בס"ד

דבר ראשון ניכר שאת עוברת תקופות קשות מאד בחייך. התקופה הזו "מיוחדת" הכך שאת שוב בהריון ועדיין בספק אם המשך החיים באופן הזה הוא אפקטיבי , מועיל וטוב בשבילך ובשביל הילדים. כשאת מגדלת חיים חדשים בבטנך השאלה משמעותית ועוצמתית הרבה יותר.

על פי הדברים שכתבת פה נראה שאת טיפוס חושב, בעלת כח רצון גדול, ובעיקר מכילה מכילה ועוד מכילה. יש בך גם צד שדוחף אותו למרות שאת מכילה אותו. (יכולת רק להכיל ואז לקבל את כל מה שקיים אצלו בלי לשנות כלום...)

בעלך הוא דבר ראשון גבר מצוי שלא חופר ונפשי ומודע כמונו הנשים... מצד שני ניכר שיש לו אמון כמעט עיוור בך ולכן הוא הולך לטיפול זוגי איתך. לכן הוא מקשיב לך בכל הנוגע להורות רגועה ומכילה. אני בטוחה גם שהוא רגיש מאד מאד. מצד שני שלו הוא נושא מטען כבד של ילדות מלחיצה (אולי הפילו עליו אחריות רבה מידי? הוא אח בוגר?) ואלימה!! (אלימה-לא בטוח שרק פיזית. נראה לפי דבריך שגם מנטאלית)

אם כל מה שכתבתי פה נראה לך שמדבר עליכם כזוג נראה לי שפה התפקיד שלך הוא להוביל! זה יהיה קצת קשה אבל את צריכה לדחוף. הוא מסכים ללכת לטיפול אישי? לפי התיאור שלך אני מבינה שהוא בעליות וירידות מבחינת הכעס? את יכולה להצביע מתי זה קורה לו יותר? מה גורם לו לכעס?האים הוא רצה בהריון הנוכחי?

בעיני החיבור ביניכם מושתת על הרבה מידות טובות ולכן כדאי להשאר ולעבוד ביחד. אני בטוחה שמילים טובות יעזרו לו מאד להתקדם ולהרגיש ביטחון במקום שלו כבעל וכהורה. משפטים כמו "תראו מה אבא המתוק קנה, עשה, הביא,תיקן..." וכאלה מבססים את האמון שלו בעצמו ומאפשרים לילדים לאהוב אותו. 

עם זאת אני חושבת שחד משמעית אסור לו לפגוע בך פיזית ואת צריכה לעמוד על זה!!

באשר להתמודדות שלך עם רגשות ההשפלה והכאב: לדעתי יעזור לך להבין שזה לא הוא זו תופעת לוואי שתעזוב אותו. תתבודדי על זה הרבה ותמצאי חברה או חברות להשתפך בפניהן. לפרוק ולחזור אל העבודה הקשה.

תתחזקי!!! זה זמני.

נ.ב. יפה שהוא מסכים ללכת לטיפול. זה היה אחרי עבודה קשה מצידך?

אשמח מאד לתגובה שלך על כל מה שכתבתי.

טלפון של מטפל בדרום (עובד בב"ש)- חיים-0526051448 או 029963115.     בטוחה שיעזור גם פרטני וגם זוגי משפחתי.

אם ה ו א רוצה (לא מסכים! ולא טיפול ז ו ג י! ) ללכת לטיפול אישי תישארי- אחרת - מסכנים הילדים!!!!

לעצמך יש זכות  להחליט לא לעזוב ולנסות שוב ושוב אבל בגלל הסבל והטראומה של הילדים הבחירה חייבת להיות לטובתם .

אני מבטיחה לך מעצמי ומאחרות שכתבו כאן והיו במצב דומה- אף אחת לא רוצה לפרק משפחה אבל מצב כל כך חולה כמו אצלכם ל א יכול להימשך!!!!   אני סבלתי 3.5 שנים עד שעזבתי עם 3 ילדים קטנים מתחת לגיל 3!!!!!  לא הייתי מוכנה בשום פנים ואופן שהם יחשפו לכעסים ומצבי הרוח שלו (כולל כמו אצלך כעס של ימים ארוכים "דחיפונת" פה ושם או זריקה של חפץ עלי) פעם אחת בלבד בני ראה אותו דוחף אותי. לאחר מכן התחלתי לתכנן את העזיבה.  לא נולדתי לסבול וכך גם ילדי.  אני אישית כשהייתי בהריון האחרון: הרב ש ל ו  אמר להעמיד לו תנאי- טיפול או שאני מתגרשת.  לא עשיתי זאת כי ידעתי שהוא לא ילך לטיפול...

חוסר שליטה עצמית וכעס רב זה מחייבים טיפול מקצועי!   בכל מקרה- אתם לא צריכים לסבול ואני מבטיחה לך שהילדים שלך סובלים וזה ישפיע עליהם בהמשך חייהם!  מה שהם רואים זה מה שהם עושים!!!! מה שהוא עושה ככה הם יעשו!

הייתי רוצה לומר- עשי כך וכך ונסי כך וכך- זה מה שאני רציתי לשמוע כשהייתי במצבך- לא רציתי לשמוע תעזבי- אבל לא תמיד אפשר לייעץ לא לעזוב.

שוב- אם הוא מבין ש ה ו א הבעיה ו ה ו א צריך טיפול אישי וילך לטיפול תישארי ,כל דבר אחר לדוגמא: "גם את צריכה טיפול" "טיפול זוגי" "ומה אם מה שאת עושה/אומרת לי?" "גם את פוגעת בי" - זה ת י ר ו צ י ם !!!!!!

הבן אדם הזה שאת נשואה לו מענה אותך ואת ילדייך ומחובתך להציל אותם. כן מ א ו ד קשה לקבל את העובדה שצריך לפרק אבל אם הוא לא ילך לטיפול תצילי את ילדייך.  מובטח לך שהקושי שבגירושים לא יהיה כמו הקושי הנפשי והטראומה מלחיות עם אבא כזה- גם לילדייך וגם לך.

הייעוץ "מנסיון" - יכול להועיל לפעמים - ולפעמים גם יכול להזיק מאד.

כשאדם משליך מנסיון חייו האישי על הזולת זו בעיה. הוא עלול "לפרוק" את עצמו על זולתו.

יש כאן כמה הבדלים בסיסיים. גם בזמן של הנישואין. גם בכך שנסיו ייעוץ ביחד. יתכן גם בגישה שלה. לא מכירים את האישיות של מי-מהם. בקיצור, צריך זהירות מנחרצות-יתר. 

המצב שלך לא פשוט ואני לא יודעת מה לענות מלבד שזהו ניסיון גדול.

את צריכה לקחת אחריות, כי את לא רק אשת איש - את גם אמא.

אמונה זה תמיד טוב, השאלה היא במה להאמין - בזה שיתשתנה? בזה שיש חיים אחרי הגירושים?

מאחלת לך שהשם יאיר את עינייך לעשות את הדבר הנכון והמדוייק לכולכם.

(מה שבכל זאת אכתוב זה שאני אחרי אפילו איום קטן, ק"ו מכה קטנה - הייתי הולכת לבלי שוב.)

את חיה במציאות אלימה. את נשואה לבעל אלים (כן, התפרצות ומכה פה ושם לילד או לאשה -זו אלימות).

השאלה מה את רוצה לעשות עם זה.

את יכולה להמשיך להתפלל ולספוג בשקט את המכות (הקטנות) או את יכולה לתפוס את הגורל שלך בידיים.

דעי לך שעל פי כל המחקר- לילד שחי עם אבא מכה  יש סכוי לא קטן  להפוך בעצמו להיות בעל מכה.

חשבי מה היית מאחלת לבת שלך לו היא  הייתה נתונה בכזו מערכת יחסים.

את בעצמך כתבת שילדים מסכנים. מה תעשי בנדון? תמשיכי לאמלל את הילדים?

את חייבת להתחיל להציב כללים בבית. והכלל הראשון זה ללכת לטיפול.

אל תתביישי ותבקשי עזרה מכל מי שיכול. אין לך במה להתבייש. תשתפי את ההורים או חברים קרובים שיכולים לעזור ולהשפיע על בעלך לקבל טיפול.

אם הוא מסרב לגשת לטיפול- לא מן הנמנע לחשוב על פירוק החבילה. (אלא אם כן לא אכפת לך שהילדים מסכנים ועצובים ומדי פעם אתם חוטפים מכות קטנות).

בהצלחה.

א.

שאלה:
בעלי מציק לי כל הזמן, מרביץ לי ומעליב אותי. הרבנים אמרו: אין מה לעשות אתו, שוחחנו אתו בלי סוף, הוא כזה, התגרשו! אין לי מה לעשות. אבל אולי עדיף שאשאר ואסבול, וזה התיקון שלי.

תשובה:
לא ולא. אדם לא צריך להישאר ולסבול. למה הולכים לרופא? למה אוכלים? למה מחממים את הבית? אולי זה התיקון שלנו להיות חולים רעבים ומצוננים? ריבונו של עולם ציווה עלינו לבנות את החיים, כך שנחיה חיים טובים ונעימים.
לפעמים יש בעיות בלתי פתירות. אז החשבון הוא באמת צודק: אי אפשר לשנות, הייסורים הם תיקון. אבל אם אפשר לסלק את הייסורים, יש לסלקם.
ובכלל מה זאת אומרת: הוא מציק לך ומרביץ לך?! הגיבי, אל תרשי לו! הוא מעליב אותך אמרי לו: איני מרשה לך להעליב אותי. נקודה! הוא מרביץ לך – התלונני במשטרה. שמא תאמרי – אין זה יפה – זה יפה מאוד להתלונן על כך במשטרה. כמובן, אם זה היה חד פעמי, והוא ביקש סליחה והתחנן על נפשו במשך שנה רצופה – ניחא! אבל אם התופעה חוזרת על עצמה, פנייה למשטרה הכרחית. אם יכניסו לבית הסוהר אלף גברים המכים את נשותיהם, אז יש לקוות שהמאה תשעים ותשע אלף הנותרים הנוהגים כן, יחדלו. אל תתני לו להרביץ לך אפילו פעם אחת.
גם עלבונות – אל תרשי לו. אם אינו שומע העליבי אותו בחזרה (ספר החינוך מצוה שלח).
אבל אם אין הדבר ניתן והוא אדם חסר תיקון, על אף שקשה להאמין שקיים דבר כזה, אך כך אמרו הרבנים, אם כן עשי כעצתם. הרי גם אם תחליטי שאת מוכנה לסבול, מה יהיה עם הילדים?! האם זה בריא שהילדים יראו שאביהם מעליב ללא הרף את אמם? ילד אינו מסוגל להבין זאת, הוא משתגע מזה, כל עולמו הפנימי מתערער. בשביל ילד קטן, אבא הוא מעין אלוהים וגם אמא היא מעין אלוהים, אם כן יש כאן פירוד בתוך האלוהות, כמו במיתולוגיה היוונית שיש כמה אלים והם רבים ביניהם. מצב זה הורס את עולמם.
רצונך לסבול על פי חשבונות עמוקים של גלגולי נשמות, טוב, אך לילדים זה ודאי לא בריא. הם חייבים לגדול בבית שבו אבא ואמא אוהבים, או לפחות הנם ידידים הגרים באותו בית מתוך יחסים טובים ומתוקנים. זה המינימום. על אף שאינם מאוהבים באהבה שקספירית עמוקה הם לפחות שותפים הוגנים, כמו שני יהודים בעלי מכולת משותפת, ופועלים יחד בידידות ובהגינות. לפעמים יש בחיים דברים של מה בכך, ויש להתעלם מהם. מישהי עקפה אותך בתור לצרכניה, אל תכנסי בגלל זה למלחמת עולם שלישית. לא כן בדבר חמור. הבית צריך להיות גן עדן. אם הוא נהפך לגיהנום, אין לוותר בשום פנים ואופן. זאת ועוד, לא רק שבעלך מציק לך, אלא הוא גם מכניס לך לראש שאת אשמה, אשמה בכל. לא כן. הוא האשם ועליו לעשות תשובה.

ב.

אל תתני לבעלך להכות אותך, אפילו באופן נדיר, אפילו הוא מבקש סליחה לאחר מעשה, ובכך הוא סבור שהעברה נמחקה ואם כך הוא יכול לחזור עליה.
גם אל תניחי לו להשפיל אותך ולהעליב אותך, שלפעמים זה עוד יותר גרוע, כאותו פתגם בשפת היידיש: מכה – עוברת, מילה - לעולם נשארת.

...

וגרוע עוד יותר, יותר מכך שהוא מרביץ לך, ויותר מכך שהוא מבסס זאת על פסוקים, זה שאת תתחילי להאמין שאת האשמה. הוא שוטף לך את המוח, משכנע אותך שאת לא בסדר, את מקשיבה בסבלנות בלי לענות, את בולעת, ולבסוף את מתחילה להאמין שאת אכן נושאת באשמה. אז את אבודה. את תקבלי גורלך המר ולא תצאי מזה. לא! עמדי נגד שטיפת המוח המתמדת, השיבי לו: אתה הוא שצריך לעשות תשובה. 
אל תאמיני לחברה שלך הטוענת שזה התיקון שלך, ואם את חוטפת מכות, סימן שכך ד' גזר מן השמים, סימן שנשמתך חטאה חטא חמור בגלגול קודם, הגידי תודה על המכות, ואם תתחמקי, תצטרכי לחזור בגלגול הבא לקבל מכות; רק כך בא הכל על תיקונו - הבעל אלים ומתנשא ולאישה זו טובה מאין-כמוה. אל תאמיני לדברים מוזרים אלה, שאם כך אז בעת שתלקי בדלקת ריאות לא תלכי לרופא כי אולי זה התיקון שלך, ואם תיטלי תרופה עתה תקבלי שוב דלקת ריאות בעתיד. יש לרמב"ם דוגמא עוד יותר טובה: אל תאכלי, כי זה התיקון - להיות רעבה ולמות מרעב (פירוש על המשנה פסחים פרק ו).
לא כן! אם חולים, פונים לרופא; אם רעבים, אוכלים. יש בעיות בלתי-פתירות. על אף כל המאמצים בעולם, טיפלנו בחולה במסירות ובכל זאת הוא נפטר, אז יש לקבל את הגזרה של ריבונו-של-עולם ולהאמין בחכמתו. אך בנידון שלנו יש בררה! הבעל חייב לחדול.
אל תאמיני לקול האמהי שלך שמתחנן: למען הילדים. גם את בן-אדם ולא שפחה חרופה לילדים שלך, גם את ילדה של הקדוש-ברוך-הוא, גם לך זכות להיות מאושרת, וחובת בעלך לעשותך מאושרת. אכן נשים רבות סובלות בשקט מכות וחירופים כדי לשמור על התא המשפחתי בשלמותו, כסיפורים הידועים על הבעל שציוה על אשתו לשבור נרות על ראשו של בבא בן-בוטא, וכן הסיפור על הבעל שדרש מאשתו שתירק בפניו של רבי מאיר. אלו היו נשים כשרות וחכמות שהיו מוכנות לספוג בעל לא נורמלי לטובת הילדים. אבל יש גבולות וקווים אדומים. אם האבא מתעלל באמא, אין כאן טובת הילדים, הם נהרסים בראותם זאת, ואף מסתכנים בהמשך חייהם בסגלם לעצמם את דפוסי ההתנהגות שראו בבית.
אל תאמיני למטיפי-מוסר שאסור להתגרש בשום מקרה. אם בעלך מרביץ לך יום יום, את ממילא מגורשת בגירושים רגשיים, את ממילא חיה בבדידות. אישה מוכה אחת, שלאחר טיפול כל הרבנים, כל היועצים וכל הפסיכולוגים לא עזר לה דבר, החליטה להתגרש. אמר לה רב: בתי, אל תעשי זאת, כאשר מתגרשים גם המזבח בוכה. השיבה: אני בוכה כל כך הרבה שנים, אז עכשיו שהוא יבכה. ומעשה במקרה דומה, שאמר לה הרב, לאישה: התגלה אלי אליהו הנביא והודיעני שאם תתגרשי, תעכבי את ביאת המשיח. יצאה בטריקת דלת ואמרה לו: בפעם הבאה שאליהו הנביא יבוא אליך שלח אותי אליו ישירות, הוא יבין אותי.
ודאי שלהתגרש זו אפשרות אחרונה כאשר כלו כל הקצים. 
זהו התדריך אם בעלך מכה אותך או משפיל אותך: 
א. דברי אליו בעדינות, אמרי לו שזה פוגע מאוד. אולי הוא אינו מודע, אז יהיה מודע ויעשה תשובה. 
ב. אך אם הוא משיב שהוא מתנהג אלייך כך עקב התנהגותך הבלתי-צייתנית, אז אמרי לו: בוא נשקם את הנישואים, נפנה לייעוץ; או: אני מקבלת, אני לא בסדר ואתה כן בסדר. אני רוצה ללמוד, נלך יחד. 
ג. אך אם משיב: לא אלך לייעוץ, קודם כל כי אין לי בעיות, כל הבעיות הן שלך, לכי את! או: גם אם יש לי בעיה, איני מאמין ביועצים, אני מאמין רק בעצמי, איני זקוק לעזרה, אני עושה הכל לבד. אדרבה, שיעשה הכל לבד, אך הבעיה היא שאינו עושה. 
ד. שלב אחרון - פתחי נגדו תיק בבית-דין. הדיינים יקשיבו, וינזפו בו קשות. בפעם הראשונה בחיים יגידו לו שעליו לעשות תשובה ולפייס את אשתו. את הדיינים הוא לא יוכל להטעות בפסוקים ובמאמרים. יאמרו לו: לך לייעוץ. אולי ילך לייעוץ, אולי יעשה תשובה, אולי אינו אדם רע אלא בעצמו לכוד בסיבוכים. אך את המצב חייבים לתקן.
אל תאמרי: הוא יודע שאני מפחדת מגירושים, מפחדת לאבד את הערכת כולם, ולא אעז. להפך! הוא זה שיאבד הערכה! הרי את אמא טובה לילדים. הוא איש חשוב, מנהל, מדבר יפה בכל מקום, דואג מאוד לתדמיתו.
עמדי איתנה נגד לחציו, קחי לך בת ברית, אמא, אחות, חברה, שכנה, רבנית, והטוב ביותר: יועצת. ועיקר העיקרים: אל תפלי בפח לחשוב שהוא צודק. אמרי לו: אתה לא תשפיל אותי ולא תכנה אותי טיפשה, ראש כרוב, טמבלית, עצלנית, לא מטפלת בילדים, לא מסדרת את הבית... אם יש לך על מה להעיר שאל אותי קודם אם אני מעוניינת לדבר על כך.
אל תפחדי שזה יקלקל שלום-בית, אדרבה, זה יוסיף שלום-בית לטובת הילדים, לטובתך וגם לטובת בעלך.
אל תתני לו!

למה בכלל נשארת אתו אחרי הפעם הראשונה שזה קרה?

לכל אחד יש קו אדום .

הקו האדום שלך הוא אלימות פיזית.

תנהגי בחכמה, ותגרמי לו להבין שמכה- אינה משהו"שמדברים עליו" אח"כ. זה משהו שפשוט לא אמור לקרות.

תגיבי כאילו, הוא עשה משהו שבטוח שאת תגיבי עליו בחומרה.

זה שהוא עבר ילדות קשה- לא מתיר לו לגרום לאחרים סבל, יש הרבה אנשים שדוקא מתוך זה שחוו קשיים, הבטיחו לעצמם שאצלם בבית זה לא יקרה.

אם את מצליחה לדבר איתו על הורות רגועה והכלה, כנראה שהוא רוצה , אבל קשה לו להביא לידי מעשה.

אם כך, כנראה שיש על מה לעבוד ולשנות, וכדאי ללכת ליעוץ , ואולי כדאי לך ללכת גם לבדך ליעוץ כיצד להתמודד מהצד שלך.

דרומית היקרה!

בתור אחת שעברה את הדברים האלו לא בתור האישה אלא בתור ילדה לזוגיות כזו של הורים..

אני רוצה לשקף לך קצת מה הילד מרגיש..

 הילד חי בפחד כזה, חשש שמקנן בלב תמיד- מה יהיה היום? מה יקרה? איך היום הוא יבטא עצביו?

אין משהו כיף, הכל חייב להיות סובב סביב מצבי הרוח הקיצוניים והעצבים, ואם לא אז מפחד להתפרצות..  בטיולים למשל.

אתה כל הזמן סביב שאלות ושואל את עצמך- למה? לרחם עליו שכולם שונאים אותו? האם הוא נקרא מכה??

חוסר ביטחון עצמי, הרי כל דבר שאעשה וקצת יצא לא טוב יכול לגרום לזעם..

רצון לרצות כל הזמן את רצון האב כדי שלא יתעצבן..

אני הייתי אומרת בלב - עבר כך וכך זמן מההתפרצות הקודמת... . מעניין כמה זמן זה ימשך ה
"שקט" הזה.. שהוא גם מזויף.

ובקיצור אני יכולה להגיד לך שזה סיוט!!! סיוט מתמשך!

באמת סבל לילדים.

ב"ה היום אני נשואה עם ילדים וזה מאחורי.. אבל בכ"ז..

אני מבקשת ממך שתעשי משהו עם זה, אל תשלימי לעולם עם המצב.!

אפילו אם זה פירוק- אז גירושים. זה הרבה פחות נורא מלחיות בבית כזה.

מאחלת לך שבעז"ה הקב"ה ישלח לך מלא אושר 

ןפתרון לכל בעיה ומצוקה.

את חושבת שעדיף היה לך אם הורייך היו נפרדים?

גם אני חייתי בבית עם אב כעסן וזועם,

השפיע על כולנו בתסכולים פנימיים ומכאובים אך כולנו

אנשים טובים מאוד.

מעולם לא ראיתי אלימות בין הוריי, גם ילדיי ברוך ה' לא.

ראו אותו חוסם אותי ולא נותן לי לעבור עד שאענה לו

דברים בסגנון הזה

יש לי הערה שבטח הרבה לא יאהבו, אבל אומר אותה

את כותבת "הילדים ראו אותו חוסם אותי, לא נותן לי לעבור"-לדעתי זה מפחיד מה שאת כותבת, אני לא אומרת שתכנסי למלחמות מכות איתו, ותדחפי אותו,כי סביר להניח שגבר ינצח אותך, אבל תגידי משהוא שיסביר מה קורה פה,

את צריכה לשדר לילדים, אני לא פוחדת מאבא! תעמדי מולו ותגידי את זה ושהילדים ישמעו. שאם היית רוצה באמת לעבור היית עוברת, רק כרגע את לא רוצה.... וזה שהוא מונע ממך לעבור זאת לא הסיבה שאת לא עוברת, או משהוא בסגנון... שלא יראו אמא חלשה. זה לדעתי מחזק את הילדים שאמא לא איזה סמרטוט.

או להגיד לילדים, אבא כרגע עצבני ולכן הוא מתנהג ככה.אבל אני לא מתרגשת מיזה.

הרי בכל מקרה הם כבר רואים וניזוקים, לפחות לא להשאיר אותו בחוסר ודאות,

כן כן יש לכם אבא עצבני שלפעמים לא שולט על עצמו! ואת הדבר השלילי הזה לא ללמוד מאבא! יש לו גם דברים חיובים, אבל זה שלילי.

וזה לא הרס לילדים שאומרים נגד אבא, זה יותר הרס שהם רואים שאבא חוסם את אמא.

איזו חוכמה יש לכן.

לא פשוט לייעץ למצב כזה מורכב.

זה בדיוק מה שעשיתי ואני שמחה לשמוע שמישהו חושב שנהגתי נכון..

אמרתי אח"כ לילדים שאבא עצבני והוא גם עצוב מכך, ושהוא צריך ללמוד להירגע

ןולכל אחד יש מה ללמוד ובמה להתקדם.

תודה רבה רבה!

שזה ענין אחר

קודם כל את מהממת!!

דבר שני, אמנם את מהדרום אבל אולי תוכלי להתייעץ,אפילו טלפונית ,בשלב ראשוני עם אהובה צוקרמן (מירושלים), היא מקסימה ולדעתי ממש תוכל לעזור ולתת כיוון.

אם תרצי יש לי את המספר.

בהצלחה וה' יהיה בעזרך!

יש תקוה.

הא עבר דברים קשים - אז הוא צריך טיפול אישי שיעזור לו.

את יכולה לומר לו שאת מבינה את הקשיים שעבר ואת מה שזה משפיע - ואת רוצה שתוכלו להמשיך לבנות ביחד את ביתכם

ולכן מציעה שיקבל קודם עזרה פרטנית שתעזור לו "להכיל את עצמו".

אח"כ תראו אם צריך גם עזרה ב"ביחד".

צריך קודם שהוא יהיה רגוע יותר - ואז לנסות לדבר על איך ראוי ביניכם. 

ואם יסכים ללכת כך - לעודד אותו. לחזק את הנכונות לעבוד ולשפר ולעלות ולהציל את ביתכם היקר.

זו משימה - אבל התרשמותי שיש תקוה.

אמונה יכולה לעזור מאד - זו תלות בה' ולא באף דבר אחר. גם אמונה ביכולת לתקן ולרומם ולהתרומם.

בוודאי שאפשר לעבוד על הכעס במציאות כזו. אדרבה, הרי את אומרת שזה בא מרקע מסוים וכו' - אז יור קל להסתכל על זמנים כאלה שמעין "חולי", לרחם שמגיע לכך. זה גם יתן לך יותר כח ושלוה. כמובן, לא ב"התנשאות" אבל בהבנה פנימית שזה כך.

וגם שמחה אפשר. שמחה בשמש, בפרחים, בעולם, בעם ישראל, בתורה שאת מחוברת אליה, בילדים.. יש הרבה דברים. וגם בבעל - בזמנים של ה"עליות" מתוך התנודות שציינת.

[אגב, להגיד לילד "אתה רוצה סטירה" אחרי שדיברתם על הורות רגועה והכלה - זה גם לא "סוף העולם"...  וזה שדיברתם על כך - זה גם הישג]

ענ"ד.

איזה מפחיד לקרוא את כל התגובות..

האמת היא שאלימות כלפיי לא היתה כבר שנה כי הוא עובד על כך.

לדעתי עבודה עצמית חייבת להיות משהו מאוד חזק אך הוא עושה את זה בקטנה,

אך מעודד אותי שזה הצליח להיפסק לפחות כלפיי.

את הילדים מכה לעתים רחוקות.

הענין הקשה הוא התפרצויות זעם, נוסעים לטיול ויוצאים באיחור,

נוהג מהר בכוונה, לא מדבר איתי כל הדרך, אומר לי טוב תקחי את הילדים והאוטו

אני כבר אראה לאן אני הולך. הילדים שומעים זאת לפעמים.

בלילה משוחחת איתו וצריכה לדבר איתו על תקווה וחשיבות של להשלים

6 שעות.

אתמול הודעתי לו שאני משנה גישה ומפסיקה להתחנן על נפשי ולשכנע

ועכשיו הכדור יהיה אצלו.

הוא בטיפול פרטני אצל מישהו שנחשב מקצועי,

אך לא נראה לי שעשה הכשרה והתמחות בהתפרצויות זעם.

ועכשיו זו התלבטות האם להמליץ לו לסיים אצלו ולעבור למשהו ממוקד בנושא

או להמשיך אצל משהו שלא כ"כ קשור.

המטפל אמר לי בכמה פגישות שהיינו אצלו יחד שגם אני צריכה לבדוק מה בהתנהגות שלי 

מביא אותו להתפרצויות ואיבוד שליטה, ושזה לא יפה שאני הופכת אותו ליחיד הבעייתי

שצריך לתקן. וממש חלקתי עליו ואף אמרתי לו את זה.

אני לא חושבת שאני מושלמת להיפך, יש הרבה על מה לעבוד, בשביל זה אנו כאן ובשמחה.

אך שלב ראשון זה להוריד את הפחד שיש בבית ולכן חובה שיטופל פרטנית לפני תהליך זוגי.

זהו, כאן אנחנו עומדים...

שבעלי לא מבין ומכיר בכמה חמור השימוש שעשה בעבר באלימות

ולכן אני סקפטית לגבי השינוי.

את התחושה שהוא פגוע ממני הוא משווה לאיך שהוא פגע בי.

אין הבדל ואין חומרה מבחינתו.

וגם המגויסות לטיפול מתנדנדת, כי כמעט בכל מריבה הוא מאיים שיפסיק את

הטיפול כאילו זה מתנה בשבילי שהוא הולך ולא אחריות ומוטיבציה שלו.

כמה סבלנות אני צריכה לגייס?

כ"כ פוחדת שהילדים נפגעים ושאישיותם נפגעת באופן בלתי הפיך..

איך מחליטים? איך?

קודם כל כואב לי לשמוע את הסבל שלך ואת הקושי שלך, 

קצת כואב לי לפתוח את הפצעים שלי עצמי ולהזכר בהם, 

אך אני מרגישה מחובתי להגיב לך, ולדעת שאולי חוללתי איזה שהיא מהפכה מעבר למסך.

בואי נתחיל ככה,

אין שום סיבה, אבל שום סיבה שבעולם שתיהיה הגורם לזה שבעלך לא "שולט בעצמו" 

ו"מגיע להתפרצויות זעם"

גם אם תקללי אותו, גם אם תגדפי אותו, דבר זה לא מצדיק לעולם הרמת יד. 

אני מרגישה ממה שאת כותבת שעברת שטיפת מוח של יועצים, רבנים ואנשים שחושבים שהם מבינים...

וזה רק חלחל לך לנשמה והרס אותך. 

כי את עדיין, שם, סובלת, עשר שנים, שותקת, חיה עם סבל שכזה.

"בשם התורה ובשם השלום בית" ועוד דברים אחרים שמכרו לך,

האמיני לי, אני כל כך מכירה את מה שאת כותבת 

מה שאת אומרת

כל המילים שלך

והחששות שלך,

כאילו כתבתי אותן אני....

ובא לי לזעוק בשבילך ולהגיד לך שפשוט אם המצב ככה והוא לא הולך להשתנות-

תברחי

אני יודעת שמי שמני לומר לך כזה דבר,

אך חשוב לי שתשמעי גם את הקול שאומר לך שלא סתם הקב"ה נתן לנו את היכולת להתגרש,

שיש מקרים חריגים בהם "גירושין" היא מצווה עשה!

אישה וילדים לא אמורים לחטוף 'מכה קטנה' בשום פנים ואופן

אין שום סיבה שתרגישי מאויימת ושילדייך ירגישו מאויימים,

לא עשית כלום, וזה לא מגיע לך, 

את רק קרבן של בן אדם שלא יכול לשלוט בעצמו...

ודעי לך שעם השנים זה לא יתמעט... זה רק יתחזק יותר ויותר

בן אדם שמרשה לעצמו לדחוף פעם אחת, לקלל פעם שניה, לדחוף פעם שלישית, לתת צביטה פעם רביעית... בפעם החמישית הוא יחנוק "בטעות", מאיבוד שליטה, ואפילו יתחרט ויבכה על כך עד זוב דם...

הטיפול היחיד שאת צריכה זה איך להתמודד עם הסערה שאת עוברת, איך לרפא את הנפש ואת הפצעים שהוא פצע בך וחרט בך, טיפול שייתן לך אור וטעם לחיים

אני הייתי אומרת לך להישאר איתו רק אם הוא יטפל בעצמו לבד! בלי קשר אלייך!!!!!!!! טיפול שנוגד אלימות! לא טיפול זוגי! ואפילו טיפול אולי בכדורי הרגעה,

דעי לך שהשתיקה שלך רק מחמירה לעצמך את המצב, גם כלפי עצמך...ומיום ליום נחרטת בתודעה שלך שאולי 'את אשמה',

ואת לא אשמה בכלום!!!!

גם אם לא בישלת

גם אם לא ניקית

גם אם ביקשת עזרה

גם אם בזבזת יותר מידיי,

שום    דבר     לא      מצדיק      שבעלך       ייפגע       בך     

לא בנפש ולא בגוף!!!!!!!!!!!1

תכניסי את זה טוב טוב לראש שלך-

את טובה, את אמא מקסימה, טובה טובה טובה, כולך טוב

וזה לא מגיע לך!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! 

רק ביום שתכירי בזה שאת אישה מוכה

מילולית פיזית וכלכלית, 

תוכלי לעשות צעד בעניין

בינתיים כל מה שנגיד וכל מה שנאמר יחלוף ליד האוזן שלך... עד הסערה הבאה

יש בי את הצד שמכיר בכך ובמקום הנורא שהגעתי אליו

ויש בי את הצד של התורה והרצון האלוקי וכו'.

פוחדת מאוד להיפרד

ומאוד רוצה לקוות!!

אני לא שותקת ודברים כאן לא עוברים בשתיקה,

לצערי אני מדברת והוא צועק אך איני שותקת ולעולם לא אשתוק.

המסר שכתבת שהוא צריך לטפל בעצמו וזהו נאמר על ידי המון

והוא עונה לי בגיבוי של המטפל שלו, שגם אני אשמה ותמיד אני הופכת אותו

לאשם היחידי ולא רואה את חלקי.

גם ההתנצלויות שלו הן לא כאלה נרגשות, כי הוא מרגיש הפגוע..

ולא הפוגע.

עשיתי טעות שנשארתי אחרי הפעם הראשונה.

היו עד כה בערך 10 פעמים של דחיפה, פעם בשנה או חצי שנה.

כיום כבר שנה רגוע מהבחינה זו ברוך ה'.

אבל אני פשוט לא יודעת מה לעשות!!

אם "עשית טעות".

ותזכרי שאף אחד פה לא יודע מה בדיוק קורה.

ושמעו כמובן רק אותך.

ואף אחד לא מכיר את ה"מטפל" שלו. אם אדם מאד מוסמך היה אומר שגם לך יש חלק בזה -  אז היית צריכה לבדוק את זה ברצינות. נכון שנוטים לייחס ל"דחיפה" (בצדק) משמעות מחמירה. אבל לפעמים אפשר במילים לדחוף הרבה יותר חזק ופוגע.. זה נכון גם בין בני זוג וגם בחינוך. כמובן, לא מתיר כהו זה לעבור את הגבול ה"פיזי". אבל בא לציין שכאן לא יודעים מה שאת והוא יודעים.

לכן, קחי בערבון מוגבל עצות פה. לפעמים נשים נוטות לשפוט את המציאות של עצמן עפ"י "תגובות", גם כשהן מכירות טוב בהרבה מה שקורה.

תשקלי היטב, מה כאן רלוונטי לכם, מה לא. במתינות ובישוב הדעת.

וברור שאם יש אפשרות לבנות בטוב ולהתחדש, זה תמיד עדיף על פני "החרבה" בעייתית מצד עצמה וגם תוצאותיה לא ברורים. אנחנו לא מכירים את המדובר לפרטיו באמת.

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

לשאול אותו

אם הפוך הוא היה מסכים שתשבי עם סטודנט

וכן, פעם היית מאוד מצחיק 😝

אבל גם היום ❤️

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

שיכול להיות שהבעיה היא לאו דווקא באדם הספציפי, אלא שזה דפוס מסוים של הפותחת, חוסר יכולת להתחייב ולהשלים עם הבחירה שלה.

כך שייתכן שהפתרון הוא מציאת בן זוג אחר, אבל ייתכן גם שהפתרון הוא בשינוי פנימי אצלה (לא קראתי את הפרקים הקודמים, רק מה שכתבת כאן).

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.