אני לא סגור על מה זה בדיוק
אולי סוג של קטע
בחיים.
אני גורר מאחורי קופסה.
לא גדולה מידי ולא קטנה מידי,
בינונית, כמו כל מה שאני עושה.
היא מקרטון, רק נראה יצב אבל נקרע בקלות.
כל כך הרבה אנשים מסבבי,
המון אנשים, המון אפשרויות.
אפשרויות, שאני לעולם לא מנצל.
אני פותח את הקופסה בזהירות ונכנס עליה.
רגל אחרי רגל מתקפל לתוכה וסוגר אותה מעלי.
עכשיו טוב.
לא באמת טוב, אני זז בחוסר נוחות מנסה להתמקם,
עוד שקר לעולם לא היה לי נוח בשום מקום.
אני מפסיק לנסות.
עוד יש רעש, אז אני שם את הידיים על האוזניים.
כשאני מרגיש מספיק לבד אני צורח,
וכשגם הגרון נגמר אני עובר לבכי.
עד שבשלב מסוים ההכרה נגמרת ואני נכנס לשינה עמוקה.
כל כאב צריך הפסקה.
כשאני קם, אני שומע רחשים.
בזהירות אני פותח את הקופסה,
כדי לגלות הרבה אנשים חכמים מסביבי מנסים לנתח את התופעה.
אני יוצא בזריזות,
ונגרר אחרי הקופסה למקום אחר.
איי לייק