בחשבון שאולי הדברים לא יתנהלו בדיוק כפי שאני רגילה, ואני מנסה להקל על מי שמחליף אותי וגם על הילד, למשל- להירדם בצורה יותר כיפית- תוכנית במחשב או במיטה של אבא ואמא...משהו שיהיה לו כיף ואז הוא ישמח שתלכי...) וגם- להקל על מי ששומר שידע שיהיה לו קל להשכיב את הילדון- ישמח לעשות זאת, 

נכון שצריך מסגרת קבועה אבל אם את המסגרת הקבועה שלו- כשאת יוצאת נשברת השגרה גם ככה (וזה לא רע בהכרח)

כדאי פשוט להפוך זאת לחוויה חיובית, כמובן- לא לאפשר להיות ער עד מאוחר אבל למשל להביא כרית ושמיכה לסלון ו"לנוח" שם עד שאמא תחזור...

אין עניין של התנהגות יפה או לא, זה לא משהו מוסרי, הוא פשוט עצוב שלא היית, וזה נורמלי, אך זה גם נורמלי שאמא יוצאת לפעמים....

לפעמים אנחנו אומרים לילדינו שכשנחזור נביא להם הפתעה שיקבלו למחרת.

גם מה שהאבא אמר בסדר, גם מה שאת עשית אח"כ.

וגם ההתנהלות ביניכם, בענוה ובכבוד באופן טבעי, מעוררת התפעלות.

פעם הבאה, אל תעשי הרבה "הכנות". תגידי לו: אני מזכירה שאמרתי לך בפעם הקודמת שאמא חוזרת - ושהבנת שכאשר עוד פעם אבא משכיב לישון, אז שמחים בזה, ובטח לא כועסים ובוכים.. להתראות. אולי אבא יספר לי אח"כ איך התנהגת יפה".

ואפשר אולי שהאבא ישים איזה דיסק עם סיפורי חכמים וכד' - לפעמים זה מאד "תופס", ויכול להקל על עיכול הישיבה שלו על ידו.

וסה"כ - אבא זה לא בייביסיטר, ואם אפשר להגיע לכך שיתרגל שהוא משכיב אותו לפעמים, זה בהחלט גם בעל ערך.

הצלחה רבה.

לא כעונש

אלא שהוא צריך ללמוד שלפעמים הוא לא מקבל את אמא, ושלא יהיה לו חוויה שתמיד בסוף אני אקבל מה שאני רוצה, השאלה כמה אני אשקיע בכי בשביל זה

אבל זה מאוד חשוב שהאבא גם ילמד להשכיב (זה מיומנות!)

אולי בשבת?! 

האמת היא שזה הכי חריף בשעת ההשכבה... אבל לאורך כל היום, בהזדמנויות שאבא נמצא, הוא מפגין אליו אנטי, ורוצה רק את אמא בכל דבר...
הערב בעלי השכיב אותו לישון, למרות שהייתי בבית (אני לא יכולתי היום). לאורך כ-ל המקלחת הילד צרח בטירוף... בעלי ממש דיבר אליו בשקט.. ניסה לספר לו סיפורים וכו', ולא ויתר לו.. זה היה קשה רק לשמוע את זה, אני מתארת לעצמי כמה קשה היה לבעלי. זו גם תחושה לא נעימה שהילד מתנהג אליו ככה... (הוא המשיך לצרוח גם בזמן שאבא הלביש אותו, וקרא להם סיפור.. רק לקראת סוף הסיפור הוא קצת נרגע ושיתף פעולה והתעניין..).

גם כשהחזרנו אותו מהגן, הוא לא היה מוכן בשום אופן שאבא יוציא אותו מהאוטו... רק אמא.

מה עושים עם זה? להתעלם?
הוא גם התחיל להגיד כל פעם "לא אוהב את אבא", "לא אוהב אותך!"
איך להגיב?

אלא בדיוק כמו שבעלך עשה, להתעלם להמשיך לדבר בנחת. כמו שהתענין לקראת סוף הסיפור, כך יהיה גם בהמשך.

"רק אמא" - אז להגיד: אמא באמת גם שמחה להוציא אותך, אבל כעת אבא מוציא. בנחת, לא להתרגש, ולעמוד על שלכם..

אומר: "לא אוהב את אבא".. אבא יכול לומר בנחת: לא נורא, כשתהיה יותר גדול - תאהב.. לפעמים להתעלם. אם אומר לאמא - אז צריכה להגיב: אין דבר כזה, לא אומרים כך. יש לנו אבא טוב.

כנראה תוצאה של ההרגל רק לאמא.

[אגב, יכול להיות שהוא מרגיש איזו "תחרות" על אמא עם אח קטן? אז חשוב שיהיה לו זמן שרק הוא עם אמא ביום. ולשתף אותו בלהיות "אח גדול" יחד עם אמא]

ענ"ד.

ההכוונה שלך ממש עוזרת!

הוא באמת מאוד רגיל אלי... אבל אין כ"כ אפשרות לשנות את זה בינתיים...
האמת שכשהוא חוזר מהמעון, קצת אח"כ אחותו הקטנה הולכת לישון, כך שיש לו זמן איתי..
אבל אולי הוא מרגיש קצת קנאה? איך אני אדע?
הוא לא משתף פעולה כשאני מציעה לו לעזור לי. תמיד אומר "לא רוצה" "אין לי כח", אלא אם כן יש לו איזה מצב רוח טוב במיוחד..

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....