אז אני שוב מנסה את מזלי..
קשה לי להגיד שאני מרוצה במיוחד אבל אני מניחה שהוא בסדר פחות או יותר..
זה יהיה הפסח הראשון שלי לבד, זאת אומרת, גם בשנה שעברה הוא לא היה, אבל בשנה שעברה גם אני לא הייתי. הייתי במקומות רחוקים, הייתי אתו, זה לא שהייתי רוח רפאים או משהו (למרות שנראיתי ככה), ישבתי עם כולם מסביב לשולחן, עושה מה שכולם עושים. אבל הראש שלי היה אתו, בכעס עליו, בהשלמה עם האובדן. איך זה התאים לו, ללכת לי יומיים לפני פסח, להשאיר לי יומיים בקושי להתאבל ואז לחגוג, אם אפשר לקרוא לחג הזה שהיה לי "חגיגה".
דוד, חבר שלו, הרגע היה כאן, בא לעזור לי עם הניקיונות. מאז אותו רגע מקולל, הוא לא מפסיק לבוא לכאן, לעזור לי, ואני לא מבינה את זה. בטח איזה השבעה של רגע לפני המוות, של- "תשמור על אשתי, תבטיח לי שתעזור לה" או משהו כזה, ואז החבר נשאר כלוא למשך כל חייו עם איזה שבועה לחבר.
אז הוא היה כאן, עזר לי להוריד את כל הכלים של פסח. סידרתי הכל ואז גיליתי שחסר לסיר אחד מכסה, זכרתי את הסיר הזה, היו לו שני מכסים, אחד אבד שנה שעברה. והשני? איפה הוא?! הוא היה אמור להיות ממש כאן. רציתי לבכות, לא שהסיר הזה היה יקר לי במיוחד, זה פשוט היה הקש ששבר את גב הגמל, לא היה לי כח יותר, חיכיתי שדוד ילך, ואז התפרקתי. לחתיכות. שברים של שאריות חיים.
איך הימים שעוברים לא מקלים, רק מכבידים עליי יותר. טוב, זה לא לגמרי נכון, זה לא שאני באמת מי שהייתי לפני שנה, התקדמתי קצת, אני מסוגלת לחייך יותר משלוש שניות ברצף. שיא עולמי. נזכרתי בתחרויות שהיינו עושים, מי מצליח לחייך יותר זמן בלי להפסיק, תמיד ניצחתי. היום אפילו אדם מת ינצח אותי.
אני קמה להכין לי איזה משהו לארוחת ערב ומוצאת על המקרר פתק מדוד, משהו על זה שהוא יבוא שוב מחר או משהו. מחר אני אדבר אתו, אני אגיד לו שהוא לא חייב, שאני מסתדרת, ושלא משנה מה הוא אמר לו בשנייה האחרונה לחייו, הוא בטוח יסלח לו.
אני בדיוק מסיימת להכין ארוחת בוקר כשהוא דופק בדלת.
"פתוח"
"בוקר טוב, מה נשמע?" הוא שואל בחיוך, ואני תוהה לעצמי מאיפה האנרגיות על הבוקר.
"ב"ה, אתה יודע".
הוא מתיישב ליד השולחן, "תראי, אני.. אני רציתי לדבר איתך על משהו". הוא אומר ואני קוטעת אותו.
"אתה יודע שאתה לא חייב, זאת אומרת, לבוא אליי כל הזמן, ולעזור ו.."
"אני יודע".
" כאילו, באמת, אתה יודע, לא משנה מה הוא השביע אותך לפני והכל.. אני בטוחה שהוא לא באמת התכוון".
והוא מחייך, מתעלם ממני ועולה על כסא, לארון למעלה. "פשוט נזכרתי אתמול ששכחתי להוריד איזה ארגז", הוא מתנצל. ואז אני רואה שהוא מוציא מכסה מהארון ותוך כדי אומר לי, "את יודעת מה היה המשפט האחרון שלו?" לא מחכה לי וממשיך, "אז לא הבנתי את זה, אבל הוא אמר- יש סירים שיש להם שני מכסים, ולפעמים, לפעמים מגיע תורו של המכסה השני."
