נראה לי אפשר לפתוח מועדון למי שסובלת מבחילות כל ההיריון

מה ההרגשה הרעה?

הוא בגיל שעדיין לא מבין שיש תוצאות למעשים שלו, והוא לא מבין שיש גבולות שאי אפשר לעבור

את גורמת לו להפנים שכשעוברים גבול - אי אפשר להמשיך מעבר לתחום מסוים

זה ממש מצוין!

זה לא בדיעבד, זה לכתחילה!

מילא היית מדברת על עונש, הייתי מבין שאת מרגישה רע, אבל את רק מרחיקה אותו! זה בדיוק מה שצריך לעשות!

זה לא אומר שזה יישאר בצורה כזאת לנצח

עכשיו הוא עדיין בגיל שאי אפשר לצפות ממנו להבין שצריך להקשיב לאמא

אז מרגילים אותו להקשיב בלי רצון

שיתרגל שהמציאות הנורמלית שאמא מבקשת - עושים

אני לא חושב שגם בגיל 5 תצטרכי להשתמש בכח

(יש לך ילדים גדולים כבר? כי אני תמיד התנהגתי כך עם הקטנים, ומהר מאד הם הפנימו ובגדולים לא צריך להפעיל כח)

כי את גם יותר חכמה, ואת האמא בבית שקובעת מה צריך להיות, וכדאי שתהיה לך אפשרות לאכוף את זה.

אם אלוקים היה חושב ששימוש בכוח הוא שלילי הוא לא היה בורא אותנו אימהות גדולות וחזקות ואותם קטנים וחלשים בתחילת הדרך. 

ועוד נקודה- מנסיוני (6 ב"ה) הפחד מהשימוש בכוח, בד"כ מביא את הצורך. כשאני מוכנה בתוכי להשתמש  בכוח ולא מתבחבשת בתוכי אם אני בסדר או לא- בד"כ אני לא צריכה להשתמש בכוח, האמירה הבטוחה שלי מספיקה. 

בכל מקרה, מה שאת מחליטה לעשות- לעשות בלב שלם ובלי יסורי מצפון. יסורי מצפון מעקרים את כל מה שאת עושה.

"אם אלוקים היה חושב ששימוש בכח הוא שלילי הוא לא היה בורא אותנו..גדולות וחזקות ואותם קטנים וחלשים" -

זו אמירה שאינה ראיה לכלום. וצריך לדעתי להיזהר מצורות חשיבה כאלה ש"פוטרות" את האדם מלעיין - כי "ה' ברא"..

וגם כאלו שלהבדיל, משתמשים ב"כח" בצורה לגמרי לא ראויה - היו יכולים להיתלות ב"ראיה" כזו (וברור שלא לכך התכוונת)

לפי אותו "היגיון": אם היה חושב שהיצה"ר לא צריך לנצח, לא היה בורא אותו עם כח...

אם היה חושב ששימוש בכח הוא שלילי - לא היה בורא בעולם רשעים עם כח פיזי ואנשים טובים בלי זה.. וכו' וכו'..

אז זה לא כך: ה' בורא כחות כדי שננווט אותם באופן הראוי לפי מה שאנו לומדים על רצונו, מתוך תורה, מתוך התבוננות מתוך יושר המידות, מתוך המציאות והניסיון.

בוודאי שלא "במקרה" הילד קטן וההורים גדולים - אבל עדיין זה לא אומר שהם אמורים להשתמש בכל כח שנתן להם באופן הזה. אולי - היפוטתית - ה' ברא את הכח רק כדי שיגנו עליו מפני אחרים?...

הקיצור, זו לא ראיה.

אבל אני מסכים שצריך באמת לעיין, ביכולות שה' נתן מטבע הבריאה להורים כהורים - ולהתבונן למה הם אמורים לשמש.

וזה נכון שאמירה שהיא גם בטוחה ועקבית, וגם נעימה, בד"כ אכן נותנת פירות.

ולגבי "יסורי מצפון" - אכן אם מחליטים, לא צריך כל הזמן "לפחד". אבל בהיות שהורה גם מועד לטעויות, ככל אדם, וטעויות עם ילדים יכולות גם להיות לפעמים כואבות, על אף שכאשר המכלול טוב אז בד"כ בסדר - לכן לא כדאי "לעקר" את המצפון, צריך להתבונן מפעם לפעם א הדרך נכונה ואם צריך שכלול, אך ככלל להיות נינוחים אחרי שפועלים מתוך שיקול הדעת ומידות טובות.

אנחנו נמצאים במציאות שבה ההורה הוא האשם האולטימטיבי בכל חולאי הילד, ואין לו שום ביטחון בסמכות שלו להורות לילדיו ולחנך אותם. זה מצב חולה, ולכן, לפי שיטת הרמב"ם- צריך ללכת לקיצוניות השניה כדי להגיע לשביל הזהב, לנורמליות.

היום, היחס לשימוש בכוח מול ילדים הוא היסטרי, ומביא בסופו של דבר להיפך ממה שרצינו. בספר "הורים טובים מדי" מתואר מחקר על הורים שהחליטו לא להשתמש בכוח מול הילדים שלהם, ורק לדבר איתם. המחקר הראה שהילדים האלה קיבלו בסופו של דבר יותר מכות מהוריהם, כי המצב הגיע להתפרקות מוחלטת של הסמכות שלהם ולחוסר שליטה.

לכן לדעתי יש חשיבות להשמעת קול אחר, שפוי, שונה, שסומך על ההורים ומאמין בהם, שהם, יותר מאיתנו, מנחי ההורים המדופלמים, רוצים לעשות רק טוב לילדיהם. לסמוך על ההורים שגם אם יחליטו להפעיל כוח- הם יעשו זאת בצורה שקולה ומדודה. המחשבה שאם נאמר להם מה לעשות מבחוץ תיתן להם כוח- הוכחה כלא נכונה, ולהיפך, היא גרמה לכך שהורים הפסיקו להאמין בשיקול דעתם ובהחלטותיהם מול הילדים שלהם.

מעבר להנ"ל אני מסכימה עם העיקרון שכתבת. וכמובן שאין כוונה לעקר את המצפון ולא כך כתבתי.

גישות מעוקמות של "האשמה" וכו'..

אבל גם בנידון זה, לא נכון ציטוט דברי הרמב"ם.

הרמב"ם לא העלה בדעתו שמישהו יאזן את מידותיו על-גבי מישהו אחר. נגיד, אדם ביישן קיצונית - יאזן עם עצמו. אך לא ע"י  לצעוק על זולתו, כמובן...

אני לא אחראי על אמירות "היסטריות" של אחרים; וגם אינני "מנחה הורים מדופלם" אלא מציע מה שנראה לענ"ד ומתוך עיוני ונסיוני. וב"ה אני יודע גם מנסיון שאין צורך להגיע לקיצוניות. לא ל"התפרקות וחוסר שליטה" ולא לכחנות.

לגבי "אם נאמר להם מה לעשות מבחוץ" - הרי זה בדיוק מה שעשית, אך בכיוון שלך. היא שאלה איך ראוי, התייעצה. לגיטימי. האם תמיד העצה הנכונה היא "תעשי מה שבא לך"? לאו דווקא. גם אני מאמין בשכל הישר וההרגשה הישרה של הורים, כפי שאני כותב גם כאן לא-פעם; ועם זה לגיטימי ללמוד מנסיונם של אחרים, ולעיין בדבריהם. אני עצמי לומד לא פעם הנהגות יפות מהורים, ומעיין מה הדרך הנכונה בכל מיני דברים. למה לא..

אני לא מחזיק מהאמירה "קול אחר, שפוי" - כי כל אחד יכול להעניק לדבריו את הציון "שפוי" מול אחרים. העיקר תוכן הדברים.

מעבר לכך, אכן, הערת על דברים חשובים, בעיקרון, ביחס לחשיבות שיש גם לאמון של ההורים בכחותיהם ושיקול דעתם הישר - 

אבל זה לא קשור למה שאני הערתי עליו. אני דברתי בתגובה לעיל, רק לגבי האמירה ש"אם אלוקים היה חושב ששימוש בכח זה שלילי לא היה נותן אותו"..

הילד מחפש את הקשר והיחס עם אמא אבא!

ז"א שאם ההורים מתנהגים אל הילד בצורה כוחנית זה הקשר שהוא מכיר והוא מחכה לזה

למרות שזה לא כיף לחטוף מכות אבל הוא מחפש את החום (או הקור...) מאמא, 

להרגיש שהוא שייך למשפחתו לאמא אבא!

אבל אם ההורים יוצרים קשר שונה שבה פותרים את הבעיות/ מתייחסים אל הילד

בצורה נעימה ואוהבת לא יהיו חיכוכים כי הילד יודע שאמא אוהבת אותו ויחכה לקשר הזה

וילך לישון כשאמא אומרת כי אז יש לאמא זמן אליו!

עצה- ליצור זמנים ברורים מתי ארוחת ערב מקלחת סיפור שמע ישראל ולישון,

ואז ברור לו שאמא שלו! ואוהבת אותו! יחכה בקוצר רוח לשעת סיפור עם אמא ואז אמא תהיה באמת איתו!

מומלץ לך לראות באתר אשירה את זיוה מאיר על חינוך ילדים!!!!

אבל בעיקר צריך הרבה תפילות להיות שליחה נאמנה בשביל לגדל את האוצר הזה שה' נתן לך!

ושבעזרת ה' יהיה ילד צדיק שאוהב את כולם!

כשאת מחליטה ללכת את אומרת לו כמה דקות קודם שיבחר במה רוצה לשחק במגלשה או בנדנדה

ואחרי זה הולכים הביתה,

אם הילד לא רוצה לבוא את אומרת לו שעכשיו את הולכת הביתה לארוחת ערב מקלחת וסיפור,

תרצה את הסיפור א או ב?

ואם הילד מתעקש את מתחילה ללכת ומידי פעם מציצה אחורה ותוך כמה דקות הוא ירוץ אחרייך 

לחיבוק ענקי!!!

מה שכתבת, לענ"ד, זה לא "כלל גדול".

על "קיצורי דרך" גם משלמים לפעמים.

נכון שיש, בלית ברירה, הפנמה של גבולות מסויימים גם בגיל צעיר (ירוץ לכביש - יעצרו אותו), לא כי מבין, אלא כי אין ברירה, ואגב זה אכן גם "לומד" משהו. אבל עד היכן, באיזה נושא, והאם בדרך זו - זו שאלה.

מי אומר, למשל, שאם "הוא לא בגיל שמבין שיש תוצאות.. וגבולות" וכו' - אז צריך בגיל הזה "ללמד" את זה?

אולי עיקר הלימוד הזה הוא עוד קצת, כשכן יכול להבין?..

מה ששאלת - באמת צריך לחשוב..

זה לא שחור-לבן..

יש דרכים ל"החלטיות בנעימות".

קצת קשה לנסח - נראה אולי אצליח בהמשך, או איזה הורים אחרים כאן.

זה מודיעה ומזכירה כמה דקות קודם "עוד מעט הולכים הביתה, כבר נהיה מאוחר/קר", או "עוד מעט הולכים לישון".

אני גם משתדלת שהחזרה הביתה/השינה תהיה בערך בשעה קבועה, כך שהילד לומד/מתרגל שאז חוזרים הביתה/הולכים לישון.

כשהתחלנו להרגיל את הגדולה למיטת מעבר, באזור גיל שנתיים, והיא כל פעם יצאה מהמיטה- החזרנו אותה שוב ושוב ושוב, עד שהיא ויתרה, לאותו לילה. בלילה למחרת- אותו הדבר. אחרי כמה פעמים, היא למדה שהולכים לישון במיטה וזהו.

המטרה היא, לדעתי, ליצור הרגל. בשביל צריך מסגרת- אמירה מקדימה, תזכורות (הילד לא זוכר היטב כמונו, במיוחד בגלל שהוא שקוע במשחק), פעולות קבועות, ונחישות. (אפשר כמובן לקחת דוגמא מילדים אחרים שהולכים הביתה- גם הם הלכו, וגם אנחנו הולכים...). 

ברור שיש מקום לגמישות- להתיר לפעמים עוד חמש דקות.

ועם זאת, הילד לומד שכשאמא מחליטה שהולכים, אז הולכים.

בהצלחה!

לא הרבה כח, בטח לא באלימות, אבל כן יש מימד של כח פיזי (לתת לילד יד לקחת אותו מגן השעשועים, להרים את הילד ולהחזירו למיטה).

זה לא רע, אם עושים את זה בצורה רגועה ונעימה. רצוי גם להסביר לילד שעכשיו הולכים הביתה/לישון.

זה "כח" בלי כחנות..

בליווי דיבור נעים ומסביר את הצורך לעשות את הדבר המדובר (ללכת הביתה, לחזור למיטה).

הטעות הגדולה במצבים כאלה, שהיא שההורה חושב שה"כח" הזה הוא כחנות, ואז הוא מנסה להצדיק לעצמו את עצמו ע"י דיבור תוקפני כלפי הילד. כאילו להראות שהוא באמת עשה משהו לא בסדר, או כדי לתת לעצמו איזו "התנעה" ליכולת להרים אותו..

אין בכך כל צורך. זה פשוט סוג של דירבון, בלית ברירה, אנחנו נשארים לגמרי עדינים ואוהבים, מדברים תוך כדי, מסבירים, ועומדים על מה שצריך להיות. לפעמים אפשר להגיע להסכמה על "עוד רגע". והרבה פעמים זה לגמרי עובד, כשקצת הולכים "לקראת", אבל מסכימים ביחד שאח"כ עושים מה שצריך.

ועם הזמן והילדים - זה כבר הולך הרבה יותר בקלות.

גם הבת שלי עם כל השטיקים של גיל שנתיים ואנחנו משתדלים להסביר הרבה מה זה אומר ילד גדול ואיך מתנהגים וכו כי לא תמיד הם ממש מבינים את זה ולנו זה כן ברור מאליו אבל צריכים ללמד מה זה אומר,להדריך,לעזור ולפרגן

מאוד חשוב לדבר עם הילדים, בכל גיל שהוא. ולהסביר, עכשיו הולכים לישון זה הזמן לישון, כשאמא אומרת לא לקום אז לא קמים.וכו' ולפעול במקביל . הדיבור בגיל הזה עוזר מאוד . לא תמיד . זה בסיס לחינוך הילד לתקשורת נכונה עם הסביבה. כמובן שלא צריך לפרוס טיעונים והשלכות ולהגזים, אבל כן, לדבר!   אני מקווה שזה יעזורלך.

ולפעמים אפשר למצוא דרכים אחרות 

אבל כן בהחלט בגיל הזה לפעמים הם צריכים את זה ככה 

אגב תגלית שגיליתי על בן השנתים שלי :

לשכנע אותו איזה כיף יהיה לנו אחרי שנלך הביתה\ נצא מהאבמטיה 

(אתה יודע תכף נלך הביתה יודע מה יש לנו בבית? בימבה, ספר חדש, קרונפלקס , מיץ טעים...)

טוב כמובן שזה לא מתאים לכל סיטואציה אבל זה מתאים למשל בשביל להוציא מהאמטיה

(עכשיו נלך לספה ואמא תספר לך על האפרוח)

התופעה.

ילד מתוק, חכם ומבין שמנהל מאבקים מרים על כל דבר. בן כשנתיים וחצי.

לא ילד ראשון. ואין לי שום תובנות.

אם כוונתך שמעורב כעס בחינוך- אז זה באמת לא מועיל. לא לך ולא לו.

אבל אם כוונתך שאת מפעילה אסרטיביות, אז כן, בוודאי שיש עניין לעשות כך

את מרחיקה אותו מהרע

ומקרבת לטוב.

מלמדת אותו להבחין בין זה לזה

ומציבה לו גבולות

את לא צריכה להרגיש רע אם זה שאת מובילה ולא מובלת, חזקה ולא חלשה לעומתו.

אם לא היית כך- לא היית ההורה ומעבר לכך: לא היה תוקף לדברייך ומעשייך

לפעמים בגיל שנתיים צריך להשכיב את האדון 10 פעמים לשון.

אז מה לא תמיד אפשר להיות נחמדים,,אז האדון הושכב לשון ,גם שהוא רצה להמשיך לחגוג .

אני לא מבינה את כל הדיו הפלוסופי בסוגיה  שילדון הצעיר הושכב לון נגד רצונו.

בנסוף אני ממליצה לגברים כאן שהתפלמסו בשאלה היות אמא עייפה אחרי יום עבודה,ולאחר נסיון של מספר ערבים כאלה,

לדון בסוגיה דיון פלוסופי ארוך ומלומד.

תקראי קצת את פורום "אנשים רגישים מאוד" פה באתר, ותראי אם את רואה הקבלות לסיטואציה שלה. זה לא אומר שהיא בקטגוריה כי קטונתי מלאבחן. רק שזה שווה בדיקה.

לא בטוח שמעבר למסגרת אחרת יפתור את הבעיה.

כתבת שהיא בכיתת לקויות למידה. היא עברה אבחונים מקיפים? האם יש לכם הדרכת הורים?

לצערי אין לי המלצה ספציפית על מקום לימודים, אבל כדאי קודם לבדוק לעומק מה היא צריכה.

בהצלחה!

על ידי @מתואמת .

כתבת שהיא בדיכאון, אם כן האם פגשה פסיכיאטר? האם מטופלת על ידי פסיכולוגית ובמידת הצורך בטיפול תרופתי?

זה לפני מחשבה על מסגרת, וגם כתבת שהיא בכיתות ל''ל, האם היא באמת ל''ל או שזה היה המענה היחיד שהיה ואולי כדאי לעבור למסגרת סל אישי בקוד 57 (במידה ויש אבחון פסיכיאטרי) ולקבל מענה מותאם עבורה

בס"ד

אתם נשמעים הורים מדהימים. שה' יאיר לכם הכי בקרוב שיש!

לפעמים זה שלב כזה שהן עוברות. מתבגרות זה סופר מאתגר בעולם של היום. תלכו לפסיכיאטר, עדיף פרטי. תאבחנו (אל תמהרו עם כדורים. אפשר אולי להתחיל עם כדורים קלים כמו פריזמה, זה מה שאנחנו עושים) ותעשו הערכת מסוכנות, תשקלו אולי אפילו אשפוז במוסד מאזן (ככה אני קורא לזה למרות שהם האמיתי זה מוסד פסיכיאטרי) לתקופה קצרה אם הפסיכיאטר ימליץ על זה והכי חשוב, אל תפלו לדיעות קדומות. זה רק יכול להזיק.

ב"ה מטופלים ומלווים ע"י אנשי מקצוע טובים

ועם תרופות .

הרגשנו שהיא צריכה ביהס יותר טיפולי בשבילה

אחרי התייעצויות

אבל במחשבה שניה אנחנו עוצרים את המירוץ לחיפוש אחרי מוסד והעברת דירה בתוך כדי שנת לימודים

גם בגלל שזה כיתה ח

וזה אמצע שנה .

זה יהיה מאתגררר ובאמת כמו שכתבו פה לא בטוח שיעזור במשהו. .אנחנו בכיון של לשלם לה סייעת בכיתה הקטנה

אם לא נצליח להשיג סייעת לכיתה קטנה.

ולצערי לא הצלחנו לקבל קצבה מהביטוח לאומי

הגשנו לבד ועשינו ערעור עם עורך דין ולא זכינו.

וזה ממש מבאס כי אנחנו מוציאים עליה אלפים אלפים

אבל העיקר שכל ההשקעה תעזור לה ותצמיח אותה. מתפללים על זה מאוד במקרה שלנו.

ואגב, מכירה מתמודדים שעלו על דרך המלך והיום כל כך רגישים לאחר, שהם מטפלים או עוסקים בנתינה ברמות מדהימות ובכלל אנשים עם עוצמות.

בהצלחה לכם משפחה יקרה.

לאיזה סוג מסגרת ממליצים?

קודם כול, מחזק אתכם על כך שאתם מוכנים לעשות שינוי משמעותי בשביל הבת שלכם. ❤️ הייתי ממליץ לפנות לפסיכולוגית חינוכית או לפסיכיאטרית ילדים ונוער, ולבדוק מסגרת שמשלבת כיתה קטנה עם מענה רגשי וטיפולי לאורך היום, ולא רק התאמות לימודיות. כדאי גם לפנות לשירות הפסיכולוגי־חינוכי ולמחלקת החינוך ברשות המקומית כדי לברר אילו מסגרות מתאימות לה. אל תמהרו לעבור דירה לפני שבודקים שיש מסגרת מתאימה בפועל. מאחל לכם שתמצאו מקום שבו היא תרגיש בטוחה, מובנת ושייכת, ושתוכל להתחיל לפרוח בקצב שלה. 🙏

בית ספר לבנות עם קשיים נפשיים. מקום נדיר מהיכרות אישית עם אחת הבנות. ויש את הפנימיה בדולב . פוסט אישפוזית. מקום טוב.

הלב יוצא אליכם. ❤️ אולי כדאי לפנות לעמותות ולארגונים שמתמחים בנוער בסיכון ובבריאות הנפש, ולבקש הכוונה למסגרת חינוכית טיפולית לבנות דתיות, עם כיתה רגשית וליווי מקצועי צמוד. הייתי מתחיל גם דרך פסיכולוגית חינוכית והרשות המקומית, כדי לבדוק מסגרות מתאימות בכל הארץ. חשוב שהבת שלכם תהיה שותפה לתהליך, בלי לחץ, ושתרגיש שמחפשים מקום שבו יראו אותה ויבינו אותה — לא רק את הקשיים שלה. מאחל לכם מכל הלב שתמצאו את המקום שבו היא תוכל להרגיש בטוחה, להתחבר ולפרוח. 🙏

הפורום הזה לא פעיל

(יש נטיה ידועה בפורומים של ערוץ 7 לא להיצמד לכותרת הפורום ולא לנהל שרשורים ודיונים בנושא שלשמו נועד הפורום)

תקראי קצת פה: יש לה עולם שלם של אתגרים שהקריאה היא רק חלק ממנו.

פורום אנשים רגישים מאוד | ערוץ 7

(סיכוי טוב מאוד שגם את בקטגוריה או האבא של הילדה, זה עובר בתורשה הדבר הזה).

הוא יותר פעיל.

בהצלחה!!

אם מישהו מרגיש שהייעוץ הזה אינו מדבר גם אליו - אפשר לחפש מישהו אחר.

יתכן שאחרי ששמע בתחילה את אשתך, הבין כאילו הבעיה נמצאת רק בהרגשה שלה - ולא גם בהרגשה שלך.

כמובן, לאידך, שייעוץ טוב אינו אמור להיות זירת טענות הדדיות. זה לא לחפש "מי אשם", אלא איך בונים בטוב יותר את ההדדיות.

אז עצות של הפתעות קטנות, עזרות, התעניינות בשלום השני - הן טובות מאד. אבל זה לא מספיק, כשהן מופנות באופן בולט רק לכיוון אחד.

לגבי להקשיב מה מפריע לך, בחיים, בעבודה וכו' - זה דבר חשוב מאד. אלא שמישהו כזה, לפעמים יתמקד במה שבין בני הזוג, ופחות במה שמעבר לכך.

אני יכול לשלוח לך בפרטי, שם של מישהו (קרוב משפחה) מנוסה מאד, חביב וישר, מייעץ בהירות ובפשטות - ותוכל להתקשר אליו, להסביר מה הבעיה שמצאת בייעוץ הנוכחי - ולשאול אם יש לו רעיון...