זה מאוד בסיסי. כשאתה מרגיש מאוים ממשהו אתה יכול לבחור אם להילחם בו או לברוח ממנו. אבא לא כ"כ יכול לברוח מהילד שלו, ולכן הברירה היחידה היא להלחם בו.

אין לי מושג איך הילד שלך מפחיד את אבא שלו. זה יכול להיות המון דברים, שאת בכלל לא חשבת עליהם. הילד "דורך" על יבלות של האבא, תופס אותו בנקודות חולשה, מערער על המעמד שלו...

מה את כאמא יכולה לעשות בסיפור?

דבר ראשון- ייעוץ יכול לעשות פלאים. אני אישית למדתי לייעץ אצל אהובה צוקרמן, וזה ממש נשמע לי מהמעט שסיפרת שזה בהחלט אפשרי לפתור את הבעיה הזו. ייעוץ עוזר לנו לחיות יותר טוב, ולא אומר שמשהו לא בסדר אצלינו. כמו שכתבו חז"ל- "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" כשאדם נמצא במצוקה הוא צריך מישהו מבחוץ שיעזור לו לצאת ממנה. לבד אי אפשר.

דבר שני- האמירה שלך (גם מה שאת לא אומרת בפה, רק חושבת) לגבי המצב הזה.

אם את עומדת לצד הילד ונגד האבא- האבא מרגיש עוד יותר מותקף וצריך להילחם גם איתך, ולהוכיח גם לך שהוא צודק/שהוא האבא במשפחה. זה מביא אותו שוב לאותה בחירה- האם לתקוף- גם אותך וגם את הילד, או לברוח- להיות עם עצמו, במחשב/לנוח- וככה להימנע מהצורך להתעמת איתכם.

איך יוצאים מזה? קשה לי לענות במסגרת כזו ולא בייעוץ פנים אל פנים, אבל העיקרון הבסיסי (שטוב שכל הנשים באשר הן ילמדו ויזכרו...) הוא שהילדים צריכים אמא- וגם אבא. ילדים שאין להם אבא הם יתומים וזה נורא. לפעמים האמא בטעות "לוקחת" לאבא את המקום שלו, מרוב שהיא מבינה ויודעת איך לחנך והאבא לא כ"כ, היא חושבת שעדיף שרק היא תחנך אותם ושהאבא לא יפריע. היא מבקרת ופוסלת את התגובות של האבא, ובכך מערערת את המעמד שלו בבית ומול הילדים, מה שמוליד מאבקים במקרה הטוב או היעלמות ו"עציציות" של ראש המשפחה.

הדרך היחידה היא לתת גיבוי מלא לאבא, במה שהוא עושה, באיך שהוא עושה. לסמוך על שיקול הדעת שלו ולגבות אותו מול הילד. לטובת הילד, לטובתך, ולטובת המשפחה כולה. ברגע שאבא מרגיש שהוא אבא, בלי צורך להוכיח את זה כל הזמן, הוא באמת יתנהג כמו אבא. יגיב האחריות, באיכפתיות, באהבה. זה הילד שלו, אם שכחנו.

אשמח לעזור באופן אישי. 

אל תחששי ממנו.

גם אם הילד יאובחן כזקוק לריטאלין, עדיין ההחלטה תהיה בידייך אם לתת או לא, 

בכל מקרה , לפי הצגת הדברים, אם אין תלונות מבית- הספר, ואתך הוא מסתדר, לא נראה

שיש לו בעיה.

 לדעתי, תפני ליועצת בית הספר, ספרי לה את מה שסיפרת כאן, את יכולה גם לבקש לשוחח עם הפסיכולוג של בית-הספר,

תאפשרי להם להיכנס לתמונה ולנסות לטפל או להפנות לטיפול, יתכן ששיחה או מס' שיחות עמכם יספיקו ויתכן שצריך טיפול אישי או משפחתי, יש להם את הכלים לבחון את התמונה במלואה ולקבל החלטה משותפת כיצד להמשיך.

וקצת מוזר שאמרו שמקרה מאוד חמור אם בכל מקום אחר הוא מתנהג בסדר גמור?

אני לא מבינה בעניין אבל את בתור אימא היית צריכה להתערב ולא לתת לילד להתנהג בצורה כזאת

נשמע לי שאת בלי לשים לב אולי משכנעת את הילד שאבא לא בסדר ומותר להתנהג איך שרוצים

לא מסכימה שילדים תמיד בסדר גם להם יש זכות בחירה בין טוב לרע

לצערי בעיני אימא ילדים הם תמיד צודקים, מקסימים ומושלמים למרות שמציאות לפעמים הפוכה

כמה פעמים שמעתי מכל מיני אמהות שילד שלהן לעולם אבל לעולם לא יעשה...

אפשר להבין את בעלך. מה הוא חוזר הביתה כדי שילעגו עליו? מה הוא בתפקיד כספומט?

"רציתי לציין שבעלי כל הזמן לא נותן יחס ולא מדבר איתי ועם הילדים. זה מאוד כואב לנו מבפנים וקשה כי בכל זאת הוא גר איתנו .הוא ממש אוה להיות בודד.חוזר מהעבודה ואחר כך לבד עם עצמו ונח "

את אומרת שבעלך לא מדבר איתך ועם הילדים. ניסית לדבר איתו על זה? למה הוא מרגיש שהוא צריך לברוח? למה הוא צריך זמן לבד וממעט לדבר?

אני חושבת שהיחס של בעלך לבנך הוא תוצאה של התנהגותו הכללית. תנסו לדעתי לפתור את זה ביניכם. תנסי לדבר איתו. להגיע אל הלב שלו. (כמובן למצוא את הזמן המתאים. לא בדיוק כשהוא גמר לצעוק ולא בדיוק כשהוא הולך לנוח לבד. תמצאי זמן כשהוא נינוח ורגוע .)ותנסי לשאול אותו מה מפריע לו. האם יש משהו בכם שמפריע? תסבירי לו מה את מרגישה ותנסו לפתור יחד את הבעיה.

 אני חושבת שברגע שהיחס של האבא לבנו ישתנה, והילד ירגיש הרבה חום ואהבה משני ההורים, התנהגותו של הילד תשתפר גם היא.

בהצלחה!

"רציתי לציין שבעלי כל הזמן לא נותן יחס ולא מדבר איתי ועם הילדים. זה מאוד כואב לנו מבפנים וקשה כי בכל זאת הוא גר איתנו .הוא ממש אוהב להיות בודד.חוזר מהעבודה ואחר כך לבד עם עצמו ונח ."

"ואני מאוד פוחדת ללכת לטיפול משפחתי שלא יחשבו שהילד לא בסדר!!"

במשפטים הללו, את מתארת מציאות חיים שלמה של בדידות. הן בזוגיות והן בהורות.

בעלך אגרסיבי כלפי בנכם, ולא מדבר איתך.

זה תיאור שמצלצל לי כמו דיכאון גברי.

יש כמה סימנים לדיכאון גברי: התמכרויות לעבודה \מין \ אלכוהול ועוד אפשרויות רבות,

נתק רגשי עם הסביבה הקרובה, פרצי אלימות. 

ישנו ספר נפלא בנושא ושמו "אני לא רוצה לדבר על זה". שם הכותב הוא טרנס ריל. 

מה שאת מתארת מאד מזכיר את התיאורים שהמחבר מביא בספרו. וזו תופעה לא נדירה בקרב גברים.

ממליצה לך מאד לקרוא. זה יכול להקל עליך ולו במעט כי זה יתן שם למה שקורה בבית שלכם.

אני מניחה שממה שכתבתי כבר הבנת שבנך הוא ממש לא הבעיה.

חוץ מזה את מתארת שאת חיה בפחד. פחד מה יגידו השכנים, פחד  מה יגידו על הילד.

את לבד ומאד קשה לך.

הדבר הטוב ביותר שאת יכולה לעשות במצבך הוא לחזק את עצמך.

טיפול משפחתי הוא שלב מאד מתקדם למצב שאת מתארת. לכי את לטיפול.

תתבונני ברגשותיך כלפי הזוגיות שלך, כלפי ההורות שלך, כלפי החיים שלך.

קבלי תמיכה עמוקה . זה יתן לך הרבה כח מעצם זה שזה יכניס ללבד שלך אדם תומך.

לגבי סוג הטיפול: אני ממליצה על ריבירסינג קלאסי. זה טיפול רגשי עמוק ועדין.

אני לא יודעת איפה את גרה. אם תפני אלי למייל אוכל להפנות אותך למטפלים טובים. 

אני עצמי טופלתי בריברסינג לפני כעשור וזה עשה הרבה טוב.

את יכולה לקבל עזרה.

מחזקת את ידיך ואת לבך.

אם אתם תקופה ארוכה אצל המטפל ואת מרגישה שזה ממש לא עוזר אז תחליפו למטפל אחר. תקבלו המלצות לפני שהולכים למישהו אחר. חשוב בעיני לטפל בעניין. אפילו ללכת לבד ותגובות נכונות שלך למצבים כבר משנה את כל התמונה.

אני גם שמעתי על אהובה צוקרמן שהיא טובה.

בהצלחה.

זה ניק חדש לגמרי עם סיפור קשה מאד שמסתבך עוד ועוד בכל פעם שמנסים להציע פיתרון.

מאד מחשיד.

*לניק: אם את לא טרול ואת באמת מתמודדת עם המצב אותו את מתארת, אני מתנצל ומאחל לך הרבה בהצלחה.

אז נקטתי "שב ואל תעשה"..

לי נשמע יותר מבולבלת מאשר טרול,

אולי כן כדאי להגיב, סה"כ אין כאן משהו

בעייתי ולפעמים אנשים לא כ"כ יודעים לבטא את עצמם

ולכן נוצר בלבול והתשובות מסתבכות.

אני גם לא הבנתי בתחילה אם היא מטופלת או לא, היתה סתירה בדבריה:

"אני פוחדת ללכת לטיפול" לעומת "למה המטפלת שאלה.."

אבל אני מרגיש שהיא באמת זקוקה לעצה ולדעתי חבל לחשוד,

שוב, אין בדבריה משהו בעייתי, לא צנוע וכד', 

מקסימום, אחרים ייהנו מהעצות שלך.

מסכימה.

גם נטייתי הטבעית היתה בתחילה לענות, מתוך חמלה על המצב, ולומר שברור שהבעיה אינה בילד.

אבל:

א. לא יכול להיות שמטפלת תגיד ש"אם אבא מתעצבן וצועק אז זה לא סתם".. אין חיה כזו - למיטב ידיעתי...

ב. אני פתחתי את הכרטיס האישי וראיתי את השם "נחמוביץ" שכלל לא נראה לי מתאים ל"כותבת" כזו, וביחוד כתובת הדוא"ל המצחיקה.  לא התעצלתי, כתבתי לדוא"ל הזה אם זה רציני, וקיבלתי תשובה למה אני חושב שלא.

אח"כ כתבתי עוד משהו - ולא נעניתי..

היו לי סיבות לחשוש שזו אכן "המצאה". אם היה אמיתי - יכלה גם לומר בתשובה בדוא"ל.

לאור זה, העדפתי לא להתעסק עם זה.

נכון שתיאורטית זה יכול "לעזור לאחרים", אבל הנזק שיש מכך שכל טיפש או סתם "משועמם" (בלי להתייחס לכאן ספציפית), יוכל "להמציא" בעיות או הודעות מפוברקות, ואחרים יענו - והפורומים יוצפו בדברים כאלה - אינו פחות נתון למשקל. לצערי, כרגע כנראה יש נסיונות כאלו.

אז תודה רבה על המחמאה - אבל זה היה השיקול שלי בנידון הזה..

מועדים לשמחה.

ממש עבודה יסודית, לא ידעתי שעד כדי כך...

אולי גם עם אינטרנט לא מסונן

מאיפה יש לו רעיונות כאלו?

אני מכירה גם ילדים דתיים עם פלאפון עם מצלמה

ומכשיר עם אינטרנט לא מסונן...

תפני לעורך דין.

לחוק לא אכפת מרגשות ומי מסכסך.

אם מגיע להם, מגיע להם, מה ששלך יהיה שלך בעזרת עורך דין טוב שישיג לך אותם.

אנחנו צריכים עוד 20 תשובות מאנשים שיש להם לקויות למידה המתבטאות בדיסלקציה, בדיסגרפיה או בדיסקלקוליה!

תעזרו לנו לסיים בהצלחה את תואר ראשון.

תודה רבה. יום טוב.

לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.

ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.

אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.