זה די ארוך, מי שרוצה מוזמן לקפוץ על מה שכתוב ולקרוא את הפסקה הראשונה והאחרונה. מי שקורא הכל, תודה. 
מכירים את זה שאתם מרגישים חזק את ההתפתחות וההשתנות של המשפחה שלכם, לפעמים לטוב ולפעמים לפחות?
לפעמים זה דבר שפשוט מטביע אותי.
אומרים שמשפחה זה העוגן, זה המקום שנותן לך את האנרגיות והכוחות להתמודד ולהיות מי שאתה. לכן זה מקום שכל כך רגיש לנו כשהוא נפגע או כשלא נעים בו, זה כואב לנו יותר מכל מסגרת אחרת.
אולי זה תכונת הזכרון, שהוא סלקטיבי- אבל פעם זה באמת היה אחרת. ואני דווקא לא מדברת על הנישואין- גירושין, אני לא באמת זוכרת מערכת יחסים תקינה בין הוריי שיחיו. אני מדברת על מערכת היחסים הפנים- משפחתית, ביני לבין האחיות היקרות שלי (אנחנו בלי עין הרע כמה בנות) וקצת בינינו לאמא.
בתור בכורה (כניקי כן אני ) אני הכי לוקחת את זה ללב. מיותר לומר בפורום הזה (תרתי משמע) מה רבה האחריות שמרגיש ילד במשפחה גרושה, קל וחומר כבכורה, לקחתי על עצמי ממש אחריות לגבי האווירה בבית ולגבי "התיווך" כשהיה צורך (כשנסענו לאבא, כשרצינו לנסוע לסבתא, כשאבא שלי רצה לתת תפקיד למישהו וכו' ).
קשה לי לראות שהבית שלנו נהיה אכסניה. שאזרחיו של הבית הזה לא מרגישים כמוני את הצורך הבסיסי דווקא עכשיו לשמור על האחדות ועל הערבות ועל האכפתיות. בעיקר על האכפתיות.
קשה לי לראות את אחותי שאחרי משתנה לנגד עיניי. פשוט פושטת צורה. שינוי כפול. כל התסמינים של הדרדרות וירידה ושינוי, האלה שאתה יכול לנבא בלי פקפוק את השלב הבא במורד התלול הזה ולגלות שצדקת די מהר. כל הדברים הרגילים- היא כבר הולכת עם חצאיות קצרות בהרבה, ונותנת מלא תשומת לב למראה החיצוני, ובכללי פחות צנועה, ועשתה כמה חורים, ועברה לסניף בני עקיבא (אין לי משהו נגד בני עקיבא, פשוט כולנו גדלנו באריאל ואצלנו באופן ספציפי בני עקיבא זה סניף ממש ממש לא איכותי, והצוות שם זה חבר'ה שצריכים מדריכים בעצמם). היא עכשיו גם בקשר עם בנים, ועשתה נזם, והנה זה ממשיך לו. אני יודעת איך זה נשמע, וזה לא בדיוק מה שזה. תבינו, אנחנו ב"ה גדלנו בבית טוב. אני לא חשוכה ולא צרת עין, אבל כואב לי. היא יוצרת שינוי. ממתי בבית שלי שומעים לועזית? ממתי אצלנו במשפחה הולכים לבני עקיבא?
היא יצרה תבנית חדשה במשפחה וזה כואב לי.
אם הייתי מספרת על אחותי לאיזה מבוגר הוא בטח היה אומר שזה שלב, וזה גיל ההתבגרות, וזה צורך בתשומת לב ובכללי לא מתרגש מזה. אבל העניין שזה מעבר לזה. אחותי היתה פשוט בן אדם אחר לפני השינוי הזה (שאגב התחיל ממש מזמן, לפני בערך שלוש שנים. עכשיו היא בי'). היא היתה נחמדה, והיה בה משהו אמיתי וחביב כזה. עכשיו היא פשוט נהייתה אגואיסטית ו"רעה" באופן שעושה ילדים ל"מקובלים" (זה כנראה דפוס שאימצה בח' ודבק בה). היא פשוט אדם מתסכל. ואת ההתנהגות שלה היא לא עושה מחולשה או ריפוף כזה שאתה רואה באנשים מהסוג הזה, היא עושה את זה בעקביות יסודית כזאת ועם אופי עוצמתי כזה. אני לא מכירה אותה. לאידעת בדיוק להסביר.
הקטע הוא שהיא נהייתה אחת שלא כיף להיות אחותה הגדולה והדוסית ממנה, ובכלל לא כיף להיות בת משפחה שלה. היא מדיפה עננה של דאגה לעצמה ושל שלמות חיצונית.
ומה שזה עשה למשפחה שלי.
גם בקטע הדתי. כואב לי! כואב לי שהיא שינתה אותנו. שהיא הפכה אותנו למשהו איכותי פחות ממה שהיינו, שנחשבנו. שהשיח המשפחתי אחר. ואחותי שאחריה (נדבר עליה עוד מעט), הלכה בדרכה. פשוט יופי!
גם בקטע האנושי, וזה אולי הכי מפריע לי- היא התחילה להתייחס אליי ממש מנוכר, ממש רע אפילו. זה מבעס להיות בברוגז נצחי עם הפרטנרית שלך לגיל במשפחה. היא ממש זילזלה בי בזמנו. כאב ממש אבל התרגלתי (מוזר לי להזכר בשינוי). אבל עכשיו אין לנו קשר (מלבד המלצות ספרים חפוזות, פשוט כלום). רבים הרבה, אבל אין שיחות. ובכלל- היא יצרה במשפחה אווירה שבה כל אחד דואג לעצמו. קיימת אווירה של תלישות. של ציניות. של ניכור. הרגעים המשפחתיים שמיוזמתנו, נכחדו.
האחות שאחריה (השלישית במשפחה), הלכה בעקבותיה. היא עושה את זה בפחות חן. היא בחטיבה עכשיו, והיא פשוט השתנתה לבלי הכר מאז שנה שעברה. באופן עצוב, כי היא ילדה טובה וחמודה בפנים. עכשיו היא בגירסה המאוד אגואיסטית שלה. היא פשוט חלשה. היא נכנסה למעגל הזה שבו אתה מיואש מעצמך ואז אתה כבר מרשה לעצמך להיות לא טוב. אז היא הלכה בדרכה של אחותה וקיצרה והרשתה לעצמה כל מיני דברים מיותרים, והיא גם פשוט לא עושה שום דבר משמעותי בזמן שלה. זה צובט את הלב- היא קנתה סמארטפון והיא מטיילת בינו לבין המחשב חלק מהזמן, ובחלק אחר היא מתבטלת במיטה או אוכלת או קוראת או מתבטלת. לגבי אוכלת נדבר עוד מעט, כרגע אני רוצה לתת לכם שידור חי מעכשיו: "** את יכולה לכבות את הדוד?" "לא." "למה?" "%% אמרה שהיא מכבה אז שתכבה." יש לה תחביב להציק לאחות שאחריה ולהקניט אותה במילים. אמא שלי מתחרפנת ממנה- מהעצלנות, מהאגואיסטיות ומהמעצבנות הזאת.
אני מעירה שאני מדברת עליה ככה בלי להגזים, דבר ראשון- היא באמת קשה, ודבר שני כי אני באמת מאמינה שזה לא היא. אני לא מקבלת את זה.
אז השלישית (קראנו לה **), גם במילים עדינות, די שמנה. זה גנטי אני מאמינה, אבל הקטע שהיא פשוט לא עושה עם זה כלום, ולהיפך- גם ממשיכה לאכול ממש לא בריא. משגע אותי הקטע הזה שלה להזניח את עצמה בקטע הגופני הזה.
גם הרביעית, %%, גם היא לא רזה. היא איתי בחדר, ואני והיא בקשר די טוב. היא בסוף היסודי והיא פשוט אדם רגיש וטוב לב, למרות שאנחנו לא מצליחות למצוא דרך לגרום לה לרזות, אין לי אפשרות להיות עקבית עם כל דיאטה שנמציא לה... לאמא שלי זה לא כל כך משנה. הקטנה שאחריה שבגן, רואה יותר מדי סדרות טפשיות לילדים ולפעמים לא שמה עליך בכלל, אבל היא ממש מקסימה.
אני אוהבת את האחיות שלי, אבל לפעמים זה כל כך קשה להיות חלק ממנה כשהגדולות חיות לעצמן ולא אכפת להן מהביחד שלנו, וגם כל כך מפחיד לראות אותן מתרחקות מהדרך ולוקחות את המשפחה איתן למקום הזה ואני חסרת אונים מול זה. ובמיוחד מעצבן כשהן פשוט מתנהגות מגעיל (בייחוד השלישית).
אני רוצה פשוט שיהיה נעים פה. שיהיה טוב. שנחזק זו את זו. זה המשפחה שיש לנו. ואמא שלי לא עושה עם זה כלום. היא מדהימה והכל ואני יודעת כמה היא עושה בשבילנו, אבל בפעם היחידה שדיברתי איתה על זה היא ממש התעצבנה וגילתה אי רצון לפתוח את זה שוב. ובקטע הרוחני אני כמעט לבד, כי אמא שלי פחות מתערבת בזה.
לפעמים זה פשוט מטביע אותי, כי אני כל כך רוצה לעזור, כל כך רוצה שיהיה טוב בבית שלנו.
היה טוב לפרוק את זה. אני חושבת שמעולם לא פתחתי את הכל ככה.
אשמח לשמוע אם יש למישהו משהו חכם לומר.
.
עד הקטנה... 
