אז אני שוב מנסה את מזלי..

קשה לי להגיד שאני מרוצה במיוחד אבל אני מניחה שהוא בסדר פחות או יותר..

זה יהיה הפסח הראשון שלי לבד, זאת אומרת, גם בשנה שעברה הוא לא היה, אבל בשנה שעברה גם אני לא הייתי. הייתי במקומות רחוקים, הייתי אתו, זה לא שהייתי רוח רפאים או משהו (למרות שנראיתי ככה), ישבתי עם כולם מסביב לשולחן, עושה מה שכולם עושים. אבל הראש שלי היה אתו, בכעס עליו, בהשלמה עם האובדן. איך זה התאים לו, ללכת לי יומיים לפני פסח, להשאיר לי יומיים בקושי להתאבל ואז לחגוג, אם אפשר לקרוא לחג הזה שהיה לי "חגיגה".

דוד, חבר שלו, הרגע היה כאן, בא לעזור לי עם הניקיונות. מאז אותו רגע מקולל, הוא לא מפסיק לבוא לכאן, לעזור לי, ואני לא מבינה את זה. בטח איזה השבעה של רגע לפני המוות, של- "תשמור על אשתי, תבטיח לי שתעזור לה" או משהו כזה, ואז החבר נשאר כלוא למשך כל חייו עם איזה שבועה לחבר.

אז הוא היה כאן, עזר לי להוריד את כל הכלים של פסח. סידרתי הכל ואז גיליתי שחסר לסיר אחד מכסה, זכרתי את הסיר הזה, היו לו שני מכסים, אחד אבד שנה שעברה. והשני? איפה הוא?! הוא היה אמור להיות ממש כאן. רציתי לבכות, לא שהסיר הזה היה יקר לי במיוחד, זה פשוט היה הקש ששבר את גב הגמל, לא היה לי כח יותר, חיכיתי שדוד ילך, ואז התפרקתי. לחתיכות. שברים של שאריות חיים.

איך הימים שעוברים לא מקלים, רק מכבידים עליי יותר. טוב, זה לא לגמרי נכון, זה לא שאני באמת מי שהייתי לפני שנה, התקדמתי קצת, אני מסוגלת לחייך יותר משלוש שניות ברצף. שיא עולמי. נזכרתי בתחרויות שהיינו עושים, מי מצליח לחייך יותר זמן בלי להפסיק, תמיד ניצחתי. היום אפילו אדם מת ינצח אותי.

אני קמה להכין לי איזה משהו לארוחת ערב ומוצאת על המקרר פתק מדוד, משהו על זה שהוא יבוא שוב מחר או משהו. מחר אני אדבר אתו, אני אגיד לו שהוא לא חייב, שאני מסתדרת, ושלא משנה מה הוא אמר לו בשנייה האחרונה לחייו, הוא בטוח יסלח לו.

אני בדיוק מסיימת להכין ארוחת בוקר כשהוא דופק בדלת.

"פתוח"

"בוקר טוב, מה נשמע?" הוא שואל בחיוך, ואני תוהה לעצמי מאיפה האנרגיות על הבוקר.

"ב"ה, אתה יודע".

הוא מתיישב ליד השולחן, "תראי, אני.. אני רציתי לדבר איתך על משהו". הוא אומר ואני קוטעת אותו.

"אתה יודע שאתה לא חייב, זאת אומרת, לבוא אליי כל הזמן, ולעזור ו.."

"אני יודע".

" כאילו, באמת, אתה יודע, לא משנה מה הוא השביע אותך לפני והכל.. אני בטוחה שהוא לא באמת התכוון".

והוא מחייך, מתעלם ממני ועולה על כסא, לארון למעלה. "פשוט נזכרתי אתמול ששכחתי להוריד איזה ארגז", הוא מתנצל. ואז אני רואה שהוא מוציא מכסה מהארון ותוך כדי אומר לי, "את יודעת מה היה המשפט האחרון שלו?" לא מחכה לי וממשיך, "אז לא הבנתי את זה, אבל הוא אמר- יש סירים שיש להם שני מכסים, ולפעמים, לפעמים מגיע תורו של המכסה השני."

שוב נצבעים מי נהרִי

בכסף עננים

והרים מלאי סלע

ישנים בדמדומי האינסוף

כוכביי, ירחיי, שמשותיי, פנסיי ואורי הפנימי

רק הופכים את החלל למשהו יותר אפור

ופיסת הזוהר הקטנה נמשכת

אך כמה דקות.

אם היית רק שלך בסדר

אבל את לא וגם אני

אבל זה עלייך ועל הכל

הכל זה רק להשכרה

חכירה הכי הרבה

הסוף יבוא

לאט

כמו שניות בשעון חול שלא רואים שזזות ופתאום חצי כבר למטה

הזיכרון

היופי

הכוח

העוצמה

המוח

הבית שקנית בכל הכסף

אפילו הילדים

הכל

בסוף זה יגיע

הזמן מגדל את כל הדברים בשביל לקחת אליו דברים שווים

בוגרים

בשלים

ואת יושבת מחייכת

שותה את השוקו שלך

כרגיל לאט

כשאני מסתכל עלייך מחייך

חושב מה למרוח לך בסנדביץ' הבוקר

המחילה - כתב עת לסיפורים קצרים

יוצר אור,

בוא ראה חושך

או שֶׂה שלום,

ובוא ראה את הכל.

ליאב ויואב ונווה וניר ודור,

תסבירו לי איך יש עוד מקום במדור

לא נגמר שם למעלה? לא כלו הקיצים?

הלוואי שלא נצטרך שיפוצים

הכסאות שמורים לוותיקי המרום

החדשים עוד עומדים מפני כבוד המקום

ויש שידורים חיים מלמטה

והלוויות ובכיות של אבא אמא וסבתא

וצפוף, וצפוף, אך סוף סוף נפגשים

עם החבר'ה שמזמן כבר הפכו לקדושים

ואור גדול בניגוד מוחלט

לעולם שממנו לא רואים כמעט

נצח שמיים ואינסוף

ופורפורציות לעולם שנגדע אל הסוף

מה הלו"ז שם למעלה?

יש לו"ז בכלל?

נהנים מזיו השכינה?

חיים חיי כלל?

יש שם אחדות? יש געגוע?

הכל טוב כמו שהבטיחו? שווה להגיע?

ליאב ונווה, ניר ודור ויואב,

איך רואים מלמעלה את ארץ ארץ שנאהב?
יש איום גרעיני? יש איום? יש גרעין?

גרעין של טוב? יש במה להאמין?

והבחירות שבפתח, וכל התככים,

תהיה כאן מלחמת או שיש כאן אחים?

יואב ודור וליאב וניר ונווה,

סליחה שהפרעתי לנצח מההווה

יש כמה ניחומי אבלים השבוע

ואיזה פחד שהלו"ז הזה הפך להיות קבוע

יש בכרם מהר"ל והרצליה ובית השיטה

ובגבע בנימין וגם בהוד השרון המהלומה נחתה

אז אם לא מסובך והלו"ז התפנה

תקפצו לנחם, בשבילכם בקטנה

תזרקו קצת כוחות, בשמיים אין גבול

רק פה בארץ הלב כבר חלול

דְּמָמָה פְּשׁוּטָה

בִּנְקֻדָּה אֲחוּזָה.

לִשְׁטֹף רוֹצָה

מִקָּצֶה לְקָצֶה.

חֻרְבָּנָהּ -

בְּמַחֲשֶׁבֶת מוּקְצֶה.

אֲנִי אִישׁ שֶׁל חוֹרֶף

כְּשֶׁלֶּהָבוֹת בּוֹעֲרוֹת מִסָּבִיב

בְּתוֹכִי יוֹקֶדֶת שַׁלְהֶבֶת

וּכְשֶׁכְּפוֹר חֲרִישִׁי מְכַסֶּה הַכֹּל

עַד לִמְלוֹא הָעַיִן

תָּשׁ כּוֹחִי.

כְּשֶׁשִּׁכְבַת הָאָבָק

הָרוֹכֶנֶת מֵעַל כַּנְפֵי נִשְׁמָתִי

חוֹנֶקֶת אוֹתִי עַד לִבְלִי מְשׂוֹא

אֲנִי אוֹגֵר בְּתוֹכִי

רְסִיסֵי זִיכְרוֹנוֹת מַבְלִיחִים

שֶׁהִבְלִיחוּ

מִבֵּין לֵילוֹת חַסְרֵי שֵׁנָה

רְסִיסֵי נְשָׁמָה

שֶׁנִּכְתְּבוּ בְּדָם

וְעוֹלָם

שֶׁהֵד אַכְזָרִיּוּתוֹ

מְהַדְהֵד מִבְּלִי שׁוּב

מָשָׁל הָיִיתִי כֶּאֱחוּז כִּישּׁוּף.

כְּשֶׁאוֹר הַבּוֹקֶר הַחִיוֵּר

בּוֹקֵעַ גַּלְגַּלֵּי עֵינַי

אֶפְרִי מִתְנַעֵר

שֵׁנִית

נוֹשֵׂא בְּתוֹכוֹ

צַלָּקוֹת שֶׁנֶּחְרְטוּ

בִּתְהוֹם הַצְּלָלִים.

לוּ הָיִיתִי כּוֹתֵב

אֶת סִפְרִי

בְּדַם חַיַּי

הָיָה הָעוֹלָם נָמוֹג

לְנוֹכַח הַשְּׁתִיקָה

אַךְ בִּמְקוֹם זֹאת

אַצְפִּין סוֹדוֹתַי

וְאֶשְׁתּוֹק

אֶת כְּאֵב הַזְּעָקָה.