בס"ד

דבר ראשון ניכר שאת עוברת תקופות קשות מאד בחייך. התקופה הזו "מיוחדת" הכך שאת שוב בהריון ועדיין בספק אם המשך החיים באופן הזה הוא אפקטיבי , מועיל וטוב בשבילך ובשביל הילדים. כשאת מגדלת חיים חדשים בבטנך השאלה משמעותית ועוצמתית הרבה יותר.

על פי הדברים שכתבת פה נראה שאת טיפוס חושב, בעלת כח רצון גדול, ובעיקר מכילה מכילה ועוד מכילה. יש בך גם צד שדוחף אותו למרות שאת מכילה אותו. (יכולת רק להכיל ואז לקבל את כל מה שקיים אצלו בלי לשנות כלום...)

בעלך הוא דבר ראשון גבר מצוי שלא חופר ונפשי ומודע כמונו הנשים... מצד שני ניכר שיש לו אמון כמעט עיוור בך ולכן הוא הולך לטיפול זוגי איתך. לכן הוא מקשיב לך בכל הנוגע להורות רגועה ומכילה. אני בטוחה גם שהוא רגיש מאד מאד. מצד שני שלו הוא נושא מטען כבד של ילדות מלחיצה (אולי הפילו עליו אחריות רבה מידי? הוא אח בוגר?) ואלימה!! (אלימה-לא בטוח שרק פיזית. נראה לפי דבריך שגם מנטאלית)

אם כל מה שכתבתי פה נראה לך שמדבר עליכם כזוג נראה לי שפה התפקיד שלך הוא להוביל! זה יהיה קצת קשה אבל את צריכה לדחוף. הוא מסכים ללכת לטיפול אישי? לפי התיאור שלך אני מבינה שהוא בעליות וירידות מבחינת הכעס? את יכולה להצביע מתי זה קורה לו יותר? מה גורם לו לכעס?האים הוא רצה בהריון הנוכחי?

בעיני החיבור ביניכם מושתת על הרבה מידות טובות ולכן כדאי להשאר ולעבוד ביחד. אני בטוחה שמילים טובות יעזרו לו מאד להתקדם ולהרגיש ביטחון במקום שלו כבעל וכהורה. משפטים כמו "תראו מה אבא המתוק קנה, עשה, הביא,תיקן..." וכאלה מבססים את האמון שלו בעצמו ומאפשרים לילדים לאהוב אותו. 

עם זאת אני חושבת שחד משמעית אסור לו לפגוע בך פיזית ואת צריכה לעמוד על זה!!

באשר להתמודדות שלך עם רגשות ההשפלה והכאב: לדעתי יעזור לך להבין שזה לא הוא זו תופעת לוואי שתעזוב אותו. תתבודדי על זה הרבה ותמצאי חברה או חברות להשתפך בפניהן. לפרוק ולחזור אל העבודה הקשה.

תתחזקי!!! זה זמני.

נ.ב. יפה שהוא מסכים ללכת לטיפול. זה היה אחרי עבודה קשה מצידך?

אשמח מאד לתגובה שלך על כל מה שכתבתי.

טלפון של מטפל בדרום (עובד בב"ש)- חיים-0526051448 או 029963115.     בטוחה שיעזור גם פרטני וגם זוגי משפחתי.

אם ה ו א רוצה (לא מסכים! ולא טיפול ז ו ג י! ) ללכת לטיפול אישי תישארי- אחרת - מסכנים הילדים!!!!

לעצמך יש זכות  להחליט לא לעזוב ולנסות שוב ושוב אבל בגלל הסבל והטראומה של הילדים הבחירה חייבת להיות לטובתם .

אני מבטיחה לך מעצמי ומאחרות שכתבו כאן והיו במצב דומה- אף אחת לא רוצה לפרק משפחה אבל מצב כל כך חולה כמו אצלכם ל א יכול להימשך!!!!   אני סבלתי 3.5 שנים עד שעזבתי עם 3 ילדים קטנים מתחת לגיל 3!!!!!  לא הייתי מוכנה בשום פנים ואופן שהם יחשפו לכעסים ומצבי הרוח שלו (כולל כמו אצלך כעס של ימים ארוכים "דחיפונת" פה ושם או זריקה של חפץ עלי) פעם אחת בלבד בני ראה אותו דוחף אותי. לאחר מכן התחלתי לתכנן את העזיבה.  לא נולדתי לסבול וכך גם ילדי.  אני אישית כשהייתי בהריון האחרון: הרב ש ל ו  אמר להעמיד לו תנאי- טיפול או שאני מתגרשת.  לא עשיתי זאת כי ידעתי שהוא לא ילך לטיפול...

חוסר שליטה עצמית וכעס רב זה מחייבים טיפול מקצועי!   בכל מקרה- אתם לא צריכים לסבול ואני מבטיחה לך שהילדים שלך סובלים וזה ישפיע עליהם בהמשך חייהם!  מה שהם רואים זה מה שהם עושים!!!! מה שהוא עושה ככה הם יעשו!

הייתי רוצה לומר- עשי כך וכך ונסי כך וכך- זה מה שאני רציתי לשמוע כשהייתי במצבך- לא רציתי לשמוע תעזבי- אבל לא תמיד אפשר לייעץ לא לעזוב.

שוב- אם הוא מבין ש ה ו א הבעיה ו ה ו א צריך טיפול אישי וילך לטיפול תישארי ,כל דבר אחר לדוגמא: "גם את צריכה טיפול" "טיפול זוגי" "ומה אם מה שאת עושה/אומרת לי?" "גם את פוגעת בי" - זה ת י ר ו צ י ם !!!!!!

הבן אדם הזה שאת נשואה לו מענה אותך ואת ילדייך ומחובתך להציל אותם. כן מ א ו ד קשה לקבל את העובדה שצריך לפרק אבל אם הוא לא ילך לטיפול תצילי את ילדייך.  מובטח לך שהקושי שבגירושים לא יהיה כמו הקושי הנפשי והטראומה מלחיות עם אבא כזה- גם לילדייך וגם לך.

הייעוץ "מנסיון" - יכול להועיל לפעמים - ולפעמים גם יכול להזיק מאד.

כשאדם משליך מנסיון חייו האישי על הזולת זו בעיה. הוא עלול "לפרוק" את עצמו על זולתו.

יש כאן כמה הבדלים בסיסיים. גם בזמן של הנישואין. גם בכך שנסיו ייעוץ ביחד. יתכן גם בגישה שלה. לא מכירים את האישיות של מי-מהם. בקיצור, צריך זהירות מנחרצות-יתר. 

המצב שלך לא פשוט ואני לא יודעת מה לענות מלבד שזהו ניסיון גדול.

את צריכה לקחת אחריות, כי את לא רק אשת איש - את גם אמא.

אמונה זה תמיד טוב, השאלה היא במה להאמין - בזה שיתשתנה? בזה שיש חיים אחרי הגירושים?

מאחלת לך שהשם יאיר את עינייך לעשות את הדבר הנכון והמדוייק לכולכם.

(מה שבכל זאת אכתוב זה שאני אחרי אפילו איום קטן, ק"ו מכה קטנה - הייתי הולכת לבלי שוב.)

את חיה במציאות אלימה. את נשואה לבעל אלים (כן, התפרצות ומכה פה ושם לילד או לאשה -זו אלימות).

השאלה מה את רוצה לעשות עם זה.

את יכולה להמשיך להתפלל ולספוג בשקט את המכות (הקטנות) או את יכולה לתפוס את הגורל שלך בידיים.

דעי לך שעל פי כל המחקר- לילד שחי עם אבא מכה  יש סכוי לא קטן  להפוך בעצמו להיות בעל מכה.

חשבי מה היית מאחלת לבת שלך לו היא  הייתה נתונה בכזו מערכת יחסים.

את בעצמך כתבת שילדים מסכנים. מה תעשי בנדון? תמשיכי לאמלל את הילדים?

את חייבת להתחיל להציב כללים בבית. והכלל הראשון זה ללכת לטיפול.

אל תתביישי ותבקשי עזרה מכל מי שיכול. אין לך במה להתבייש. תשתפי את ההורים או חברים קרובים שיכולים לעזור ולהשפיע על בעלך לקבל טיפול.

אם הוא מסרב לגשת לטיפול- לא מן הנמנע לחשוב על פירוק החבילה. (אלא אם כן לא אכפת לך שהילדים מסכנים ועצובים ומדי פעם אתם חוטפים מכות קטנות).

בהצלחה.

א.

שאלה:
בעלי מציק לי כל הזמן, מרביץ לי ומעליב אותי. הרבנים אמרו: אין מה לעשות אתו, שוחחנו אתו בלי סוף, הוא כזה, התגרשו! אין לי מה לעשות. אבל אולי עדיף שאשאר ואסבול, וזה התיקון שלי.

תשובה:
לא ולא. אדם לא צריך להישאר ולסבול. למה הולכים לרופא? למה אוכלים? למה מחממים את הבית? אולי זה התיקון שלנו להיות חולים רעבים ומצוננים? ריבונו של עולם ציווה עלינו לבנות את החיים, כך שנחיה חיים טובים ונעימים.
לפעמים יש בעיות בלתי פתירות. אז החשבון הוא באמת צודק: אי אפשר לשנות, הייסורים הם תיקון. אבל אם אפשר לסלק את הייסורים, יש לסלקם.
ובכלל מה זאת אומרת: הוא מציק לך ומרביץ לך?! הגיבי, אל תרשי לו! הוא מעליב אותך אמרי לו: איני מרשה לך להעליב אותי. נקודה! הוא מרביץ לך – התלונני במשטרה. שמא תאמרי – אין זה יפה – זה יפה מאוד להתלונן על כך במשטרה. כמובן, אם זה היה חד פעמי, והוא ביקש סליחה והתחנן על נפשו במשך שנה רצופה – ניחא! אבל אם התופעה חוזרת על עצמה, פנייה למשטרה הכרחית. אם יכניסו לבית הסוהר אלף גברים המכים את נשותיהם, אז יש לקוות שהמאה תשעים ותשע אלף הנותרים הנוהגים כן, יחדלו. אל תתני לו להרביץ לך אפילו פעם אחת.
גם עלבונות – אל תרשי לו. אם אינו שומע העליבי אותו בחזרה (ספר החינוך מצוה שלח).
אבל אם אין הדבר ניתן והוא אדם חסר תיקון, על אף שקשה להאמין שקיים דבר כזה, אך כך אמרו הרבנים, אם כן עשי כעצתם. הרי גם אם תחליטי שאת מוכנה לסבול, מה יהיה עם הילדים?! האם זה בריא שהילדים יראו שאביהם מעליב ללא הרף את אמם? ילד אינו מסוגל להבין זאת, הוא משתגע מזה, כל עולמו הפנימי מתערער. בשביל ילד קטן, אבא הוא מעין אלוהים וגם אמא היא מעין אלוהים, אם כן יש כאן פירוד בתוך האלוהות, כמו במיתולוגיה היוונית שיש כמה אלים והם רבים ביניהם. מצב זה הורס את עולמם.
רצונך לסבול על פי חשבונות עמוקים של גלגולי נשמות, טוב, אך לילדים זה ודאי לא בריא. הם חייבים לגדול בבית שבו אבא ואמא אוהבים, או לפחות הנם ידידים הגרים באותו בית מתוך יחסים טובים ומתוקנים. זה המינימום. על אף שאינם מאוהבים באהבה שקספירית עמוקה הם לפחות שותפים הוגנים, כמו שני יהודים בעלי מכולת משותפת, ופועלים יחד בידידות ובהגינות. לפעמים יש בחיים דברים של מה בכך, ויש להתעלם מהם. מישהי עקפה אותך בתור לצרכניה, אל תכנסי בגלל זה למלחמת עולם שלישית. לא כן בדבר חמור. הבית צריך להיות גן עדן. אם הוא נהפך לגיהנום, אין לוותר בשום פנים ואופן. זאת ועוד, לא רק שבעלך מציק לך, אלא הוא גם מכניס לך לראש שאת אשמה, אשמה בכל. לא כן. הוא האשם ועליו לעשות תשובה.

ב.

אל תתני לבעלך להכות אותך, אפילו באופן נדיר, אפילו הוא מבקש סליחה לאחר מעשה, ובכך הוא סבור שהעברה נמחקה ואם כך הוא יכול לחזור עליה.
גם אל תניחי לו להשפיל אותך ולהעליב אותך, שלפעמים זה עוד יותר גרוע, כאותו פתגם בשפת היידיש: מכה – עוברת, מילה - לעולם נשארת.

...

וגרוע עוד יותר, יותר מכך שהוא מרביץ לך, ויותר מכך שהוא מבסס זאת על פסוקים, זה שאת תתחילי להאמין שאת האשמה. הוא שוטף לך את המוח, משכנע אותך שאת לא בסדר, את מקשיבה בסבלנות בלי לענות, את בולעת, ולבסוף את מתחילה להאמין שאת אכן נושאת באשמה. אז את אבודה. את תקבלי גורלך המר ולא תצאי מזה. לא! עמדי נגד שטיפת המוח המתמדת, השיבי לו: אתה הוא שצריך לעשות תשובה. 
אל תאמיני לחברה שלך הטוענת שזה התיקון שלך, ואם את חוטפת מכות, סימן שכך ד' גזר מן השמים, סימן שנשמתך חטאה חטא חמור בגלגול קודם, הגידי תודה על המכות, ואם תתחמקי, תצטרכי לחזור בגלגול הבא לקבל מכות; רק כך בא הכל על תיקונו - הבעל אלים ומתנשא ולאישה זו טובה מאין-כמוה. אל תאמיני לדברים מוזרים אלה, שאם כך אז בעת שתלקי בדלקת ריאות לא תלכי לרופא כי אולי זה התיקון שלך, ואם תיטלי תרופה עתה תקבלי שוב דלקת ריאות בעתיד. יש לרמב"ם דוגמא עוד יותר טובה: אל תאכלי, כי זה התיקון - להיות רעבה ולמות מרעב (פירוש על המשנה פסחים פרק ו).
לא כן! אם חולים, פונים לרופא; אם רעבים, אוכלים. יש בעיות בלתי-פתירות. על אף כל המאמצים בעולם, טיפלנו בחולה במסירות ובכל זאת הוא נפטר, אז יש לקבל את הגזרה של ריבונו-של-עולם ולהאמין בחכמתו. אך בנידון שלנו יש בררה! הבעל חייב לחדול.
אל תאמיני לקול האמהי שלך שמתחנן: למען הילדים. גם את בן-אדם ולא שפחה חרופה לילדים שלך, גם את ילדה של הקדוש-ברוך-הוא, גם לך זכות להיות מאושרת, וחובת בעלך לעשותך מאושרת. אכן נשים רבות סובלות בשקט מכות וחירופים כדי לשמור על התא המשפחתי בשלמותו, כסיפורים הידועים על הבעל שציוה על אשתו לשבור נרות על ראשו של בבא בן-בוטא, וכן הסיפור על הבעל שדרש מאשתו שתירק בפניו של רבי מאיר. אלו היו נשים כשרות וחכמות שהיו מוכנות לספוג בעל לא נורמלי לטובת הילדים. אבל יש גבולות וקווים אדומים. אם האבא מתעלל באמא, אין כאן טובת הילדים, הם נהרסים בראותם זאת, ואף מסתכנים בהמשך חייהם בסגלם לעצמם את דפוסי ההתנהגות שראו בבית.
אל תאמיני למטיפי-מוסר שאסור להתגרש בשום מקרה. אם בעלך מרביץ לך יום יום, את ממילא מגורשת בגירושים רגשיים, את ממילא חיה בבדידות. אישה מוכה אחת, שלאחר טיפול כל הרבנים, כל היועצים וכל הפסיכולוגים לא עזר לה דבר, החליטה להתגרש. אמר לה רב: בתי, אל תעשי זאת, כאשר מתגרשים גם המזבח בוכה. השיבה: אני בוכה כל כך הרבה שנים, אז עכשיו שהוא יבכה. ומעשה במקרה דומה, שאמר לה הרב, לאישה: התגלה אלי אליהו הנביא והודיעני שאם תתגרשי, תעכבי את ביאת המשיח. יצאה בטריקת דלת ואמרה לו: בפעם הבאה שאליהו הנביא יבוא אליך שלח אותי אליו ישירות, הוא יבין אותי.
ודאי שלהתגרש זו אפשרות אחרונה כאשר כלו כל הקצים. 
זהו התדריך אם בעלך מכה אותך או משפיל אותך: 
א. דברי אליו בעדינות, אמרי לו שזה פוגע מאוד. אולי הוא אינו מודע, אז יהיה מודע ויעשה תשובה. 
ב. אך אם הוא משיב שהוא מתנהג אלייך כך עקב התנהגותך הבלתי-צייתנית, אז אמרי לו: בוא נשקם את הנישואים, נפנה לייעוץ; או: אני מקבלת, אני לא בסדר ואתה כן בסדר. אני רוצה ללמוד, נלך יחד. 
ג. אך אם משיב: לא אלך לייעוץ, קודם כל כי אין לי בעיות, כל הבעיות הן שלך, לכי את! או: גם אם יש לי בעיה, איני מאמין ביועצים, אני מאמין רק בעצמי, איני זקוק לעזרה, אני עושה הכל לבד. אדרבה, שיעשה הכל לבד, אך הבעיה היא שאינו עושה. 
ד. שלב אחרון - פתחי נגדו תיק בבית-דין. הדיינים יקשיבו, וינזפו בו קשות. בפעם הראשונה בחיים יגידו לו שעליו לעשות תשובה ולפייס את אשתו. את הדיינים הוא לא יוכל להטעות בפסוקים ובמאמרים. יאמרו לו: לך לייעוץ. אולי ילך לייעוץ, אולי יעשה תשובה, אולי אינו אדם רע אלא בעצמו לכוד בסיבוכים. אך את המצב חייבים לתקן.
אל תאמרי: הוא יודע שאני מפחדת מגירושים, מפחדת לאבד את הערכת כולם, ולא אעז. להפך! הוא זה שיאבד הערכה! הרי את אמא טובה לילדים. הוא איש חשוב, מנהל, מדבר יפה בכל מקום, דואג מאוד לתדמיתו.
עמדי איתנה נגד לחציו, קחי לך בת ברית, אמא, אחות, חברה, שכנה, רבנית, והטוב ביותר: יועצת. ועיקר העיקרים: אל תפלי בפח לחשוב שהוא צודק. אמרי לו: אתה לא תשפיל אותי ולא תכנה אותי טיפשה, ראש כרוב, טמבלית, עצלנית, לא מטפלת בילדים, לא מסדרת את הבית... אם יש לך על מה להעיר שאל אותי קודם אם אני מעוניינת לדבר על כך.
אל תפחדי שזה יקלקל שלום-בית, אדרבה, זה יוסיף שלום-בית לטובת הילדים, לטובתך וגם לטובת בעלך.
אל תתני לו!

למה בכלל נשארת אתו אחרי הפעם הראשונה שזה קרה?

לכל אחד יש קו אדום .

הקו האדום שלך הוא אלימות פיזית.

תנהגי בחכמה, ותגרמי לו להבין שמכה- אינה משהו"שמדברים עליו" אח"כ. זה משהו שפשוט לא אמור לקרות.

תגיבי כאילו, הוא עשה משהו שבטוח שאת תגיבי עליו בחומרה.

זה שהוא עבר ילדות קשה- לא מתיר לו לגרום לאחרים סבל, יש הרבה אנשים שדוקא מתוך זה שחוו קשיים, הבטיחו לעצמם שאצלם בבית זה לא יקרה.

אם את מצליחה לדבר איתו על הורות רגועה והכלה, כנראה שהוא רוצה , אבל קשה לו להביא לידי מעשה.

אם כך, כנראה שיש על מה לעבוד ולשנות, וכדאי ללכת ליעוץ , ואולי כדאי לך ללכת גם לבדך ליעוץ כיצד להתמודד מהצד שלך.

דרומית היקרה!

בתור אחת שעברה את הדברים האלו לא בתור האישה אלא בתור ילדה לזוגיות כזו של הורים..

אני רוצה לשקף לך קצת מה הילד מרגיש..

 הילד חי בפחד כזה, חשש שמקנן בלב תמיד- מה יהיה היום? מה יקרה? איך היום הוא יבטא עצביו?

אין משהו כיף, הכל חייב להיות סובב סביב מצבי הרוח הקיצוניים והעצבים, ואם לא אז מפחד להתפרצות..  בטיולים למשל.

אתה כל הזמן סביב שאלות ושואל את עצמך- למה? לרחם עליו שכולם שונאים אותו? האם הוא נקרא מכה??

חוסר ביטחון עצמי, הרי כל דבר שאעשה וקצת יצא לא טוב יכול לגרום לזעם..

רצון לרצות כל הזמן את רצון האב כדי שלא יתעצבן..

אני הייתי אומרת בלב - עבר כך וכך זמן מההתפרצות הקודמת... . מעניין כמה זמן זה ימשך ה
"שקט" הזה.. שהוא גם מזויף.

ובקיצור אני יכולה להגיד לך שזה סיוט!!! סיוט מתמשך!

באמת סבל לילדים.

ב"ה היום אני נשואה עם ילדים וזה מאחורי.. אבל בכ"ז..

אני מבקשת ממך שתעשי משהו עם זה, אל תשלימי לעולם עם המצב.!

אפילו אם זה פירוק- אז גירושים. זה הרבה פחות נורא מלחיות בבית כזה.

מאחלת לך שבעז"ה הקב"ה ישלח לך מלא אושר 

ןפתרון לכל בעיה ומצוקה.

את חושבת שעדיף היה לך אם הורייך היו נפרדים?

גם אני חייתי בבית עם אב כעסן וזועם,

השפיע על כולנו בתסכולים פנימיים ומכאובים אך כולנו

אנשים טובים מאוד.

מעולם לא ראיתי אלימות בין הוריי, גם ילדיי ברוך ה' לא.

ראו אותו חוסם אותי ולא נותן לי לעבור עד שאענה לו

דברים בסגנון הזה

יש לי הערה שבטח הרבה לא יאהבו, אבל אומר אותה

את כותבת "הילדים ראו אותו חוסם אותי, לא נותן לי לעבור"-לדעתי זה מפחיד מה שאת כותבת, אני לא אומרת שתכנסי למלחמות מכות איתו, ותדחפי אותו,כי סביר להניח שגבר ינצח אותך, אבל תגידי משהוא שיסביר מה קורה פה,

את צריכה לשדר לילדים, אני לא פוחדת מאבא! תעמדי מולו ותגידי את זה ושהילדים ישמעו. שאם היית רוצה באמת לעבור היית עוברת, רק כרגע את לא רוצה.... וזה שהוא מונע ממך לעבור זאת לא הסיבה שאת לא עוברת, או משהוא בסגנון... שלא יראו אמא חלשה. זה לדעתי מחזק את הילדים שאמא לא איזה סמרטוט.

או להגיד לילדים, אבא כרגע עצבני ולכן הוא מתנהג ככה.אבל אני לא מתרגשת מיזה.

הרי בכל מקרה הם כבר רואים וניזוקים, לפחות לא להשאיר אותו בחוסר ודאות,

כן כן יש לכם אבא עצבני שלפעמים לא שולט על עצמו! ואת הדבר השלילי הזה לא ללמוד מאבא! יש לו גם דברים חיובים, אבל זה שלילי.

וזה לא הרס לילדים שאומרים נגד אבא, זה יותר הרס שהם רואים שאבא חוסם את אמא.

איזו חוכמה יש לכן.

לא פשוט לייעץ למצב כזה מורכב.

זה בדיוק מה שעשיתי ואני שמחה לשמוע שמישהו חושב שנהגתי נכון..

אמרתי אח"כ לילדים שאבא עצבני והוא גם עצוב מכך, ושהוא צריך ללמוד להירגע

ןולכל אחד יש מה ללמוד ובמה להתקדם.

תודה רבה רבה!

שזה ענין אחר

קודם כל את מהממת!!

דבר שני, אמנם את מהדרום אבל אולי תוכלי להתייעץ,אפילו טלפונית ,בשלב ראשוני עם אהובה צוקרמן (מירושלים), היא מקסימה ולדעתי ממש תוכל לעזור ולתת כיוון.

אם תרצי יש לי את המספר.

בהצלחה וה' יהיה בעזרך!

יש תקוה.

הא עבר דברים קשים - אז הוא צריך טיפול אישי שיעזור לו.

את יכולה לומר לו שאת מבינה את הקשיים שעבר ואת מה שזה משפיע - ואת רוצה שתוכלו להמשיך לבנות ביחד את ביתכם

ולכן מציעה שיקבל קודם עזרה פרטנית שתעזור לו "להכיל את עצמו".

אח"כ תראו אם צריך גם עזרה ב"ביחד".

צריך קודם שהוא יהיה רגוע יותר - ואז לנסות לדבר על איך ראוי ביניכם. 

ואם יסכים ללכת כך - לעודד אותו. לחזק את הנכונות לעבוד ולשפר ולעלות ולהציל את ביתכם היקר.

זו משימה - אבל התרשמותי שיש תקוה.

אמונה יכולה לעזור מאד - זו תלות בה' ולא באף דבר אחר. גם אמונה ביכולת לתקן ולרומם ולהתרומם.

בוודאי שאפשר לעבוד על הכעס במציאות כזו. אדרבה, הרי את אומרת שזה בא מרקע מסוים וכו' - אז יור קל להסתכל על זמנים כאלה שמעין "חולי", לרחם שמגיע לכך. זה גם יתן לך יותר כח ושלוה. כמובן, לא ב"התנשאות" אבל בהבנה פנימית שזה כך.

וגם שמחה אפשר. שמחה בשמש, בפרחים, בעולם, בעם ישראל, בתורה שאת מחוברת אליה, בילדים.. יש הרבה דברים. וגם בבעל - בזמנים של ה"עליות" מתוך התנודות שציינת.

[אגב, להגיד לילד "אתה רוצה סטירה" אחרי שדיברתם על הורות רגועה והכלה - זה גם לא "סוף העולם"...  וזה שדיברתם על כך - זה גם הישג]

ענ"ד.

איזה מפחיד לקרוא את כל התגובות..

האמת היא שאלימות כלפיי לא היתה כבר שנה כי הוא עובד על כך.

לדעתי עבודה עצמית חייבת להיות משהו מאוד חזק אך הוא עושה את זה בקטנה,

אך מעודד אותי שזה הצליח להיפסק לפחות כלפיי.

את הילדים מכה לעתים רחוקות.

הענין הקשה הוא התפרצויות זעם, נוסעים לטיול ויוצאים באיחור,

נוהג מהר בכוונה, לא מדבר איתי כל הדרך, אומר לי טוב תקחי את הילדים והאוטו

אני כבר אראה לאן אני הולך. הילדים שומעים זאת לפעמים.

בלילה משוחחת איתו וצריכה לדבר איתו על תקווה וחשיבות של להשלים

6 שעות.

אתמול הודעתי לו שאני משנה גישה ומפסיקה להתחנן על נפשי ולשכנע

ועכשיו הכדור יהיה אצלו.

הוא בטיפול פרטני אצל מישהו שנחשב מקצועי,

אך לא נראה לי שעשה הכשרה והתמחות בהתפרצויות זעם.

ועכשיו זו התלבטות האם להמליץ לו לסיים אצלו ולעבור למשהו ממוקד בנושא

או להמשיך אצל משהו שלא כ"כ קשור.

המטפל אמר לי בכמה פגישות שהיינו אצלו יחד שגם אני צריכה לבדוק מה בהתנהגות שלי 

מביא אותו להתפרצויות ואיבוד שליטה, ושזה לא יפה שאני הופכת אותו ליחיד הבעייתי

שצריך לתקן. וממש חלקתי עליו ואף אמרתי לו את זה.

אני לא חושבת שאני מושלמת להיפך, יש הרבה על מה לעבוד, בשביל זה אנו כאן ובשמחה.

אך שלב ראשון זה להוריד את הפחד שיש בבית ולכן חובה שיטופל פרטנית לפני תהליך זוגי.

זהו, כאן אנחנו עומדים...

שבעלי לא מבין ומכיר בכמה חמור השימוש שעשה בעבר באלימות

ולכן אני סקפטית לגבי השינוי.

את התחושה שהוא פגוע ממני הוא משווה לאיך שהוא פגע בי.

אין הבדל ואין חומרה מבחינתו.

וגם המגויסות לטיפול מתנדנדת, כי כמעט בכל מריבה הוא מאיים שיפסיק את

הטיפול כאילו זה מתנה בשבילי שהוא הולך ולא אחריות ומוטיבציה שלו.

כמה סבלנות אני צריכה לגייס?

כ"כ פוחדת שהילדים נפגעים ושאישיותם נפגעת באופן בלתי הפיך..

איך מחליטים? איך?

קודם כל כואב לי לשמוע את הסבל שלך ואת הקושי שלך, 

קצת כואב לי לפתוח את הפצעים שלי עצמי ולהזכר בהם, 

אך אני מרגישה מחובתי להגיב לך, ולדעת שאולי חוללתי איזה שהיא מהפכה מעבר למסך.

בואי נתחיל ככה,

אין שום סיבה, אבל שום סיבה שבעולם שתיהיה הגורם לזה שבעלך לא "שולט בעצמו" 

ו"מגיע להתפרצויות זעם"

גם אם תקללי אותו, גם אם תגדפי אותו, דבר זה לא מצדיק לעולם הרמת יד. 

אני מרגישה ממה שאת כותבת שעברת שטיפת מוח של יועצים, רבנים ואנשים שחושבים שהם מבינים...

וזה רק חלחל לך לנשמה והרס אותך. 

כי את עדיין, שם, סובלת, עשר שנים, שותקת, חיה עם סבל שכזה.

"בשם התורה ובשם השלום בית" ועוד דברים אחרים שמכרו לך,

האמיני לי, אני כל כך מכירה את מה שאת כותבת 

מה שאת אומרת

כל המילים שלך

והחששות שלך,

כאילו כתבתי אותן אני....

ובא לי לזעוק בשבילך ולהגיד לך שפשוט אם המצב ככה והוא לא הולך להשתנות-

תברחי

אני יודעת שמי שמני לומר לך כזה דבר,

אך חשוב לי שתשמעי גם את הקול שאומר לך שלא סתם הקב"ה נתן לנו את היכולת להתגרש,

שיש מקרים חריגים בהם "גירושין" היא מצווה עשה!

אישה וילדים לא אמורים לחטוף 'מכה קטנה' בשום פנים ואופן

אין שום סיבה שתרגישי מאויימת ושילדייך ירגישו מאויימים,

לא עשית כלום, וזה לא מגיע לך, 

את רק קרבן של בן אדם שלא יכול לשלוט בעצמו...

ודעי לך שעם השנים זה לא יתמעט... זה רק יתחזק יותר ויותר

בן אדם שמרשה לעצמו לדחוף פעם אחת, לקלל פעם שניה, לדחוף פעם שלישית, לתת צביטה פעם רביעית... בפעם החמישית הוא יחנוק "בטעות", מאיבוד שליטה, ואפילו יתחרט ויבכה על כך עד זוב דם...

הטיפול היחיד שאת צריכה זה איך להתמודד עם הסערה שאת עוברת, איך לרפא את הנפש ואת הפצעים שהוא פצע בך וחרט בך, טיפול שייתן לך אור וטעם לחיים

אני הייתי אומרת לך להישאר איתו רק אם הוא יטפל בעצמו לבד! בלי קשר אלייך!!!!!!!! טיפול שנוגד אלימות! לא טיפול זוגי! ואפילו טיפול אולי בכדורי הרגעה,

דעי לך שהשתיקה שלך רק מחמירה לעצמך את המצב, גם כלפי עצמך...ומיום ליום נחרטת בתודעה שלך שאולי 'את אשמה',

ואת לא אשמה בכלום!!!!

גם אם לא בישלת

גם אם לא ניקית

גם אם ביקשת עזרה

גם אם בזבזת יותר מידיי,

שום    דבר     לא      מצדיק      שבעלך       ייפגע       בך     

לא בנפש ולא בגוף!!!!!!!!!!!1

תכניסי את זה טוב טוב לראש שלך-

את טובה, את אמא מקסימה, טובה טובה טובה, כולך טוב

וזה לא מגיע לך!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! 

רק ביום שתכירי בזה שאת אישה מוכה

מילולית פיזית וכלכלית, 

תוכלי לעשות צעד בעניין

בינתיים כל מה שנגיד וכל מה שנאמר יחלוף ליד האוזן שלך... עד הסערה הבאה

יש בי את הצד שמכיר בכך ובמקום הנורא שהגעתי אליו

ויש בי את הצד של התורה והרצון האלוקי וכו'.

פוחדת מאוד להיפרד

ומאוד רוצה לקוות!!

אני לא שותקת ודברים כאן לא עוברים בשתיקה,

לצערי אני מדברת והוא צועק אך איני שותקת ולעולם לא אשתוק.

המסר שכתבת שהוא צריך לטפל בעצמו וזהו נאמר על ידי המון

והוא עונה לי בגיבוי של המטפל שלו, שגם אני אשמה ותמיד אני הופכת אותו

לאשם היחידי ולא רואה את חלקי.

גם ההתנצלויות שלו הן לא כאלה נרגשות, כי הוא מרגיש הפגוע..

ולא הפוגע.

עשיתי טעות שנשארתי אחרי הפעם הראשונה.

היו עד כה בערך 10 פעמים של דחיפה, פעם בשנה או חצי שנה.

כיום כבר שנה רגוע מהבחינה זו ברוך ה'.

אבל אני פשוט לא יודעת מה לעשות!!

אם "עשית טעות".

ותזכרי שאף אחד פה לא יודע מה בדיוק קורה.

ושמעו כמובן רק אותך.

ואף אחד לא מכיר את ה"מטפל" שלו. אם אדם מאד מוסמך היה אומר שגם לך יש חלק בזה -  אז היית צריכה לבדוק את זה ברצינות. נכון שנוטים לייחס ל"דחיפה" (בצדק) משמעות מחמירה. אבל לפעמים אפשר במילים לדחוף הרבה יותר חזק ופוגע.. זה נכון גם בין בני זוג וגם בחינוך. כמובן, לא מתיר כהו זה לעבור את הגבול ה"פיזי". אבל בא לציין שכאן לא יודעים מה שאת והוא יודעים.

לכן, קחי בערבון מוגבל עצות פה. לפעמים נשים נוטות לשפוט את המציאות של עצמן עפ"י "תגובות", גם כשהן מכירות טוב בהרבה מה שקורה.

תשקלי היטב, מה כאן רלוונטי לכם, מה לא. במתינות ובישוב הדעת.

וברור שאם יש אפשרות לבנות בטוב ולהתחדש, זה תמיד עדיף על פני "החרבה" בעייתית מצד עצמה וגם תוצאותיה לא ברורים. אנחנו לא מכירים את המדובר לפרטיו באמת.

האם היית כועסת עליו אם הוא היה שובר צלחת בטעות? הרי זה אותו דבר. הוא בטח מיהר בבוקר, ועם ארגון ופיזור הילדים וגילוי התקלה זה התפספס.

לא יתקנו את הטעות

וגם לא יעזרו לכעס ולתסכול

הפסד כספי זה כאב לב

חוסר לגיטימציה לטעות זה גם כאב לב

כנראה גדול יותר

מה לעשות?

ללמוד לנהל כעסים בצורה טובה יותר

להכניס למודעות שבני אדם יכולים לטעות

לא להתקשר כדי לצעוק

ואם מנתקים לכבד את הספייס של הבנאדם 

וזה באמת מלחיץ ומטלטל,

איני טוב בניסוחים אך אגיד את דעתי האובייקטיבית נוקבת ככל שתהיה.

אבל

– לא רוצה להטיף מוסר דתי אבל זה באמת מסוג הדברים שהם ניסיון באמונה. הנזק כבר נעשה אין פה כבר מה לתקן. גם מפתח הפרנסה וגם מפתחות החיים נתונים בידי הקב"ה ברצונו נתן וברצונו לקח כי הנה כהגה ביד המלח. או שאנחנו אומרים את זה ומאמינים בזה או שאנחנו אומרים את זה ולא מאמינים בזה. זה ניסיון מטורף אבל זאת ההשקפה שאנחנו צריכים לגבש לעצמנו בסופו־של־דבר. ואחת הסיבות שאנחנו מצווים באמונה הזאת היא כדי שלא נאשים את האנשים מסביבנו. איני מאמין שהדבר נעשה בכוונת מכוון הרי זה כסף (ואינטרס) משותף לשניכם. אני מניח שגם הוא בעצמו החוויר כששמע את זה, ויודע כמה זה חשוב לך אישית.

– איך את היית רוצה שיתנהגו אלייך אם היית עושה טעות כזאת? אם היית נניח קמה עם כאב ראש פיצוצים ושוכחת לעשות משהו מרוב שמיהרת? ואז מתקשרים לצעוק עלייך בטלפון? שיחות בטלפון לא נועדו כדי לספוג צעקות (וגם שיחות בכלל). אם מתקשרים לצעוק אז עדיף שלא להתקשר בכלל ולצעוק אל הקיר, זאת דעתי. מה בדיוק מרוויחים מזה? הרי, אם הוא מבין את חומרת העניין וכמה זה חשוב לך, אז גם ככה הוא מבין ויתמוך בך כשיחזור מהעבודה. אם זה לא מזיז לו, אז מה טוב בכך ש"תכריחי" אותו ש"יזיז" לו?

– בית בסופו־של־דבר הוא מקום המבטח של האדם, המצודה היחידה שלו בעולם רועש גועש ועוין, ספינה בלב ים. בערך כל האנשים סופגים דברים לא נעימים בעבודה, ומה לעשות סופגים כי על זה (בין השאר) משלמים. בית לא יכול להפוך למקום לא בטוח, גם אם קורות פשלות וטעויות. הוא אמור להיות רשת שתופשת את המקומות האלה והפוך מקנה ביטחון. טוב, לא לתת לו פרס על פיזור הדעת שלו... אבל העיקרון מובן. אין שום עניין להפוך את הבית לשדה קרב נוסף בשם הצדק.

תהיה בעל נהדר! בעזרת השם!

ראשית אינני אלא חתול זמני. תרתי לגריעותא.

שנית נקודת החוזקה שלי שהיא דעותיי האובייקטיביות היא גם נקודת התורפה כי אנשים לא אוהבים אותן.

אלא שבתחילה אומרים שצריך להכיל את הרגש של הזולת

לא משנה כמה הוא רואה/לא רואה את האמת ואחר כך,

כשהוא נרגע אפשר וכדאי לאמר לו את דעתנו.

גם הח"ח מדבר על כך (שלפעמים מותר לשמוע

לשון הרע מהזולת אם זה מרגיע אותו, בבחינת

"דאגה בליבו ...)

אם אתה יכול להתחבר לרגש הראשוני

של המשיח ולנסות להכיל את מצוקתו

זה מצויין.

אובייקטיביות זה דבר נפלא!

בעיקר המשפט האחרון. עזר קצת להבין מה קורה.

קודם כל קבלי חיבוק ממני

זה ממש ממש מחרפן

אלפי שקלים או יותר שהלכו לפח כבר מוציא מהדעת,

להוסיף לזה את הצורך להשיג שוב, ואת כל עוגמת הנפש שיוצאת מזה זה באמת מוציא מהדעת

ממש הגיוני שהגבת ככה

העניין הוא שזה קרה. ואין מה לעשות עם זה.

ובעלך לא עשה את זה בכוונה, כי למרבה הצער הגברים לא באמת חווים את הטיפולים, כמה שזה מתסכל.

לא הם אלו שצריכים להשכים לבדיקות ולאחר לעבודה, לא הם אלו שצריכים לקחת מיליון תרופות ולהזריק לעצמם, לא הם אלו שעוברים את החשיפה לפרטיות והם לא אלו שצריכים להיות זמינים לטלפון של האחיות בזמן הכי תקוע שיש. לכן הם לא מספיק מודעים בד"כ ולא מספיק חושבים על זה.

העניין הוא שעכשיו הוא כבר מבין את ההשלכות אוכל את הלב על מה שהוא עשה, ואז הצעקות (ההכי הגיוניות בעולם!) מחסלות אותו סופית..

הוא פשוט לא מסוגל להתמודד עם זה שהוא גרם לכל זה.

אז ממש כדאי לך לנסות להוציא את העצבים (הסופר מוצדקים) במקום אחר, ולחוס על בעלך שסה"כ מניחה שאת אוהבת אותו ורוצה בטובתו ולא רוצה להוסיף על יסורי המצפון שהוא עשה לעצמו.

מניחה שהוא למד את הלקח ולא יעשה את זה שוב..

(ואת עוגמת הנפש קחי לתפילות שהטיפולים יצליחו, בסוף כל הזריקות האלו יכלו גם להיזרק כי הטיפול לא צלח, לא כל הטיפולים הרי מצליחים למרבה הצער, תפילות הכי נצרך)

מי שגרם לכל זה הייתה התקלה במקרר. סביר להניח שבעת הגילוי שלה (סביר להניח - בוקר לחוץ שנוגעים באוכל במקרר והוא לא קר) התרופות כבר היו מקולקלות.

השאר. נכון.

אגב, אני חושב שנכון שהוא הגיב "לא צועקים עליי" כהצבת גבול. לא בטוח שנכון היה לנתק את השיחה. גם במצב של התפרקות רגשית זה לא סיבה להתנפל על בן זוג. זה גם לא מקדם שום דבר. אנשים שמגיבים לצעקות (גם אם הם עושים מה שמבקשים מהם) מתייחסים לבית כאל מקום-לא-בטוח וממילא הלב שלהם ישאר בחוץ כדי להתגונן.

ממש בלי כוונה. נכון שלגבי הקוטג', הייתי מגלה יותר רגישות

אבל מה לעשות שלא רגילה לתרופות פוריות בפריג'ידר?.......

הוא לא אמר: עזבי אותי במנוחה אין לי כוח  לזה....

ואולי האיפוק שלנו הוא שיגרום לברכה שתבוא ותשרה? אולי זה הנסיון?

קשה. בטח. אבל אולי שווה?

לא כל אחד היה שם לב לדבר כזה!

כמה צריך ללמד זכות. להשתדל לראות את מחצית הכוס המלאה, להבין.....וכמה זה קשה לפעמים.

אף אחד לא נכנס לפורום כדי לכתוב ''איזה יום נפלא היה לי היום, אשתי האהובה נתנה לי חיבוק נעים, אני בישלתי עבורה את האוכל האהוב עליה, והלכנו לישון כשאנחנו מחזיקים ידיים''.
 

האמת היא שהסיטואציה *הזאת* מאוד מאוד שכיחה, אבל מי יכתוב עליה בפורום?

מי שכותב כאן זה מי שצריך עזרה, ייעוץ, לפרוק... אז ממילא אתה לא מקבל כאן מדגם מייצג של זוגיות אלא מדגם של אנשים שצריכים עזרה.

הטעות הזאת נקראת ''הטיית דגימה'', אתה יכול לגגל על זה.
 

אני רוצה להתחתן וחושב שזוגיות היא דבר טוב, וברור לי שעיקר הזוגיות הוא הקשר וההדדיות.

שאלתי לגבי שכיחות הדברים הרעים והמצוקות, שעולים פה המון ובווליום גבוה.

1) האמנם הם כל כך שכיחים [= שכל זוג עובר דברים כאלה / = בתדירות כזו או אחרת]

2) האמנם הם כל כך רעים [להיות בריב או באי הבנה או בהסתרה מבן / בת הזוג]

חשדות והסתרות זה שונה בעיני ומראה על בעיה עמוקה בקשר. מאמינה שזה הרבה יותר נדיר.

2. כן, הם רעים, הם יכולים להרוס לך את החיים שלך, של משפחתך וגם של הפרטנרית עצמה, מצד שני נישואים מוצלחים יביאו אותך לחיים של אושר, יש אחוז גבוה של גירושין אני לא זוכר נתונים נדמה לי כשליש, שזה לא המון בכלל ביחס למדינה מערבית אבל צריך לקחת את הנתון הזה ברצינות כדי להיות רציני בבחירה הכי חשובה בחייך.

(אגב זוכר לפני כמה חודשים פרצתי ללנ"ו והתפוצצת עלי בעניין זה? לא נורא, דיברנו באישי מאז)

הצד המרגיע בכל הסיפור הזה הוא שבין כך ובין כך בדרך כלל יש מה לעבוד והאינטרס לגרום אושר אחד לשני ולא לאמלל אחד את השני היא משותפת כך שאם לא נפלת על פרטנרית מטומטמת/ מרשעת אז אפשר יהיה לפתור בעיות ביחד, יש אינספור סוגים של מטפלים ומחיר הטיפול שלהם (לרוב) זול מאוד ביחס לתמורה.

ותשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה.

בהצלחה.

זה שיש דברים קשים במערכות יחסים זה לא מעיד את זה שמערכת יחסים זה לא דבר טוב.

אדרבה, להיפך, בגלל שזה מרחב כל חשוב אז כל דבר שקורה בו הוא משמעותי שהוא יכול ממש לפגוע ויכול ממש להעלות.

והחיים הם קשים, זה לא אומרים שהם לא טובים, החיים קשים וטובים ;)

אומרים שרק נישואין הוא הקרקע הנכונה ו האמיתית לתיקון המידות...שלנו.

שני אנשים שונים: הוא איש היא אשה. מנטליות שונה, הרגלים שונים.....

הרי גם עם חברים לחדר יכולים להיות "תקלים". אלא שבמסגרת של נישואין

זה יכול להיות הרבה יותר נוגע וחריף; לטוב  ולמוטב.

אם לא טועה, נדמה לי שהאור החיים הקדוש אומר שהטוב ביותר

שאדם ישא את בת עירו: מנטליות דומה, הרגלים דו מים, זכרונות

דומים - פחות הרגלים שונים.....

שמעתי פעם: כל אחד הוא חצי. אבל החצי הזה צריך  להיות...שלם.

וזו עבודה בפני עצמה; חושבת שככל האדם יותר שלם עם עצמו

בשלום עם עצמו, חי את עצמו באמת - הוא יותר רגוע ואז יש פחות

קונפליקטים פנימיים שעלולים להקשות על ראייה אובייקטיבית.

יש שיעורים רבים ביוטיוב על יחסי זוגיות: הרב אבנר קוואס למשל,

ומי שמבין אנגלית: הרב מניס פרידמן. ועוד.

שאלתי על שכיחות ודרמטיות הדברים הרעים...

ולכן אתה יכול להפריד בין רע לטוב

אבל אם מסתכלים על נישואין כמכלול זה הכל מעורבב ביחד וגם הדברים הקשים יכולים להתרש אח"כ לטובה.

מריבה ומשילימים ומגיעים לרמה יותר גבוה אח"כ, הכל תהליך אחד.

שונה מאוד מאוד מהסתרות וחשדות

ריבים ואי הבנה זה שכיח 

זה חלק מהעבודה בזוגיות

ואם יש תקשורת טובה אז הכל בסדר

הסתרות וחשדות זה פחות שכיח

אני אישית לא חווויתי דברים כאלה ב"ה 

לא יודעת מה קורה אצל אחרים

אבל כשיש תקשורת טובה אז גם כשקשה הכל בסדר זה לא מועקות בלתי נסבלות והסתרות ודברים כאלה

זה הדבר הכי חשוב ששכחתי  לציין:

תקשורת פתוחה. לא לברוח מדיון, משיחה משמעותית.

שיעופו צלחות אבל שתהיה התייחסות וכובד ראש לכל

ויכוח....

שמעתי בשיעור שחייבת להיות  מריבה כדי להגיע לשלום בית אמיתי.....

לא לצפות לנישואין נוסח הוליבוד. זה תעתוע ושקר ודמיון....

אחרים, של חברים, שכנים - אבל בהחלט נורמלי שיש לכל זוג אירועים של ויכוחים קשים, מועקות ומריבות.  

זה קורה ונפוץ בשנה הראשונה לנישואים - כאשר כל צד מביא את ההרגלים והחינוך והאופי, את היחס לכסף ולחיסכון ולהוצאות כספיות, וזה מתנגש עם השקפה וראייה והתייחסות אחרת לגמרי של הצד השני.

על התנהלות כלכלית יכולים להיות בתחילת הדרך הרבה מריבות קשות, עד שלומדים להכיל ולהסתגל ולהתפשר.

טריגר אחר למשברים בתחילת הנישואים - הולדת הילד הראשון. העייפות הקיצונית של האישה בשבועות הראשונים אחרי הלידה, תופעות של דיכאון אחרי לידה, צורך לסגל חלוקת אחריות חדשה בין בין הזוג בהתנהלות היומיומית, התנגשות בין צרכי הבית וקריירה ועבודה.

חלק מהותי בזוגיות, באינטימיות - זה שהקשר, הקירבה היא סוד רק של בני הזוג. ממילא, בד"כ אנשים לא ישתפו מציאויות נעימות וטובות, שבהתנהלות נכונה היא ההתנהלות רוב הזמן. אגב, בעיני גם מאוד עצוב כשמשתפים יותר מידי אפילו בדברים שאינם עניינים צנועים כלעצמם - אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין.

ממילא, רוב ההתיעצויות כאן יהיו כשכלים הקיצים. ממילא, גם כשמישהו מתייעץ, בד"כ לא יענו לו "אנחנו עושים כך וכך", אלא בצורה הרבה יותר כללית, מה שמביא לתחושה מוטעית - שכל ה'סיפורים' הם מורכבים.

פחות שנים מהיום היו תקופות שקצב שירשורי חוסר האמון פה בין בני זוג הכניסו בי חרדות והזיות על בעלי האהוב.

כמו שאתה מתאר שזה מפחיד אותך, אז לי כשאני בזוגיות.

התבדתי והבנתי ב"ה שאכן המקרים האלה הם שכיחים והם צפים פה יותר מהרגיל בחיים מהסיבות שפירטו מעלי.

בנוסף,

לא אומרת שלא היו לי כל מיני התמודדויות מול בעלי או לו מולי, אבל זה אחר לגמרי בחיים מאיך שזה נראה פה,

ואם השאלה שלך היא האם זה פחות מפחיד או נורא אז לדעתי האישית כן.

ודבר נוסף, תסמוך על הקב"ה. שיודע מה טוב לך ועוקב אחרי כל פיפס שאתה או כל אחד אחר שכתב פה עובר בחיים.

מכל מה שכתבת, ההסתרות, חשדות, חוסר האמון הם הכי בעייתיים, את זה ממש לא כל זוג חווה.

או שמישהו מהצדדים מגיע עם פצעי ילדות של אמון, או שהצד השני עשה מעשים שפגעו באמון.

שאר הדברים כל זוג חווה, עליות ומורדות, מועקות, ריחוק, זה כן יותר נפוץ, אבל אם בוגרים מספיק כדי לטפל בזה באמת באמת שגדולים להיות זוג טוב יותר.

רגשות קשים, מועקה, ריבים, קונפליקטים - 

קיימים ומוכרחים להיות קיימים במערכת זוגית אמיתית. אני מניחה שלאורך כל החיים, אבל עם הזמן לגמרי לומדים להתנהל עם זה, ומקביל יש גם רגשות טובים ומשמחים כמו אהבה, הערכה, אמון, שמחה, צחוק, התפתחות.
במקרים רגילים, הקושי הוא ממש המפתח להתפתחות, ההתנגשות מלמדת אותנו לחיות בהרמוניה אמיתית, בהתחשבות, בשותפות תוך כדי הפרדה. כמובן שיש מקרים שהם כבר לא נורמטיביים, אם המערכת הזוגית הופכת להיות סיוט של מריבות והתנגשויות.

חשדות, חוסר אמון, הסתרות - 

לא אמור להיות בזוגיות כי זוגיות חייבת להיות מבוססת על אמון.

מניחה שבכל זאת זה קיים גם אצל זוגות נורמטיביים בזוגיות טובה, אבל במינון מאד מאד קטן, והזוג שמים לב לכך שיש משהו לא תקין ומטפלים בדרך כלשהי.

יש מקרי קיצון הזויים מוגזמים.

זה לא אומר שכל זוגיות כזו חלילה, ולא אומר שכל זוג ייתקל המשברים כ"כ עמוקים במהלך חייו.

עם זאת כדאי להגיע לנישואין עם הבנה של מורכבויות, מוכנות לאתגרים, קבלה של קשיים מאוד לא נעימים שמרגישים כל אחד עם עצמו ועם בחיר/ת ליבו מול צמתים שדורשים מהם לשאול שאלות כואבות, לגעת העצבים חשופים ולהתמודד מול מציאות לא פשוטה.

זה לא חייב להיות דרמטי, טרגי נוראי,

זו כן עבודה, יש מורכבות. כשמתחתנים תמיד מגלים דברים חדשים על בני הזוג שלנו על עצמו ועל הדינמיקה שלנו.

זוגיות בנישואין הם עבודה עצמית גדולה.

יש לה הרבה פולסים,

יש הרבה דברים נעימים, נפלאים ונהדרים, ובע"ה הם הרוב המכריע.

אתה תבנה בית אחד ותשקיע בו

מה משנה לך מה קורה אצל שכניך

לא ממקום של סקרנות, אלא מרצון להכיר גם את הדברים, שמדברים עליהם בפורומים, שמציגים אירועים פחות נעימים בחיי הנישואים.  לומר "מה זה משנה מה קורה אצל שכניך" מתעלם ממציאות החיים. 

הנימה שלך היתה מעצבנת יקירי, אני אופטימי לגבי הבית שיהיה לי בעתיד אבל בהחלט קיבלתי רשמים רבים מקרוב ומרחוק לכך שיש התמודדויות לא פשוטות מאוד ושכיחות מאוד בזוגיות, ותהיתי האם אני הוזה או מטפח הדהוד סלקטיבי של המגרעות לשם העצמת החרדה, או שאני דווקא התרשמתי נכון בנוגע לנושאים הלא פשוטים ועדיין הם מתכללים בצורה טובה בתוך הקשר.

קיבלתי תשובות טובות, ואני נעזר בזה בתור רושם כללי.

עובדות:

– בישראל אנו עומדים על 40% גירושין בערך (פחות מזה במגזר הדתי אך גם לא מבוטל בכלל)

– מתוך אלה שאינם מתגרשים אני מניח שיש המון שפשוט סוחבים את זה מכל־מיני סיבות

– רוב הגירושים נגרמים בגלל: בגידות, בעיות כסף, אלכוהוליזם/שימוש בסמים, התעללות (רגשית או פיזית)

מחשבותיי:

– רוב הזוגות שראיתי או גרושים או גרועים

– אבל גם רוב האנשים שראיתי הם מטומטמים למדי (בלי להעליב)

– כמעט לכל האנשים החכמים (לא בידע כללי אלא חכמת החיים) שראיתי זוגיות מצוינת 

דעותיי האובייקטיביות:

– תאר לעצמך חניון תת־קרקעי גדול וסבוך עם הרבה קומות ועמודים. עכשיו תאר לעצמך שתי מכוניות שצריכות לצאת משם. בתוך שתי המכוניות האלה תאר לעצמך נהג ונהגת. עכשיו אומרים לך שהנהג והנהגת האלה מעולם לא למדו נהיגה, אין לזה מושג מה זה רכב, בנוסף לזה העיניים שלהם קשורות במטפחת עבה, ויש להם אובססיה גלויה להתנגש בדברים. אה, ויש גם מכוניות אחרות שנוסעות בחופשיות, וכל־מיני חלקים נעים ושערים נפתחים ונסגרים אוטומטית. זאת לדעתי נקודת המוצא של זוג נשוי בימינו, סבבה לאורך המטר הראשון, איזה כיף אני נוסע באוטו! .......

– עכשיו במקום זה, תאר לעצמך שכל־אחד מהם למד קצת נהיגה. תיאוריה לפחות. ותאר לעצמך שאמנם העיניים שלהם עדיין קשורות, אבל יש להם חבר שעוזר להם קצת ואומר להם קדימה קדימה אחורה אחורה סטופ. או, תאר לעצמך שהעיניים שלהם לא קשורות, אבל הראייה שלהם בערך -8 ואין להם משקפיים. אז הם רואים קצת אבל הרוב מטושטש מאוד. עכשיו תאר לעצמך שהם מרכיבים משקפיים, רואים גם אחד את המכונית של השני, ומשתדלים לא להתנגש.

=> אם יודעים מה עושים, יוצאים מנקודת מוצא של אמונה למידה שיפור סבלנות מתייעצים הרבה עם רב קרוב כו' כו' כו' אין שום סיבה שזה יהיה כל־כך גרוע.

=> אם עושים מה רוצים ומחזיקים בהשקפות גרועות (מגיע לי / אני מצפה / תאוות / חוסר אחריות / חוסר אמונה) אין מה להתפלא. השתייכות למגזר מסוים אינה אינדיקציה לכך שמחזיקים בכל הקלפים.

=> כן יכולות להיות התנגשויות שריטות שאלות ובעיות אבל יש הבדל בין מי שנע בעדינות ואחריות לבין מי שחושב שהוא מכייף במסלול מכוניות מתנגשות (למרבה הצער רוב האנושות. אבל: רבים בני שוממה מבני בעולה דלא ילדה בנים לגיהנם כוותייכו. רוב העולם צועד על עיוור ונתקל בפחים ופחתות מי שתורה בידו נר בידו).

=> לפעמים יש מקרי קיצון beyond our control כמו מחלות קשות כיו"ב זה באמת אין מה לעשות אבל באותה מידה יכול היה לקרות אם היית לבד בבית. אם הקב"ה רוצה שתסבול אל תדאג אתה תסבול.

זה אותו עיקרון

יכול להיות גם שפשוט פחות מקובל תרבותית להתגרש לאו דווקא שהנישואין יותר מאושרים

או כאמור, הסיבות המרכזיות לגירושין פחות נפוצות בקרב הציבור הדתי/חרדי וזה מאזן

ורובו המוחלט של העולם לא כולל יראי ה' נחשבים לשוטים

מישהו שאף פעם אין לו תקופות קשות/מאתגרות?

אני לא מכירה. כי החיים, באופן טבעי, מזמנים קשיים שונים והתמודדויות שונות.

בנישואים, שבע"ה מחזיקים עד 120, זה מאוד אינטנסיבי. אתה חי עם אישה ובעצם בוחר לחיות את חייך איתה.

אז כפי שבכללי בחיים יש קשיים, כך גם בזוגיות. השאלה היא האם כמכלול היחסים טובים או שכמכלול הם רצופים מריבות והסתרות.

אמרו לפניי ביושר, יש הבדל גדול בין ויכוחים ותקופות של ריחוק, ובין הסתרות וחוסר אמון.

תקופות מאתגרות ומבאסות מניחה שלכל זוג יש.

חוסר אמון והסתרות זה כבר שונה לגמרי. וזה לא קיים אצל כל הזוגות, אבל כמובן לא יודעת להגיד לך סטטיסטיקה. מניחה שיותר נפוץ אמון ופתיחות, אבל לא עשיתי מחקר אמפירי בנושא

באמת הפורום לא משקף את שכיחות המקרים בזוגיות נורמלית.

יש קשרים זוגיים שיש בהם יותר קושי ויש שפחות.

לכן חשוב מאוד לשים לב מראש במי אתה בוחר, ואיך אתה בונה בעצמך יכולת לעבוד על מידותיך.

אני חושבת שהדבר שיותר משקף הוא מבט למציאות סביבך.

אתה מכיר זוגות, נכון?

לפעמים קשה, לפעמים קל, לחלק קשה בתדירות גבוהה יותר, ולחלק פחות.

יכולה לומר ממקום אישי- אני כמעט ולא כותבת כאן בפורום. את כמות הפעמים שהיה לנו קשה אחד עם השניה בשנות נישואינו אפשר לספור על יד אחת.

כשקשה אז קשה, אין ספק.

אבל זה זניח ממש לעומת כמות הכח והעוצמה שזה נותן, גם מול התמודדויות מורכבות מול המציאות. והיכולת ליצור יחד ולהתקדם יחד ולהשתפר כל הזמן היא ממש מתנה.

לצורך העניין- גם עם אחים יש לפעמים ריבים ועצבים, ועדיין הם עוגן מאוד משמעותי בחיים.

ככה זה יחסים קרובים בין אנשים. 

שנזכור ונזכיר לעצמינו כל הזמן שזוגיות היא לימוד. כמו כל דבר.

באמת באמת שאף אחד מאיתנו בני האדם לא נולד יודע זוגיות.

תורה היא ולימוד היא צריכה.

וככל שיותר נעמיק בלימוד הזה, זה ישפיע עלינו ויקדם אותנו גם במצבי חיכוך וקונפליקט.

וזה באמת כ"כ חשוב לזכור זאת ולחזק את עצמינו שזה לא שמשהו בנו או בשני/ה "דפוק" ו"למה כולם מצליחים ואנחנו לא", אלא שאנחנו פשוט צריכים ללמוד ולהתקדם.

ריבים או ויכוחים / חילוקי דעות / קונפליקטים / רגשות קשים / מועקות / מנגנוני הגנה שפועלים וכן הלאה הם נחלתם של כל הזוגות באשר הם.

הרי כולנו בני אדם, ובכל מערכת יחסים שהיא, אפילו אדם עם עצמו, לא יתכן לעבור חיים שלמים ללא חיכוך.

קרה לך לפחות פעם אחת בחייך שאתה עם עצמך לא היית בשלווה ושלום?

עם הוריך?

עם אחיך?

עם חברך?

ודאי.

אין שום מערכת סטרילית לחלטין כיוון שאנו כאן בעולם להשתלמות, לגדול, לצמוח.

ובמערכת הנישואין הקב"ה יצר באמת פלא עצום שדרך כולה בכלל ודרך חילוקי הדעות והקונפליקטים בפרט נוכל להתקדם בתנועה שתוביל אותנו גם לעומק וגם למעלה וקדימה, 

עוד לגדול בעצמינו, באדם שאנחנו, וגם בזוג שאנחנו

ועוד לצמוח ולהתפתח.

ובאמת השמים הם הגבול.

אז לא רק שלא צריך להיבהל ולפחד מהריבים, אלא להבין ששורשם עם פוטנציאל עצום לגדילה אישית וזוגית,

וללמוד איך "לריב נכון", 

ללמוד את השורש של הדברים. מה מניע אותנו, מה מטרגט אותנו, מה מכאיב ופוצע אותנו, איך אנחנו פועלים, למה זה הכאיב לנו, איך עוד אנחנו מחווטים, איך פועלים מנגנוני ההגנה שלנו, מהם הצרכים שלנו, מהם הקשיים שלנו, איפה זה פוגש את השני/ה, וכל השאלות הללו כנ"ל גם לצד השני ובעיקר בנקודת המפגש בין שנינו.

אז בעיקר ללמוד את עצמינו לעומק

וללמוד את בן הזוג שלנו לעומק

וללמוד את הזוגיות שלנו לעומק

ואת ניהול הקונפליקטים לעומק

ללמוד מה זה בכלל קשר ואיך עושים קשר טוב ואיך שומרים על קשר ואיך מעמיקים בקשר.

ובתוך הדבר הזה, ממש כמו ספירלה, ניתן לעלות ולהעמיק עוד ועוד.

גם להינות ולשמוח בכל הטוב הגדול שבביחד ב"ה, וגם לצמוח מהאתגרים.

ואותם אתגרים יכולים להיות מגוונים, כתבו לך נפלא כאן, שלרוב מה שאתה פוגש בפורום הם מקרי קצה ולא בהכרח מייצגים.

ונכון גם שיש חלוקה בין אתגרים שכיחים לבין אתגרים פחות שכיחים כדוגמת חוסר אמון והסתרות,

אבל שוב חשוב לזכור שכך או כך יש לנו מה לעשות עם זה, זה המון בידיים שלנו ובלימוד שלנו של הזוגיות.

אפשר להגיע לקירבה גדולה גם לאחר ריחוק גדול, אפשר להגיע לריפוי ב"ה, לתיקון ולצמיחה גם במקרים קשים.

וכמובן שבכל האתגרים השכיחים ניתן לגדול מהם, להתקדם, להעצים את מה שיש לנו.

אז מה בתכל'ס?

לדייק בחיפוש בן//בת הזוג בעיקר את הלב הטוב, המידות הטובות, האישיות והאדם שנמצא מולנו. שיהיה אדם טוב.

בנוסף, לצאת יחד שנינו מנקודת מוצא שזוגיות היא לימוד ואנחנו כאן כדי ללמוד אותה ולא לקחת אותה לעולם כמובן מאליו או כמשהו ש"או שיש לנו או שאין לנו", כי כמו כל דבר בטבע זה לא עובד ככה בלי השקעת אנרגיה אקטיבית במשהו שרוצים שיצא ממנו פירות.

וכמובן להשקיע ספציפית בלימוד ניהול נכון של קונפליקטים / ריבים / חילוקי דעות וגם בתקשורת מקרבת.

ואז כרגע יש איש ואישה שהלב שלהם במקום הנכון, אוהבים ומכבדים אחד את השנייה, לא לוקחים כמובן מאליו גם לא לאחר שנים רבות, לומדים זוגיות, עם רצון ומוכנות ללמוד ולהשקיע אקטיבית, לומדים גם על חיכוכים וחילוקי דעות ונמצאים כל הזמן בתנועה מתמדת של צמיחה והתפתחות.

זה תקופה מאתגרת

תזכרו שלא לנצח יהיה כך

הבהרת יפה את ההבדלים ביניכם,  בין כהבדלי המינים,  בין כנגזרת של הבתים בהם גדלתם, או סיבה אחרת

לא פשוט להתחיל בתוך צבא.

הקשר חשוב לך, הלב שלך לגמרי שם וזה מקסים.

טבעי שאתה רוצה להרגיש שגם היא מתגעגעת.

מה קורה בהודעות וכשכן מדברים? היא חמה? מביעה רגש?

בדרך כלל יותר טכניות אבל מידי פעם יש הודעה חמה וזה ממש יפה

אני חושב שאני יותר חם בהודעות אבל בסוף אני מבין ורואה שזה לא אותו דבר כמו לדבר

כשאנחנו כן מדברים אז הכול בסדר 

אשריך שאתה משרת ומגן עלינו, למלחמת מצווה יש השלכות רבות. המציאות היא שאתה צריך קצת לשחרר, אי אפשר בלימודים אינטנסיביים להיות זמינים כל הזמן.

שאתה מפתח תלות לא בריאה בהתכתבויות ובשיחות. וזה לא קשור אליך. זה שלך לגמרי. היא שם והיא נשואה לך גם כשהיא לא מגיבה כשהיא עמוסה. זה שאתה מרגיש רחוק זה כי אתה מרגיש רחוק.

שווה לבודד איפה אתה מול דברים אחרים מהבחינה הזו. יש לך עוד אובססיות? דברים שממש שואבים לך את המוח בלי קשר אליה?

זה לא במקום קשר זוגי תקין. זה רק קריאה לראות עוד זווית על ההתנהגות שלך.  רק שלך. והשחרור משם יהיה לך גן עדן.

ממש שואב אותי לקרוא או ללמוד משהו שאני אוהב או לשמוע שירים

לא הבנתי את המשפט האחרון מה במקום קשר זוגי תקין?

ומה לדעתך הדרך הנכונה לטפל באובססיה הזו אם בכלל?

תודה

קודם כל תדע שזה מאוד נפוץ אצל כמה סוגי אנשים. תקרא על זה קצת. זה תופעה שכל המוח ממוקד במשהו אחד והוא "הכי חשוב" ואין בלתו.  כשזה בעבודה למשל זה ממש עוזר. כשזה על משהו משני אז פחות.

שב תקרא קצת. 

עוד שאלה - אתה אדם יחסית רגיש?

עוד לפני  לטפל. קודם כל לדעת שזה קיים. וזה בסדר. לדעת שאני קצת נמשך לשם וזה לא "האמת". כלומר האמת זה לא המחשבה שרצה לי בראש שהיא לא הגיבה לי כמה שעות ולכן אנחנו נפרדים או משהו אחר שאתה מרגיש שם  בגלל הפצע שלך ולא מעיז להגיד. וזה בסדר להרגיש הכל. כלומר, אל תרגיש לא בסדר עם הרגשות שלך. רק להתייחס אליהם כאל מה שהם: רגשות. אמצעי תקשורת בין המערכת התת מודעת למודע בחוץ.

"לא במקום קשר זוגי תקין" - היחס  למנגנון שלך שנשאב לשם ומרגיש לא טוב כשאין קשר.

מה שאתה מרגיש. שמתי לב שיש אנשים/נשים שפחות אוהבים לשוחח בטלפון ומגיבים מאוד טכנית.

עובדה שבשיחות הכל בסדר.

לא לשכוח שהמצב בו אתה נמצא גם יוצר מתח ואולי חרדה ואתה נכסף לקשר חם וטוב ומכיל.

ויתכן גם שהיא אדם פחות רגשי ממך. זה בסדר גמור. זה טוב לאיזון!

למה שלא תאמר לה מה אתה מרגיש? שאתה מרגיש כמו.....?

אולי היא תבין ותעשה מאמץ.

כל כך כיף לשמוע על אהבה וכמיהה כמו שלך. זה נותן תקווה. באמת!

המון אושר ביניכם. עד 120, בעזרת השם!

לא נשמע ממש כמו מה שיש לי

אני לא מאוד ננעל לחלוטין ולא רואה כלום

אני כן אדם יחסית רגיש

תודה על השאר, נשמע נכון להתמקד בלתת מקום לרגשות האלה ולא לחשוב שהם האמת 

כבר הגעתם יחד להבנות ותובנות.

ממליצה להמשיך לפתוח ולדבר ביניכם על הדברים.

וכך כל פעם תוכלו לגלות עוד רובד ולהגיע לעוד איזה דיוק.

אז הנתונים בינתיים שאתם כבר במודעות אליהם ולוקחים אותם בחשבון:

- גם נשואים טריים ב"ה - והידיעה שצריך כמה שניתן להשקיע בבסיס היציב הזה של הביחד שלכם, על כל המשתמע מכך.

- גם אתה בצבא וחוזר בעיקר סופ"שים - כלומר להבין את המורכבות המובנית כאן ולמצוא עוגנים במהלך השבוע שיהיו מותאמים ונכונים לכל אחד מכם ובסופי השבוע לחזק עוד ועוד את הביחד.

- גם אשתך בלימודים מאוד אינטנסיביים ועוד בתקופת מבחנים - כנ"ל, להבין את המורכבות המובנית שיוצרת פחות פניות וליצור לעצמכם כמה שיותר עוגנים בשיגרה הנוכחית + חיזוק הטוב והקשר בזמנים שכן אפשר.

ובתוך כל זה -

מה שיוצא בפועל שהתקשורת לא יכולה להיות פנים מול פנים כל ערב. נכון שזה הכי עדיף והכי אפקטיבי ומקדם, אבל המציאות מורכבת ולא מאפשרת זאת.

כל זמן שכן תוכלו - תעמיקו וכן תדברו פנים מול פנים.

ומתי שלא - אתם כבר יודעים ששיחות טלפון, בהן לפחות שומעים את הטון וכו' הן יותר אפקטיביות, ואתם שומרים על כל ערב לשוחח שזה חשוב.

לגבי ההודעות - כאן יש גם סוג תקשורת פחות אפקטיבי כי גם לא רואים וגם לא שומעים אחד את השנייה, אז נלקחו לכם כבר שני חושים כאן,

אז קודם כל להבין זאת, 

ואז גם לקחת בחשבון שוב את המציאות המורכבת של לימודים אינטנסיביים + תקופת מבחנים + צבא רוב השבוע = יצא פחות ופחות פניות,

ואז גם לקחת בחשבון את ההבדלים ביניכם בתור בני אדם שונים, "כשם שפרצופיהם שונים כן דעותיהם שונות", והכוונה כאן באיך כל אחד מתייחס להודעות בוואטסאפ,

מאוד יכול להיות שלאשתך אין צורך בהודעות רבות ותכופות ואילו לך יש. הכל בסדר. זה לא אומר עליכם שום דבר רע, אלא רק שאתם שני בני אדם שונים, איזה כיף שלא התחתנת עם עצמך

ובתוך הדיוק הזה של ההודעות (שהוא כבר מחולק ל3 הבנות - שאין כאן ראייה ושמיעה + שיש מציאות נוכחית מורכבת ומובנית עם פחות פניות + שיש הבדלים ביניכם שם והכל בסדר) -

יש דיוק נוסף אפילו שכבר הגעתם אליו - שבו אמרת שלא מפריע לך ספציפית שהיא לא עונה אלא כי זו הדרך תקשורת היחידה שלכם וכאשר אתם לא מדברים הרבה שעות זה מרגיש לך רחוק, ויוצר הרגשה של בדידות.

אז קודם כל זה הכי טבעי והגיוני ואנושי שיש שאתה מחכה לדבר עם אשתך!

וזה אפילו מרגש ונפלא עד כמה אתה אוהב את אשתך, עד כמה אתה רוצה בקרבתה, עד כמה הביחד שלכם יקר לך, עד כמה אתה חושב עליה במהלך היום ואוהב לדבר איתה, זה פשוט מרחיב את הלב לקרוא אותך, זכות עצומה ב"ה!

ממש את הלב הזה שלך, את המילים הללו שלך, תאמר לאשתך היקרה. ככה בפשטות ומכל הלב.

דרך כך תגיעו לעוד יותר הבנות ודיוקים ותיצרו את המתכון הייחודי והמותאם לכם ספציפית גם למצב הנוכחי והאינטנסיבי.

תוכלו למשל עוד לדייק:

* בעיקר כדאי לשנות אצלך בראש את המשוואה שאומרת "אם אשתי לא זמינה כמוני סימן שפחות אכפת לה" או מילים דומות כאלה,

ולשנות את המשוואה ל- "אשתי פחות זמינה כי היא בלימודים אינטנסיביים ותקופת מבחנים. + מאוד יכול להיות שעבורה הודעות הן לא כ"כ אפקטיביות להרגשת הקירבה לכן לא רואה בהם חשיבות עליונה מדי + ברור ברור לי שהיא אוהבת אותי ואכפת לה ממני כ"כ! זה שהיא פחות זמינה לא סותר את זה כלל וכלל אלא רק אומר שהיא כאמור פחות זמינה עכשיו"

* שזה אף פעם לא אני נגדך אשתי או אני נגדך בעלי, וזה אף פעם כי אנחנו לא אוהבים או לא אכפת, אלא זה רק כי המציאות אינטנסיבית ולא מאפשרת את הפניות שהיינו רוצים. השורש הוא תמיד האהבה והביחד שלנו. משם יוצאים ולשם חוזרים. זה הבסיס. ולא לשכוח זאת.

* לחשוב ולמצוא יחד עוד דרכים בהם ניתן להרגיש את הקירבה ולא הריחוק גם בתקופה הזו.

בין אם בשיחות והודעות, בין אם זה להסתכל בתמונות שלכם יחד כשהשני לא זמין כרגע, לשמוע שיר מקרב שמזכיר, לחשוב אחד על השניה עם חיוך ונשימה עמוקה כמה טוב שיש אותו/ה, להחביא פתקים בתחילת השבוע לכל השבוע אחד לשניה, אפילו פתק קטן של "אני אוהב אותך" ואז לקרוא גם בזמנים שאי אפשר לדבר עכשיו, להחביא כנ"ל הפתעות קטנות כמו שוקולד, תמונה, חפץ שמזכיר וכו', לחשוב על תיאום זמנים תחומים כמו תחנות יציבות ביום בהם יודעים שיש פניות וניתן לשוחח/להתכתב ואז אפשר לחכות להם ויש למה לצפות וכן הלאה.

ובעיקר - להשמיע לאשתך את הלב שלך. ולתת לה לשמוע אותו לעומק.

ולה להשמיע את הלב שלה ומה היא מרגישה וחושבת בנושא.

ויחד כאמור למצוא את מה שהכי מדויק לכם.

עורכת לעוד כמה נקודות ששכחתי לכתוב:

* לא הייתי ממהרת להדביק כותרת והגדרה של "תלותיות בקשר".

כי על פניו נשמע שמדובר כאן פשוט באיש שאוהב כ"כ את אשתו

ואין בכך שום פשע, להיפך זה כ"כ מדהים לקרוא את זה!

איך שכתבת "אני מאוד מאוד אוהב אותה

ואין הרבה דברים שאני אוהב כמו להיות איתה

ולדבר איתה

אז ברור שאני רוצה מזה הרבה יותר"

נכון!

ככה פשוט!

לא תלותיות ולא נעליים מה שנקרא אלא רק אהבה גדולה ושלמה וזכות עצומה!

התחנת עם אשת בריתך, אהבת חייך, אתם נשואים טריים ואתה פשוט רוצה לאהוב אותה ולהיות כמה שיותר קרוב אליה!

אין יותר טבעי, מקסים ומרגש מזה

(כל זה כאמור רק בצורה שטחית ומקריאה של הודעה ולא בא כמובן להחליף היכרות מעמיקה ולא בא להחליף איבחון כזה או אחר.

ואם כן יש עניין של תלותיות שיבוא לידי ביטוי בדברים נוספים, רבים ועמוקים, עכשיו או בהמשך, אפשר לבחון זאת בנפרד וללמוד ולעבוד על נפרדות בתוך הביחד, על מובחנות, על עצמאות רגשית גם בתוך קשר וכן הלאה.

וזה לימוד בפני עצמו שחשוב לכל איש ולכל אישה באשר הם במערכת זוגית.

אז אם יש או יהיה צורך - מצוין. אפשר ללמוד את זה. (וגם בלי תלותיות בקשר חשוב לכולנו ללמוד את זה).

אבל שוב לא הייתי ממהרת להדביק תוויות על עצמך ולהכניס אותך למשבצת של "תלותיות בקשר", בעוד אתה בסה"כ איש יקר שאוהב את אשתו היקרה...)

* כתבת בהודעתך שמבחינת אשתך "הודעות זה ממש לא כמו שיחה אלא משמעותית גרוע יותר כי אי אפשר לדעת בדיוק מה השני מתכוון"

בהמשך למה שכתבתי בתחילת ההודעה, כדאי גם כאן להעמיק יחד ולראות עוד מה זה ההודעות עבור אשתך.

כי אם מבחינתה אי אפשר לדעת למה השני, אתה, מתכוון בהודעות, יכול להיות שזה זולל לה אנרגיות שאין לה כרגע עם כל האינטנסיביות והמבחנים וכו' והיא רק רוצה לדבר נורמלי עם בעלה האהוב פנים מול פנים או לפחות בטלפון ולשמוע אותו...

ואז כל ההלבשה של החששות של המוח שאומר "הנה היא לא אוהבת אותי. לפחות לא כמוני. היא שולחת 3 נקודות אז זה מה שהיא חושבת עליי רק 3 נקודות" - כל הפרשנות הזו כלל לא רלוונטית ולא נכונה ואפשר ממש לשחרר אותה ולהיות בנחת הזו שאשתי אוהבת אותי! מאוד! וחושבת עליי ולא רק 3 נקודות, אלא פשוט היא לא מסתדרת עם הפלטפורמה של ההודעות בוואסאפ כ"כ, היא לא כ"כ מצליחה להבין מתוך התכתבות, היא צריכה ישירות, תקשורת ישירה, טון, מילים, הקול שלי, אני. היא צריכה אותי! והודעות זה רק חלק פצפון של מילים שאני מקליד לה בלי הקול שלי, בלי הטון שלי, בלי החיוך שלי וכו' אז היא פחות מצליחה להבין ככה ולכן, בתוספת האינטנסיביות הגדולה שהיא נמצאית בה, היא פחות שולחת הודעות וגם כשכן זה יותר בקצרה.

אבל הכל בסדר כי אני יודע עד כמה היא אוהבת אותי ואדרבא, עד כמה אני כאדם, כאני, כמכלול, יקר לה שהיא רוצה את הדבר האמיתי ולא הקלדה יבשה של מילים בלי הקול שלי שהיא שומעת.

עד כאן מה שעלה לי מהקריאה.

איזו נחת אתם!

תמשיכו ככה

לבנות את בניין עדי עד שלכם 

והמון המון ברכה והצלחה בכל ב"ה

וכמובן תודה רבה מכל העם שלנו על שירותך בצבא 🙏💪

לפני הכל לומר שאני קוראת אותך וזו ממש מתיקות, ההתרגשות הזו מבן הזוג.
אני רוצה להתייחס לשני דברים עיקריים בתגובה:
1. עצם קיום הקשר שלכם
2. אופן התקשורת בינכם

בעיה מורכבת מאוד בציבור שלנו, שכשרוצים זוגיות מלאה על כל המשתמע מכך, אהבה, אינטימיות רגשית ופיזית, מתחתנים. למה זו בעיה?
בגלל שהחיים איך שהם מתנהלים הרבה פעמים לא מאפשרים בניה יציבה ורצופה של הקשר הזוגי- חברה דתיים בגיל של חתונה לומדים לימודים תובעניים ומתגייסים לפעמים במקביל.
ואז מה שקורה שצריך להשקיע בכמה "פרוייקטים" גדולים בו זמנית וזה מתנגש. כי ברגש- רוצים להיות אחד עם השניה, להשקיע זמן קריטי חשוב וטוב בבניה זוגית, אבל החיים קורים מסביב באינטנסיביות. הרבה פעמים תוך תקופה קצרה נכנסים להריון ואז בכלל החגיגה מכופלת.
אז קודם כל להבין את המורכבות שאתם נמצאים בה- הריחוק הפיזי שלכם במהלך השבוע, אתם לא נפגשים בסוף כל יום, לא ישנים יחד, זה לא טבעי בבניית זוגיות, בטח שלא בהתחלה. זה מייצר נדבח של קושי.
מה שאני רוצה לחדד פה זה גם אם שניכם הייתם זמינים אחת לשניה ימים שלמים- תקשורת דיגיטלית זה עדיין לא האידיאל, לכן הקושי מורגש.
מכאן מגיעה לנקודה השניה-
2. אופן התקשורת. אנחנו שונים. גברים ונשים, חייל וסטודנטית ועוד אינספור הבדלים. שפת תקשורת זה משהו שלומדים, הרבה זמן, משתנים ומשתדרגים.
השלב הראשון זה להבין- שאם אנחנו מתקשרים שונה זה לא אומר שיש בעיה ביננו. ברגע שאתה מקבל את עצם העובדה הזו אפשר להתקדם לשלב הבא- לא להסיק מסקנות על מה שהיא מרגישה כלפייך והרצון שלה. עכשיו כאן זה טריקי בגלל שבמערכת יחסית מרגישים הרבה פעמים דרך המעשים הרבה יותר מהמילים שאומרים, אבל כאן בגלל המוגבלות של המרחק חשוב לזכור, ממש לשנן מנטרה מודגשת בראש- היא אוהבת אותי וחושבת עליי גם אם היא לא עונה על כל הודעה מיד!
זה יכול להיות שבאמת יש אצלה עומס, ויכול להיות שהיא מרגישה שהיא לא מצליחה לתקשר נורמלי בהודעות ויכול להיות עוד מליון דבריפ אחרים. אבל זה לא שבגלל זה משהו לא תקין בינכם.
זה שאתה כ"כ משתוקק אליה, זה מרחיב את הלב, באמת. אבל בשבילך- על מנת לא לכאוב ולהתאכזב, כדאי לתרגל התנהלות וציפיות שונות ממה שאתה רגיל.
מה למשל?
זמנים שאתה לא ליד הטלפון בכלל- גם אם אתה ממש רוצה. אין ציפיה= אין אכזבה. (דרך אגב, אולי היא יותר נונשלנטית כי היא יודעת שלא משנה מתי היא תכתוב לך אתה תענה? אולי כדאי לייצר אצלה ציפיה? לא בכוונה אלא איזון בריא במערכת התקשורתית..)
אני מבינה שעיקר התקשורת הוא בהודעות אז אולי להוריד בכמות ולהעלות באיכות? לא כל פיפס לרשום בשניה שעולה, לרכז הכל פעם בכמה שעות?
אולי לנסות להבין מתי יותר נוח לה להתכתב? נגיד בבוקר היא רעננה ללמידה והודעות מוציאות אותה מריכוז, אז אולי בזמנים שהיא עושה הפסקה או מנוחה?

אולי למצוא עוד זמן ביום  לשיחת טלפון של כמה דקות ששומעים אחד את השניה?

ואם הצלחת לשרוד את כל האורך עד לכאן, מחזקת אתכם, בניה של בית זה הדבר הכי מתוק ומרגש שקיים במישור הפרטי, וודאי מקרב את הגאולה בפן הלאומי. עם זאת, לא להתרגש ולהיכנס לטלטלה, לוקח זמן להכיר אחד את השניה, לטוב ולמוטב, יש לכם בע"ה עד 120.
העיקר שיהיה בבריאות, בשמחה, בנחת ואהבה!
 

אם אתה לא מרוצה מזה, אז זה שיש עוד כמוך לא אמור לגרום לך לוותר

אם הוא עצמו עם מידות טובות מה הבעיה?

אם האבא סובל מתסמונת טורט עם  קופרולליה זה אולי צריך לשקול להזהיר כי יש גם מרכיב של נטיה תורשתית, לא בטוח שצריך להזהיר בשלב ההצעה.

סביר שעל רוב החברים (אם הם לא מהשכונה הקרובה) אינך יודע איך אבא שלהם מתנהג.

מה זה אומר 

מצד שני מותר לבחור הזה להתחתן.

אישית לא הייתי מציע בחור כזה אם הוא צעיר ובקשר רציף עם בית הוריו. מצד שני אם אתה יכול לחשוב איך לתווך דברים שיהיה ברור, אולי כן אםשר להציע ושהבחורה תבחן בעצמה את הדברים.

סביר להניח שהיא תגלה את אופי האבא מתישהו (תמיד יש שכנים וחברים או מגיעים לביקור וכדו)

1) אבא של אברהם היה תרח... ואבא של רחל ולאה היה לבן... אם יש בחורה רגישה שזה יכול להפריע לה אולי כדאי להציף את זה. או לבדוק מ־1 עד 10 כמה הבן יכול להתמודד עם זה מבחינת להתרחק מהאווירה הזאת או להיות קונטרה/מגן משמעותי מספיק כדי להגן על אשתו.

2) לא אבל זה יכול לשמש כאינדיקציה הוא צריך בעצמו לדעת מה הוא רוצה ומה הוא יכול או לא יכול לעשות.

יכולים להיות הורים קשים אבל יכולים להיות גם ילדים חזקים שפשוט פחות בקשר או יודעים להציב גבולות ברורים מאוד (או כאלה שלא מזיז להם).

3) שילמד להתמודד איתם או להתרחק מהם לא חושב שזה רעיון טוב להכניס בחורה לתוך קושי.

אז אני לא רואה בעיה לשדך לו

אם הוא עמוק בתוך הקשר בלי מודעות אז זו קצת בעיה

אולי כדאי לדבר איתו על זה שישתף את הבחורה בנושא הזה

יהיה גס רוח ובוטה....כל אחד מאיתנו מכיר לפני ולפנים את ההורים של הצד השני?! תמהני.

השמות של הקהילות?

באיזה שכונות בערך?

הידועה בשם הפחות פופולרי לוד

אם תשאלי אותי

נחלת יצחק

רמה גבוהה אומר מראש

אבל גן עדן בשנה הראשונה

לדעתי

המפרקים שהיה אפשר באינטרנט.

לא הבנתי - למה היא מתארת כאילו זו בעיה

שהיא ניקתה את הבית / הפעילה מכונות כביסה וכו'?

זה מתואר כאילו זה בעייתי

וזה שהיא משתפת את בעלה במה שהיא עשתה בבית

מה הבעיה בזה?

הספר הזה חשוד שיש בו בעצם רעיון וניסיון לפרק בתים.

לתת לאשה תחושה שהיא אוכלת  אותה בגלל שהיא עקרת בית.

בגלל שהיא עושה את התפקידים של אמא.

מנקה מסדרת מבשלת מכבסת.

מה הבעיה בזה?

דרך אגב אם כבר רוצים לעזור לדמות בסיפור

הבעיה העיקרית היא- זה שהיא מרצה

היא מפחדת

היא מרצה.

אם היא לא היתה מרצה

גם הבעל שלה לא היה משתלט עליה כמו שמתואר

** ואני מסייגת שלא קראתי הכל.

רק מה שהיה אפשר באינטרנט.

אז אני ממליצה למי שהשתכנע מהספר הזה

לעקוב דווקא אחרי מישהי בשם:

חני בצון

---------------------

תמר כותבת לעצמה בהערות שוליים

שמותר לה גם לתת מקום לעצמה

כל פעם במילים אחרות

ברור שזה מרכיב מאוד משמעותי בקשר שלה עם בעלה

ועם כל הסביבה שלה

לאותה תמר (כן אני יודעת שזו דמות מספר)

הייתי ממליצה ללכת לטיפול רגשי

שיעזור לה לעמוד על שלה

לתת לעצמה מקום.

וממילא היא היתה מקבלת גם יותר מקום מהסביבה.

ואל תשכחו- זה עוד ניסיון להסביר לנשים כמה זה לא טוב להיות עקרת בית. להיות בתפקיד האשה.

כן זה לא פסול שהיא ניקתה וסידרה ושוב ניקתה חשוב הפעילה מייבש.

מאוד הפריע לי האופן שבו מתואר שהיא הפעילה שוב חשוב מיבש!

זו הדיעה שלי אני בטוחה שיש לכם דיעות משלכם

מוזמנים להגיב. (יהונתן גרובר עיין שם שם)

וגם ממליצה לצפות קצת במיכל לויטין

האמת, חוברות כמו "המקום", חשודות בעיניי באופן מיידי בדברים שאת אומרת. מדובר בביטאון של חרדים סופר מודרניים, מניח שאחוסי הגירושין שם גדולים מאוד וכמעט כל הנשים שמעורבות בפרוייקטים האלה לא נשואות.

הטענה היא תמיד, שמצד שני זה גם פותח את העיניים לאלו שען נמצאים במצב של אלימות וסכנה (לצערי הכרתי לא מעט גברים - בעיקר חרדיים - שנמצאים במקום הזה. גבר חרדי שמתחתן הוא מאוד נאיבי וחסר ניסיון. יש נשים, בעיקר אלימות או מטורפות, שמנצלות את זה והגבר לרוב לא יגיב וינסה לרצות. אצל גברים המודעות נמוכה מאוד, ולהיפך החינוך הוא תמיד ל"מכבדה כגופו" וכו וכו, וכאנשים חסרי ניסיון וגםחסרי השכלה ומשענת כלכלית, הם מאוד בקלות נכנסים ללופ הזה של ריצוי וכניעה. יש לי כמה חברים שהתגרשו אחרי שנים רבות, ומהסיפורים שלהם אין לי מושג איך החזיקו יום אחד. אחד מהם היה נשוי לחולת נפש רשמית, שאפילו את העובדה הזו היא הצליחה החליק לו ולגרום לו להתחתן איתה).

אז מה טוב, קשה להגיד. ככלל זה תלוי באיזו אוכלוסייה אני נמצא/ת. אם אני נערה שמוקפת בפמיניסטיות קלאפטעס, עדיף לקחת איזון עם ספרי בגן השלום. אם אני מנשות השאלים, כדאי לקרוא המקום.

והעי חשוב זה לקוות ולהתפלל שיהיו לנו עיניים טובות וחדות, לראות כל הזמן את מה שטוב, ולדעת אם זה באמת טוב

מדוייק

ושיהיה ברור שלא תקין לא אשה מוכה ולא גבר מוכה