יסורי מצפון. יסורי מצפון מעקרים את כל מה שאת עושה.

"אם אלוקים היה חושב ששימוש בכח הוא שלילי הוא לא היה בורא אותנו..גדולות וחזקות ואותם קטנים וחלשים" -

זו אמירה שאינה ראיה לכלום. וצריך לדעתי להיזהר מצורות חשיבה כאלה ש"פוטרות" את האדם מלעיין - כי "ה' ברא"..

וגם כאלו שלהבדיל, משתמשים ב"כח" בצורה לגמרי לא ראויה - היו יכולים להיתלות ב"ראיה" כזו (וברור שלא לכך התכוונת)

לפי אותו "היגיון": אם היה חושב שהיצה"ר לא צריך לנצח, לא היה בורא אותו עם כח...

אם היה חושב ששימוש בכח הוא שלילי - לא היה בורא בעולם רשעים עם כח פיזי ואנשים טובים בלי זה.. וכו' וכו'..

אז זה לא כך: ה' בורא כחות כדי שננווט אותם באופן הראוי לפי מה שאנו לומדים על רצונו, מתוך תורה, מתוך התבוננות מתוך יושר המידות, מתוך המציאות והניסיון.

בוודאי שלא "במקרה" הילד קטן וההורים גדולים - אבל עדיין זה לא אומר שהם אמורים להשתמש בכל כח שנתן להם באופן הזה. אולי - היפוטתית - ה' ברא את הכח רק כדי שיגנו עליו מפני אחרים?...

הקיצור, זו לא ראיה.

אבל אני מסכים שצריך באמת לעיין, ביכולות שה' נתן מטבע הבריאה להורים כהורים - ולהתבונן למה הם אמורים לשמש.

וזה נכון שאמירה שהיא גם בטוחה ועקבית, וגם נעימה, בד"כ אכן נותנת פירות.

ולגבי "יסורי מצפון" - אכן אם מחליטים, לא צריך כל הזמן "לפחד". אבל בהיות שהורה גם מועד לטעויות, ככל אדם, וטעויות עם ילדים יכולות גם להיות לפעמים כואבות, על אף שכאשר המכלול טוב אז בד"כ בסדר - לכן לא כדאי "לעקר" את המצפון, צריך להתבונן מפעם לפעם א הדרך נכונה ואם צריך שכלול, אך ככלל להיות נינוחים אחרי שפועלים מתוך שיקול הדעת ומידות טובות.

אנחנו נמצאים במציאות שבה ההורה הוא האשם האולטימטיבי בכל חולאי הילד, ואין לו שום ביטחון בסמכות שלו להורות לילדיו ולחנך אותם. זה מצב חולה, ולכן, לפי שיטת הרמב"ם- צריך ללכת לקיצוניות השניה כדי להגיע לשביל הזהב, לנורמליות.

היום, היחס לשימוש בכוח מול ילדים הוא היסטרי, ומביא בסופו של דבר להיפך ממה שרצינו. בספר "הורים טובים מדי" מתואר מחקר על הורים שהחליטו לא להשתמש בכוח מול הילדים שלהם, ורק לדבר איתם. המחקר הראה שהילדים האלה קיבלו בסופו של דבר יותר מכות מהוריהם, כי המצב הגיע להתפרקות מוחלטת של הסמכות שלהם ולחוסר שליטה.

לכן לדעתי יש חשיבות להשמעת קול אחר, שפוי, שונה, שסומך על ההורים ומאמין בהם, שהם, יותר מאיתנו, מנחי ההורים המדופלמים, רוצים לעשות רק טוב לילדיהם. לסמוך על ההורים שגם אם יחליטו להפעיל כוח- הם יעשו זאת בצורה שקולה ומדודה. המחשבה שאם נאמר להם מה לעשות מבחוץ תיתן להם כוח- הוכחה כלא נכונה, ולהיפך, היא גרמה לכך שהורים הפסיקו להאמין בשיקול דעתם ובהחלטותיהם מול הילדים שלהם.

מעבר להנ"ל אני מסכימה עם העיקרון שכתבת. וכמובן שאין כוונה לעקר את המצפון ולא כך כתבתי.

גישות מעוקמות של "האשמה" וכו'..

אבל גם בנידון זה, לא נכון ציטוט דברי הרמב"ם.

הרמב"ם לא העלה בדעתו שמישהו יאזן את מידותיו על-גבי מישהו אחר. נגיד, אדם ביישן קיצונית - יאזן עם עצמו. אך לא ע"י  לצעוק על זולתו, כמובן...

אני לא אחראי על אמירות "היסטריות" של אחרים; וגם אינני "מנחה הורים מדופלם" אלא מציע מה שנראה לענ"ד ומתוך עיוני ונסיוני. וב"ה אני יודע גם מנסיון שאין צורך להגיע לקיצוניות. לא ל"התפרקות וחוסר שליטה" ולא לכחנות.

לגבי "אם נאמר להם מה לעשות מבחוץ" - הרי זה בדיוק מה שעשית, אך בכיוון שלך. היא שאלה איך ראוי, התייעצה. לגיטימי. האם תמיד העצה הנכונה היא "תעשי מה שבא לך"? לאו דווקא. גם אני מאמין בשכל הישר וההרגשה הישרה של הורים, כפי שאני כותב גם כאן לא-פעם; ועם זה לגיטימי ללמוד מנסיונם של אחרים, ולעיין בדבריהם. אני עצמי לומד לא פעם הנהגות יפות מהורים, ומעיין מה הדרך הנכונה בכל מיני דברים. למה לא..

אני לא מחזיק מהאמירה "קול אחר, שפוי" - כי כל אחד יכול להעניק לדבריו את הציון "שפוי" מול אחרים. העיקר תוכן הדברים.

מעבר לכך, אכן, הערת על דברים חשובים, בעיקרון, ביחס לחשיבות שיש גם לאמון של ההורים בכחותיהם ושיקול דעתם הישר - 

אבל זה לא קשור למה שאני הערתי עליו. אני דברתי בתגובה לעיל, רק לגבי האמירה ש"אם אלוקים היה חושב ששימוש בכח זה שלילי לא היה נותן אותו"..

הילד מחפש את הקשר והיחס עם אמא אבא!

ז"א שאם ההורים מתנהגים אל הילד בצורה כוחנית זה הקשר שהוא מכיר והוא מחכה לזה

למרות שזה לא כיף לחטוף מכות אבל הוא מחפש את החום (או הקור...) מאמא, 

להרגיש שהוא שייך למשפחתו לאמא אבא!

אבל אם ההורים יוצרים קשר שונה שבה פותרים את הבעיות/ מתייחסים אל הילד

בצורה נעימה ואוהבת לא יהיו חיכוכים כי הילד יודע שאמא אוהבת אותו ויחכה לקשר הזה

וילך לישון כשאמא אומרת כי אז יש לאמא זמן אליו!

עצה- ליצור זמנים ברורים מתי ארוחת ערב מקלחת סיפור שמע ישראל ולישון,

ואז ברור לו שאמא שלו! ואוהבת אותו! יחכה בקוצר רוח לשעת סיפור עם אמא ואז אמא תהיה באמת איתו!

מומלץ לך לראות באתר אשירה את זיוה מאיר על חינוך ילדים!!!!

אבל בעיקר צריך הרבה תפילות להיות שליחה נאמנה בשביל לגדל את האוצר הזה שה' נתן לך!

ושבעזרת ה' יהיה ילד צדיק שאוהב את כולם!

כשאת מחליטה ללכת את אומרת לו כמה דקות קודם שיבחר במה רוצה לשחק במגלשה או בנדנדה

ואחרי זה הולכים הביתה,

אם הילד לא רוצה לבוא את אומרת לו שעכשיו את הולכת הביתה לארוחת ערב מקלחת וסיפור,

תרצה את הסיפור א או ב?

ואם הילד מתעקש את מתחילה ללכת ומידי פעם מציצה אחורה ותוך כמה דקות הוא ירוץ אחרייך 

לחיבוק ענקי!!!

מה שכתבת, לענ"ד, זה לא "כלל גדול".

על "קיצורי דרך" גם משלמים לפעמים.

נכון שיש, בלית ברירה, הפנמה של גבולות מסויימים גם בגיל צעיר (ירוץ לכביש - יעצרו אותו), לא כי מבין, אלא כי אין ברירה, ואגב זה אכן גם "לומד" משהו. אבל עד היכן, באיזה נושא, והאם בדרך זו - זו שאלה.

מי אומר, למשל, שאם "הוא לא בגיל שמבין שיש תוצאות.. וגבולות" וכו' - אז צריך בגיל הזה "ללמד" את זה?

אולי עיקר הלימוד הזה הוא עוד קצת, כשכן יכול להבין?..

מה ששאלת - באמת צריך לחשוב..

זה לא שחור-לבן..

יש דרכים ל"החלטיות בנעימות".

קצת קשה לנסח - נראה אולי אצליח בהמשך, או איזה הורים אחרים כאן.

זה מודיעה ומזכירה כמה דקות קודם "עוד מעט הולכים הביתה, כבר נהיה מאוחר/קר", או "עוד מעט הולכים לישון".

אני גם משתדלת שהחזרה הביתה/השינה תהיה בערך בשעה קבועה, כך שהילד לומד/מתרגל שאז חוזרים הביתה/הולכים לישון.

כשהתחלנו להרגיל את הגדולה למיטת מעבר, באזור גיל שנתיים, והיא כל פעם יצאה מהמיטה- החזרנו אותה שוב ושוב ושוב, עד שהיא ויתרה, לאותו לילה. בלילה למחרת- אותו הדבר. אחרי כמה פעמים, היא למדה שהולכים לישון במיטה וזהו.

המטרה היא, לדעתי, ליצור הרגל. בשביל צריך מסגרת- אמירה מקדימה, תזכורות (הילד לא זוכר היטב כמונו, במיוחד בגלל שהוא שקוע במשחק), פעולות קבועות, ונחישות. (אפשר כמובן לקחת דוגמא מילדים אחרים שהולכים הביתה- גם הם הלכו, וגם אנחנו הולכים...). 

ברור שיש מקום לגמישות- להתיר לפעמים עוד חמש דקות.

ועם זאת, הילד לומד שכשאמא מחליטה שהולכים, אז הולכים.

בהצלחה!

לא הרבה כח, בטח לא באלימות, אבל כן יש מימד של כח פיזי (לתת לילד יד לקחת אותו מגן השעשועים, להרים את הילד ולהחזירו למיטה).

זה לא רע, אם עושים את זה בצורה רגועה ונעימה. רצוי גם להסביר לילד שעכשיו הולכים הביתה/לישון.

זה "כח" בלי כחנות..

בליווי דיבור נעים ומסביר את הצורך לעשות את הדבר המדובר (ללכת הביתה, לחזור למיטה).

הטעות הגדולה במצבים כאלה, שהיא שההורה חושב שה"כח" הזה הוא כחנות, ואז הוא מנסה להצדיק לעצמו את עצמו ע"י דיבור תוקפני כלפי הילד. כאילו להראות שהוא באמת עשה משהו לא בסדר, או כדי לתת לעצמו איזו "התנעה" ליכולת להרים אותו..

אין בכך כל צורך. זה פשוט סוג של דירבון, בלית ברירה, אנחנו נשארים לגמרי עדינים ואוהבים, מדברים תוך כדי, מסבירים, ועומדים על מה שצריך להיות. לפעמים אפשר להגיע להסכמה על "עוד רגע". והרבה פעמים זה לגמרי עובד, כשקצת הולכים "לקראת", אבל מסכימים ביחד שאח"כ עושים מה שצריך.

ועם הזמן והילדים - זה כבר הולך הרבה יותר בקלות.

גם הבת שלי עם כל השטיקים של גיל שנתיים ואנחנו משתדלים להסביר הרבה מה זה אומר ילד גדול ואיך מתנהגים וכו כי לא תמיד הם ממש מבינים את זה ולנו זה כן ברור מאליו אבל צריכים ללמד מה זה אומר,להדריך,לעזור ולפרגן

מאוד חשוב לדבר עם הילדים, בכל גיל שהוא. ולהסביר, עכשיו הולכים לישון זה הזמן לישון, כשאמא אומרת לא לקום אז לא קמים.וכו' ולפעול במקביל . הדיבור בגיל הזה עוזר מאוד . לא תמיד . זה בסיס לחינוך הילד לתקשורת נכונה עם הסביבה. כמובן שלא צריך לפרוס טיעונים והשלכות ולהגזים, אבל כן, לדבר!   אני מקווה שזה יעזורלך.

ולפעמים אפשר למצוא דרכים אחרות 

אבל כן בהחלט בגיל הזה לפעמים הם צריכים את זה ככה 

אגב תגלית שגיליתי על בן השנתים שלי :

לשכנע אותו איזה כיף יהיה לנו אחרי שנלך הביתה\ נצא מהאבמטיה 

(אתה יודע תכף נלך הביתה יודע מה יש לנו בבית? בימבה, ספר חדש, קרונפלקס , מיץ טעים...)

טוב כמובן שזה לא מתאים לכל סיטואציה אבל זה מתאים למשל בשביל להוציא מהאמטיה

(עכשיו נלך לספה ואמא תספר לך על האפרוח)

התופעה.

ילד מתוק, חכם ומבין שמנהל מאבקים מרים על כל דבר. בן כשנתיים וחצי.

לא ילד ראשון. ואין לי שום תובנות.

אם כוונתך שמעורב כעס בחינוך- אז זה באמת לא מועיל. לא לך ולא לו.

אבל אם כוונתך שאת מפעילה אסרטיביות, אז כן, בוודאי שיש עניין לעשות כך

את מרחיקה אותו מהרע

ומקרבת לטוב.

מלמדת אותו להבחין בין זה לזה

ומציבה לו גבולות

את לא צריכה להרגיש רע אם זה שאת מובילה ולא מובלת, חזקה ולא חלשה לעומתו.

אם לא היית כך- לא היית ההורה ומעבר לכך: לא היה תוקף לדברייך ומעשייך

לפעמים בגיל שנתיים צריך להשכיב את האדון 10 פעמים לשון.

אז מה לא תמיד אפשר להיות נחמדים,,אז האדון הושכב לשון ,גם שהוא רצה להמשיך לחגוג .

אני לא מבינה את כל הדיו הפלוסופי בסוגיה  שילדון הצעיר הושכב לון נגד רצונו.

בנסוף אני ממליצה לגברים כאן שהתפלמסו בשאלה היות אמא עייפה אחרי יום עבודה,ולאחר נסיון של מספר ערבים כאלה,

לדון בסוגיה דיון פלוסופי ארוך ומלומד.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....