שאאאלוווםמושמושית

וואי בזמן שנפשתי מחוץ לפורומים החייתם את הפורום פה בטירוף! איזה כיףכאילו מוציא לשון

 

הנה רצף קטעים שנכתבו ביחד (טרי טרי), זה כנראה מה שקורה כשעומדים מול הרגשות שלנו במראה בלי לפחד. כשמתחילים להשלים איתםחצי חיוך

 

*אמא הבטיחה לי הפתעה כשתחזור מהסידורים.

נהיה כבר הרבה בלגן והיא עדיין לא באה עם ההפתעה. אולי היא לא מצאה?
אני חושב שעבר המון זמן, בסיפורים קוראים לזה נצח. נראה לי שעדיף שתבוא אפילו בלי כלום. 
אני אהיה ילד טוב, מבטיח. 
רק שתבוא.
 
*אני אוהב אבא חזק כזה
כזה שאני יכול לומר לחברים שהוא האבא הכי טוב והם יאמינו.
אני אוהב אבא גבוה וגיבור, שלא בוכה הרבה, שלא בוכה בכלל. אבא שהחיבוק החם שלו מבטיח לי עולם טוב כזה.
אני אוהב גם אמא חזקה
אבל אין לי, וזה בסדר.
 
*יש לי חבר בכאילו. אבא ואמא חושבים שהחבר שלי מהגן אבל הוא לא באמת ואני בכלל לא אגלה לאף אחד. 
רק החבר שלי הזה מקשיב לי תמיד, ולא צוחק עלי.
הוא אמנם לא מדבר, נכון, אבל לפחות הוא לא צועק ומעליב - אז טוב ככה. הוא תמיד יהיה חבר שלי ואף פעם לא יעזוב וילך, הוא נאמן.
ורק הוא יודע את הסוד שהוא בכאילו, ולא מגלה לאף אחד - אפילו לא לי, החבר הטוב שלי.
 
*המורה לימדה שצריכים לכבד את ההורים ולשמוע בקולם, כמו שהם אוהבים אותנו ודואגים שיהיה לנו טוב. אני מאמין שהם דואגים - הם תמיד כועסים כשאני מאחר הביתה או כשאני בורח לבד. אבל אני לא בטוח שהם אוהבים אותי, ולא חושב שטוב בכלל. דווקא תמיד כשאני רוצה לדבר עם אמא או לחבק אותה היא עסוקה. לפעמים היא כן מחבקת אבל אז עושה פרצוף ואומרת שאני ממש מלוכלך.
לא יודע, בכל מקרה אני מכבד את אבא ואמא, אולי ככה הם יאהבו אותי ויהיה יותר טוב. הלוואי.
 
*אמא אומרת שאסור לי לכעוס,
שאני בוכה יותר מידי, שאין עוד ילד בעולם שמנדנד כמוני ומשתולל. אמא לא מרשה לצעוק, כי כואב לה הראש (מעניין שרק הצעקות שלה לא מכאיבות -לה-). היא לא אוהבת כשאני עצוב או פגוע, כשאני מתלהב וכשאני מאוכזב.
בגלל זה אני עומד לידה בשקט בשקט - ככה היא קצת מרוצה.
מזל שבמיטה מתחת לשמיכה אני יכול הכול והיא בכלל לא יודעת. היא גם לא תדע, לעולם לעולם.
 
((פעם היה ילד
שכבר כשהיה קטן היה כבן שבעים שנה.
והשנים שעברו הוסיפו
הרבה שאלות, מעט תשובות
וכאב, המון כאב.
בסוף הוא גדל עוד קצת
הבין, וגם הכאב נרפה.
אבל הוא כבר לא יהיה שוב
ילד.))
 
 
<ויצא לי לחשוב על איך שהכתיבה שלנו משתנה ומקבלת פנים וצורה ככל שאנחנו מתבגרים. אבל זה כבר לדיון בפני עצמוקורץ>
אוף..זה כזה עצוב ויפה!נקודה טובה
נגע בי..תודה!בדד...
אוי... חזק, חומר למחשבהגעגוע..
תודה לכםמושמושית
הארות/ביקורת משהו??
רק משהו טכני,חרותיק
החלוקה של הכוכביות יוצרת רושם של קטעים שלא קשורים אחד לשני.
אולי כדאי להעלים אותן.

חוץ מזה, נכנסת מצוין לראש של הילד.

הייתי ממליצה את הקטע בסוף לא להשאיר כקטע קריינות,
אלא לכתוב גם אותו כמחשבה של אותו ילד,
שחושב מרחוק על העבר.
מקווה שיצאתי מובנת..
אהבתי את ההערה.מושמושית

מאמצת.

(אין לי איך לשנות כבר, אבל אצלי אשנה. זה הרבה יותר נכון כך.

תודה! (בטח מובנת!כאילו מוציא לשון)

‏‎‎‏ חזק...חוזרת
אווי , זה כלכך טוב !עכבר הכפר

איך שהכל מדבר על ההורים , אבל כל פעם מזווית שונה .אהבתי מאוד

אם לומר בכנות-מושמושית

אפילו לא שמתי לב שהכול נגע בהורים. זה קרה מאליו, כתבתי מה שיצא.חיוך גדול

מפתיע אותי אבל גם מובן, בטח מנקודת המבט הקטנטונת שכתבתי, שההורים הם הכל בכדי לבנות את העולם שאנחנו מכירים.

מוזר לי. וואי

תודה מותק!

מדהימה אחת...אילת השחר

אני יושבת וקוראת, ושומעת את קולו הילדותי והמתוק של הילד אותו הצגת בפנינו במילים, מדמיינת את תוארו: את עיניו העצובות, את שערו המכסה מעט על עיניו, את שפתיו הקטנטנות המתכווצות באי הבנה נוכח המציאות, את ידיו הממוללות את שולי חולצתו שעה שהוא מרצה את דבריו. (פיוטי משהו...זה בזכותךחיוך)

 

והקול שלו נכנס לי ללב, ועושה בו שמות.

איפה השמחה שילד צריך שתהיה מקיפה אותו?איפה התקווה?איפה היכולת להזיל דמעה שתמחה מעל פניו ביד אמונה ואוהבת?

איפה האב והאם שהוא כל כך רוצה?

שהוא ממשיך לחפש גם בבגרותו?

 

לקורא הרבה יותר קל לקרוא ברצף מסוים. ואני מבינה את מה שכתבו להוריד את הכוכביות.

אני תוהה לעצמי מה רצית שזה יהיה...

אם רצית שזה יהיה רצף, אז יש מקום לנסות לחבר את הקטעים בדרך כלשהי.

אם לא, הצלחת להעביר את מה שמאפיין הרבה ילדים קטנים : קפיצה מנושא לנושא, כך שלמביט מהצד זה נראה כדברים בלי קשר. כאילו יש דברים שמסיחים דעתו וגורמים לו לחשוב על כל מיני דברים.

 

מה שלא ברור, למי הוא מדבר? למי הוא מספר על כל הדברים האלו?נשמע שמישהו מכוון אותו בשאלות אבל מי שמכוון נעלם מעינינו. אולי כי הוא לא חשוב? כל מה שחשוב זה הילד?תחושותיו?

 

אני רוצה לחבק את הילד הזה.

 

אני עוד צריכה לחשוב על הקטע האחרון, ובאמת העלת שאלה טובה לדיון..
 

פששש--מושמושיתאחרונה

איזו תגובה, השקעת! אז לא הייתי צריכה להזכיר לך

 

לגבי הרצף - מבחינתי לא אמור להיות חיבור מילולי בכלל בין הקטעים, ואימצתי את הורדת הכוכביות בכדי ליצור את הרצף שביקשתי. אם בגלל העומס שצף לו פתאום, אם משום שהוא לא יודע לסדר את ההרגשה, פשוט אומר ודי - מרגיש לי אמיתי וכנה יותר בלי לחבר בין הקטעים.

 

מבינה את החור בנוגע ליעד האמירה שלו. עולה לי רעיון אבל לא בטוחה שיש טעם להוסיף אותו, תוהה אם כך יותר יפה. מה שברור לי שאין מישהו אמיתי מולו שאליו הוא מדבר. לכן הבדידות שלו, לכן הכעס והכאב. לכן אגב כל כך תופס אצלו עולם הדמיון וה'חבר בכאילו', כי אין מי שיענה על הצרכים הבסיסיים הללו.

ותודה לך באמת על הפרגוןחיוך גדול.

 

<יש הרבה כאלו שזקוקים לחיבוק הזה, תני להם.>

תפילה לנהיגה בטוחהנתקה

 ויהי רצון מלפניך ה אלקי וא"א

 

שאסע זהיר ולא אמהר 

גם ואם בכלל אגיע מהר יותר

 

כשאסע בדרך הישר

אשים לב לרכבים ואנשים

ובייחוד במעברי חצייה ובמפרים

 

בצומת כיכר ורמזור

  -|-    ( O )    :

לפני ואחרי להביט אזכור

 

בכביש המהיר מוזיקה תעיר

בכניסה  ויציאה מבטים,

אך עיניים לפנים

אשמור נתיב ובמרחק טהיה נדיב 

 

זכור עייף? פיצוחים ;)

גמור? אוטובוסים    ;)

 

אמן כן יהי רצון

איך זה?נתקה
חמודיייי😅תמימלה..?

קליל וכיף לקרוא...

בתור מישהי בלי רישיון לא לגמרי הנבתי את הכל אבל הכתיבה ממש יפההה

פחח.. זה ישב במגירה שנים - תודהנתקה

ליתר דיוק בכרטסת בארנק

האלה שיושבים בארנק זה הכי גרועל המשוגע היחידי

כי אז כל פעם שרואים אותם, יש גם קוועצ' בלב

כן? דוקא עשית לי חשק לעוד כאלו עם ההארות שלך חח..נתקה
מוזמן בשמחהל המשוגע היחידי

אבל על גלגלי עזר אין לי מה להגיב,

כבר שנים לא נגעתי בהם

ועל אופנוע אין מה לדבר,

זה לא שאלה "האם" (יהיה תאונה)

אלא "מתי"

לכן לא עשיתי עליו רישיון..

 

חחחח ענק... נקרעתי לחתיכותנתקה
האמת ש..נתקה

האמת שהתפילה על האופניים תלויה אצלי על האופניים -

ככה שזה תופס אותי ברגע הנכון..

חחחל המשוגע היחידי

אני לא יודע בן כמה אתה,

אבל יפה שאתה נוסע על אופניים. 👍

טוב, יהירצון שנתראה ביהירצון הבאנתקהאחרונה

נראה לי שההבדל בין ילד למבוגר זה: 

לא אם ישלך אופניים אלא

1) איזה מרחק אתה נוסע

2) וכמה כסאות תינוק ישלך על האופניים

הדובר איננו נשוי אך זה מהשרואה בשכונה

יש לי גם אחד על אופנייםנתקה

לזה לא צריך רשיון ;)

אז תשלח, אביע דעה גם על זה😅תמימלה..?
כן אבל...נתקה

אני עדיין מתלבט אם הגירסה עם הגלגלי עזר טובה יותר

אז פעם אחרת

חמוד וחשוב ביותרל המשוגע היחידי

אבל לפעמים קשה לביצוע

בשביל זה התפילה.

מישהו פה הביןנתקה

זו התודעה שחודרת לאט לאט..

עדיף מכלום

כן, אפשר להגידל המשוגע היחידי

למרות שאני עכשיו עובד לאט על עצמי,

אני מאוד נהנה לנסוע מהר, אבל כשמבינים שזה לא באמת מקדם אותך

וסתם מסכן את הציבור,

אפשר לצמצם את זה בעזרת השכל...

מעניין..נתקה

תסביר וגם לאלו שללא רשיון בינינו

אין הרבה מה להסבירל המשוגע היחידי

זה בעיקר להעביר את מה שכולם יודעים בשכל,

לחוויה, ככה כל שינוי עובד אצל בני אדם.

(לפחות אצלי )

יפהנתקה
אל תשפטו 2תמימלה..?

בניגוד למקרה ביום הזיכרון-מה שאני אכתוב עכשיו לא טלטל רק אותי אלא את כל המדינה ואני לא מדברת על הרצח של ההורים, שם ככולם היו בצד שלי, אני מדברת על מקרה אחר, בו אני הייתי השנואה, זו שעשתה משהו לא בסדר, אותי כולם שנאו ואפילו לא ידעו מזה...

אתם בטח זוכרים את המקרה בו כל הרשת הזדעזעה מבחורה חרדית שזרקה אבנים על חייל ופצעה אותו ברמה בינונית, עוד יותר הזדעזעו מכך שאפילו לא עצרו אותה, סיכמו את המקרה בכך שהיא קטינה ואסור לעצור אותה, אז התעצבנו עוד יותר, הדתי לאומי צעקו שאותם אין בעיה לעצור כשהם סך הכל רוצים לעלות להר הבית או להתיישב בכל חלקי ארץ ישראל השלמה, החילוני פשוט התעצבנו על החרדים והדתיים וכולם, אף אחד לא ידע מי הבחורה שזרקה את האבנים וצעקה "תעוף מפה" אף אחד לא יודע אבל זו הייתי אני...

זה היה לפני שנה, כשעוד היינו, יאיר ואני בבית של דודה שלנו. בכסלו של כיתה י' היו לי סיוטים, הישיבה של יאיר עברה מבנה למודיעין עילית ופשוט רעדתי מפחד שיקרה לו משהו כשהוא רחוק ממני, כל כך פחדתי ששלוש פעמים בשבוע אחרי הלימודים הייתי נוסעת למודיעין עילית, עובדת שם בחנות בגדים אחת שקרובה לישיבה שלו והיינו חוזרים הביתה ביחד, באחד הימים בהם חזרתי לבית ישירות מהסמינר ולא עברתי דרכו-ראיתי את החייל, היה נראה שהוא מחפש משהו, הוא הסתכל על הדלתות של הבתים וחיפש שם מסוים, אז כל הגוף שלי התחיל לרעוד, הרגשתי כאילו חזרתי אחורה בזמן למתי שדודה שלי הגיעה אלינו הביתה בליווי שני שוטרים ועובדת סוציאלית שבישרו ליאיר ולי שאין לנו הורים, זעם עצום עלה בי, אני אפילו לא יודעת כלפי מי, רק ידעתי שאני ממש לא מוכנה שהוא יוגיע לאף אחד שהחיים שלא השתנו, ניגשתי אליו בריצה ושאלתי מה הוא מחפש, הוא ענה שאת משפחת מאיר, אני שמעתי המשפחה של יאיר, "לא!! תלך מפה!! אל תתקרב לפה יותר!!" צרחתי עליו בקול כזה שכל הרחוב שמע, הוא היה ממש נבוך, לא הבין מי אני ומאיפה נפלתי עליו, "לך מפה, לא הבנת? לך!!" שאגתי שוב וכשהוא עוד לא הבין-הרמתי אבן וזרקתי לעברו את כל הכעס שלי כלפי העולם, את כל התסכול שלי על מי שלא שמר על ההורים ואת כל הפחד שלי שנשארתי בודדה, בשלב הזה ירדו כמה אנשים לרחוב, דודים שלי היו חלק מהם, דודה שלי העלתה אותי הביתה, ודוד שלי חבש את החייל וניסה להסביר לו ממה נבע הכעס-למרות שגם הוא לא ממש הבין, השוטרים שהגיעו יחד עם האמבולנס הבינו את המצב ואמרו שיחזרו מחר-אחרי שהעניין יובהר טוב יותר, אני באותו הזמן הייתי במיטה, לא מצליחה להפסיק לבכות במשך שעות, כל הזמן הזה הייתי בטוחה שיאיר נמצא עם ההורים למעלה בגן עדן ורק אני נשארתי לבד בעולם הזה... הדבר היחיד שהרגיע אותי היה יאיר שהזדרז לחזור מהישיבה אחרי שדודה שלנו הלחיצה אותו שיבוא כבר כי אני לא מפסיקה למלמל שהוא מת, כשראיתי אותו פשוט קרסתי, הסברתי לו בגמגום מה קרה, שפחדתי שזה הוא, שזרקתי על חייל אבן, שאני מפחדת עכשיו שקרה לחייל משהו, הוא הרגיע אותי, שיקר שהוא יודע שהחייל בסדר גמור ורק ביקש שאירגע ואולי גם אלך לישון, כשנרדמתי הוא סיפר לדודים שלנו מה העניין, נסע למשטרה להסביר ופשוט סידר את כל מה שאני בלגנתי, כשקמתי הוא כבר היה יחד איתי בחדר והציע שנצא לטיול בצפון, נסענו יחד באוטובוס לכינרת, דיברנו במשך שעות, סיכמנו שמהיום הוא יתקשר אליי כל הפסקת צהריים סתם כדי להגיד שהוא בסדר וסיימנו את היום בצחוק שאני מכינה אותו למה שיקרה כשיתחתן, כשחזרנו לבית של הדודים הגיעו שוטרים לחקור אותי, אמרתי להם את כל האמת, שאני מצטערת וזו ממש לא הייתה הכוונה, שאני מוכנה כמובן לפצות את החייל כספית אבל הם אמרו שהחייל שמע את הסיפור והבין והם הגיעו רק כדי לשמוע ממני את הגרסה שהייתה די תואמת למה שיאיר מסר להם יום קודם אבל בסדר... הבעיה לא הייתה זו כמו שאפילו בסמינר שלי דיברו על זה גם שבוע אחרי, אף אחד לא ידע את הסיבה האמיתית לזריקת האבן, העדפנו לשמור את זה ככה, בדיעבד אולי זו הייתה טעות אבל אין מה לעשות עכשיו, אולי חוץ מלכתוב את זה... אז אני חלילה לא אומרת שזה בסדר להכות חיילים, אני כן אומרת שלפני שאתם מעבירים ידיעה או ממהרים לתת את חוות דעתכם על משהו-תחשבו האם זה באמת נצרך, האם זה יוסיף לעולם אהבה או שנאה והאם הייתם רוצים שבמידה וזה היה קורה לכם-כל העולם היה מדבר עליכם כמו על פושעים בלי שתוכלו לומר את האמת...

 

(הסיפור לא אמיתי, המסר כן!)

אני מת על הסדרה הזאת זה מרתק.חתול זמני
🙏🙏תמימלה..?אחרונה

ממש משמח לשמוע, תודה רבה🙏

הממ.....נחלת

כשחזרתי מהכולל אתמול בצהריים

הוא ישב על הספה עם דמעות בעיניים

שבר את הרגל (פעם שניה)

במשחק כדורגל כאן בשכונה

 

כעסתי נורא

זה טפשי!

זה שטחי!

זה לא יהודי!

 

בא בן 

נלמד קצת ביחד גמרא

 

בלילה לא כבה האור בחדרו

אשתי לחשה

לך תראה מה איתו

הרגעתי אותה

שום דבר לא קרה

הוא קיבל קצת מוסר...

 

ברוך השם, זה עזר!

 

ויוותר יעקב לבדו

ויאבק איש עמו

עד אור הבוקר

 

כך הבן הגה ועיין

העמיק ושנה

וחזר ושינן 

בשקידה עצומה...

 

את הארי פוטר.

 

חושב ש'ני צריך ללמוד ענווה.

כתוב מהמםתמימלה..?אחרונה

חרוזים מדויקים, מסר יפה, ההפתעה שהוא צדק בנתינת המוסר והקצ' בסוף שזה לא היה תודה, ממש יפה!

אל תשפטו!תמימלה..?

אתם, שראיתם בחורה רצה בדיוק כשמתחילה הצפירה לזכר חללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה, אתם, שהתחלתם לצקצק בלשון, אולי גם לומר "החרדים האלו" או "מי שלא מכיר את הפחד הזה לא אמור לגור פה" ו"הם הרי לא משייכים את עצמם למדינה"-תפסיקו, אתם לא יודעים את הסיפור...

אם הייתי אומרת לכם שההורים שלי נרצחו בפיגוע לפני שלוש שנים וחצי והסיבה שרצתי עכשיו היא כדי להגיע לאח שלי התאום, הוא אמנם גדול ממני בחמש דקות אבל מאז הפיגוע הדאגה עליו עברה אליי, אתמול הוא חזר מהישיבה, אמר שהוא לא רוצה להיות שם ביום הזיכרון, שאלתי אם הוא רוצה שנלך לטקס, הוא גמגם משהו על הכובע והחליפה והחולצה הלבנה ואמר שהוא לא רוצה, בצפירה של הערב אמרנו יחד תהילים בבית, אחרי כמה דקות יאיר הלך כבר לישון, אני נשארתי בסלון ללמוד למבחן מתכונת שיש לי מחר כי לא חשבו שיש בעיה לקבוע אותה דווקא ביום הזה... כמעט ולא ישנתי בלילה, מפחדת מהחלומות שיגיעו, האמת שיותר מהחלומות שיהיו ליאיר מאשר לי, והיה סיבה לחשוש, באחת וחצי בלילה הוא הופיע בסלון עם עיניים אדומות ושאל אם אני חייבת ללכת מחר ללימודים, ישבנו יחד לדבר, הסברתי לו שזו מתכונת שאני חייבת לעשות ולא יכולה לדחות אותה אבל הבטחתי לו שאני אחזור לפני הצפירה ונהיה בה ביחד, הכרחתי את שנינו לאכול משהו והלכנו לישון.

בבוקר הוא יצא לתפילה ואני לסמינר, עשיתי את המבחן בזריזות, מנסה למהר אבל לא להלחץ מזה וברגע שסיימתי-יצאתי לכוון הבית, הפקקים היו בלתי נסבלים והייתי כל כך לחוצה להגיע כבר שהחלטתי, ירדתי מהאוטובוס והתחלתי ללכת מהר לבית, הטלפון שלי בלי בטריה, אפילו מה השעה אני לא יודעת, יצאתי מהסמינר באזור עשר ועשרים אז כנראה שאני יכולה להספיק להגיע הביתה לפני הצפירה, אני ממלמלת תהילים, מתחננת שאגיע לבית לפני שיאיר ייכנס להתקף חרדה שגם לי קרה משהו, אני כל כך בלחץ שאני מרגישה שאני כמעט נכנסת להתקף, אני הולכת יותר מהר, מכריחה את עצמי לא ליפול, דמעות מתחילות לזלוג על הלחיים שלי ועשר דקות הליכה מהבית בהר נוף-הצפירה מתחילה, אז בלי לחשוב אני מתחילה לרוץ, מתעלמת מכל האנשים שעומדים דום סביבי, מהרעש שהנעלים שלי עושות, מהצקצוקים של האנשים, אני אפילו לא רוצה לצרוח שהצפירה הזו נועדה בשבילי, רק רוצה להגיע כבר ליאיר, להראות לו שהכל בסדר, כשאני נכנסת הביתה שתי דקות אחרי שהגיע הצפירה התפוגגו- יאיר יושב על הספה עם עיניים עצומות, אני מעירה אותו, הוא מביט בי בהלם, "גם אני מת?" הוא שואל, אני בוכה, לא יודעת אם מהקלה או מעצב,  "לא, הכל טוב, פשוט היו פקקים ונגמרה לי הבטריה בטלפון, אתה בסדר?" הוא הביט בי, תוהה אם להאמין, רק אחרי שהוא רואה שאנחנו בבית ושנינו חיים-הוא נרגע, עדיין קצת מבולבל ואולי גם כועס קצת, הרי הבטחתי שאני אהיה איתו בצפירה אבל הוא לא אומר כלום, "מה את עשית בצפירה?" שאל, "האמת שרצתי לבית, פחדתי שתפחד..." הוא גיחך בלי שמחה, "באמת פחדתי" הגיב, שנייה של שקט חלפה, "אבל תודה" הוסיף בסוף והבנתי שלמרות חוסר הנעימות שעובר בי כשאני חושבת על הריצה שדפקתי בדיוק כשהתחילה הצפירה-זה היה המעשה הנכון, גם אם אנשים חשבו אחרת, גם אם צקצקו, אפילו אם זה פגע במישהו... לכן אני כותבת את זה, כי אני לא רוצה שיפגעו, אני לא רוצה להוציא לעז על מגזר שלם, אני לא רוצה לגרום לשנאה, רק לטוב, אם ראיתם אותי או מישהו אחר-תזכרו שאתם לא יודעים את כל הסיפור, יכול להיות שמאחורי הריצה של החרדית מסתתרת יתומה על סף התקף חרדה שרוצה רק להגיע כבר הביתה.


(הסיפור לא אמיתי, המסר כן!)

יאומחפש שם

לרגע חשבתי שאת מספרת על עצמך...😶

יפה! תודה על העין הטובה🙏

🙏🙏תמימלה..?

ברוך ה' לא קרה לי, סתם רעיון שעלה לי לראש...

וואומשה
פיסוק היה משפר את החוויה של הקריאה.
תודהתמימלה..?

זה לא מפוסק? פיסקתי איפה שחשבתי שצריך, בכללי אני כותבת שורות מאוד ארוכות, אני מודעת לזה, אבל הפעם פשוט חשבתי ששורות ארוכות יכניסו את הקורא לחוויה...

מאוד נוגע ימימה. תודה!נחלת
כל הכבוד על הרצון לגון לכף זכותשלג דאשתקד
כחרדי (לשעבר), קשה לי להבין איך הסיפור הזה מתחיל ומה הקטע שלו. שום קטע, לא הטכני (אין לימודים בסמינרים בחגי המגינה, וברור שלא תהיה מתכונת ביום הזיכרון) ולא הרגשי (לא נראה לי שחרדים נפגעי פעולות איבה מייחסים חשיבות ליום הזיכרון, ואם מייחסים חשיבות אז לכאורה מצופה שכולם עומדים בצפירה - גם הילד היתום. אבל זה בעצמו בלוף כי חרגים כעיקרון לא עומדים בצפירה).

בקיצור, אם זה כתיבה שלך אז יש רגש וכישרון, אבל דווקא בגלל שזה מרגש - זה ממש לא לעניין.

תודהתמימלה..?

חרדים חד משמעית לומדים ביום הזיכרון, אין הבדל בינו לבין יום לימודים רגיל למעט סיום מוקדם יותר כדי שתלמידים שנמצאים באזורים פקוקים יוכלו לחזור לבית בלי בעיה, לכן גם הרבה פעמים יש מבחנים ואז משתחררים אחריהם(אם כי נכון שביום העצמאות לא לומדים).

חלק מהעניין של הסיפור היה באמת להראות את המקום וההתייחסות של חרדים נפגעי פעולות איבה ליום הזיכרון, ברוך ה' אני באמת לא יודעת מה חרדים פגועים חושבים על זה (ומקווה בע"ה גם לא לדעת...) אז כנראה שזה לא יצא מדויק מספיק אבל זה פשוט מה שהרגשתי.....

המחשבה שלי הייתה שלא מייחסים חשיבות לעמידה אלא חושבים על הנרצחים ואומרים תהילים, לכן, אם שמת לב-לא אמרתי כלום על העמידה בצפירה בערב, הם אמרו תהילים, לא בהכרח בעמידה ולא בהכרח בישיבה...

תודה על המחמאה אם כי לא לגמרי הבנתי מה לא לעניין, אולי השתנת לך הדעה אחרי מה שכתבתי...

יפהשלג דאשתקד

התכוונתי לומר ככה:

1. אצל בנות חרדיות שעות הלימוד הוא כמו ממלכתי וממ"ד. כלומר ביום הזיכרון מסיימים מוקדם אז לא סביר שתהיה מתכונת.

2. ממה שאני מכיר, משפחות של נפגעי פעולות איבה חרדיים ככלל לא מייחסות מחשיבות ליום הזיכרון (זה בשונה ממשפחות חיילים, שמטבע הדברים הן יותר מחוברות לצהל ולטקסים). אני מניח שזוכרים ומתאבלים באזכרה ותו לא.

3. הנושא של עמידה בצפירה ואמירת תהילים הוא בדיוק הנקודה. ההנחה היא שרוב החרדים לא עומדים בצפירה אם אין הכרח (מכרו להם שזה חוקות הגויים ושזה מנהג של נאצים או משהו כזה), מאידך הם מספרים שהם אומרים תהילים ובטח חלקם לא משקרים. כך שבפרט הזה אין חידוש גדול בסיפור שלך.

4. מכיוון שהסיפור שלך נראה לי תלוש מהמציאות וגם לא מתאר סיפור אמיתי אלא מביע רגש ובאמת מאוד מרגש - אז הסיפור נשאר קצת לא לעניין, כי הוא לא תורם כלום חוץ מלרגש; ומצד שני אי אפשר שלא לנתפעל מכישרונותייך הברוכים!

5. (אגב באופן אישי לא כ"כ חוויתי קשרים רגשיים משמעותיים בין אחים, אז כנראה יש לי נטייה לסלוד מסיפורים שמתארים את מה שקצת היה חסר לי. וזו כמובן בעיה שלי...)


גם יתכן שאני בכלל טועה. אחרי הכל, כל אחד מספר על מה שהוא רואה ומכיר...

והכי חשוב זה שתוחמאי! גם על הכישאון וגם על הרצון לדון לכף זכות

וואו, אוקיי, דבר ראשון תודה על התגובה המפורטת...תמימלה..?

האמת שהסיפור נכתב ממקום של מישהי על התפר שבין חרדית לדת"ל מה שאולי גרם לי לשלב בין שניהם גם בדמויות...

תודה רבה על המחמאות, מחמם ממשש!!

מטורףשבור לרסיסים

בלעתי כל מילה

מעריך מאוד

תודה🙏תמימלה..?

שמחה שהתחברת...

נחמדנתקה
עבר עריכה על ידי נתקה בתאריך ו' באייר תשפ"ו 20:25

אהבתי את העובדה שהעובדות מתקלפות אחת אחרי השנייה

זה נותן תחושה שאתה אפפעם לא יכול לדעת את המציאות המלאה

ואז בסוף הפאנצ' שהיא יתומה

תודה, שמחה שהתחברת...תמימלה..?
וואו, איזה כישרון! תודה!קמה ש.

בס"ד


הסיפור שכתבת מזכיר לי (סיפור קצת יותר בנאלי, אבל אמיתי):


ביום הזיכרון האחרון ישבתי עם בני הפעוט ועם אחותי בבית קפה מפנק, בין 9:00 ל-10:00. ותהיתי מה אנשים סביבי חושבים על הנשים האלה שבוחרות להיפגש לכיף שלהן דווקא בבוקר יום הזיכרון.


והסיבה שישבנו שם הייתה -

שבעלי היה במילואים,

שבני הפעוט קדח מחום (40.5 מעלות),

שלבת הגדולה שלי היה טקס בבית הספר הקרוב לבית הקפה והיה לה שם תפקיד מרכזי והיה לה חשוב מאד שאגיע.


שלא ידעתי באיזה ילד לבחור -

הבן החולה או הבת המציגה,

ושבסוף נאלצתי לבקש מאחותי שהיא תשמור על הפעוט בזמן הטקס.


שאנחנו גרים רחוק מאד מבית הספר,

ושלא ידעתי איפה להסתובב עם הפעוט החולה בשעתיים שבין הפיזור בשעה 8:00 לבין הטקס בשעה 10:30,

ושרציתי שבני יהיה קצת עם אחותי לפני שאני נפרדת ממנו, כדי שיהיה לו יותר קל,

ושבית הקפה הזה היה פחות או יותר המקום היחיד בסביבה שהיה רלוונטי שניפגש בו.


ואם מישהו אכן חשב משהו (מקווה שלא, אבל אם קרה ומישהו חשב), אז שידע שבכיתי במהלך כל הטקס של הבת שלי, כי יום הזיכרון זה אחד האירועים הכי חזקים אצלי בלב בלוח השנה.

וואי, איזה קשוחחחתמימלה..?

כל כך חשוב לא לשפוט אנשים לפי מה שנראה לך ממבט ראשון, אמנם כתבתי את זה קיצוני בכוונה בשביל להדגיש את המסר אבל ברגע שמדובר בסיפור אמיתי שאשכרה קרה ובמישהי שגם הרגישה את החוסר נעימות וחששה מהמחשבות של הסביבה-זה כל כך יותר חזק...

מהממת את ❤️קמה ש.
בצדק תשפוט עמיתךנחלת

הכוונה, עד כמה שאני מבינה, זה ללמד זכות; זו מצווה חשובה מאוד,

כך הבנתי, על פי הרמב"ם.

 

שני ספרים שעוזרים לי לזכור זאת (לא קל, לא קל, במיוחד בשעת נסיון) הם:

 

הצד השני של הסיפור - יהודית סמט

מאזני צדק - ערוך על ידי דוד גבריאל.

 

האדם רואה לעיניים והשם - ללב.

 

אם היינו במקום הזולת, היינו, מן הסתם, מדברים/מתנהגים כמותו.

 

נכוןתמימלה..?אחרונה

לדעתי הכוונה היא אפילו יותר עמוקה, שהרי לעולם לא נגיע באמת למקום של הזולת כי כל אחד נבנה מסיפורי החיים שלו שהפכו אותו למה שהוא היום ואפילו אם תהיה את אותה סיטואציה בדיוק לשני אנשים-כל אחד מהם יגיב אליה בצורה שונה על פי המציאות בה הוא נמצא עכשיו... 

חתולים נגד טיליםחתול זמני
עבר עריכה על ידי חתול זמני בתאריך ז' באייר תשפ"ו 18:04

חָתוּלוֹ הַשָּחוֹר־לָבָן
מִסְתַָּתֵר מִתַּחַת לִמכוֹנִית
יְלָלוֹת בְּנִיב בִּלְתִּי־מוּבַן
מַפְעִילוֹת אִינְסְטִינְקְט יָשָן

 

וְאַז שְרִיקָה
וְאַז בְּרֳקִים
שֶאֵינַם מַתְאִימִים‏ לַחֲתוּלִים.
לַחֲתוּלִים אֵין מַסְבִּירִים מַדּוּעַ רָבִים הַאֲנָשִים.

 

אף שחָתוּלוֹ הַשְּמַנְמַן
הֵחֵל מַסְכִּים לְלִטּוּפִים
בֵּין הַדְּחִיפוֹת בַּמַּדְרְגוֹת
נִרְאֶה שֶהַשְּכֵנִים
כְּבַר אֵינַם מַבִּיטִים בּוֹ.

שים קסדהריק סאנצ'ז

הורות. חינוך. אמא.

רציתי להאמין שהמילים האלה נר לרגלי.

ואמנם, מן המופרך להגיד שלא.

אם כי. את הטעויות של אמא, אמא שלי. לא תיקנתי.

והרי זה הילד החמישי שלי

ואני לא שם

והוא לא כאן

הוא טובע

ואני ישנה

הוא צועק לרחמים

ואני שותה קפה חזק

הוא שיכור ועייף מהחיים

ועודנו יושב בכיתה

הוא קורא לי בשתיקתו

ולבי המרוקן מחרחר לעומתו

הוא שמח

ואני בוכה במיטה

עלי

על הילדה

על אמא שלי

ועל אמא שלו

אבל לעולם לא אפסיק

לעולם לא אפסיק

כשהוא יצא לרכוב באופניים

אני אגיד לו

שים קסדה

אני אגיד לפעוט המסכן

סע בזהירות

וזה יהיה לי לעד, ולו.

 

פיקל ריקקקקסופר צעיראחרונה
אהבה בובות פרווהחתול זמני

לאהוב לבד
להיאהב לבד
להיאבד מאוהב
בבבואתי לעד

 

הד נרעד
קורא אליו בשמי
סיפור עונשי
נכתב עליי עכשיו.

 

באגדתי העצובה
אוסף בובות פרווה
אהבתי העזובה
נרדמת ביניהן

 

בהשתקפותי הזהובה
בעיני הרטובה
תאומתי האבודה
מזכירה... לי... משהו...

מה נותר לאהבה העזובהסופר צעיר

כל שנותר הוא להירדם על משכבה

בין אינספור בובות פרווה.חתול זמני
בובות של העליוןסופר צעיראחרונה

קצת מזכיר לי את וובקינז תובב"א

סיפור הומורוסטי שעתיד להתפרסם בלקט 'שעטנז'סופר צעיר

מעשה בבן אנוש 

 

מה אתם חושבים?

יודע אתה מה דעתי עליך ידידי היקר ביותר.חתול זמני
דעתך יקרה לי מפניניםסופר צעיראחרונה

אולי יעניין אותך