החיים שמעבר לגדר - סיפורמרדכי

בס"ד

 

היא כל כך קרובה אבל כל כך רחוקה. כל מה שמפריד בינה לבין עברה זה הסורגים שעל החלון והתריס שעליו שסגור כמעט עד הסוף ומותיר רק חריצים קטנים שמחדירים מעט אור שמש אל תוך החדר האפל. שעות היא יושבת על יד התריס, מסתכלת בעדו ובוכה. כך היא עושה בכל פעם שבעלה יוצא מביתם המשותף השוכן בפאתי מחנה פליטים סמוך לירושלים. הגדר של הגינה של הבניין שלהם היא גדר ההפרדה האפורה, אבל מחלון ביתם באחת הקומות העליונות ניתן לראות בבירור בכל הנעשה בשכונה הירושלמית הקרובה שגם היא מסתיימת באותה גדר אפורה, אותה הגדר שמפרידה בין ימי הנעורים שלה לבין מצבה כיום.

 

רחל זכרה את היום הזה היטב, את אותו היום בו היא פגשה והכירה את ג'מיל בפעם הראשונה. זה היה לקראת סוף השמינית, בתקופת הבגרויות שהיו בשבילה לחוצות מאוד. לאחר שיחה סוערת עם המורה לאנגלית בנושא ציון המגן שהיא רצתה לתת לה, היא התעצבנה ויצאה בטריקת דלת מהכיתה ורצה אל מחוץ בית הספר שלה עד שהיא הגיע לגן שעשועים שנמצא במרחק כמה רחובות. בגן השעשועים התיישבה רחל על אחד הספסלים והחלה לזרוק אבני חצץ שהיו במקום בעצבנות על המגלשה הסמוכה. ראשה המושפל כלפי הקרקע גרם לכך שהיא לא שמה לב שאחת האבנים שהיא זרקה החטיאה בטעות את המגלשה ופגעה בגבר בשנות העשרים הראשונות לחייו שבדיוק נכנס גם הוא לגינה.

 

- "שימי לב לאן את זורקת" אמר הגבר וגרם לרחל להרים את ראשה בבהלה.

- "אני מצטערת" גמגמה רחל בתגובה בזמן שהוא התקרב אל המקום בו היא ישבה.

- "אני בסדר" - הוא אמר לה וחייך - "אבל את לא נראית כך".

רחל חייכה חצי חיוך. הגבר שהציג את עצמו בתור גיל שלף  בקבוק קולה קר שהיה לו בתיק והציע לה לשתות. בהתחלה היא סירבה אבל לבסוף היא לקחה. הוא חייך. היה לו חיוך מקסים והוא היה נראה נאה מאוד ולבוש בצורה קפדנית ותואמת. בהתחלה הוא היה נראה לה מעט חשוד, בעיקר המבטא, אבל מהר מאוד היא התעלמה גם מזה. פעם ראשונה שהיא הרגישה שטוב לה.

 

משם זה התגלגל בקצב מסחרר.

מהר מאוד היא גילתה שהיא מצאה אוזן קשבת ואדם דואג שיודע גם לפנק. פעם זאת ארוחה טובה, בפעם אחרת זאת שרשרת או טבעת יפה מזהב ובפעם נוספת הם סתם ישבו ביחד על גלידה במרכז העיר. ברגע שהוא גילה לה איפה הוא גר ושבכלל קוראים לו ג'מיל ולא גיל זה כבר לא היה אכפת לה. מבחינתה היא מצאה את הגבר המושלם וזה לא הפריע לה בכלל שהוא ערבי. הרגש ניצח את השכל. כל חברותיה הטובות וגם הוריה לא הצליחו לשכנע אותה לעזוב אותו, היא הייתה משוכנעת בכל ליבה שהוא ערבי טוב ושהוא לא מהאלה ששונאים יהודים ופוגעים בהם. הרי לה הוא עוזר, אותה הוא אוהב.

 

כעבור כמה חודשים ג'מיל כבר הציע לה לעבור אליו הביתה ולהינשא לו. היא לא היססה יותר מידי ומהר מאוד היא מצאה את עצמה קמה למציאות חדשה, מציאות שונה, מציאות שהיא לא הכירה ולא ציפתה לה.

 

לרחל לקח זמן להבין שחייה השתנו בהדרגה היא נהפכה מנערה חופשיה לנערה בעבדות ומיום ליום היא התגעגעה יותר ויותר לחיים שלפני. גם משפחתו של ג'מיל שבהתחלה קיבלו אותה יפה, מהר מאוד הסירו את המסכה מעל פניהם והפכו אותה לשפכה המשפחתית. כעבור שנה כבר נולד להם ילדם הראשון, רחל ביקשה לקורא לו בשם עברי אך ג'מיל קרא לו יוסוף ורחל קיבלה את זה בלי בררה, היא כבר החלה להבין מה יהיה מנת חלקה אם היא תגיד משהו נגד בעלה או נגד רצונו, ואם הוא החליט אז בזה נגמר הסיפור.

 

הכאפה הראשונה שהיא קיבלה הגיעה בהפתעה וללא התראה מוקדמת. מזה כמה זמן שהיחס של ג'מיל השתנה כלפיה, אבל לה עדיין היו ניצוצות בעיניים ממנו והיא הייתה בטוחה שזה רק משהו זמני בגלל העבודה הקשה ושזה תכף יעבור לו. כשהיא סיפרה לו שהיא בהריון היחס מעט השתפר והוא נתן לה לנוח והקל עליה יותר ורחל הייתה בטוחה שבעלה שב אליה והחיים המשותפים שלהם חוזרים למסלולם הרגיל. עד אותו הערב שהיא הרגישה רע בגלל ההיריון המתקדם. ג'מיל הגיע הביתה וגילה שארוחת הערב לא מוכנה, הוא התקרב אליה ורחל הייתה בטוחה שהוא בא לבדוק בשלומה אך הוא שלח את ידו וסתר לה בחוזקה על הלחי תוך שהוא פרץ בקללות בערבית. בלית ברירה ובעניים דומעות קמה רחל והכינה מהר ארוחת ערב לקול הקללות של ג'מיל. מאז המכות היו בשבילה דבר שבשגרה ולאט לאט בהדרגה היא התעוררה למציאות והבניה את מצב והיא החלה להתגעגע ולרצות לחזור אל עברה, לחזור אל החיים שמעבר לגדר.

 

---

אשמח להערות, הארות והצעות לשיפור ותיקונים.

אוקי!בקצרה

אז דבר ראשון- תודה שהעלת לכאן את הקטע, התגובה הראשונה שלי לכותרת (סיפור) היתה 'איזה כיף!'.

 

דבר שני וכל השאר- הפסקה הראשונה נהדרת, כל משפט נותן אור אחר למציאות, מסקרן מאוד.

אהבתי את הניגודיות עם הגדר, ואהבתי את המשחק בין ג'מיל לג('מ)יל.

בהתחלה לא הבנתי למה אתה כותב על ערבייה, וחששתי מסיפור שמאלני, שמציג את הצד השני הנחמד והטוב. תודה לאל שלא.

אחרי הפסקה הראשונה- הפכת לדוקו.

אומנם התיאורים חיים, אבל הסיפור מרגיש קצת מת.

זה נראה כאילו היית בשיחה של יד לאחים שעשתה עלייך רושם טוב, ואז פשוט ישבת וכתבת את התסריט הכללי.

 

דבר אחר- ערבי.

 

דבר לסוף- הכתיבה עצמה- טובה, אשמח אם תעלי סיפוריים אחרים שלך, המשך יום טוב, ובהצלחה!

לא הבנתי 2 דברים בתגובתךמרדכי

בס"ד

 

דבר ראשון תודה רבה על תגובתך.

 

דבר שני-

מה זאת אומרת שהפכתי לדוקו?

ומה מרגיש מת?

אני אסביר 2 דברים בתגובה שלי.בקצרה

דוקו- דוקומנטרי- פשוט תיארת מה קורה מהצד. כאילו פתחתי ספר הסטוריה, התחלתי לקרוא. 

אותו דבר למת. אין פה רגשות, תיאורים, חוויה, זווית אחרת על הסיפור.

יודעים מההתחלה מה הולך לקרות בהמשך, אין תפנית, אין עלילה, אין אפילו משחקי מילים וכד'. אין עניין.

 

אם יש עוד שאלות- בשמחה!

עכשיו אני מבין, תודה! מרדכי

בס"ד

 

אחשוב על דרך לשפר.

עכשיו אני שמח, בכיף!בקצרהאחרונה

מוזמן להעלות אח"כ מקצה שיפורים. 

הרבה בהצלחה!

אתמול שחתי בערב שבת עם חברה על המקוםבין הבור למים

ואמרו סביבי שאינו קיים עוד, ושאעזוב. נזדעקתי שוודאי שהוא ישנו, אני עוד שבה אליו פעם בפעם וקוראת את החדשים. כעת מששבתי הפורום עוררתם בי המון חמלה, חשתי באוירת תהוכנות(תוהו וכנות), שהפשטות שלה יש בה משהו שובה לב.

יש אמת בזעקת השיר, משהו בלתי אמצעי, זה לא מובן מאליו שאתם כאן, תורמים דמכם ומיישבים את המקום, בכלל לאחרונה אני מבינה שמדובר בסוג של שליחות, לא ברור לי עדיין מה מהותה אך אין ספק שהשירה היא דבר שלוכד בו נצח, שזו מעין נבואה.

@אשר ברא @רחל יהודייה בדם @זכרושיצאנולרקוד @שובי מלכות (שברת אותי) @טאבי @מוריה.

@עיניים טובות ו @אנונימי17 זיקקתם הכל כבר לפני בשרשור שלכם. עפתי על לשירתגובה

@ימח שם ערפאת @צדיק יסוד עלום @סופר צעיר @אברהם יאיר שטרן @חתול זמני אתם מצד הסיפורת! מודה שטרם העמקתי בכתבכם אבל על דבריי אני עדיין עומדת! מקווה לשוב אליהם

וכל המגיבים!! @זיויק @משה ואני באמת לא מספיק מתמצאת בשביל לקרוא לכולם. אבל בקיצור! היה חשוב לבטא! חזקו ואמצו

קריאה לאתגרבין הבור למים

לפני כארבעה חודשים כתבתי פתק בטלפון, כותרתו שיר של יום ומהותו שיר אחד כל יום.

ידעתי שחלדו גלגלי שפתי וזמן רב יקח עד שאכתוב שירה שוב, לומר שהתמדתי תהיה אמת חלקית מאוד, אך עם הזמן התדירות גברה ובימים האחרונים הרגשתי כאילו נמהלתי שמן ועברתי ממלמול שקט לדיבור מפורק, תכף נשורר.

אני הייתי אחת ולעצמי, חשבתי להציע לכם, אם תהיה היענות, לפתוח שרשור שיקרא שיר של יום ויהווה קריאה לאתגר. כל יום ישורשר בו שיר אחד בלבד, מי שתופס תופס, אם שניים פרסמו יחדיו - זכינו כולנו, אבל אם מישהו כבר כתב את השיר היום, יש להמתין למחרת. חושבת שאפשר לנסח כמה חוקים, אתם יכולים להעלות אותם, למשל: לא ניתן לשתף בשיר שנכתב אתמול.

הקיצור! מה אומרים? @כולם ללא יוצא מן הכלל גם אתם המספרים סיפורים

אהבתי את האתגר, אני בעד.אשר ברא

לגבי מקום..

סיפורי מעשיות, אבדת בת מלך.

ברוכה השבהמשה

כבר ציינתי בפני חבריי שזמרים הם בין רופאים לנביאיםאברהם יאיר שטרןאחרונה

תודה. מחזקים דברייך.

נבואת הגוריםטאבי
עבר עריכה על ידי טאבי בתאריך כ' בחשוון תשפ"ז 23:10

גור חתולים נביא אמר לי שמעתה הכל ילך ויסתבך.

שומע? הכל יסתבך. הכל יהיה נורא נורא מסובך.

זה אומר שיהיה רע?

אני נביא, לא פילוסוף. רע זה מושג פילוסופי. אני יודע רק שיהיה מסובך. זאת הנבואה שלי.

זהו? זאת כל הנבואה?

לא. בעצם כן. אפשר להרחיב ולפרט, אבל זה יהיה מסובך יותר.

וזה יסתבך בהדרגה? או בבת־אחת?

גם וגם. הכל יקרה וימשיך לקרות כל הזמן. הכל יסתבך במקביל. הכל ילך ויסתבך עד לרמת הסיבוך המוחלטת, האולטימטיבית. רמת הסיבוך האינסופית שהעולם שואף אליה מבריאתו.

כמו פקעת צמר?

כמו פקעת צמר.

כמו אוזניות בכיס?

כן. כמו אוזניות בכיס. כפי שאתה רואה, העולם שואף לסיבוכיות.

ואני אבין משהו בסופו־של־דבר?

לא, לא תבין דבר. לא יהיה שום היגיון בשום־דבר. ככל שיחלוף הזמן תבין פחות ופחות. וככל שתנסה להבין – או להיפך, תנסה לא להבין וללכת יד ביד עם הגורל – ככל שתבחר, אין לכך שום משמעות. הכל יסתבך בעל־כרחך.

ובמה זה יבוא לידי ביטוי?

בכלום. אתה תקום בבוקר כרגיל. אתה תחטא ותחזור בתשובה. אתה תתפלל, תאהב, תתאכזב ותתחרט. הכל כפי שעשית עד עצם היום הזה. אלא שמיום זה והלאה, כל־זה ייעשה מסובך לאין־שיעור.

נשמע מסובך.

כן. זה כבר התחיל.

ויראבין הבור למים

ריאות אשי נושפות שחורן ואשי שוחקת,

בחלום מלוכים שליחיי להלהיבך לחום

אבְניי נוקשות, לשוני כובלה לבור;

חבולה, על פניו נאנחת,

רפואה.. רפוה.. ותנו כסות לנוכחת.

כי בראותה, רעועה, שריקת תם

כנשימת מלאך המוות בבואו לאור,

בראשי-תבות בואכה דמעתי קודחת

ברקעי מזמור המלח אֲמֹסס את סדום

כ חשון, מתוך שיר כל יום

עצרת תפילהאשר ברא

עצרת להתפלל,

והמילים לא יצאו.

הסתכלת על אמא וסבתא ואיך המילים שלהן משנות את העולם.

נר לשבת קודש.

והלכת ברחוב.

וניסית לעצור ולהתפלל.

ה' אתה שומע אותי?

והרגשת שהוא לא שומע.

אז עצרת אנשים.

סליחה..

היי..

תוכלי להתפלל עליי

אשר ברא בת ששון ושמחה.

והם אמרו שיתפללו,

אבל לא הרגשת שינוי.

זה לא מספיק.

צריך עצרת.

אז טיפסת וטיפסת,

והגעת לגג העולם.

וצעקת:

כולם להתפלל עכשיו על

'אשר ברא בת ששון ושמחה'.

וכולם התפללו.

אבל גם אז שום דבר לא השתנה.

ויצא בת קול ואמרה:

אשר ברא בת ששון ושמחה,

תתפללי על עצמך. יש לך כוח.

והבכי יצא ואיתו מילה ראשונה.

או טאטע, טאטע. אב הרחמן.

המרחם, רחם נא עלינו.

ותן לי לב להבין, להשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד באהבה.

תן לי לב, אמרתי.

ושוב טיפסתי והגעתי לגג העולם ובשנית צעקתי:

אנא תתפללו בשבילי!!

'אשר ברא בת ששון ושמחה'

והם שאלו, על מה להתפלל?

ובקול מתבייש עניתי,

שיתן לי לב להבין.

קטעאנוני.מיתאחרונה

וזה בסדר גם לצעוק שאת לא יודעת מה להגיד או לא מצליחה להתפלל.

זה חלק מהמשחק.

...רחל יהודייה בדם

אני יודעת.

הגלים חונקים. את נחנקת.

הנה הקינוח האחרון.

הסעודה האחרונה.

בואי. התכבדי נא.

הכבוד כבד.

מיותר.

לא רוצה אותו יותר.

רוצה חופש.

התכבדי.

יש לחם על שם המלחמות שלא צלחו.

ל.ח.מ כמו לעג לרש.

יש מים. מי ים. מי יבשה.

את לא ים , הגעש שבך יבש. יצורים לא היו שורדים בך.

את לא יבשה.

אם נוגעים בך, את רטובה.

זיויקאחרונה

את יודעתזכרושיצאנולרקוד

אַתְּ יוֹדַעַת

אֶתְמוֹל חָלַמְתִּי עָלַיִךְ

רָאִיתִי אוֹתָךְ עֲטוּפָה בְּלָבָן

עִם שִׂמְלָה וְזֵר

מְחַכָּה לֶחָתָן

רָאִיתִי אֶת פִּיךְ הַנִּפְעָר

בִּשְׁאֵלָה

אַךְ הֵד קוֹלֵךְ לֹא הִגִּיעַ לְאָזְנִי

רָצִיתִי לִצְעֹק

רָצִיתִי לִבְכּוֹת

אַךְ קוֹלִי נֶאֱלַם

רָצִיתִי לָדַעַת שֶׁעוֹד נוֹתַר לִי סִכּוּי

לְהִנָּצֵל

שֶׁעוֹד לֹא אִבַּדְתִּי כֹּל

רָצִיתִי לִשְׁאֹף לִרְצוֹת וְלָגַעַת

רָצִיתִי רַק מְעַט

לִנְשֹׁם.

וּכְשֶׁהֵד לְחִישׁוֹתַי הַטְּמִירוֹת

נָשָׂא אֶת אַחֲרוֹן כִּסּוּפַי הַנִּסְתָּרִים

הֵחֵלּוּ עֵינַי מַמְטִירוֹת דְּמָעוֹת

נוֹשְׂאוֹת זִכְרוֹנוֹת, נוֹצְרוֹת רְגָעִים

וּכְשֶׁדִּמְמַת הַלַּיְלָה הַגָּדוֹל

אִיְּמָה לְבָלְעֵנִי חַיִּים

נָשָׂאתִי מַבָּטִי מֵעֵבֶר לָאֹפֶק

אַל הַמָּקוֹם בּוֹ צוֹחֲקִים הַמֵּתִים

חָשַׁבְתִּי לְהִתְחַכֵּם

לְהָבִיס אֶת אַחֲרוֹן שִׁבְרֵי הָאָדָם

אַךְ מֶלֶךְ

לְלֹא כֵּס

לְלֹא צֶלֶם

נָדַם.

וּמִי יְשׁוֹרֵר אֶת אַחֲרוֹן רִנּוּנַי

יַזְכִּיר אֶת הֵד שִׁבְרֵי מַחְשַׁבְתִּי

וּמִי יִתְאוֹנֵן וְיִצְעַק וְיִגַּע

בַּכְּאֵב הַשּׁוֹכֵן בְּתוֹךְ לְבָבִי

וְחֹשֶׁךְ עָמֹק

עָשׂוּי לְלֹא חַת

נָעוּץ כָּחֶרֶב

בְּתוֹךְ סֶלַע מַצְפּוּנִי

וְקֵיסָר שֶׁהָפַךְ

לְעֶלֶם מֵת

וְנִשְׁאַר עַתָּה

רַק אֶבְיוֹן חֲרִישִׁי

וְנָדַם הַשִּׁיר

נָמוֹגוּ צְלִילֵי

הַתָּו הָאַחֲרוֹן שֶׁנִּכְתַּב בְּדָמִי

עוֹד נוֹתַר קְצָת חוֹתָם

עוֹד נֶאֱסַף, עוֹד לֹא תַּם

אֶת אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּי עַל מִטָּתִי.

מה שאינו עוברסופר צעיר

 

הַכֹּל עוֹבֵר, 

אֲפִלּוּ הַצִּפּוֹרִים יוֹדְעוֹת. 

כְּשֶׁרוּחַ קָרָה 

פּוֹרַעַת נוֹצוֹת 

הֵן מַתְחִילוֹת לְהִתְרוֹמֵם, 

מְחַפְּשׂוֹת בַּיִת חָדָשׁ. 

  

הַכֹּל חוֹלֵף, 

רוּחַ תְּסַפֵּר הַכֹּל. 

אֵיךְ נוֹצַר וְקָמַל 

קָם וְנָפַל, 

אֶת כָּל קוֹרוֹת  

הַאֶרֶץ הַזֹּאת. 

  

אֵיךְ שָׁמַעְנוּ 

עַל הַמַּעֲבָר 

אִם הַנֶּצַח 

כְּלָל לֹא קַיָּם עֲבוּרֵנוּ? 

וּבְצוּרָה חֲלוּפִית, 

מַהוּ הַדָּבָר 

שֶׁאֵינוֹ חוֹלֵף? 

  

אֲנִי יוֹדֵעַ אֶת הַתְּשׁוּבָה, 

אֲפִלּוּ אֲסַפֵּר לָכֶם אוֹתָהּ בְּעַצְמִי. 

הַדָּבָר הַיָּחִיד  

שֶׁלְּעוֹלָם אֵינוֹ חוֹלֵף 

הוּא אֲנִי. 

מיהו המדבר?טאבי

ומהיכן הוא יודע זאת בכזאת פסקנות.

אתמהה.

הסבר קצרסופר צעיר

סוקרטס אומר ב'פיידון' של אפלטון שאנחנו למדים כל דבר מההפך שלו.

בגלל שיש עצב יש גם אושר, בלי עצב האושר היה מצב סטטי שלא היה מופרד מהשכבה הבסיסית ביותר של הקיום שלנו. הוא גם לא היה מקבל שם או כינוי.

הוא היה פשוט חלק בלתי נפרד מהטבע.

שאלתי את עצמי, מה עם נצח? הרי הוא ההפך של זמני. אבל אנחנו חיים בעולם שכולו זמני. מתי בכלל זכינו להכיר נצח?

הבנתי שלא חשבתי על זה נכון, כל בן אדם רואה בגבולות הדמיון שלו את גבולות העולם.

הדבר היחיד שנצחי בשבילנו הוא ה'אני', הוא הדבר היחיד שמלווה אותנו לאורך כל הדרך. הוא מעין 'נצח' פרטי שיש לכל אחד מאיתנו.

בשבילי, אני קיים לנצח במובן המסוים הזה. ואתה קיים לנצח במובן דומה, אבל אחר, אחד שאיש מלבדך לא יכיר.

הרי כולנו חיים באותו עולם, אבל כל אחד מקבל חתיכה אחרת ממנו, והיא 'נצחית' בשבילו.

מי שרוצה מוזמן לנסות להרחיב את הרעיונות האלו, השיר פשוט מבטא אותם בתמציתיות.

הממ,טאבי

לגבי החלק הראשון אינני מקבל את הנחת היסוד. ברור אמנם שהעולם כפי שאנינו מכירים אותו בנוי באופן של יחסות אבל לוּ הייתה מציאות של אור, זה לא שלא היה אור. אולי לא היה מושג של בוקר (לבקר ולהפריד) ביחס ללילה.

גם הקיום שלנו, יש מושג ברור של קיום ואי־קיום. ואפשר באופן מוחשי מאוד להרגיש את הקיום שלנו, למרות שאין לנו מושג מהו היעדר תודעה. הניגוד בין ה"אני" לאחר מבליט את הפלא אבל זה הכיוון שאני נוטה לקבל.

נצח הוא מושג מופשט, כמו האינסוף. אולי אין שום נצח כלל והכל יתקפל בעוד מיליארדי שנה. או לא יתקפל. או גם יתקםל וגם לא יתקפל.

למרות האפיל הפילוסופי קשה לי לתפוש את האני כיחידה של נצח.

אני חושב שללא חושך האור לא היה מובחן משאר המציאותסופר צעיראחרונה

אבל אני מקבל את מה שאתה אומר, בהחלט עניינה אותי החוויה הסובייקטיבית של כל אחד מאיתנו, שבה הדבר היחיד שתמיד קיים הוא האני שלנו.

משהו מעין אני חושב משמע אני קיים - משהו שמעמיד את הקיום על בסיס האני, עוד לפני הפילוסופיה והשירה.

בריכה, לא־כלוםטאבי

זאת מדי־ערב

טבילה בבריכת לא־כלום.

 

הלא־כלום הזה, מדי־ערב

מְאַכֵּל ומאכל

עד לנקודה האינפיניטיסימלית

הגו סיגים בלא־כלום.

 

ואני בהחלט טהור יותר, אם אני נותר בַּלא־כלום.

ועצוב יותר.

לומד לוותר.

וידיי מלאות בלא־כלום

ולבי גדוש עד גדותיו בלא־כלום.

 

ואת הלא־כלום הזה כבר אסור לחבק

ולא את הבקבוק לשבור, כבר אסור.

ניוותר,

ניוותר בלא־כלום,

אך ניוותר.