הפעם דווקא מאוד נהנתי מהטור שלו, ודי הזדהתי. מי שיש לו כוח לקרוא/קרא את זה כבר - מוזמן לחלוק איתנו את רשמיו בנוגע לנושא זה 
הרב נבון:
החושש בכשרים: על הדמיון המופלא בין צרכני החוּמרות לצרכני הקוּלות
שמעתם על החוּמרה החדשה? לא לנשום בפסח, כי "חמצן" מזכיר את המילה "חמץ". החומרה הזו משתלבת היטב עם חומרה אחרת: לדחוס בליל הסדר בבת אחת 150 סמ"ק מצה לתוך הפה. שתי החומרות הללו מביאות לאותה תוצאה, וכך אפשר לחסוך לאמבולנס נסיעה מיותרת.
אבל שמעתם על הקוּלא החדשה? לאכול פיתות חצי שעה לפני כניסת החג, כי לא כתוב בתורה שאסור לאכול חמץ בערב פסח. נוסיף שהאיסור הזה בכלל לא מתאים לדורנו, כי אנחנו אוהבים פיתות. וגם המצות של בני ישראל בטח היו דומות לפיתות. ואם לאחר האכילה יישארו כמה פירורים - לא נורא, כי אבק זה לא חמץ, וגם חמץ זה לא תמיד חמץ.
פסח הוא חג החוּמרות, וגם חג הלעג לחומרות. אין ספק שהרבה מהחומרות האופנתיות אכן מצדיקות את הלעג הזה. חותמת כשרות למהדרין לאקונומיקה או לנייר טואלט היא מגוחכת לחלוטין מבחינה הלכתית. התופעה הזו אינה מיוחדת לפסח. גם בימים כתיקונם אפשר לראות על חבילת ניירות טואלט חתוכים (לשימוש בשבת) את ההצהרה המשמחת: "ללא חשש גניזה". האם צריך להבין מכאן שבשאר ניירות הטואלט יש חשש גניזה?! האם באמת יצרני הנייר מתגנבים בלילות לבתי קברות ומוציאים ספרי קודש בלים מקברם, כדי לעולל בהם מעלל מחריד כזה? או שמא, כפי שאני חושד, יצרני הנייר הכשר חיפשו חשש כלשהו שיוכלו להתנקות ממנו, וכך לשמח את קהל צרכני החששות.
הנושא הזה מוכּר למדי. אך אנשים אינם נותנים את הדעת על הדמיון הבסיסי בין צרכני החומרות לבין צרכני הקוּלות. אלו ואלו שותפים לאותה תפישה של ההלכה ושל החיים הדתיים. אלו ואלו מתנתקים מהמסורת הדתית החיה, וחוזרים אל הספרים, כדי לחפש בתוכם את היהדות "האמיתית". המחמירים מחפשים שיטות הלכתיות נידחות לחשוש להן, והמקילים מחפשים לקלף את השכבות שהוסיפה המסורת (הפרשנית והמנהגית) ולחזור למקורות הטקסטואליים הקדומים (לעתים - לפרשנויות חדשניות ומהפכניות למקורות העתיקים). אני מאמין לשניהם שכוונתם טהורה ואמיתית, לשם שמים. אך אלו ואלו עוזבים את המסורת החיה, ויוצרים יהדות מלאכותית וסינתטית.
האבחנה בין "פוסקים מחמירים" לבין "פוסקים מקילים" היא שטחית מאוד. בערך כמו לחלק כדורסלנים לימניים ולשמאליים. יש שאלות בסיסיות וחשובות הרבה יותר. בכל הנוגע לפסיקה ולמנהגים, נדמה לי שהאבחנה העיקרית היא בין יהדות של ספרים ליהדות של חיים. מעולם בתולדות ישראל לא היה דור שבז למסורת אבותיו כמו הדור הזה. חוסר ביטחון בסיסי לגבי המסורת החיה מביא אנשים לחפש את יהדותם בספריהם, במקום אצל סביהם. פעם, בעוונותיי, שאלתי את הרב עמיטל לגבי חומרה שראיתי באחד הספרים לגבי דיני משלוח מנות. הרב עמיטל הישיר אליי את מבטו החכם, ואמר לי: חיימי, אתה יודע שאני גדלתי בהונגריה; בהונגריה היו אנשים נורמליים.
המחמירים והמקילים מאוחדים בבוז שהם רוחשים ליהודים רגילים, מה שקרא הרב עמיטל "אנשים נורמליים". מה הוא "יהודי רגיל"? אדם שמוצא סיפוק, שמחה, ואפילו התעלות רוחנית, בדרכי עבודת האלוקים של אבותיו. המחמירים רואים בדרך החיים הזו פשרנות בורגנית, והמקילים רואים בה שמרנות עייפה. אלו ואלו מתכחשים לעובדה הפשוטה שבכל תולדות ישראל, המסורת המשפחתית והקהילתית הייתה הכלי העיקרי, כמעט הבלעדי, להנחלת היהדות. כאשר שאלו את הרב שלמה זלמן אוירבך האם מותר להכין בשבת סלט ביצים - המקורות הטקטסטואליים נראים כנוטים לאסור - הוא השיב בערך כך: סבתא שלי הייתה מכינה סלט ביצים בשבת, אז זה בסדר.
כפי שאני רואה זאת, בית כנסת אינו אמור להתנהל בהדרכה צמודה של ספרי פסיקה מחמירים, וגם לא של כתבי עת רדיקליים. מה החלופה שאני מציע? ההתנהלות הפשוטה והטבעית של בתי כנסת מאז ומעולם: אנחנו מתפללים לפי מנהגי אבותינו, לא לפי ספרי ליקוטים חדשים ולא לפי תיאוריות חדישות.
כאשר התחילו להקים בגרמניה בתי כנסת המתפללים בגרמנית, הביאו מקימיהם ראיות מן המשנה שמותר להתפלל בכל שפה, וגם תמכו את טענתם בתיאוריות היסטוריות וסוציולוגיות חדישות. אבות-אבותיי האהובים סירבו בכל תוקף להשתתף בתפילה שאינה בעברית, ונימוק אחד בפיהם: כך התפללו אבותינו. מצד שני, מה הם בכלל הבינו? בדאודורנט שלהם היה חשש פטר חמור.