אבל זה מה שיצא, פשוט.
דמיינו לעצמכם ילד אחד, קטן וחמוד, עם פאות בהירות מתולתלות וחיוך שובה לב.
הילד הקטן אוהב לשחות. יום יום הוא מגיע לבריכה, נכנס בעדינות למים ונותן לרוגע לחלחל בתוכו. טוב לילד הקטן בבריכה. ונעים לו ושמח.
יום אחד, ראה הילד הקטן איש גדול בבריכה. האיש הגדול עמד, הרים ידיים למעלה וקפץ קפיצת ראש היישר לתוך המים העמוקים. נתזי מים הושפרצו על הילד הקטן, והוא מאוד שמח. גם הילד הקטן רצה לקפוץ!
הילד הקטן יצא בקלילות מהבריכה ונעמד על שפת המים הרדודים. הוא נשא את כפיו למעלה, עצם את עיניו וזינק בקפיצה כשראשו לכיוון המים. ראשו של הילד הקטן נחבט בחוזקה בקרקעית, והילד הקטן נהיה עוד יותר קטן. הוא הצטמק לו בפינה, ומאז הוא בכלל לא אוהב בריכות.
דמיינתם?
עכשיו תדמיינו עולם, וילד קצת קטן ואיש גדול. הילד אוהב להיות בעולם, ונעים לו ושמח. ואז הוא רואה איש גדול, שקופץ. וגם הוא רוצה לקפוץ. אבל שלא כמו האיש הגדול, בטעות הוא קופץ לעולם רדוד, ושטחי ועזוב ומתסכל. והוא נחבט חזק, חזק מאוד. בקרקעית. וכבר לא טוב לו, לילד.
ומאז, הוא בכלל לא אוהב עולם.
-------
והילד הזה, הוא אני.
הרבה מוסר השכל יש מזה...
