אני יודעת. זה לא משו..
אבל נסתי. תודה על הבמה. אני נהנת לקרוא כאן.

"זהו. עכשיו חושבים. רגעים קטנים, רגעים דלים ו.. שקט. שוב שיטוט חסר תועלת ובהיה ממושכת במכשיר הנייד. אנחנו בתחרות מי יתרוקן ראשון.. מעניין אם הפעם זאת תהיה אני או שהוא כרגיל יראה לי שהוא הקובע כאן- עם התרוץ הקבוע;
"הסוללה חלשה" ~
מה, אני לא חלשה לפעמים? באיזה זכות וחוסר נימוס אתה נגמר פתאום. מה עם למען האחר,להיות שם. לנה אתה סתם מסך מרובע חסר התחשבות.
אבל הוא מת סופית. ובכדי לזכות להמשך שרותו ה'נאמן' אני צריכה לזכור את יחסי הכוחות. הוא לחשמל ואני עמוק עמוק לשמיכה. אפילו שאביב וכבר חם בחוץ.
עכשיו לא רואים, לא חושבים, לא מרגישים. די. אין בי כוח להתמלאות ולהטען בכל מה שאני מאכילה אחרים.
שטוב. ושהכל בסוף יגמר.
ועכשיו שתיים שלוש ; חסל רגשות, להתראות מחשבות הידד~
רק דבר אחד שכחתי, המחשבות יותר חזקות ממני. והן מוצאות לעצמן תמיד עיתוי לא מתאים.
והפעם, עוגת תפוחים.. אני זוכרת. בצק פריך. כרם. סוכר. תפוחים מקולפים וישר לתנור.. עוגה טעימה. ההיא המושלמת. או כמו שאני אוהבת להגיד-משתלמת..כי אין מושלם.תמיד יש לאן לעלות,או לחלופין לשקוע.. כמה מאמץ היה צריך להשקיע החקלאי בגידול מטע של תפוחים.. זרע,השקע,צמח,לא צמח. ואז הגיעו לעוגה שלי שלושה תפוחים ירוקים, חמוצים. האלה שמרוב שהם חמוצים זה כבר נהיה מתוק. וסוכר.. בהרים גבוהים הרחק.. בתוך קנים. ואז הם הגיעו למפעל המתוק. המתוק מידי כי יותר מדיי סוכר זה לא טעים.. עובדה, לאכול סוכר בכפית זה לא טעים. זה משמין. וכמובן..החיטה שצומחת שוב.
בשביל זה כולם עבדו.. וקשה. כל אחד בנפרד. ואז,הם נפגשו- אצלי בעוגה. והרסתי אותם.. בלבלתי לגמרי. קמח עם סוכר, עם מים. זה כאב. לא פשוט להתאחד. להפוך לבצק. וזה לא סתם.. הם כבר גדלו, השתלמו בנפרד.. ועכשיו למי יש כוח ל'יחד' הכפוי הזה. ועוד להפוך לעיסה טובענית..
ואז,המכה ה11- חום אימים. 180 מעלות. חמשים דקות בול בתנור ויצאה עוגה לתפארת.
אז הי את, צאי מהשמיכה. הולכים לאכול עוגת תפוחים.
