היא אוהבת לאכול. עוגיות, עוגות, בורקסים וופלים עושים לה את זה במיוחד.
המבחן לא הלך? חבל, נפתח איזה שקית. קיבלה ציון טוב? אחלה, בואו נחגוג!
זו מין דרך כזאת להתמודד עם החיים, כשלועסים המחשבות משתתקות.
אבל יש איזה עניין שמפריע, המראה הזאת שתלויה על הדלת, היא כמו מורה כזאת,
שתמיד יש לה איזו הערה. לפעמים זה החצאית, לפעמים החולצה, היא תמיד תשלח
איזו עוקצנות לאויר. וזה עוקץ. ודוקר. ומעורר בחילה.
אז היא עוזבת את המראה והולכת לאיטה לאמבטיה. בדרך היא נזכרת בשיחה האחרונה
עם המחנכת, שדיברה איתה על שליטה. שליטה ביצרים, שליטה ברצונות ובמחשבות.
והיא אומרת- עכשיו אני שולטת בעצמי. את כל האוכל המיותר שהכנסתי, אני אוציא.
והדלת נסגרת, והיא שולטת. עד שזה כבר מגיע לרעידות נוראיות והיא נשכבת על הרצפה.
שוב נכעתי.
אחרי שעה הבטן מתחילה להציק, היא מרוקנת לחלוטין. השקיות שאמא הניחה על הרצפה
כשהיא חזרה מהקניות מרשרשות עם הרוח. מה זה שליטה? זה לא לאכול עכשיו.
אבל היא רעבה, הבטן ריקה לגמרי. אז שקית אחת נפתחת ומונחת על השולחן. העוגיות
נמסות בין הלשון לחיך. העוגיה האחרונה מתפוררת בין האצבעות שמתחילות להתחרט.
והרגליים רצות למראה שעל הדלת, ושוב החסרונות מחייכים אליה.
הן ממשיכות לרוץ, אל האמבטיה.
הן מחליקות על דף נייר שהיה מונח שם, והראש פוגש את המרצפת.
והדמעות את הלחיים, השיער והרצפה.
והשליטה ממנה והלאה.
היא צריכה עזרה, הפלאפון יוצא מהכיס והמספר של המחכנת מול העיניים.
הלוואי.
הנה כתבתי, זה מה שיצא, כי דיברו לידי על אנורקסיות,
ב"ה זה ממש רחוק ממני. אז אל תדאגו
