ואז
אמת אבדה ביום שני, בשעה חמש אחר הצהריים.
אמון עמד שם, עטוף במעיל הכבד שלו, המשקפיים העגולות שלו על פניו הלבנות, מעל זוג עיניים מזוגגות. הוא אף פעם לא ציפה שזה יקרה.
הוא תמד אהב את המעיל הזה, מתעטף בו גם בימים החמים של הקיץ, אז הפוני השחור שלו היה נדבק אל המצח ומשווה לו מראה של משהו בין פרופסור לקבצן. למען האמת, זה היה המראה התמידי של אמון. למען האמת אמון היה משהו בין פרופסור לקבצן.
זה שאמת מתה לא היה אמור לשנות לא, הוא חשב, מכניס את הידיים לכיסים. הגשם טפטף, הוא עמד בתחנת האוטובוס מחוץ להדסה, מחכה לאוטובוס הבא. שלושה אוטובוסים כבר עברו והוא חיכה לאוטובוס הבא.
מכונית נעצרה לידו, זו הייתה טיפשות, ידידה ותיקה. פתחה את החלון. זה לא זמן להיות בו לבד, היא אומרת, היא כנראה צודקת. אמון נכנס, לפחות לכמה תחנות הבאות.
טיפשות מדברת הרבה, תמיד דברה. כשהם היו ביחד הוא נתן לה לעשות את הדיבורים. היא לא באמת הכירה את אמת, אתה יודע, אבל היא הייתה מאוד עצובה לשמוע שהיא הלכה. אתה צריך הביתה? אבל גשם בחוץ! בסדר.
הוא ירד, מסתובב בין הסמטאות, מתגעגע.
אמת אהבה לשבת סתם כך, להתכרבל ביחד איתו על הספה בתוך הפוך, לשמוע קצת מוזיקה קלאסית. הם היו יושבים שם, המעיל שלו זרוק בצד. לא מדברים על משהו ספציפי לא שותקים על משהו ספציפי. יושבים.
אמון לא באמת ידע מה הוא יעשה בלי אמת. הוא חשב שאולי זה הסוף. הוא חשב שהגשם המטפטף היה די ראוי. אמת שנאה גשם כי הוא צמצם את שדה הראייה.
הוא המשיך ללכת, מסתובב בין הסמטאות.
בסוף הוא פגש את אהבה, בין הסמטאות, מבעד לפינות.
הוא הופתע שהן נראו בדיוק אותו הדבר.
ממש ממש יפה!!
