בס"ד

דבר ראשון ניכר שאת עוברת תקופות קשות מאד בחייך. התקופה הזו "מיוחדת" הכך שאת שוב בהריון ועדיין בספק אם המשך החיים באופן הזה הוא אפקטיבי , מועיל וטוב בשבילך ובשביל הילדים. כשאת מגדלת חיים חדשים בבטנך השאלה משמעותית ועוצמתית הרבה יותר.

על פי הדברים שכתבת פה נראה שאת טיפוס חושב, בעלת כח רצון גדול, ובעיקר מכילה מכילה ועוד מכילה. יש בך גם צד שדוחף אותו למרות שאת מכילה אותו. (יכולת רק להכיל ואז לקבל את כל מה שקיים אצלו בלי לשנות כלום...)

בעלך הוא דבר ראשון גבר מצוי שלא חופר ונפשי ומודע כמונו הנשים... מצד שני ניכר שיש לו אמון כמעט עיוור בך ולכן הוא הולך לטיפול זוגי איתך. לכן הוא מקשיב לך בכל הנוגע להורות רגועה ומכילה. אני בטוחה גם שהוא רגיש מאד מאד. מצד שני שלו הוא נושא מטען כבד של ילדות מלחיצה (אולי הפילו עליו אחריות רבה מידי? הוא אח בוגר?) ואלימה!! (אלימה-לא בטוח שרק פיזית. נראה לפי דבריך שגם מנטאלית)

אם כל מה שכתבתי פה נראה לך שמדבר עליכם כזוג נראה לי שפה התפקיד שלך הוא להוביל! זה יהיה קצת קשה אבל את צריכה לדחוף. הוא מסכים ללכת לטיפול אישי? לפי התיאור שלך אני מבינה שהוא בעליות וירידות מבחינת הכעס? את יכולה להצביע מתי זה קורה לו יותר? מה גורם לו לכעס?האים הוא רצה בהריון הנוכחי?

בעיני החיבור ביניכם מושתת על הרבה מידות טובות ולכן כדאי להשאר ולעבוד ביחד. אני בטוחה שמילים טובות יעזרו לו מאד להתקדם ולהרגיש ביטחון במקום שלו כבעל וכהורה. משפטים כמו "תראו מה אבא המתוק קנה, עשה, הביא,תיקן..." וכאלה מבססים את האמון שלו בעצמו ומאפשרים לילדים לאהוב אותו. 

עם זאת אני חושבת שחד משמעית אסור לו לפגוע בך פיזית ואת צריכה לעמוד על זה!!

באשר להתמודדות שלך עם רגשות ההשפלה והכאב: לדעתי יעזור לך להבין שזה לא הוא זו תופעת לוואי שתעזוב אותו. תתבודדי על זה הרבה ותמצאי חברה או חברות להשתפך בפניהן. לפרוק ולחזור אל העבודה הקשה.

תתחזקי!!! זה זמני.

נ.ב. יפה שהוא מסכים ללכת לטיפול. זה היה אחרי עבודה קשה מצידך?

אשמח מאד לתגובה שלך על כל מה שכתבתי.

טלפון של מטפל בדרום (עובד בב"ש)- חיים-0526051448 או 029963115.     בטוחה שיעזור גם פרטני וגם זוגי משפחתי.

אם ה ו א רוצה (לא מסכים! ולא טיפול ז ו ג י! ) ללכת לטיפול אישי תישארי- אחרת - מסכנים הילדים!!!!

לעצמך יש זכות  להחליט לא לעזוב ולנסות שוב ושוב אבל בגלל הסבל והטראומה של הילדים הבחירה חייבת להיות לטובתם .

אני מבטיחה לך מעצמי ומאחרות שכתבו כאן והיו במצב דומה- אף אחת לא רוצה לפרק משפחה אבל מצב כל כך חולה כמו אצלכם ל א יכול להימשך!!!!   אני סבלתי 3.5 שנים עד שעזבתי עם 3 ילדים קטנים מתחת לגיל 3!!!!!  לא הייתי מוכנה בשום פנים ואופן שהם יחשפו לכעסים ומצבי הרוח שלו (כולל כמו אצלך כעס של ימים ארוכים "דחיפונת" פה ושם או זריקה של חפץ עלי) פעם אחת בלבד בני ראה אותו דוחף אותי. לאחר מכן התחלתי לתכנן את העזיבה.  לא נולדתי לסבול וכך גם ילדי.  אני אישית כשהייתי בהריון האחרון: הרב ש ל ו  אמר להעמיד לו תנאי- טיפול או שאני מתגרשת.  לא עשיתי זאת כי ידעתי שהוא לא ילך לטיפול...

חוסר שליטה עצמית וכעס רב זה מחייבים טיפול מקצועי!   בכל מקרה- אתם לא צריכים לסבול ואני מבטיחה לך שהילדים שלך סובלים וזה ישפיע עליהם בהמשך חייהם!  מה שהם רואים זה מה שהם עושים!!!! מה שהוא עושה ככה הם יעשו!

הייתי רוצה לומר- עשי כך וכך ונסי כך וכך- זה מה שאני רציתי לשמוע כשהייתי במצבך- לא רציתי לשמוע תעזבי- אבל לא תמיד אפשר לייעץ לא לעזוב.

שוב- אם הוא מבין ש ה ו א הבעיה ו ה ו א צריך טיפול אישי וילך לטיפול תישארי ,כל דבר אחר לדוגמא: "גם את צריכה טיפול" "טיפול זוגי" "ומה אם מה שאת עושה/אומרת לי?" "גם את פוגעת בי" - זה ת י ר ו צ י ם !!!!!!

הבן אדם הזה שאת נשואה לו מענה אותך ואת ילדייך ומחובתך להציל אותם. כן מ א ו ד קשה לקבל את העובדה שצריך לפרק אבל אם הוא לא ילך לטיפול תצילי את ילדייך.  מובטח לך שהקושי שבגירושים לא יהיה כמו הקושי הנפשי והטראומה מלחיות עם אבא כזה- גם לילדייך וגם לך.

הייעוץ "מנסיון" - יכול להועיל לפעמים - ולפעמים גם יכול להזיק מאד.

כשאדם משליך מנסיון חייו האישי על הזולת זו בעיה. הוא עלול "לפרוק" את עצמו על זולתו.

יש כאן כמה הבדלים בסיסיים. גם בזמן של הנישואין. גם בכך שנסיו ייעוץ ביחד. יתכן גם בגישה שלה. לא מכירים את האישיות של מי-מהם. בקיצור, צריך זהירות מנחרצות-יתר. 

המצב שלך לא פשוט ואני לא יודעת מה לענות מלבד שזהו ניסיון גדול.

את צריכה לקחת אחריות, כי את לא רק אשת איש - את גם אמא.

אמונה זה תמיד טוב, השאלה היא במה להאמין - בזה שיתשתנה? בזה שיש חיים אחרי הגירושים?

מאחלת לך שהשם יאיר את עינייך לעשות את הדבר הנכון והמדוייק לכולכם.

(מה שבכל זאת אכתוב זה שאני אחרי אפילו איום קטן, ק"ו מכה קטנה - הייתי הולכת לבלי שוב.)

את חיה במציאות אלימה. את נשואה לבעל אלים (כן, התפרצות ומכה פה ושם לילד או לאשה -זו אלימות).

השאלה מה את רוצה לעשות עם זה.

את יכולה להמשיך להתפלל ולספוג בשקט את המכות (הקטנות) או את יכולה לתפוס את הגורל שלך בידיים.

דעי לך שעל פי כל המחקר- לילד שחי עם אבא מכה  יש סכוי לא קטן  להפוך בעצמו להיות בעל מכה.

חשבי מה היית מאחלת לבת שלך לו היא  הייתה נתונה בכזו מערכת יחסים.

את בעצמך כתבת שילדים מסכנים. מה תעשי בנדון? תמשיכי לאמלל את הילדים?

את חייבת להתחיל להציב כללים בבית. והכלל הראשון זה ללכת לטיפול.

אל תתביישי ותבקשי עזרה מכל מי שיכול. אין לך במה להתבייש. תשתפי את ההורים או חברים קרובים שיכולים לעזור ולהשפיע על בעלך לקבל טיפול.

אם הוא מסרב לגשת לטיפול- לא מן הנמנע לחשוב על פירוק החבילה. (אלא אם כן לא אכפת לך שהילדים מסכנים ועצובים ומדי פעם אתם חוטפים מכות קטנות).

בהצלחה.

א.

שאלה:
בעלי מציק לי כל הזמן, מרביץ לי ומעליב אותי. הרבנים אמרו: אין מה לעשות אתו, שוחחנו אתו בלי סוף, הוא כזה, התגרשו! אין לי מה לעשות. אבל אולי עדיף שאשאר ואסבול, וזה התיקון שלי.

תשובה:
לא ולא. אדם לא צריך להישאר ולסבול. למה הולכים לרופא? למה אוכלים? למה מחממים את הבית? אולי זה התיקון שלנו להיות חולים רעבים ומצוננים? ריבונו של עולם ציווה עלינו לבנות את החיים, כך שנחיה חיים טובים ונעימים.
לפעמים יש בעיות בלתי פתירות. אז החשבון הוא באמת צודק: אי אפשר לשנות, הייסורים הם תיקון. אבל אם אפשר לסלק את הייסורים, יש לסלקם.
ובכלל מה זאת אומרת: הוא מציק לך ומרביץ לך?! הגיבי, אל תרשי לו! הוא מעליב אותך אמרי לו: איני מרשה לך להעליב אותי. נקודה! הוא מרביץ לך – התלונני במשטרה. שמא תאמרי – אין זה יפה – זה יפה מאוד להתלונן על כך במשטרה. כמובן, אם זה היה חד פעמי, והוא ביקש סליחה והתחנן על נפשו במשך שנה רצופה – ניחא! אבל אם התופעה חוזרת על עצמה, פנייה למשטרה הכרחית. אם יכניסו לבית הסוהר אלף גברים המכים את נשותיהם, אז יש לקוות שהמאה תשעים ותשע אלף הנותרים הנוהגים כן, יחדלו. אל תתני לו להרביץ לך אפילו פעם אחת.
גם עלבונות – אל תרשי לו. אם אינו שומע העליבי אותו בחזרה (ספר החינוך מצוה שלח).
אבל אם אין הדבר ניתן והוא אדם חסר תיקון, על אף שקשה להאמין שקיים דבר כזה, אך כך אמרו הרבנים, אם כן עשי כעצתם. הרי גם אם תחליטי שאת מוכנה לסבול, מה יהיה עם הילדים?! האם זה בריא שהילדים יראו שאביהם מעליב ללא הרף את אמם? ילד אינו מסוגל להבין זאת, הוא משתגע מזה, כל עולמו הפנימי מתערער. בשביל ילד קטן, אבא הוא מעין אלוהים וגם אמא היא מעין אלוהים, אם כן יש כאן פירוד בתוך האלוהות, כמו במיתולוגיה היוונית שיש כמה אלים והם רבים ביניהם. מצב זה הורס את עולמם.
רצונך לסבול על פי חשבונות עמוקים של גלגולי נשמות, טוב, אך לילדים זה ודאי לא בריא. הם חייבים לגדול בבית שבו אבא ואמא אוהבים, או לפחות הנם ידידים הגרים באותו בית מתוך יחסים טובים ומתוקנים. זה המינימום. על אף שאינם מאוהבים באהבה שקספירית עמוקה הם לפחות שותפים הוגנים, כמו שני יהודים בעלי מכולת משותפת, ופועלים יחד בידידות ובהגינות. לפעמים יש בחיים דברים של מה בכך, ויש להתעלם מהם. מישהי עקפה אותך בתור לצרכניה, אל תכנסי בגלל זה למלחמת עולם שלישית. לא כן בדבר חמור. הבית צריך להיות גן עדן. אם הוא נהפך לגיהנום, אין לוותר בשום פנים ואופן. זאת ועוד, לא רק שבעלך מציק לך, אלא הוא גם מכניס לך לראש שאת אשמה, אשמה בכל. לא כן. הוא האשם ועליו לעשות תשובה.

ב.

אל תתני לבעלך להכות אותך, אפילו באופן נדיר, אפילו הוא מבקש סליחה לאחר מעשה, ובכך הוא סבור שהעברה נמחקה ואם כך הוא יכול לחזור עליה.
גם אל תניחי לו להשפיל אותך ולהעליב אותך, שלפעמים זה עוד יותר גרוע, כאותו פתגם בשפת היידיש: מכה – עוברת, מילה - לעולם נשארת.

...

וגרוע עוד יותר, יותר מכך שהוא מרביץ לך, ויותר מכך שהוא מבסס זאת על פסוקים, זה שאת תתחילי להאמין שאת האשמה. הוא שוטף לך את המוח, משכנע אותך שאת לא בסדר, את מקשיבה בסבלנות בלי לענות, את בולעת, ולבסוף את מתחילה להאמין שאת אכן נושאת באשמה. אז את אבודה. את תקבלי גורלך המר ולא תצאי מזה. לא! עמדי נגד שטיפת המוח המתמדת, השיבי לו: אתה הוא שצריך לעשות תשובה. 
אל תאמיני לחברה שלך הטוענת שזה התיקון שלך, ואם את חוטפת מכות, סימן שכך ד' גזר מן השמים, סימן שנשמתך חטאה חטא חמור בגלגול קודם, הגידי תודה על המכות, ואם תתחמקי, תצטרכי לחזור בגלגול הבא לקבל מכות; רק כך בא הכל על תיקונו - הבעל אלים ומתנשא ולאישה זו טובה מאין-כמוה. אל תאמיני לדברים מוזרים אלה, שאם כך אז בעת שתלקי בדלקת ריאות לא תלכי לרופא כי אולי זה התיקון שלך, ואם תיטלי תרופה עתה תקבלי שוב דלקת ריאות בעתיד. יש לרמב"ם דוגמא עוד יותר טובה: אל תאכלי, כי זה התיקון - להיות רעבה ולמות מרעב (פירוש על המשנה פסחים פרק ו).
לא כן! אם חולים, פונים לרופא; אם רעבים, אוכלים. יש בעיות בלתי-פתירות. על אף כל המאמצים בעולם, טיפלנו בחולה במסירות ובכל זאת הוא נפטר, אז יש לקבל את הגזרה של ריבונו-של-עולם ולהאמין בחכמתו. אך בנידון שלנו יש בררה! הבעל חייב לחדול.
אל תאמיני לקול האמהי שלך שמתחנן: למען הילדים. גם את בן-אדם ולא שפחה חרופה לילדים שלך, גם את ילדה של הקדוש-ברוך-הוא, גם לך זכות להיות מאושרת, וחובת בעלך לעשותך מאושרת. אכן נשים רבות סובלות בשקט מכות וחירופים כדי לשמור על התא המשפחתי בשלמותו, כסיפורים הידועים על הבעל שציוה על אשתו לשבור נרות על ראשו של בבא בן-בוטא, וכן הסיפור על הבעל שדרש מאשתו שתירק בפניו של רבי מאיר. אלו היו נשים כשרות וחכמות שהיו מוכנות לספוג בעל לא נורמלי לטובת הילדים. אבל יש גבולות וקווים אדומים. אם האבא מתעלל באמא, אין כאן טובת הילדים, הם נהרסים בראותם זאת, ואף מסתכנים בהמשך חייהם בסגלם לעצמם את דפוסי ההתנהגות שראו בבית.
אל תאמיני למטיפי-מוסר שאסור להתגרש בשום מקרה. אם בעלך מרביץ לך יום יום, את ממילא מגורשת בגירושים רגשיים, את ממילא חיה בבדידות. אישה מוכה אחת, שלאחר טיפול כל הרבנים, כל היועצים וכל הפסיכולוגים לא עזר לה דבר, החליטה להתגרש. אמר לה רב: בתי, אל תעשי זאת, כאשר מתגרשים גם המזבח בוכה. השיבה: אני בוכה כל כך הרבה שנים, אז עכשיו שהוא יבכה. ומעשה במקרה דומה, שאמר לה הרב, לאישה: התגלה אלי אליהו הנביא והודיעני שאם תתגרשי, תעכבי את ביאת המשיח. יצאה בטריקת דלת ואמרה לו: בפעם הבאה שאליהו הנביא יבוא אליך שלח אותי אליו ישירות, הוא יבין אותי.
ודאי שלהתגרש זו אפשרות אחרונה כאשר כלו כל הקצים. 
זהו התדריך אם בעלך מכה אותך או משפיל אותך: 
א. דברי אליו בעדינות, אמרי לו שזה פוגע מאוד. אולי הוא אינו מודע, אז יהיה מודע ויעשה תשובה. 
ב. אך אם הוא משיב שהוא מתנהג אלייך כך עקב התנהגותך הבלתי-צייתנית, אז אמרי לו: בוא נשקם את הנישואים, נפנה לייעוץ; או: אני מקבלת, אני לא בסדר ואתה כן בסדר. אני רוצה ללמוד, נלך יחד. 
ג. אך אם משיב: לא אלך לייעוץ, קודם כל כי אין לי בעיות, כל הבעיות הן שלך, לכי את! או: גם אם יש לי בעיה, איני מאמין ביועצים, אני מאמין רק בעצמי, איני זקוק לעזרה, אני עושה הכל לבד. אדרבה, שיעשה הכל לבד, אך הבעיה היא שאינו עושה. 
ד. שלב אחרון - פתחי נגדו תיק בבית-דין. הדיינים יקשיבו, וינזפו בו קשות. בפעם הראשונה בחיים יגידו לו שעליו לעשות תשובה ולפייס את אשתו. את הדיינים הוא לא יוכל להטעות בפסוקים ובמאמרים. יאמרו לו: לך לייעוץ. אולי ילך לייעוץ, אולי יעשה תשובה, אולי אינו אדם רע אלא בעצמו לכוד בסיבוכים. אך את המצב חייבים לתקן.
אל תאמרי: הוא יודע שאני מפחדת מגירושים, מפחדת לאבד את הערכת כולם, ולא אעז. להפך! הוא זה שיאבד הערכה! הרי את אמא טובה לילדים. הוא איש חשוב, מנהל, מדבר יפה בכל מקום, דואג מאוד לתדמיתו.
עמדי איתנה נגד לחציו, קחי לך בת ברית, אמא, אחות, חברה, שכנה, רבנית, והטוב ביותר: יועצת. ועיקר העיקרים: אל תפלי בפח לחשוב שהוא צודק. אמרי לו: אתה לא תשפיל אותי ולא תכנה אותי טיפשה, ראש כרוב, טמבלית, עצלנית, לא מטפלת בילדים, לא מסדרת את הבית... אם יש לך על מה להעיר שאל אותי קודם אם אני מעוניינת לדבר על כך.
אל תפחדי שזה יקלקל שלום-בית, אדרבה, זה יוסיף שלום-בית לטובת הילדים, לטובתך וגם לטובת בעלך.
אל תתני לו!

למה בכלל נשארת אתו אחרי הפעם הראשונה שזה קרה?

לכל אחד יש קו אדום .

הקו האדום שלך הוא אלימות פיזית.

תנהגי בחכמה, ותגרמי לו להבין שמכה- אינה משהו"שמדברים עליו" אח"כ. זה משהו שפשוט לא אמור לקרות.

תגיבי כאילו, הוא עשה משהו שבטוח שאת תגיבי עליו בחומרה.

זה שהוא עבר ילדות קשה- לא מתיר לו לגרום לאחרים סבל, יש הרבה אנשים שדוקא מתוך זה שחוו קשיים, הבטיחו לעצמם שאצלם בבית זה לא יקרה.

אם את מצליחה לדבר איתו על הורות רגועה והכלה, כנראה שהוא רוצה , אבל קשה לו להביא לידי מעשה.

אם כך, כנראה שיש על מה לעבוד ולשנות, וכדאי ללכת ליעוץ , ואולי כדאי לך ללכת גם לבדך ליעוץ כיצד להתמודד מהצד שלך.

דרומית היקרה!

בתור אחת שעברה את הדברים האלו לא בתור האישה אלא בתור ילדה לזוגיות כזו של הורים..

אני רוצה לשקף לך קצת מה הילד מרגיש..

 הילד חי בפחד כזה, חשש שמקנן בלב תמיד- מה יהיה היום? מה יקרה? איך היום הוא יבטא עצביו?

אין משהו כיף, הכל חייב להיות סובב סביב מצבי הרוח הקיצוניים והעצבים, ואם לא אז מפחד להתפרצות..  בטיולים למשל.

אתה כל הזמן סביב שאלות ושואל את עצמך- למה? לרחם עליו שכולם שונאים אותו? האם הוא נקרא מכה??

חוסר ביטחון עצמי, הרי כל דבר שאעשה וקצת יצא לא טוב יכול לגרום לזעם..

רצון לרצות כל הזמן את רצון האב כדי שלא יתעצבן..

אני הייתי אומרת בלב - עבר כך וכך זמן מההתפרצות הקודמת... . מעניין כמה זמן זה ימשך ה
"שקט" הזה.. שהוא גם מזויף.

ובקיצור אני יכולה להגיד לך שזה סיוט!!! סיוט מתמשך!

באמת סבל לילדים.

ב"ה היום אני נשואה עם ילדים וזה מאחורי.. אבל בכ"ז..

אני מבקשת ממך שתעשי משהו עם זה, אל תשלימי לעולם עם המצב.!

אפילו אם זה פירוק- אז גירושים. זה הרבה פחות נורא מלחיות בבית כזה.

מאחלת לך שבעז"ה הקב"ה ישלח לך מלא אושר 

ןפתרון לכל בעיה ומצוקה.

את חושבת שעדיף היה לך אם הורייך היו נפרדים?

גם אני חייתי בבית עם אב כעסן וזועם,

השפיע על כולנו בתסכולים פנימיים ומכאובים אך כולנו

אנשים טובים מאוד.

מעולם לא ראיתי אלימות בין הוריי, גם ילדיי ברוך ה' לא.

ראו אותו חוסם אותי ולא נותן לי לעבור עד שאענה לו

דברים בסגנון הזה

יש לי הערה שבטח הרבה לא יאהבו, אבל אומר אותה

את כותבת "הילדים ראו אותו חוסם אותי, לא נותן לי לעבור"-לדעתי זה מפחיד מה שאת כותבת, אני לא אומרת שתכנסי למלחמות מכות איתו, ותדחפי אותו,כי סביר להניח שגבר ינצח אותך, אבל תגידי משהוא שיסביר מה קורה פה,

את צריכה לשדר לילדים, אני לא פוחדת מאבא! תעמדי מולו ותגידי את זה ושהילדים ישמעו. שאם היית רוצה באמת לעבור היית עוברת, רק כרגע את לא רוצה.... וזה שהוא מונע ממך לעבור זאת לא הסיבה שאת לא עוברת, או משהוא בסגנון... שלא יראו אמא חלשה. זה לדעתי מחזק את הילדים שאמא לא איזה סמרטוט.

או להגיד לילדים, אבא כרגע עצבני ולכן הוא מתנהג ככה.אבל אני לא מתרגשת מיזה.

הרי בכל מקרה הם כבר רואים וניזוקים, לפחות לא להשאיר אותו בחוסר ודאות,

כן כן יש לכם אבא עצבני שלפעמים לא שולט על עצמו! ואת הדבר השלילי הזה לא ללמוד מאבא! יש לו גם דברים חיובים, אבל זה שלילי.

וזה לא הרס לילדים שאומרים נגד אבא, זה יותר הרס שהם רואים שאבא חוסם את אמא.

איזו חוכמה יש לכן.

לא פשוט לייעץ למצב כזה מורכב.

זה בדיוק מה שעשיתי ואני שמחה לשמוע שמישהו חושב שנהגתי נכון..

אמרתי אח"כ לילדים שאבא עצבני והוא גם עצוב מכך, ושהוא צריך ללמוד להירגע

ןולכל אחד יש מה ללמוד ובמה להתקדם.

תודה רבה רבה!

שזה ענין אחר

קודם כל את מהממת!!

דבר שני, אמנם את מהדרום אבל אולי תוכלי להתייעץ,אפילו טלפונית ,בשלב ראשוני עם אהובה צוקרמן (מירושלים), היא מקסימה ולדעתי ממש תוכל לעזור ולתת כיוון.

אם תרצי יש לי את המספר.

בהצלחה וה' יהיה בעזרך!

יש תקוה.

הא עבר דברים קשים - אז הוא צריך טיפול אישי שיעזור לו.

את יכולה לומר לו שאת מבינה את הקשיים שעבר ואת מה שזה משפיע - ואת רוצה שתוכלו להמשיך לבנות ביחד את ביתכם

ולכן מציעה שיקבל קודם עזרה פרטנית שתעזור לו "להכיל את עצמו".

אח"כ תראו אם צריך גם עזרה ב"ביחד".

צריך קודם שהוא יהיה רגוע יותר - ואז לנסות לדבר על איך ראוי ביניכם. 

ואם יסכים ללכת כך - לעודד אותו. לחזק את הנכונות לעבוד ולשפר ולעלות ולהציל את ביתכם היקר.

זו משימה - אבל התרשמותי שיש תקוה.

אמונה יכולה לעזור מאד - זו תלות בה' ולא באף דבר אחר. גם אמונה ביכולת לתקן ולרומם ולהתרומם.

בוודאי שאפשר לעבוד על הכעס במציאות כזו. אדרבה, הרי את אומרת שזה בא מרקע מסוים וכו' - אז יור קל להסתכל על זמנים כאלה שמעין "חולי", לרחם שמגיע לכך. זה גם יתן לך יותר כח ושלוה. כמובן, לא ב"התנשאות" אבל בהבנה פנימית שזה כך.

וגם שמחה אפשר. שמחה בשמש, בפרחים, בעולם, בעם ישראל, בתורה שאת מחוברת אליה, בילדים.. יש הרבה דברים. וגם בבעל - בזמנים של ה"עליות" מתוך התנודות שציינת.

[אגב, להגיד לילד "אתה רוצה סטירה" אחרי שדיברתם על הורות רגועה והכלה - זה גם לא "סוף העולם"...  וזה שדיברתם על כך - זה גם הישג]

ענ"ד.

איזה מפחיד לקרוא את כל התגובות..

האמת היא שאלימות כלפיי לא היתה כבר שנה כי הוא עובד על כך.

לדעתי עבודה עצמית חייבת להיות משהו מאוד חזק אך הוא עושה את זה בקטנה,

אך מעודד אותי שזה הצליח להיפסק לפחות כלפיי.

את הילדים מכה לעתים רחוקות.

הענין הקשה הוא התפרצויות זעם, נוסעים לטיול ויוצאים באיחור,

נוהג מהר בכוונה, לא מדבר איתי כל הדרך, אומר לי טוב תקחי את הילדים והאוטו

אני כבר אראה לאן אני הולך. הילדים שומעים זאת לפעמים.

בלילה משוחחת איתו וצריכה לדבר איתו על תקווה וחשיבות של להשלים

6 שעות.

אתמול הודעתי לו שאני משנה גישה ומפסיקה להתחנן על נפשי ולשכנע

ועכשיו הכדור יהיה אצלו.

הוא בטיפול פרטני אצל מישהו שנחשב מקצועי,

אך לא נראה לי שעשה הכשרה והתמחות בהתפרצויות זעם.

ועכשיו זו התלבטות האם להמליץ לו לסיים אצלו ולעבור למשהו ממוקד בנושא

או להמשיך אצל משהו שלא כ"כ קשור.

המטפל אמר לי בכמה פגישות שהיינו אצלו יחד שגם אני צריכה לבדוק מה בהתנהגות שלי 

מביא אותו להתפרצויות ואיבוד שליטה, ושזה לא יפה שאני הופכת אותו ליחיד הבעייתי

שצריך לתקן. וממש חלקתי עליו ואף אמרתי לו את זה.

אני לא חושבת שאני מושלמת להיפך, יש הרבה על מה לעבוד, בשביל זה אנו כאן ובשמחה.

אך שלב ראשון זה להוריד את הפחד שיש בבית ולכן חובה שיטופל פרטנית לפני תהליך זוגי.

זהו, כאן אנחנו עומדים...

שבעלי לא מבין ומכיר בכמה חמור השימוש שעשה בעבר באלימות

ולכן אני סקפטית לגבי השינוי.

את התחושה שהוא פגוע ממני הוא משווה לאיך שהוא פגע בי.

אין הבדל ואין חומרה מבחינתו.

וגם המגויסות לטיפול מתנדנדת, כי כמעט בכל מריבה הוא מאיים שיפסיק את

הטיפול כאילו זה מתנה בשבילי שהוא הולך ולא אחריות ומוטיבציה שלו.

כמה סבלנות אני צריכה לגייס?

כ"כ פוחדת שהילדים נפגעים ושאישיותם נפגעת באופן בלתי הפיך..

איך מחליטים? איך?

קודם כל כואב לי לשמוע את הסבל שלך ואת הקושי שלך, 

קצת כואב לי לפתוח את הפצעים שלי עצמי ולהזכר בהם, 

אך אני מרגישה מחובתי להגיב לך, ולדעת שאולי חוללתי איזה שהיא מהפכה מעבר למסך.

בואי נתחיל ככה,

אין שום סיבה, אבל שום סיבה שבעולם שתיהיה הגורם לזה שבעלך לא "שולט בעצמו" 

ו"מגיע להתפרצויות זעם"

גם אם תקללי אותו, גם אם תגדפי אותו, דבר זה לא מצדיק לעולם הרמת יד. 

אני מרגישה ממה שאת כותבת שעברת שטיפת מוח של יועצים, רבנים ואנשים שחושבים שהם מבינים...

וזה רק חלחל לך לנשמה והרס אותך. 

כי את עדיין, שם, סובלת, עשר שנים, שותקת, חיה עם סבל שכזה.

"בשם התורה ובשם השלום בית" ועוד דברים אחרים שמכרו לך,

האמיני לי, אני כל כך מכירה את מה שאת כותבת 

מה שאת אומרת

כל המילים שלך

והחששות שלך,

כאילו כתבתי אותן אני....

ובא לי לזעוק בשבילך ולהגיד לך שפשוט אם המצב ככה והוא לא הולך להשתנות-

תברחי

אני יודעת שמי שמני לומר לך כזה דבר,

אך חשוב לי שתשמעי גם את הקול שאומר לך שלא סתם הקב"ה נתן לנו את היכולת להתגרש,

שיש מקרים חריגים בהם "גירושין" היא מצווה עשה!

אישה וילדים לא אמורים לחטוף 'מכה קטנה' בשום פנים ואופן

אין שום סיבה שתרגישי מאויימת ושילדייך ירגישו מאויימים,

לא עשית כלום, וזה לא מגיע לך, 

את רק קרבן של בן אדם שלא יכול לשלוט בעצמו...

ודעי לך שעם השנים זה לא יתמעט... זה רק יתחזק יותר ויותר

בן אדם שמרשה לעצמו לדחוף פעם אחת, לקלל פעם שניה, לדחוף פעם שלישית, לתת צביטה פעם רביעית... בפעם החמישית הוא יחנוק "בטעות", מאיבוד שליטה, ואפילו יתחרט ויבכה על כך עד זוב דם...

הטיפול היחיד שאת צריכה זה איך להתמודד עם הסערה שאת עוברת, איך לרפא את הנפש ואת הפצעים שהוא פצע בך וחרט בך, טיפול שייתן לך אור וטעם לחיים

אני הייתי אומרת לך להישאר איתו רק אם הוא יטפל בעצמו לבד! בלי קשר אלייך!!!!!!!! טיפול שנוגד אלימות! לא טיפול זוגי! ואפילו טיפול אולי בכדורי הרגעה,

דעי לך שהשתיקה שלך רק מחמירה לעצמך את המצב, גם כלפי עצמך...ומיום ליום נחרטת בתודעה שלך שאולי 'את אשמה',

ואת לא אשמה בכלום!!!!

גם אם לא בישלת

גם אם לא ניקית

גם אם ביקשת עזרה

גם אם בזבזת יותר מידיי,

שום    דבר     לא      מצדיק      שבעלך       ייפגע       בך     

לא בנפש ולא בגוף!!!!!!!!!!!1

תכניסי את זה טוב טוב לראש שלך-

את טובה, את אמא מקסימה, טובה טובה טובה, כולך טוב

וזה לא מגיע לך!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! 

רק ביום שתכירי בזה שאת אישה מוכה

מילולית פיזית וכלכלית, 

תוכלי לעשות צעד בעניין

בינתיים כל מה שנגיד וכל מה שנאמר יחלוף ליד האוזן שלך... עד הסערה הבאה

יש בי את הצד שמכיר בכך ובמקום הנורא שהגעתי אליו

ויש בי את הצד של התורה והרצון האלוקי וכו'.

פוחדת מאוד להיפרד

ומאוד רוצה לקוות!!

אני לא שותקת ודברים כאן לא עוברים בשתיקה,

לצערי אני מדברת והוא צועק אך איני שותקת ולעולם לא אשתוק.

המסר שכתבת שהוא צריך לטפל בעצמו וזהו נאמר על ידי המון

והוא עונה לי בגיבוי של המטפל שלו, שגם אני אשמה ותמיד אני הופכת אותו

לאשם היחידי ולא רואה את חלקי.

גם ההתנצלויות שלו הן לא כאלה נרגשות, כי הוא מרגיש הפגוע..

ולא הפוגע.

עשיתי טעות שנשארתי אחרי הפעם הראשונה.

היו עד כה בערך 10 פעמים של דחיפה, פעם בשנה או חצי שנה.

כיום כבר שנה רגוע מהבחינה זו ברוך ה'.

אבל אני פשוט לא יודעת מה לעשות!!

אם "עשית טעות".

ותזכרי שאף אחד פה לא יודע מה בדיוק קורה.

ושמעו כמובן רק אותך.

ואף אחד לא מכיר את ה"מטפל" שלו. אם אדם מאד מוסמך היה אומר שגם לך יש חלק בזה -  אז היית צריכה לבדוק את זה ברצינות. נכון שנוטים לייחס ל"דחיפה" (בצדק) משמעות מחמירה. אבל לפעמים אפשר במילים לדחוף הרבה יותר חזק ופוגע.. זה נכון גם בין בני זוג וגם בחינוך. כמובן, לא מתיר כהו זה לעבור את הגבול ה"פיזי". אבל בא לציין שכאן לא יודעים מה שאת והוא יודעים.

לכן, קחי בערבון מוגבל עצות פה. לפעמים נשים נוטות לשפוט את המציאות של עצמן עפ"י "תגובות", גם כשהן מכירות טוב בהרבה מה שקורה.

תשקלי היטב, מה כאן רלוונטי לכם, מה לא. במתינות ובישוב הדעת.

וברור שאם יש אפשרות לבנות בטוב ולהתחדש, זה תמיד עדיף על פני "החרבה" בעייתית מצד עצמה וגם תוצאותיה לא ברורים. אנחנו לא מכירים את המדובר לפרטיו באמת.

צימר במחסיה, עלה לנו 1000 לסופש

כל המתחם מגודר ורק שלכם יש בריכה וגקוזי פרטיים ומטבחון נוח.

אפשר להוסיף 200 ולהישאר גם מוצש עד ראשון בבוקר

אפשר להגיע בתחב"צ?

מחיפוש מהיר ראיתי שיש לפחות 4-5 צימרים ביישוב הזה. התכוונת למשהו ספציפי?

אשמח לעוד תגובות

אבל אני מכיר אדם שהקים עסק למציאת רכבים יד 2, לפי תקציב וצרכים. הוא בעצמו מחפש את הרכב, בודק אותו, עושה משא ומתן עבורך על המחיר וכו'.

נעזרתי בו כבר פעמיים, וזה אחרי שהגעתי אליו דרך אח שלי שרכש דרכו. השירות עולה 3,300 ש''ח.

לדעתי, רק על מציאת תקלות שבאף מכון מורשה לא בודקים, הוא לגמרי שווה את המחיר. במיוחד אם אתם כמוני לא מבינים ברכבים .. והוא גם מילואימניק אז בכלל כיף. 

אני לא מכיר אותו אישית ואין לי שום אינטרס...

לנו זה עלה 2000 אם אני זוכרת נכון (אבל היה לפני כמה שנים, אולי העלה את המחיר מאז).

עלות של ליסנג פרטי הבסיסי יהיה כ2000 שח לחודש בהתחייבות ל3 שנים.

עם סכום כסף כניסה ויציאה

כך שתשלמו כמעט 60-70% מערך של רכב חדש

אבל בסוף התקופה לא תשארו עם רכב

בליסנג תפעולי זה יעלה כמעט פי 2 כל חודש

נו בטח עליכם, רק שאני צריך לשלם פי 2 מירידת הערך בשביל שזה יהיה עליכם... 

לפני שבוע העלית פוסט על כך שחברה טובה שלך מתחתנת, ולך זה קשה כי את עדיין רווקה.

ועכשיו תוך מספר ימים את כבר מתחתנת בעצמך...? 

חברה קרובה מאוווד מתחתנת וקשה לי מאווד - לקראת נישואין וזוגיות

תכלס השאלה הקודמת היתה לחברה שלי שרצתה לשאול... (חסום לה משום מה)

אבל אם באמת את מתייחסת לזה כמשהו גדול שיכול להשפיע על הזוגיות שלך- אז כנראה זה באמת עניין שצריך לפתור. קודם מול עצמך, ואח"כ מולו.

הרי זה לא אסור..

אבל כן נשמע לי מוזר שאת זקוקה לחיבוק ארוך מחברה כדי להרגיש את האהבה המיוחדת והנקייה בינכן...

בד"כ נשים מבטאות רגש באמפתיה בלהכיל אחת את השניה פחות יצא לי לחבק חברה שעות ברגיל (לא מדברת על מקרה קיצון נניח שמישהי מאבדת אדם יקר ואז נותנים לה חיבוק ארוך אלא כהרגל בינכן של חיבוקים ארוכים)

כן נשמע לי יותר נכון לשמור כאלה דברים לבעלך ובהמשך לילדים...בהצלחה

אבל במג'יק קאס העברנו הרבה שעות מאוד מהנות

זה חור עולם. חוץ מברכב אין דרך להגיע לשם וגם אין סיבה.

שווה אולי לקפוץ

לנסוע ספיישל אני חושב שבירושלים יהיה יותר מבחר ובמנעד מחירים גדול יותר

אבל לפני שרצים לחנויות

90% מהחנויות ממציגות את הדברים שלהם באינטרנט

מציע לעשות את השוואת המחירים באינטרנט ורק אחרי שנסגרים על משהו ספציפי לנסוע לראות אותו פיזית

אני משתף בצורה קיצונית.

זה העלה את הזוגיות שלנו עשרות מונים למעלה,

פתר הרבה מאוד בעיות שהיו לנו (בעיקר לי),

ושחרר הרבה מתח וחרדה.

אבל זה הגיע עם השנים, לא חושבת שהיינו בנויים לזה בשנים הראשונות.

צריך ביטחון עמוק אחד בשני ובמקום שלנו, חוסר שיפוטיות וקבלה, לא רק בתחום הזה.

צריך המון נפרדות והבנה שלא כל מעשה שהשני עושה קשור אלי. 

קטע שכתבתי בעבר שמדבר בדיוק על המקום הזה, של כל הטוב שמגיע דווקא אחרי שדבקים, דווקא אחרי שעוברים אתגרים בחיים, אז רוצה לצרף גם אותו לכאן:

אשתי, תודה שחיכית.

היום חגגתי איתך ועם המשפחה המדהימה שבנינו יום הולדת 80.

זה משהו לחגוג יום הולדת 80.

לא בא ברגל...

וחשבתי קצת. או בעצם הרבה.

ומתוך כל המחשבות שלי על חיי, את יודעת איזו מחשבה קפצה כל הזמן בראש ועלתה על כולנה?

המחשבה עלייך.

המחשבה על כך שחיכית לי.

את חיכית.

חשבתי על כל אותם הצמתים בחיים שלנו, מגיל 20+ ועד היום.

וואו, 60 שנים, זה פשוט לא להאמין!

חשבתי על איך בכל צומת יכולת לבחור - להאמין בי, להאמין בנו

או לא להאמין.

לבחור

אם להישאר

או להיפרד

אם לקחת את עסקת החבילה, הלא פשוטה בכלל לפעמים, שקוראים לה "אני",

או פשוט לוותר על הכל, לקום וללכת.

ואת, אשתי היקרה, תמיד בחרת, וחזרת ובחרת בי.

את בחרת בנו.

כל פעם מחדש.

את בחרת לחכות.

את ידעת והיית כל כך חכמה כבר אז,

את ידעת מבפנים, שזה יגיע,

שאנחנו נעבור את זה.

וגם את זה, וגם את המכשול ההוא שחשבנו שזהו הגענו לסוף ולעולם לא נצליח להתגבר? גם אז היה בתוכך את הקול הפנימי שאמר לך לא לוותר,

שאמר לך להילחם

שאמר לך לחכות.

זמן.

כמה כמה שהוא משאב חשוב.

ומי כמוני בגיל 80 יודע זאת

כמה הזמן הוא המרפא הכי גדול

כמה הזמן הוא הקוסם הכי גדול 

כמה הזמן הוא המאפשר הכי גדול

כמובן שהקב"ה! אבל בורא העולם שברא את הזמן וגילם בתוכו כ"כ הרבה אוצרות,

שמי היה חולם לאן הם יובילו אותי, אותנו?

ומה היה קורה אם לא היית מחכה לי?

ומה היה קורה אם לא היית, היינו, נותנים לזמן לעזור לנו ולרפא בנו דברים?

ומה היה קורה אם לא היינו בוחרים לעבוד?

ומה היה קורה אם היינו נפרדים?

בצומת ההיא? וההיא? ובמשבר הגדול ההוא?

אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה.

על מה הייתי יכול לפספס

על חיים שלמים ומתוקים וטובים איתך יקרה שלי

על המשפחה המדהימה שבנינו

על כל האוצרות הללו שעכשיו מביטים בנו בעיניים נוצצות

ושרים לנו שירים

ומחברים לנו ברכות

וכולם חוזרים על דבר אחד - אתם הדוגמא שלנו לזוגיות טובה סבא וסבתא!

אתם!

אנחנו יקרה שלי! אנחנו! שמעת?

אנחנו, הזוג שעבר והתמודד ונילחם וקם ונפל

ושוב נפל

ושוב קם

ושוב 

ושוב

אנחנו מודל להערצה!

ממנו שואבים!

והאמת? אני מבין אותם.

תראי יקרה שלי מה יצא מאיתנו!

תראי כמה אהבה יש בינינו

כמה עוצמות

כמה חוויות

כמה טוב. טוב צרוף. טוב שלם. חיים שלמים.

כמה נהיינו אחד, במלוא מובן המילה.

ואיזה מזל שחיכית לי

ואיזה מזל שהאמנת בי

ואיזה מזל שלא וויתרת

ואיזה מזל שגרמת גם לי לא לוותר

ואיזה מזל שלקחת את כל הפניות הנכונות בדרך

ואיזה מזל שהשכלת להבין שזו *דרך*,

ושגם כשאנחנו למטה, הכי הכי למטה -

אנחנו עדיין בדרך!

וכמה בהמשכה השמים צלולים

והשמש מאירה

והחיים מחייכים

וכמה טוב ואור ושפע וברכה יש מעבר לפינה, 

במורד הגבעה,

בהמשך הדרך הזו.

ואת, שחיכית,

וידעת

והאמנת

ובחרת

ואהבת

ללא תנאים 

לך אני עומד היום ומוקיר תודה ונושק לראשך על שהבאת לי את החיים המתוקים והנפלאים הללו לצידך ויחד איתך.

תודה.

את לא יודעת עד כמה תודה.

תודה שחיכית.

בעקבות בלת"ם שמיד צץ,

אז חוזרת עכשיו רק לציין הבהרה:

@oo היקרה רק למען הסר ספק היה חשוב לי לכתוב שאת הקטע הנ"ל רציתי לכתוב כבר מחג השבועות שאז חשבתי על הדברים ופשוט חיכיתי לזמן פנוי לנסח ולכתוב אותו.

וכמובן שאין באמור שום התייחסות ספציפית למקרה ספציפי כזה או אחר או שום ביטול חלילה לדברים שנאמרו בשרשור אחר.

אלא רק התבוננות אישית שעלתה לי מקריאה במגילה וכל מה שפירטתי כאן. 

ואם יש מקרים שיתחברו וזה יהיה מתאים להם - מצוין, ואם יש מקרים אחרים שלא יתחברו או שלא יהיה שייך אליהם - זה גם כמובן בסדר גמור ואין הדברים מתיימרים להתאים לכל המצבים ולכל האנשים ולכל המקרים באשר הם כמובן, אלא רק לאלה שכן ).

ובכלל רוצה להודות לך גם כאן על הדיון המכבד, המפרה, המדייק והמחכים שם 🙏❤

כבר זמן רב כאן בפורומים אפשר ללמוד ממך המון מתוך המודעות הגדולה שלך, העבודה העצמית מעוררת ההערכה שלך, הגמישות המחשבתית שלך, החתירה למען מיקסום האושר בכל התחומים בחיים ועוד

יש משפט חשוב של דוקטור ויקטור פרנקל (ועוד רבים וטובים) שחשוב רגע להנכיח לעצמנו עכשיו:

כל התנהגות/תגובה בלתי נורמלית במצב/במציאות בלתי נורמלית - היא נורמלית.

אז מצאת את עצמך / את אשתך / את אישך / את הילד ברגרסיה בתחום מסוים?

אתם נורמליים.

זו המציאות שלא נורמלית.

אז לוקח לך שוב שנה לעשות פעולה פשוטה?

הכל עמום, מבולבל, לא מרוכז?

את נורמלית. אתה נורמלי.

פתאום בוכה כאילו בלי סיבה הנראית לעין?

כל פעולה הכי קטנה נראית כמו הר?

התחלת דיאטה בדיוק לאחרונה ומאתמול מחפשת רק מתוק ומנחם?

הסבלנות מתקצרת לפתיל קצרצר או אפילו בלתי נראה?

לא מבינה את עצמך?

שואל מה נסגר איתי?!

תוהה לעצמך או אפילו מבקרת את עצמך: מה זה מה קורה איתי?!

את נורמלית. אתה נורמלי.

ומה יעזור גם לנו וגם לזוגיות שלנו עכשיו?

בעיקר חמלה.

הבנה.

לגיטימציה לאנושיות שלנו.

המון חמלה ואהבה.

לעצמי. לאשתי. לאישי.

לקחת נשימה עמוקה

ועוד אחת

להוריד סטנדרטים כרגע במה שאפשר

ובעיקר לזכור שגם אני וגם בעלי/אשתי - אנושיים.

ועוברים, שוב, בתוך מציאות מוטרפת.

ולנסות למצוא עוגנים גם כעת

ולנסות לחזק את עצמינו ולהתמלא ממה שעוזר

לנו, ולזוגיות שלנו.

בשורות טובות ב"ה 🩵🙏

אני אישית אוהב את הבוקסרים הארוכים של פוקס (יש לי מבנה גוף רזה־בינוני בערך L)

לגזרה רחבה הרבה אוהבים רפויים

אין נוסחא מנצחת, לכל אחד נח משהו אחר,

זה פשוט לקנות אחד ולבדוק.