בס"ד
היא כל כך קרובה אבל כל כך רחוקה. כל מה שמפריד בינה לבין עברה זה הסורגים שעל החלון והתריס שעליו שסגור כמעט עד הסוף ומותיר רק חריצים קטנים שמחדירים מעט אור שמש אל תוך החדר האפל. שעות היא יושבת על יד התריס, מסתכלת בעדו ובוכה. כך היא עושה בכל פעם שבעלה יוצא מביתם המשותף השוכן בפאתי מחנה פליטים סמוך לירושלים. הגדר של הגינה של הבניין שלהם היא גדר ההפרדה האפורה, אבל מחלון ביתם באחת הקומות העליונות ניתן לראות בבירור בכל הנעשה בשכונה הירושלמית הקרובה שגם היא מסתיימת באותה גדר אפורה, אותה הגדר שמפרידה בין ימי הנעורים שלה לבין מצבה כיום.
רחל זכרה את היום הזה היטב, את אותו היום בו היא פגשה והכירה את ג'מיל בפעם הראשונה. זה היה לקראת סוף השמינית, בתקופת הבגרויות שהיו בשבילה לחוצות מאוד. לאחר שיחה סוערת עם המורה לאנגלית בנושא ציון המגן שהיא רצתה לתת לה, היא התעצבנה ויצאה בטריקת דלת מהכיתה ורצה אל מחוץ בית הספר שלה עד שהיא הגיע לגן שעשועים שנמצא במרחק כמה רחובות. בגן השעשועים התיישבה רחל על אחד הספסלים והחלה לזרוק אבני חצץ שהיו במקום בעצבנות על המגלשה הסמוכה. ראשה המושפל כלפי הקרקע גרם לכך שהיא לא שמה לב שאחת האבנים שהיא זרקה החטיאה בטעות את המגלשה ופגעה בגבר בשנות העשרים הראשונות לחייו שבדיוק נכנס גם הוא לגינה.
- "שימי לב לאן את זורקת" אמר הגבר וגרם לרחל להרים את ראשה בבהלה.
- "אני מצטערת" גמגמה רחל בתגובה בזמן שהוא התקרב אל המקום בו היא ישבה.
- "אני בסדר" - הוא אמר לה וחייך - "אבל את לא נראית כך".
רחל חייכה חצי חיוך. הגבר שהציג את עצמו בתור גיל שלף בקבוק קולה קר שהיה לו בתיק והציע לה לשתות. בהתחלה היא סירבה אבל לבסוף היא לקחה. הוא חייך. היה לו חיוך מקסים והוא היה נראה נאה מאוד ולבוש בצורה קפדנית ותואמת. בהתחלה הוא היה נראה לה מעט חשוד, בעיקר המבטא, אבל מהר מאוד היא התעלמה גם מזה. פעם ראשונה שהיא הרגישה שטוב לה.
משם זה התגלגל בקצב מסחרר.
מהר מאוד היא גילתה שהיא מצאה אוזן קשבת ואדם דואג שיודע גם לפנק. פעם זאת ארוחה טובה, בפעם אחרת זאת שרשרת או טבעת יפה מזהב ובפעם נוספת הם סתם ישבו ביחד על גלידה במרכז העיר. ברגע שהוא גילה לה איפה הוא גר ושבכלל קוראים לו ג'מיל ולא גיל זה כבר לא היה אכפת לה. מבחינתה היא מצאה את הגבר המושלם וזה לא הפריע לה בכלל שהוא ערבי. הרגש ניצח את השכל. כל חברותיה הטובות וגם הוריה לא הצליחו לשכנע אותה לעזוב אותו, היא הייתה משוכנעת בכל ליבה שהוא ערבי טוב ושהוא לא מהאלה ששונאים יהודים ופוגעים בהם. הרי לה הוא עוזר, אותה הוא אוהב.
כעבור כמה חודשים ג'מיל כבר הציע לה לעבור אליו הביתה ולהינשא לו. היא לא היססה יותר מידי ומהר מאוד היא מצאה את עצמה קמה למציאות חדשה, מציאות שונה, מציאות שהיא לא הכירה ולא ציפתה לה.
לרחל לקח זמן להבין שחייה השתנו בהדרגה היא נהפכה מנערה חופשיה לנערה בעבדות ומיום ליום היא התגעגעה יותר ויותר לחיים שלפני. גם משפחתו של ג'מיל שבהתחלה קיבלו אותה יפה, מהר מאוד הסירו את המסכה מעל פניהם והפכו אותה לשפכה המשפחתית. כעבור שנה כבר נולד להם ילדם הראשון, רחל ביקשה לקורא לו בשם עברי אך ג'מיל קרא לו יוסוף ורחל קיבלה את זה בלי בררה, היא כבר החלה להבין מה יהיה מנת חלקה אם היא תגיד משהו נגד בעלה או נגד רצונו, ואם הוא החליט אז בזה נגמר הסיפור.
הכאפה הראשונה שהיא קיבלה הגיעה בהפתעה וללא התראה מוקדמת. מזה כמה זמן שהיחס של ג'מיל השתנה כלפיה, אבל לה עדיין היו ניצוצות בעיניים ממנו והיא הייתה בטוחה שזה רק משהו זמני בגלל העבודה הקשה ושזה תכף יעבור לו. כשהיא סיפרה לו שהיא בהריון היחס מעט השתפר והוא נתן לה לנוח והקל עליה יותר ורחל הייתה בטוחה שבעלה שב אליה והחיים המשותפים שלהם חוזרים למסלולם הרגיל. עד אותו הערב שהיא הרגישה רע בגלל ההיריון המתקדם. ג'מיל הגיע הביתה וגילה שארוחת הערב לא מוכנה, הוא התקרב אליה ורחל הייתה בטוחה שהוא בא לבדוק בשלומה אך הוא שלח את ידו וסתר לה בחוזקה על הלחי תוך שהוא פרץ בקללות בערבית. בלית ברירה ובעניים דומעות קמה רחל והכינה מהר ארוחת ערב לקול הקללות של ג'מיל. מאז המכות היו בשבילה דבר שבשגרה ולאט לאט בהדרגה היא התעוררה למציאות והבניה את מצב והיא החלה להתגעגע ולרצות לחזור אל עברה, לחזור אל החיים שמעבר לגדר.
---
אשמח להערות, הארות והצעות לשיפור ותיקונים.
