בס"ד.

חיוב לספר לבנו שיצא ממצרים, גם לאלה שיהיו בארץ ישראל
במסכת פסחים (דף קטז כתוב: "רבן גמליאל היה אומר, כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח, לא יצא ידי חובתו, ואלו הן, פסח, מצה, ומרור". בהמשך דבריו הוא אומר: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, שנאמר (שמות יג), "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם". 
הפסוק הזה הוא נאמר על הבנים שנמצאים כבר בארץ ישראל שהרי הפתיחה של הפרק היא "וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ". התורה אומרת שאתה צריך לספר מיוזמתך לבן הזה שאינו יודע לשאול על יציאת מצרים בליל הסדר. אפילו אם הוא לא שואל אותך על כלום. "את פתח לו" ספר לו מיוזמתך על כך שה' עשה לך נס אישי "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי" לך ולכל עם ישראל. שאתה בעצמך יצאת ממצרים. "בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם".

גם לבן התם מספרים שיצאנו בעצמינו ממצרים מבית עבדים
הדברים האלו של התורה לא נאמרו רק על הבן שאינו יודע לשאול. בהמשך כשהתורה מדברת על הבן התם ששואל שאלה פשוטה "מה זאת" היא חוזרת על אותו ציווי מיוחד, לספר שהנס אירע לך עצמך. "וְהָיָה כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת? וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים". גם פרשה זו נאמרת אחרי כניסתם לארץ ישראל. גם היא מתחילה במילים "וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ". 
כאן צריכים להזכיר כי רוב האנשים שיצאו ממצרים לא נכנסו לארץ ישראל, רק שני אנשים בלבד. כלב בן יפונה ויהושע בן נון. אם כן רוב עם ישראל שבארץ ישראל לא חוו בפועל את היציאה ממצרים. ואיך הם יספרו לבניהם בלשון נוכח על דבר שלא ראה בעיניהם? למה שהם לא יספרו על ההורים שלהם שיצאו ממצרים למה שהם יספרו על עצמם?

"לראות את עצמו" או "להראות את עצמו"

הרמב"ם הביא עוד כמה וכמה פסוקים שכולם מלמדים שהקב"ה רוצה שנספר לבנינו שאנחנו עצמנו היינו במצרים ועבדנו קשה ויצאנו משם. כך הוא כותב בהלכות (חמץ ומצה) "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים שנאמר (דברים ו') "ואותנו הוציא משם" וגו'. 
לשונו של הרמב"ם יותר קלה לביצוע כי הוא לא אומר "לראות את עצמו" אלא "להראות את עצמו". אבל גם זה עלול לגרור שאלות קשות יותר של הבן עצמו על אביו. למה אתה אומר שיצאת בעצמך. הרי זה קרה לפני שלושת אלפים ושלוש מאות שנה למה אתה מספר שזה קרה לך? 
במיוחד שהרמב"ם הביא פסוק שמדבר על הבן החכם ששואל על פסח. "כִּי יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם". ועל זה עונים לו ההורים: "עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיֹּצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה: וַיִּתֵּן ה' אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ: וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ". הפסוק הזה נאמר כשהם כבר קרובים לארץ בשנה הארבעים. ועם זאת מספרים לבן שהיינו עבדים במצרים, למרות שמי שמספר כנראה כבר לא היה עבד. 

גם בבן רשע מספרים לו כאילו הוא יצא ממצרים
ראינו שמספרים את הסיפור בלשון הווה גם לבן החכם, גם לבן התם וגם לבן שאינו יודע לשאול. בספר שמות (יב כו) משה מדבר עם ישראל על השאלות של הבן הרשע ששואל למה אתם מקיימים את המצוות? למה אנחנו שונים מאומות העולם? "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?" מלמד משה את ישראל לענות לו ולכל הבנים ששואלים בצורה כזאת: "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל".
אפשר היה להביא ראיה גם מהסיפור הזה שצריך לספר "כאילו הוא עצמו יצא ממצרים" שהרי אומרים לו "ואת בתינו הציל" אבל הפוסקים והגמרא לא הביאו ראיה מהפסוק של הבן הרשע כיוון שהוא נאמר במצרים עצמה. אעפ"כ ניתן להביא מכאן קצת ראיה כי הוא מדבר איתם על שעת הכניסה לארץ "וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן ה' לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת". הוא מדבר אל העם ולא אל היושבים במצרים באותה שעה. הוא אומר להם גם אם תשאלו בארץ ישראל את השאלות הללו תספרו להם על יציאת מצרים בלשון הווה. "כאילו הוא יצא ממצרים". 

גם זכירת יציאת מצרים הקשורה לשמירת שבת - זוכרים כאילו יצאנו משם
הרמב"ם חוזר על ההלכה הזו גם בנוסח ההגדה. "ובכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. שלא את אבותינו בלבד גאל אלא אף אותנו גאל שנאמר (דברים ו') ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו". אבל יש שוני בין מה שמוזכר בנוסח הגדה לנוסח שמובא בהלכות חמץ ומצה (ז ו) שבהלכות אלו הרמב"ם מביא עוד פסוק. "ועל דבר זה ציוה הקב"ה בתורה (דברים ה') "וזכרת כי עבד היית" כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית". 
המיוחד בפסוק הזה הוא שהוא נאמר בעשרת הדברות שבספר דברים בעניין שמירת שבת. ללמדך כי גם בענין של שמירת שבת צריך להזכיר לעצמך כל הזמן שאתה עצמך היית עבד במצרים. "שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְשׁוֹרְךָ וַחֲמֹרְךָ וְכָל בְּהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ:וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת". את הפסוק הזה הרמב"ם לא מביא בסדר ההגדה. כי הוא לא שייך לסדר הגדה. הוא שייך לחובת זכירת מצרים שבכל שבת ושבת. 

חובה לענות לילד כל פעם ששואל
האמת היא שלא רק בליל הסדר כך הוא הדין אלא בכל יום ויום בשנה. כי ישאלך בנך לומר מה זאת. זה לא רק בפסח. זה נאמר על פדיון פטר חמור או על מצוות תפילין שיכולה להיות בכל יום ויום במשך השנה. המיוחד בפסח הוא שצריך ליזום מעצמך את ההגדה לילדים. לא לחכות לשאלת שלהם. אם הילדים שואלים: למה אתה מניח תפילין? חובה עליך לענות להם. אם הם שואלים למה אתה שומר שבת? למה אתה לובש ציצית? למה אתה אוכל מצה? למה אנחנו יושבים בסוכה? על כל השאלות הללו חייבים לענות לבן או לבת בין אם הם נשאלות בהתרסה כמו הבן הרשע או אם הם נשאלות באופן יותר קשה על ידי הבן החכם. אתה חייב ללמוד באופן מעמיק ולענות לבן שלך תשובה עמוקה לפי שאלתו. 
כל אחד לפי שאלתו חייבים לענות לו. ואם יש בן שלא שואל כלל - אתה חייב ליזום הסברים מעצמך אפילו אם אין שאלות. כמו כן אתה יוזם באופן עקיף את השאלות של הבנים האחרים על ידי כל מיני דברים מיוחדים שעושים בלילה הזה, כגון חלוקת אגוזים או כל דבר אחר. אבל אם הבן באמצע ההגדה שואל שאלה שלא כתובה בסדר ההגדה. לא משתיקים אותו. להפך מעודדים אותו ועונים לו תשובה שתניח את דעתו לפי דעתו של הילד. 
הגמרא (פסחים דף קטו/ב) מספרת על אביי שהיה ילד צעיר וישב לפני רבה וראה כי לוקחים את הצלחות מעל השולחן לפני שאכלו סעודה בליל הסדר. שאל ואמר: למה אתם מוציאים את הצלחות. עדין לא אכלנו. אמר לו רבה: כיוון שכבר שאלת, פטרת אותנו מלומר מה נשתנה! ובכן התשובה היא עבדים היינו לפרעה וכך הוא החל לספר לו את כל ההגדה. 

חובת האשה לספר לבנה. חובת ההורים לספר לבנות
באחד מפסקי הדין שמו"ר הרב שליט"א נתן בשבתו כדיין בבית הדין הוא פסק שחובת החינוך היא גם על האשה. בגלל זה הם קיבלו את התורה לפני הגברים במתן תורה. וכיוון שהסיפור של יציאת מצרים הוא כל כך משמעותי בבנין האמונה והתפקיד של האדם בעולם החובה מוטלת בנושא זה היא גם על האמא. שהיא מרגילה את ילדיה לתלמוד תורה. 
וכמו שאנו יודעים שחובת האב להפריש את בנו מאיסור, כך גם חובת האב להפריש את ביתו מאיסור ולהדריך אותה בחינוך. (מ"ב שמג) גם מצוות ליל הסדר הם על נשים כמו שהם על נשים. (שו"ע תעב יד) וכמו שאמרו על מי שאין לו בן שישאל - אשתו שואלת אותו כך גם ביתו שואלת אותו לכתחילה שהחיוב הוא גם על בנות "והגדת לבנך". חייב להסביר להן ולענות להן על כל שאלה שהיא שואלת על המצוות ועל דרך ה'. כמו שהסברנו לעיל על הבנים. 

לקרא למלצריות ולמטפלות
כיוון שהחיוב הזה הוא כך כך משמעותי. אם יש מלצריות או מלצרים. מטפלות או שומרים, צריך לקורא להם לפחות בחלק הזה של ההגדה שמדבר על פסח מצה ומרור. כולם חייבים בזה בין אם אם הם דתיים או חילוניים. נשים או גברים. 
לכן צריך לעצור את החלוקה או האיסוף לקרוא להם עם כל הילדים והמבוגרים ולקרוא ביחד איתם את עשרת המכות ואת פסח מצה ומרור עם הפירוש שלהם. 

מצווה לזכור יציאת מצרים בכל יום ויום ובכל לילה ולילה
האמת היא שחובת יציאת מצרים היא לא רק בפסח או בשבת. היא בכל יום ויון. כך אנחנו מזכירים לעצמינו בהגדה של פסח לזכור את יציאת מצרים בכל יום ויום. כך מובא בנוסח ההגדה: "אמר להם רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא שנאמר (דברים ט"ז) "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". "ימי חייך" - הימים. "כל ימי חייך" - הלילות. וחכמים אומרים: "ימי חייך" - העולם הזה. "כל ימי חייך" - להביא את ימות המשיח".
המחלוקת שיש בבין חכמים לרבי אלעזר בן עזריה היא אם חייבים לזכור גם בלילות או רק בימים. בכל מקרה בודאי שצריכים לזכור יציאת מצרים בכל יום ויום. גם במקרה זה צריך לזכור את היציאה כאילו הוא עצמו יצא. שהרי אומרים "תזכור את יום צאתך מארץ מצרים". אתה יצאת. 
כותב הרמב"ם (הלכות קריאת שמע פרק א ג) "אע"פ שאין מצות ציצית נוהגת בלילה, קוראין אותה בלילה מפני שיש בה זכרון יציאת מצרים, ומצווה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה, שנאמר: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". 
הרמב"ם פוסק כמו רבי אלעזר בן עזריה שצריך כל יהודי להזכיר כל יום וכל לילה את יציאת מצרים לעצמו. לא רק בימים. וכותב טור (אורח חיים סימן סו) "ותקנו לומר אמת ויציב שחרית על החסד שעשה עמנו הקב"ה שגאלנו והעבירנו בים ושקע צרינו בתוכו. ואיתא בירושלמי צריך להזכיר באמת ויציב 'יציאת מצרים' ו'מלכות' ו'קריעת ים סוף' ו'מכת בכורות' ו'צור ישראל וגואלו'. ותקנו אמת ואמונה ערבית על הגאולה של עתיד שאנו מאמינים ומקוים שיקיים לנו הבטחתו ויגאלנו בקרוב". וזה מה שאמרו בגמרא "כל מי שלא אמר אמת ויציב שחרית ואמת ואמונה ערבית לא יצא ידי חובה".

חובה זאת היא המקור החיוב לשתות ארבע כוסות יין ולהסיב
הרמב"ם מביא את את המצווה של ההסבה ושתיית היין כפועל יוצא מחובת הסיפור באופן זה "שכאילו הוא יצא ממצרים". ועד כמה הדבר הזה משמעותי ניתן ללמד מהעובדה שאם אדם לא הסב בשתיים היין - לא יצא ידי חובה וצריך לחזור ולהסב. למה? כי הוא כנראה לא מרגיש כאילו הוא יוצא ממצרים לחירות עולם. כך כותב הרמב"ם בהלכה ז מיד אחרי הציווי של "חייב אדם לראות את עצמו": "לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות. וכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים חייב לשתות בלילה הזה ארבעה כוסות של יין אין פוחתין מהם ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה לא יפחתו לו מארבעה כוסות שיעור כל כוס מהן רביעית".
גם הסמ"ג במצות עשה (מצוה מא) כותב כי שורש מצוות ליל הסדר הם בחשיבה הזאת של 
"כאילו יצא ממצרים": "ועל דבר זה ציוה בתורה 'וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים' כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית. לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות".
חומרא מיוחדת בהסיבה בגלל המקור מ"כאילו הוא יצא"
כיוון שההלכה הזאת של "כאילו יצא ממצרים" מוזכרת כל כך הרבה פעמים בתורה. וההסבה בעת השתייה והאכילה היא פועל יוצא מהלכה זו. אם אדם לא הסב בליל הסדר - לא יצא ידי חובה, וצריך לחזור ולשתות או לאכול מצה בהסיבה. וחיוב זה הוא גם על האיש וגם על האשה להסב כדרך בני חורין. (עיין שו"ע תעג סע' ב. תעה סע' א) הפוסקים כרמ"א לא נהגו לחייב את מי ששכח להסב לחזור ולאכול - ומו"ר הרב שליט"א סובר שגם לאשכנזים טוב להחמיר אם לא הסב לשתותאו לאכול מצה שנית. עוד בעניין ההסיבה הרב סובר שגם נשים ספרדיות וגם נשים אשכנזיות צריכות להסב. 
אע"פ שאין מחלוקת שנשים חייבות לשתות ארבע כוסות של יין יש מחלוקת אם נשים צריכות להסב או לא. האם דרכה של אשה להסב או לא? יש אומרים שנשים של ימינו הן נשים חשובות ולכן הן חייבות להסב. וכאמור מו"ר הרב שליט"א סובר שנשים חייבות להסב בשתיית היין ובאכילת המצות. 

חומרא מיוחדת ביין בלילה זה
יש הלכה מיוחדת שחובת השתיה של היין בליל הסדר שכמעט לא תמצא אותה בשום הלכה אחרת. בכל מצווה אחרת מי שאין לו - פטור. מי שאין לו תפילין - או ישאל מאחרים או פטור. כך בכל מצווה ומצווה כמעט. אבל לגבי ליל הסדר ומצוות היין כתוב שאם אין לו לאדם כסף לקניית יין - יחזר על הפתחים או ימכור כליו או ילווה - העיקר שיקנה יין לפסח. (שו"ע תעב סע' יג) גם מי שאינו עני צריך לזכור את ההלכה הזאת שמחייבת גם אותו א] לתת צדקה מיוחדת לעניים בערב פסח. ב] לזכור כמה חשובה השתייה של היין בלילה הזה. כמה חשוב להרגיש כאילו אתה בעצמך יצאת ממצרים. 
גם הנשים חייבות בארבע כוסות ובכל המצוות הנוהגות בליל הסדר. גם ילדים או ילדות שמבינים מה שמספרים להם בסיפור יציאת מצרים צריכים לקיים מצות ליל הסדר. הגמרא מספרת כי גם מי שאינו שותה יין כל השנה מפני שמזיק לו צריך לדחוק את עצמו לשתות ארבע כוסות בליל הסדר. וכך סיפרו רז"ל על רבי יהודה ב"ר אילעאי שהיה שותה ארבע כוסות של פסח, והיה קשה לו כל כך עד שהיה צריך לחגור צדדי ראשו מרוב כאב עד חג השבועות (נדרים מ"ט ע"ב). ומכל מקום יכול למוזגו במים כדלהלן, או לשתות מיץ ענבים או משרת צמוקין. כל החשיבות הגדולה הזאת של שתיית היין ושיהיה משובח וטוב וכו' כולם כולם נועדו לעזור לנו לבטא את עצמינו כלפי הילדים ובני הבית כמה חשוב להרגיש את היציאת מצרים בעצמותינו. שיראו כמה אנחנו משתדלים לכבד את ליל הסדר הם יבינו ויפנימו את הערך הגדול. וגם אנחנו נתקדם בהרגשה של "כאילו הוא עצמו יצא ממצרים".

איך עושים את זה?
פעם נשאלתי על ידי כמה תלמידים כיצד אדם יכול להרגיש שהוא יצא ממצרים הרי באמת הוא לא היה שם? שאלתי אותם: מי ניצח במלחמת ששת הימים אנחנו או המצרים, הירדנים או הסורים? אמרו לי כולם בביטחון גמור: אנחנו!! מה זאת אומרת?. שאלתי שוב ושוב, כולם התרעמו עלי: בודאי שאנחנו ניצחנו. הכנו אותם שוק על ירך וכו'. 
אחר כך שאלתי מישהו מכם נלחם ב"ששת הימים"? מישהו מכם חי בתקופה ההיא? איך אתם אומרים "אנחנו"? פה הם נאלמו דום. נכון שיש בימינו אנשים שזכו לשחרר את הכותל ולהיות שם, אבל אתם כולכם נערים צעירים? הם החלו להצטדק ולומר: נכון! לא היינו חיים במלחמה אבל עם ישראל ניצח וזה אומר שאנחנו ניצחנו. אמרתי להם שהם באמת צודקים, לא רק כלפי הדורות שחיים איתנו אלא גם כלפי הדורות שהיו. צריך לומר "אנחנו ניצחנו". 
האמת היא שלא רק בהצלחה צריך לומר "אנחנו". גם כלפי השואה צריך להרגיש כל אחד שהוא נשרף בשואה. שהוא גורש ועלה על המוקד באינקווזציה. שלו עצמו נחרב בית המקדש. לכן הוא בוכה בתשעה באב. כך הגמרא מספרת על רבי יהודה בר אלעאי שהיה בוכה בערב תשעה באב כאילו מתו מוטל לפניו. למרות שהוא חי בדור אחרי חורבן בית המקדש. 
את ההרגשה זאת צריך להרחיב עד יציאת מצרים. כששואלים אותך מי יצא ממצרים אתה צריך לומר "אנחנו". ואותנו הוציא משם. ולא רק על זה צריך להרגיש כך, גם על האבות אברהם יצחק ויעקב צריך לומר אבותינו. וכך על כך דבר ודבר. 

חייב להרגיש כאילו הוא היה במתן תורה ובקריעת ים סוף
כה"ח (נא ס"ק מא). מביא בשם המדרש כי "מי שאומר שירת הים בכל יום בשמחה רבה ובדקדוק התיבות והטעמים ומכוין כאילו הוא עצמו יצא ממצרים ועובר הים והקב"ה מצילו - מוחלין לו כל עוונותיו". וכך כותב גם הבן איש חי בפרשת ויגש (יד) "שירת הים יאמר בשמחה ובנעימה כאלו עומד בתוך הים בשעת הנס, ובזה תהיה מסוגלת לכפרת עונותיו".
גם על מתן תורה נאמר כך. כך מובא בספר ספר דעת תבונות (קנד - קסה) על הפסוק "היום הזה נהיית לעם" שנאמר במתן תורה. כי "חייב אדם לראות את עצמו כאילו מקבל תורה מהר סיני" (פסיקתא זוטא פ' ואתחנן). כי כל השבח הזה מתחדש לישראל דבר יום ביומו.

הצגה של יציאת מצרים
אחרי "יחץ" לפני "מה נשתנה" נהוג בבית של הרב מו"ר שליט"א בכל שנה ושנה לעשות כעין הצגה על כך שאדם חייב להראות את עצמו כאילו הוא יצא בעצמו ממצרים. הבנים והבנות הקטנים, ולפעמים גם הגדולים יותר, יוצאים מהבית וחוזרים כשמקלותיהם בידיהם כאילו הם באו מדרך ארוכה. צרורות האפיקומן קשורות על שכמם מהמצה של יחץ, הם דופקים על הדלת ובאים שעונים על מקלותם והרב עצמו היה חוקר אותם מאיפה הם באו. והם עונים לו: "ממצרים". "לאן אתם הולכים"? "לארץ ישראל". מה היה במצרים? כל אחד מספר על הצרות שעברו עליו במצרים. על עבודת הפרך. הם גם מספרים על עשר המכות ועל הדרך שיצאו וקריעת ים סוף וכו' כולל מתן תורה. 
כל זה היו צריכים באמת לעשות המבוגרים בעצמם. כי כך הם מתקרבים באמת לקיים ולהרגיש בעצמותם את היציאה ממצרים בפועל ממש. 

בלק ובלעם - יצא או יוצא
עד כמה הדבר הזה חשוב ניתן ללמוד מהסיפור של הקללות של בלעם שהתהפכו לטובה. כשבלק מנסה לשדל את בלעם לקלל את ישראל הוא אומר לו: "הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם" יָצָא - בלשון עבר. דע לך כי כל הניסים שהיו לעם ישראל במדבר שייכים לעבר. היו ואינם. לכן בא לקלל ונעצור ואתם. ממש דומה למה שאומר המן לאחשורוש כשהוא משדל אותו להשמיד להרוג ולאבד את ישראל. הוא אומר לו הכל עבר - היסטוריה. 
כל השיחה השקרית הזאת יכולה להתרחש בין בלעם לבלק. אבל כשבלעם מדבר עם האלוקים הוא לא יכול לשקר, הוא לא יכול לומר לו שהכל עבר ונגמר. לכן הוא משנה ממה שאמר לו בלק. הוא אומר לאלוקים שבלק אמר לו: "הִנֵּה הָעָם הַיֹּצֵא מִמִּצְרַיִם" "יֹּצֵא" - בלשון הווה. צריך לזכור כי אנחנו מדברים על אירוע שקרה כמעט ארבעים שנה אחרי היציאה בפועל מגבולות מצרים. כשמדברים אמת - זה עוד הווה. 
חכמינו אמרו מתוך ברכותיו של בלעם אתה יודע מה היה בליבו לקלל. בברכות שלו, כשהוא אומר שתי פעמים משהו זה כנראה דבר חשוב מאוד. פעמיים בלעם חוזר ואומר שיציאת מצרים היא דבר של הווה ולא של עבר. פעם אחת הוא אומר "אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ" (במדבר כג כב). ופעם נוספת הוא אומר "אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ" (כד ח). "מוֹצִיאָם" "מוֹצִיאוֹ" בלשון הווה. ללמדך שהניסים לא נגמרו. שהעוצמה לא פחתה. שהכוח לנצח עוד קיים שאלוקיהם של ישראל נמצא עימהם. "ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ".

יציאת מצרים מתרחשת כל שנה ושנה - יציאה מקליפה ומהשפעתה
מסביר אור החיים הקדוש על פי המשך הפסוקים למה זה כל כך חשוב לבלק ובלעם אם יצא או יוצא. "ונראה על דרך אומרם ז"ל (פסחים קטז:) בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, על כן אמרו יודעי פנימיות התורה, כי כל ליל פסח מתבררים כוחות הקדושה מהקליפה, ונוספים בעם בני ישראל, והיא הבחינה עצמה של יציאת מצרים, והוא אומרו אל מוציאם, כי לא יציאה ראשונה לבד, אלא בכל שנה ושנה מוציאם כנזכר: ונתן טעם "כתועפות ראם לו". פירוש כי ה' מוסיף ומחזק אותם לרוממם, ואין קץ לרוממות אשר חשב ה' עליהם. עד גדר שלא יישאר שום תערובת הרע בקדושה. "כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל".
שהרי אנחנו צריכים לזכור כי במשך הארבעים שנה הם היו עדיין תחת השפעת המצרים. הם מתאווים בנפשם לדגים ולקישואים ולאבטיחים של מצרים. הם יצאו ממצרים אבל נפשם עדיין שם. לכל הפחות חלקית היא בנפשם. בשעות מדבר הם נזכרים בערגה במצרים. הם מעלים מחשבה אולי לחזור לשם. בסוף הם לא חוזרים - הם יצאו נפשית ממצרים. אבל לא לגמרי. התהליך הזה להתנתק ממצרים מהנאותיה המפוקפקות. מהתאווה שלה. מהעריצות שלה. מהניצול שלה. מהרעות שלה. עוד שער ועוד שער ממ"ט שערי הטומאה שלה. 

כל מה שעבר ביציאת מצרים עד הכניסה לארץ - קורה לנו 
וכך כתוב בספר עצות ישרות: "אמרו רבותינו זכרונם לברכה: בכל דור ודור חיב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, כי כל מה שעבר על ישראל ביציאת מצרים וקבלת התורה ואחר כך, וכל המלחמות לכבש ארץ ישראל, וכל מה שעבר עלינו אחר כך, הכל כאשר לכל עובר על כל האדם הרוצה לזכות לחיי עולם, שבהכרח שיעבר עליו כמה מיני מלחמות בלי שעור, ובכל עת שרוצה להתעורר ולהתחזק בעבודת השם, אזי מתגברים בכל פעם ביותר, בפרט בהתחלה, שזה בחינת תכבד העבודה וכו', הנאמר בהתחלת גאולת מצרים, כי הסטרא אחרא כשרואה שבא צדיק אמתי בחינת משה ורוצה להוציא את איש הישראלי מגלות נפשו, הוא מתגרה ומתגבר עליו יותר ויותר ומכביד עליו על העולם הזה והתאוות והפרנסה, עד שקשה עליו לזוז ממקומו לשוב להשם יתברך. אבל דרך ישראל עם קדוש, שהם תופסים אמנות אבותיהם בידיהם, ובכל פעם הם צועקין אל השם ועל ידי זה הם מכניעין בכל פעם פרעה וחילותיו, שהם הסטרא אחרא וכתותיהם, אבל אף על פי שמכניעים אותם, אף על פי כן הם חוזרין ומתגברין בכל פעם, וכן פעם אחר פעם כמה פעמים, כמו שראינו אצל פרעה, שבכל עת שבא עליו איזה מכה נכנע קצת, ואחר כך הכביד לבו וחזר והתגבר, ואפלו אחר כל יציאת מצרים לגמרי, חזר וקבץ חילותיו ורדף אחריהם והשיגם על הים".

כתבי משו מעצמך..משו שבאמת קראת ואת באמת מתחברת ומאמינה בו.

אף אחד לא נראה לי יקרא את כל המאמר הארוך הזה...

כולנו צריכים להרגיש כאילו יצאנו ממצרים...מקבלים ת'הרגשה הזאת מכל המנהגים והמצוות שמעלים בליל הסדר...

לדוג': לאכול מרור-אנחנו צריכים לאכול אותו בגלל מה שקרה פעם במצרים,היה מר וכו' וכך זה מזכיר לנו את מה שהיה פעם במצרים ומתוך כך גם נותן לנו ת'הרגשה הזאת...

מה החובה "המוזרה" הזאת? -זה באמת קצת מוזר... אני צריכה באמת למצוא לזה תשובה ולחשוב על זה...

זה מצווה כמו כל המצוות ונירא לי שבני אדם לא מקיימים את כל המצוות וזה אחת מהמצוות שמאוד קשה לקיים את זה.

2. א. לא תמיד צריך לדעת למה צריך לעעשות.

    ב.אני ינסה להסביר קצת ממה שאני מבין.

כדי שתוכלי לקיים את מצוות החג בהידור (לדוג' מרור מצה וכו') את צריכה לדעת ולהרגיש מה קרה במצרים וכמה סבל עבר על היהודים באותה תקופה ואיך ה' גאל אותם מעבדות לחרות ואיזו הפתעה זה היה בעולם.

וכשתאמרי דיינו והלל תדעי למה את אומרת את זה.

אני אומרת שבליל הסדר צריך  להרגיש חירות..

היום אנחנו חיים בחיים שאנו לא יודעים מה זה עבדות..

איך אפשר באמת להרגיש חופשיים??

כשטוב לך, במה תרצה לפנק את ה' יתברך?

לתרום צדקה?

להוסיף לימוד תורה?

באמת קצת באסה קשר שהוא תלותי והוא רק קשור בדברים חומריים.

אילו דברים משמחים אתה חושב שתוכל להוסיף לקשר?

ישר כוח על השאלה יש לך מודעות מדהימה.

זה יפה שאתה בקשר צמוד עם ה', וזה מראה שאתה מאמין בהשגחה פרטית עליך. אבל מצד שני נראה שצריך לעשות איזשהי הפרדה בין מה שקורה להשגחה. הקב"ה תמיד, תמיד תמיד בצד של הטובה. אבל זה לא עובד בצורה של רע-עונש, טוב- פרס. זה כן יכול לבוא בצורה של רווחה רוחנית והרגשה שהנשמה במקום הנכון, אבל לאו דווקא מצב גשמי. גם כי אחרת לא היתה בחירה, וגם כי מתן שכרן של צדיקים לעולם הבא.

תחשוב על הצדיקים מתחילת ההיסטוריה עד היום- יעקב אבינו, יוסף, דוד... עברו קשיים צרות ונסיונות... זה יעזור לך להיזכר שמכה משמיים אינה עונש או סימן שה' נגדך.

צריך גם להרים את המבט מהמציאות האישית שלי. החשבונות של ה' עמוקים מיני ים. שווה לשמוע סיפורים על כך שממחישים כמה התברר שהקב"ה צדיק ורחמן גם כשלא היה נראה כך.

ולנסות לעבוד את הקב"ה מהמניעים הנכונים. להעמיק בזה... זה לא יקרה ביום. תלמד, תשאף, תתפלל. 

ליראת שמיים ואהבת ה', בגלל האמת.. 

הינוקא אומר שהעולם שוכח שאנחנו פה לעבוד את ה' וחושבים שהוא עובד אצלנו... גם התפילה שהיא עבודה שבלב הפכנו אותה לכלי עבורנו, כאילו הקב"ה כספומט למילוי בקשותינו. אבל זו לא אמונה.

וזה בסדר שזה לא טבעי לך... אני מזדהה עם השאלה שלך, חושבת שאנחנו דור מורכב שעובר דברים ובעיקר שטיפת מוח ובלבול ויש בורות תורנית בגלל כל הריחוק והמסכים. ה' יודע איפה אנחנו מונחים, ולפום צערא אגרא. לדעתי הכי חשוב להקפיד על מידת האמת. קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. 

חזק ואמץ!

שאתה מגיע עם הרבה עוצמה לעבודת ה', עוצמה רגשית חזקה שגורמת לחיבור שלך לבורא להתבטא בהחזקת תחושות הכנעה וחיבור בכוח, אבל רגש כזה אי אפשר להחזיק לאורך זמן. בפרט אם העבר שלך היה מורכב וקשה מסתמא אתה מגיע עם כל זה לעבודת ה' - וזה יכול לקרות.

הרצון לחיבור חזק ומורגש הוא חשוב, לא כל אחד זוכה לזה, הרצון הזה צריך להחזיק אותנו מלמטה כמו השמן שמאפשר לנר לדלוק כל עוד הוא למטה, אבל צריך להיזהר לא להביא את כולו לכיוון הפתילה. זכור לי שהרב דסלר במכתב מאליהו (לצערי לא זוכר איפה) כותב שהרצון והכמיהה צריכים להיות גדולים יותר מהמעשים, ושזה ידחוף אותנו, אבל ההתקדמות המעשית צריכה לבוא בנחת.

מבחינה מעשית צריך לנהל את ההתקרבות לבורא בהיגיון, לוודא שההתקרבות הזו כוללת לימוד תורה ממצה שמוציא ממך את מה שאתה מסוגל, ואם חסר לך כלים לזה כדאי להשלים אותם בעודך צעיר. וכמובן עוד הרבה חלקים חשובים בתורה שכל אחד יודע את המקום בו הוא צריך חיזוק. בהדרגה. 

אין שום עניין לתלות הצלחה או אי הצלחה בעסקים וכו' בדברים האלה הקירבה לה' צריכה להיות בסיס יציב. לפעמים ה' מנסה בן אדם ומונע ממנו הצלחה, לפעמים ה' מנסה בן אדם ונותן לו הצלחה, ולפעמים ההצלחה היא לטובתנו ולפעמים לרעתנו. 

שתמיד תצליח.

לא קראתי עדיין מה כתבו הקודמים לי. בכל מקרה מתפללת ומייחלת שהדברים שיעלו דרכי יהיו מכוונים ויתיישבו על הלב.

אני זוכרת שלפני הרבה מאוד שנים, קראתי באחד מספרי התהילים שהיו אצלנו בבית מאמרי חיזוק שקשורים לדור האחרון. אחת הכותרות שתפסה אותי שם, והולכת איתי הרבה מאוד שנים, היא שהניסיון של הדור האחרון הוא ניסיון האמונה.

ואני חושבת על זה, שבעומק העניין האמונה היא השורש והיסוד לכל הבחירות ומהלך חיינו בעבודת ה'. ואולי בגלל זה, כשמגיעים קרוב קרוב כל כך לנקודת תיקון העולם, הנקודות שהכי יצופו בהתמודדויות שלנו יגעו באותה נקודת שורש שמבקשת את ריפוי העומק הזה. זה כמו צמח שמבקשים להחיות ולהבריא אותו, ורוצים לעקוב אחרי החלקים הבריאים ולהיכן מחוברים, ולהגיע עד השורשים. ואז אפשר לעשות עבודה - לשחרר את החלקים שאינם בריאים, לנקות את הדורש ניקוי ולהזין את הצמח בחומרים מיטיבים ומבריאים, כדי שיוכל לצמוח נכון מחדש.

אפשר ללמוד מכאן גם לעבודת ה'.

עצם זה שאתה מודע לכך שיש פה עניין שדורש עבודה, זה המון, איתרת את החלק שדורש הבראה וחידוש.  

בשורש העניין, עכשיו אתה יודע שהניסיון הזה שאתה עומד בו, הוא ככל הנראה אחד הניסיונות הכי גדולים שקיימים, אם זה הניסיון שבו אנחנו, כולנו, מתנסים בו ערב הגאולה.

אני לא יודעת אם זה מדבר אליך, אבל רק תחשוב שכל רגע שאתה מצליח להחזיק באמונה שהכל, בלי קשר לאיך נתפס בעיניך ואם הצלחת לראות את הטוב המוחלט שגלום בו או שזה עדיין סמוי מהעין לעת עתה, פשוט הכל מגיע מהקב''ה, זו עמידה בניסיון גדול.

כל חיבור שלך לקב''ה בתודעה הפנימית ובמחשבות שלך, בדיבור הפנימי שלך עם עצמך ועם אחרים, באיך אתה בוחר לגשת לדברים ולעשות אותם, מתוך איזו תפיסה פנימית אתה עושה אותם, הוא עמידה בניסיון בלבחור בחיים של אמונה.

ההפנמה של הידיעה הזו, שכל התנועות שלי בעולם, כל המחשבות, הרעיונות, המאמצים שהשקעתי והתוצאות של דיבוריי ומעשיי הם כולם נפעלים ונעשים מהכוח, החכמה, התנאים וכדו' שה' נתן לי בחיים, הם הבסיס היציב והקרקע המבריאה ממנה אפשר לצמוח באמונה.

אם לא האדמה המתאימה, זרעים אולי יכולים לנבוט, אבל להצליח להחזיק מעמד לאורך זמן ביציבות, ולזכות לממש את אפשרויות החיים הגלומות בהם ואף להביא פירות, זה יהיה כמעט בלתי אפשרי.

אחרי שיש את האדמה, אפשר להתחיל לדשן ולהזין את המערכת בחומרים מצמיחים מבריאים ומחדשי מערכות חיים. אפשר להרחיב רבות על הדברים שאכתוב פה, מה שכן אני אנסה להתמקד, ובעיקר להניח פה נקודות שתוכל להרחיב ולהתבונן בהן בקצב שלך ובמקומות שליבך מתחבר אליהם:

הודיה.

להתמיד בהודיה על כל פרט קטן, ובהתחלה במיוחד על מה שלפעמים מובן לנו מאליו, אבל אין ספק שזה מתרחש ומתנהל בחסד גמור בלי תלות בבחירה וברצון שלנו. למשל, על הגוף שמתפקד, על נשימה, על ראייה ושמיעה, על היכולת ליהנות מריח ומאכל, להזיז את הגוף, לחשוב, הלב פועם..

לא עשיתי דבר כדי שזה יקרה. אבל זה קורה בטבעיות, נכון?

זה לא מובן מאליו.

כשמתחברים לנקודה של הודיה על הקיים וזוכרים כמה שום דבר לא מובן מאליו, וה' עושה איתנו בחסד גמור, זה עוזר להתחבר להבנה הזו גם בדברים ששם לבחירות שלנו ולשותפות שלנו עם הקב''ה בעולם, יש ביטוי יותר גדול.

לפתח תודעת אני שותף.

לא יודעת אם יצא לך להיתקל בתפיסה הזו, אבל אני חושבת שיש בה כדי לחזק אותנו באותה נקודת ענווה שאתה מבקש להתחבר אליה. הקב''ה ברא את העולם, והוא הניח אותי פה בגוף הזה עם הכוחות, הכישרונות וכל המתנות שנתן לי ועם העבודה שבאחריותי לבצע, כדי שאהיה שותף איתו בבניין עולם ובתיקון עולם. תמצא דרך לחזק בתוכך את ההבנה ולתזכר את עצמך כל הזמן, שאתה שותף של ה', וכמו שהוא הכתובת עבורך לפנייה אישית ודיבור ובקשה כשדברים לא הולכים ואתה צריך עזרה וסיוע, תעשה שהוא יהיה הכתובת להודות לו על מה שנותן ומאפשר, ו''לחלוק'' את השמחה גם בהצלחות וב''רווחים'', בין הגשמיים ובין הרוחניים.

מה הכוונה? יש רווח גשמי, לתרום, לתת צדקה, לעשות חסד בקניינים שנתן לך. יש רווח רוחני, לשתף אותו הלאה, להאיר לעוד אנשים את ההשגחה האלוקית עליך, את החסד שה' עושה איתך, ששמע לתפילות גם אם בדרך אחרת משציפית, אבל הן בוודאי לטובתך, לשמוח על הזכות להיות שותף עם מי שנאמן לעולם ותמיד מבקש ועושה טובתך... וכדו'.

יחד כל הדרך

עוד נקודה שקשורה לכאן, ומתחברת למה שתיארת מול הקשר ברמת המצוות ועצם הקשר עם ה'. לחפש את המקום והדרך לשמור על היציבות בקשר איתו, בלי תלות במה ''מצב העסקים''. בני אדם שיש להם שותפות אחד עם השני יודעים שהם יעברו מסע ביחד. הם יודעים שיהיו ימים של עליות וימים של ירידות. טבעי שעליות יחברו כי כשיש שמחה החיבור קל יותר וטבעי יותר, אבל כשזה הפוך נכנסים למרחב רגשות שונים שיוצרים 'סערה' שקשה ללכת בתוכה ולראות ברור דרכה. מה שכן מחזיק אותם זו האמונה שהסערה תעבור, ועכשיו צריך לעשות הכל להיאחז בנקודה היציבה בשטח, ואחד בשני, כדי לצלוח את המהמורה הזו ולהצליח לשמור על הטוב. מה אני מכוונת פה? תמצא את הנקודה בקשר מול ה' שאתה יודע שיש בה יציבות עבורך, או שאתה רוצה לייצר בה יציבות, ולהתמיד בזה לא משנה מה המצב בחוץ, אם יש 'שמש' או 'סופת שלגים'.

קטעי/פסוקי חיזוק

אם מדבר אליך, למצוא קטעים בשבח האמונה, פסוקים לשנן שיהיו שגורים על פה, שכל פעם שתבוא לך מחשבה אחרת בסגנון ''תודה ה', הסתדרתי לבד ...", תחשוב ותדבר את המילים שיכניסו ללב - אני בידיים שלך. לכאן או לכאן, ותודה על החסד העצום שאתה עושה איתי עכשיו.

אין עוד מלבדו.

אין מה להוסיף על זה.

ועל זו הדרך אפשר לחשוב ולהעלות עוד רעיונות שמתחברים לך מעולמך.

התחלתי במאמר, ומגלה שיצא לי בעצמי מאמר.

מתפללת שהדברים יביאו אור גדול ויחזקו בדרך.

לא רואה קשר בין אמונה לבין הצלחה בחיים

הצלחה היא תוצאה של

למידה- יישום- התמדה

שום קשר לאמונה או לעשיה דתית

כמובן שאפשר לעבוד/ לשפר את האמונה

לזה הטיפים שלי כנראה פחות יתאימו

(אישית ההצלחות שלי בחיים היו אחרי שעשיתי שינוי גדול דתי

לכיוון הפחות דתי)

 אין סתירה בין מגמה אידאולוגית למימוש עצמי

הנקודה כאן היא אחרת לגמרי - עולם הבא זה השייכות לנצח. היות שהתפקיד של יעקב היה לבנות בית שלם, בית של שנים עשר שבטים - אם אחד מהם היה מת בחייו, אין לו שייכות לעולם הבא, כלומר הוא לא מילא את תפקידו בעולם. לכן גם דווקא על יעקב - מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, למרות שבוודאי פיזית מת. 

אם זה עוזר לממש דברים טובים שיוצאים מהכח אל הפועל.

אם זה נשאר בגדר הרגשה, יכול להיות שזה רק דמיון שווא

אחרי שבת קודש, בזכות שירי שבת, דברי תורה, דיבוק חברים..

מגיע למוצאי שבת ואז יכול להרגיש קצת נפילת מתח. 

החכמה אם העליה שלו עכשיו מבוססת ואז הוא גם מצליח למשוך את החוויה הלאה למעשה.

יותר להתכוונן לימי החול ולפעול בהם מה שצריך לפעול, מתוך העליה הרוחנית שהוא חווה.

או שהוא מרגיש נתק בין החוויה המרוממת לחיי החולין היום יומיים..

הנתק הזה הוא טבעי אך הוא גם מעיד על משהו שלא חלחל עד הסוף.

אם אדם באמת חש קרבת ה', הוא צריך להרגיש רושם מסויים.

הרושם הזה יכול לבוא בצורה שונות מאוד, אבל יש איזה רושם.

הרושם הכי בולט הוא במעשים.

העליה הרוחנית היא לא רק חוויתית ריגשית, ויראת השמיים בא לידי ביטוי יותר חזק במעשים. בדקדוקי מצוות ועשיית חסד וכו'.

עם דבקות מאוד גדולה ותחושת התרוממות.

כדי לבסס אותה, אדם צריך לקבל קבלה טובה מעשית - לקרוא עוד פרק תהילים למשל. לקבל תובנה מסויימת בעבודת ה' שתאיר לו - נניח כל אדם נברא בצלם ולכן להתייחס יפה לקופאית בסופר. 

אם שירי סעודה שלישית נשארים רק בזה שכיף שהיה מרומם, בלי שום צד מעשי לאחר מכן - אולי זה דמיון בעלמא.

ההסבר הוא שחג זה לא מנהרה שצריך לעבור אותה ולהתקדם הלאה,  

אלא אנחנו נכנסים לתוכם. 

זה כמו מסע שרואים וחווים כל מיני דברים בדרך. החג נמצא בדרך ואנחנו מושפעים ממנו, ההשפעה נשארת ומעצבת את המסלול בהמשך המסע.

מצד אחד מזדהה עם דבריך,

מצד שני, מאמין שיש גם עניין סגולי שקיים בלי קשר להתכווננות. 

ההתכוננות נועדה רק לחשוף את התוכן הפנימי, לא ליצור אותו יש מאין.

מה ההבדל בין השתיים?

אם אני רוצה ליצור חוויה שהיא יש מאין - אז אם לא התכווננתי - באמת אין כלום.

אם אני חושף את ההתוכן הפנימי - גם במקרה שאני לא מודע אליו - הוא עדיין קיים.

זה הבדל משמעותי. ברור שיש גם עוד השלכות לשני ההסתכלויות הללו.

לא תמיד מרגישים את זה, אבל כשאנחנו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו" אז אנחנו מעיד על כך שאנחנו עומדים להביע את את הקדושה שהקב"ה טבע בנו ואנחנו עומדים להוציא אותה לפועל.

לכן כלל שיותר "מנכיחים" את המצווה ונותנים לה מקום בחיים שלנו אז הקדושה נכנסת.

ככל שאני יותר מכין את המקום בו אני שם את החנוכיה ואיך בדיוק אני שם אותה איזה נרות ואיזה שמן בדיוק להשתמש אני מרגיש שזה יותר נמצא אצלי ועושה רושם, בעת המצווה וגם אח"כ.

חג החנוכה מציין את יותר מכל את מה שנקרא "פרסומי ניסא", פרסום הנס. בדיבור מחשבה ומעשה להתעסק במצווה. לספר בגבורות ה' שהיו איתנו בדורות קודמים עד עכשיו.

לשאלתך - לצורך העניין, אני רואה שאם שנה הבא יותר אשקיע ואקנה שמן זית מבקבוק ואפרגן בנרות שידלקו שעתיים וזהו אלא אשים את מלא הכוס שספיק ל5 שעות, ולא רק אקנה נרונים זה ישדרג את החוויה. ההשקעה בפרטים עצמם גורמת לגלגל הזה של מחשבה- דיבור-מעשה לנוע וממילא המעשה הקטן מקבל מקום בתודעה.

ברגע שמתחילים לכתוב כמה תגובות (לא יודע כמה) הם חוזרים לעמוד הראשי

ואם יש לכם סגולות ותפילות אשמח ממש שתשתפו.

כמובן הכי בסיסי זה לכוון לפי הברכות:

לקיים מצוות הדלקת נר חנוכה, כפי שתיקנו חכמים.

לפרסם את הניסים שנעשו לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.

וזה כולל: את נס הניצחון על היוונים ואת נס פך השמן.

מעבר לזה:

להרחיב במשמעות הנס: ניצחון שהביא לשלטון ישראל. נצחון של האמונה על פני הכפירה, הטהרה על פני הטומאה.

לכוון נר איש וביתו - האור של הבית, המשפחתיות.

לכוון מוסיף הולך - שאנחנו מעלין בקודש ועל תוספת הניסים.

לכוון שהנר הוא הנשמה, נר ה' נשמת אדם, מה רוצים להאיר בנשמה ולהאיר כלפי חוץ לנשמות נוספות.

לכוון שהנר הוא התורה והמצוות, כי נר מצווה ותורה אור - התורה והמצוות שאני מבקש להאיר בנשמתי.

יש סגולות שקשורות לתיקון המידות?

לפרסם את הנס. 

להאיר בתוכנו את האור שנמצא בחושך.

לשים לב לנפלאות שקיימים אצלנו. 

וזה התבטא בנצחון החשמונאים. וכסמל שביטא את זה - טיהור המקדש הדלקת המנורה מחדש במקדש המטוהר וזה שהנר דלק 8 ימים (8 ימים במקום יום אחד זה סמל לנצחיות הדלקת ההתורה בישראל כי מספר מעל הטבע)