דווקא אם היה תמיד מקשיב אז זה היה מוזר

וזה בסדר לתת עונש לפעמים

כאילו, הוא צריך להקשיב לי כי אני אמרתי, ולא כי הוא מפחד להפסיד קניות או משהו כיפי אחר... פתאום אז הוא מפסיק?? זה אפילו עוד יותר גרוע בעיניי... שאני צריכה לאיים עליו, אחרת הוא לא שם עלי..

נורמלי לגמרי שהוא לא תמיד מקשיב.

אם הוא היה תמיד מקשיב הוא לא היה ילד אלא גולם.

אני לא מסוגלת לעשות כזה דבר... קודם צריך להזהיר, שהילד ידע מה ההשלכות של המעשים שלו... אם הוא לא מקשיב אז מענישים.. וכבר קרה שהוא למשל לא שמע סיפור לפני השינה כי כשאבא סיפר הוא לא היה מוכן לשמוע... זה עלה בבכי רב, אבל לא ויתרתי... אבל להעניש בלי להזהיר אותו קודם נשמע לי קשוח מדי...

גם אני נופלת בזה הרבה, אבל בעקבות שיעור מהרבנית עידית איצקוביץ הבנתי (למרות שלא אמרה בפירוש) שאיום בעונש כדי לשנות התנהגות זה הורדה בסמכות ההורים שכל כך צריך לחזק אותה . כי הילד לומד שעושים מה שאמא אמרה כי... (עונש או פרס...) ולא פשוט כי אמא אמרה...

.אולי לומר ברוגע ובחצי חיוך משהו כמו "נו באמת, זה לא מתאים לך!" (מתוך תחושת ביטחון שהילד רוצה להיות טוב!)

בינתיים רק אומר שזה טבעי שילדים לא תמיד רוצים לעשות בדיוק מה שאומרים להם , כך אם אני לא טועה גם אני הרגשתי בתור ילדה... ולא צריך להיבהל מזה כל פעם מחדש.. ברור שלא עוזר להיכנס למלחמה ולהפגין חוסר אונים. להשתדל מאוד להישאר רגועים ולהרגיש שולטים במצב. להתחזק בראיית הטוב אצל הילד- - לשים לב שהרבה פעמים כן עושה מה שמבקשים ועל זה לשבח ולעודד.

בהצלחה רבה!

להסביר לו מה יהיו תוצאות מעשיו,

למשל: אם אתה מלכלך את הכסא תצטרך לנקות אותו,

אם אתה לא אוכל יפה לחם עם שוקולד מחר לא נוכל לתת לך כי אתה לא יודע להתנהג איתו 

וכן הלאה.

יש דברים שיש להם פתרונות...
למשל אם הוא זורק איזה משחק על הרצפה במקום לשים במקום, אני יכולה להגיד לו שהוא לא יוכל לקחת משחק אחר.. או שאני ארים את המשחק, אבל הוא לא יוכל לשחק בו מחר" או דברים כאלה..

אבל לפעמים אלה דברים שאין להם תוצאות...... למשל לנקות את הכיסא לא בא בחשבון מבחינתי, היה לי חם וזה עונש שאני בעצמי לא מוכנה לסבול, לעמוד שם כשהוא מנקה את הכיסא.. ולנקות אותו בזמן אחר לא מתאים ולא מסתדר אצלנו בלו"ז..
וגם עוד דברים.. למשל הוא אוהב לחרוט לי על הקירות בבית עם כל מני חפצים :S איך מטפלים בזה? כמה שאני מסבירה לו איך שהקיר נהרס לנו ואיך שאי אפשר לנקות את זה וכו' - כל פעם הוא יעשה את זה באיזה קיר אחר או באיזה שולחן..
איזה תוצאות יכולות להיות לזה? אני לא אתן לו צבע ואגיד לו לצבוע את הקיר, נכון? ;)

זה נשמע שהוא איזה בלגאניסט.. הוא מה זה לא.. אבל אני רוצה לדעת איך להגיב גם בצבים האלה....

תדביקו על הקיר חתיכת לוח שעם/לוח לבן/אחר שעליה הוא יכול לחרוט ולקשקש ולעשות מה שבא לו? אבל רק עליה?

אפשר כמובן שהיא תהיה די גדולה, כך שהיא תספיק לכל צורכי החריטה שלו

לפעמים גם אני מאיימת בעונש, אפילו שגם בעיניי זה לא אידיאלי. מה כן אפשר לעשות? לקשר בין המעשה לתוצאה- אתה מלכלך את הכסא? אח"כ תצטרך לנקות במיוחד עם מגבון היטב-היטב (וכן למצוא זמן שהוא ינקה, באותו יום או למחרת).

כמו כן, להסביר לו בבית, במיזוג , שזה מצער אותך שהוא מנגב את הידיים על הכסא כי טרחת מאוד לנקות את הכסא לפני פסח (בלי דרמטיות-יתר). להבא, את תשמחי אם הוא יבקש מגבון/מגבת כדי לנקות את ידיו (אה, וגם לדאוג שיהיו מגבונים זמינים באוטו).

בהצלחה.

שמתי חבילת מגבונים באוטו ושאלתי את עצמי למה לא עשיתי את זה עד היום... כל כך מתבקש..

לגבי הלוח שעם או משהו בסגנון - אלה דברים שקורים למשל בזמן ארוחת הצהריים... שהוא פשוט לוקח את המזלג ומתחיל לחרוט על השולחן... או כשהוא בשירותים ואני נותנת לו להכניס משחק או שניים איתו והוא מחליט לחרוט איתם על הקיר... את מבינה? בספונטניות... זה לא שאין לו על מה לצייר בבית.. אבל זה כנראה יותר מעניין ככה......
בכל זאת אני אנסה משהו בסגנון....... תודה

אפשר להוציא את הכיסא מהרכב ולנקות אותו בבית אם חם לך שם

ולא בתור עונש אלא בתור נשיאה בתוצאות מעשיו (לא תמיד זה מתאים, אבל במקרה הזה - קלאסי)

מצד שני לא להכנס למאבקי כוח על כל דבר קטן

אם הוא זרק משהו מתוך כעס - את יכולה להגיד (בנחת) -

מותר לך לכעוס, אבל לא לזרוק דברים. וכשתגמור לכעוס תצטרך לאסוף הכל.

הילד מבין שיש לו אחריות

ומצד שני כן להיות קשובה לרגשות שלו

הוא רק בן 3... לפעמים היה לו יום קשה, לפעמים החזרה מהחופש למסגרת מבלבלת אותו והוא עצבני

(זה קורה גם הפוך - כשיוצאים לחופש והילד פתאום מאבד את השגרה הקבועה)

כדאי להגדיר מה אפשר "להחליק" ומה עקרוני ולא מוותרים. זה אישי ותלוי בך ובבעלך.

אני אמנם לא הורה, כך שאולי לא תקבלי בברכה את עצתי, אבל הרשי לי לומר שאני מבין קצת בתחום, ולכן כותב.

בתחילה - ממש הזדהיתי ואפילו התרשמתי באי רצונך לאיים בעונש וכו'...

אבל בסוף דברייך כתבת: "בד"כ כשאני רואה שהוא לא מקשיב, אני פשוט לוקחת לו מהיד את אותו חפץ, או מרימה אותו מאותו מקום ומציבה לו עובדה".

למיטב הבנתי, זו תגובה גרועה מאוד. גם לילד קטן יש רצון וצורך לאוטונומיה על גופו. לא יתכן שכל (או "בדר"כ") קונפליקט עם המבוגר האחראי (אמא/אבא) יסתיים בניצחון "הכח". אם הילד לא מוכן לעשות מה שאומרים, צריך להסביר למה זה נכון וראוי לנהוג כך, ולתת לילד להבהיר את עמדתו. ילד הוא לא רובוט. ואחרי שהילד מבין, אם עדיין מסרב - אפשר בהחלט להבהיר מה יהיו ההשלכות. אבל לעשות לילד בכח באופן שיטתי? לומר לו - כל פעם שאנחנו נתווכח אני אנצח כי אני אתפוס אותך כמו בובה ואציב לך עובדה?. לא חיובי, ולא בריא. - והאמת? אפילו מטריד.

מעניין אותי אם מה שאתה אומר רלוונטי בכלל גם לילדים בגיל כזה.

שמעתי באינטרנט שיעור של הרב קרוב, שבו הוא אמר שבגיל 0-5 לילדים אין את היכולת השכלית להפעיל שיקול דעת ולעשות בחירה מושכלת. לכן, להציב בפני ילד בחירה או לשאול אותו מה דעתו בנושא זה וזה- בגיל כזה- זה לא תמיד שייך.

ברור שיש דברים שבהם שואלים את הילד מגיל מסוים מה דעתו, כי הוא בעצמו מביע העדפה. אבל גם לא צריך לאפשר יותר מדי בחירה (חוזרת, שוב- בגיל הזה).

אני לא באה לומר שיש לעשות דברים בכוח תמיד, אבל אם ילד מתנהג בצורה מאוד לא רצויה ולא נענה לבקשה מילולית להפסיק, יש לעצור אותו באופן פיזי. לאו דווקא כואב ולא נעים, אלא באופן ברור וחד-משמעי.

לפי מה שהבנתי מסגנון השאלה, מדובר בילד מעל גיל 2-3 לפחות...

צר לי לשמוע......אבל אם את מביאה ראיה מהרצאה של רב, שסותר את המוסכם בקרב הפסיכולוגים היום - עצוב.

מעניין מדוע כבוד הרב לא מחווה את דעתו גם על טיפולים כימותרפיים?.. חבל שאנשים לא מודעים שתחום הפסיכולוגיה בכלל, וההתפתחותית בפרט לא פרוץ כל כך...

מלבד זאת - לא ממש דיברתי על בחירה, אלא על האמירה "בד"כ כשאני רואה שהוא לא מקשיב, אני פשוט לוקחת לו מהיד את אותו חפץ, או מרימה אותו מאותו מקום ומציבה לו עובדה". - זה קצת יותר מאשר "לא לאפשר יותר מידי בחירה".

אכן - לעיתים הפעלת כח מוצדקת. דיברתי על זה שזה לא שיטה ל"בדר"כ"...

אני רוצה להתנצל על הטון התוקפני בתחילת דברי, אבל באמת כואב לי שעם כל הכבוד, את שואלת בתמיהה שכזו, בגלל שזה "סותר" את מה שרב כלשהו אמר. אני רוצה להבהיר לך - לומר שלילד עד גיל 5 אין לו בחירה "מושכלת" (ובגיל 10 זו בחירה "מושכלת"?) ולכן אין טעם לשאול אותו, זו טעות פטאלית. אולי הרב התכוון בצורה הרבה פחות קיצונית. ובכלל... להכליל "0-5" בנשימה אחת?? את יודעת כמה שלבים התפתחותיים יש שם?.. כואב לי שבענייני פסיכולוגיה אנשים רבים אשר אין להם הסמכה מחווים את דעתם. (ולא- זה לא כתוב בתורה. למדתי שנים רבות בישיבה. כמו"כ, אינני הראשון שטוען זאת, הרב רפי פויירשטיין לדוגמא, (שלמד פסיכולוגיה) העיד שיש מקרים של רבנים שחושבים שהן יכולים לקחת את תפקיד הפסיכולוג ומסבים נזק רב מאוד.

ובכלל - את, כאדם בוגר, וכאמא, צריכה לעשות את ההבדל בין חוו"ד מקצועית, לבין הרצאה של אדם שאיננו מן התחום. אני די בטוח שבענייני רפואה פיזית, את יודעת למי פונים. תדעי שרפואה נפשית לא פחות חמורה.

שאם אוסרים על ילד משהו אז בדרך כלל זה משהו מסוכן או מפריע מאוד לסביבה

כך שאין מקום לדעה אחרת

לדוגמא ילד רוצה לשפוך את כל המים שלקחנו לטיול כדי להשקות פרח והוא לא מוכן להבין שאם הוא ישפוך אותם אז הוא יישאר צמא. מה שיהיה בסוף שהוא יבכה ויבקש לשתות

או ילד שהחליט לשחק עם חתיכת זכוכית. הוא רוצה אותה כי היא יפה. לך תסביר לו שהיא מסוכנת

והורה לא יכול לתת לילד להתנסות בדבר מסוכן ולשאת בתוצאות אחר כך 

אלא שלא התרשמתי מדברי כותבת ההודעה, שבזה המדובר. אני מצטט אותה שוב...  "בד"כ כשאני רואה שהוא לא מקשיב, אני פשוט לוקחת לו מהיד את אותו חפץ, או מרימה אותו מאותו מקום ומציבה לו עובדה". - זה קצת יותר מאשר "לא לאפשר יותר מידי בחירה".

סליחה מכותבת ההודעה... לא התכוונתי שיתפתח כזה דיון סביב ההערה הזו שלי. ברור שאת הורה טוב. ניתן לראות זאת משאלתך. רק הארתי.

מרוב ציטוטים זה נשמע כאילו מה שאני עושה כל היום זה לקחת לבן שלי חפצים מהידיים בתוקפנות בלתי מתפשרת....

אז לא... אני אבהיר את עצמי כי כנראה לא הייתי מספיק ברורה - 
כשכתבתי "בד"כ" הכוונה הייתה לבד"כ של מצבים כאלה שאין לי ברירה, ומשהו צריך לקרות מיד, והוא לא מקשיב. לא ל"בד"כ" בכל פעם שהוא לא מקשיב לי..........
כשיש ברירה זה לא דיון מבחינתי.. אני מסתדרת איתו ב"ה..
חוץ מזה, אני לא חושבת שזה דבר כזה נורא, ילד גם צריך לדעת שלאבא/אמא יש סמכות, שמילה שלנו היא לא משהו שמנפנפים אותו, שאם אמרתי שעכשיו הולכים לישון ולא משחקים והוא לא מקשיב, אז אני אקח לו את המשחק מהיד. לא, לא בכח, לא בכעס, לא ב"הא! אני חזקה ואל תתעסק איתי", אלא "מתוק של אימא, אני מצטערת מאמי, אבל עכשיו לא משחקים, עכשיו הולכים לישון. אם לא תחזיר את המשחק למקום - אני אקח אותו ואחזיר אותו בעצמי" (סתם אמירה כללית, כל מקרה לגופו). ואם הוא לא מקשיב, אז כן, אני אקח. אני לא חושבת שצריך לפחד להציב עובדות... אני לא אסמוך עליו בגיל 3 שהוא יבין שבבוקר הוא יהיה עייף ולכן לא כדאי לו לשחק עכשיו במקום לישון...
ושוב, אני לא עושה את זה כל פעם... אי אפשר באמת להעביר דיוקים של כל מקרה דרך כתב. בכל אופן, אני לא יודעת איך עושים את זה

כמובן תודה לכולם על התגובות.. זה האתגר שלנו, לדעת להגיב בהתאם לכל סיטואציה על דיוקיה ברגעי האמת...,,

אלא כשזה ממש מתבקש - אני מסכים.

אכן, הבנתי אותך אחרת. סליחה.

אבל סה"כ, הדברים היו ראויים להיאמר  (:

אתה יודע בכלל מי זה הרב קרוב? קראת עליו? שמעת עליו? או שסתם שפטת לפי מה שאתה חושב, בלי שום רקע?

אני לא באה לומר שאני מכירה את הרב קרוב יותר מדי. לא גיגלתי את שמו. אני כן יודעת שהוא היה ראש ישיבה תיכונית במשך הרבה שנים, גידל בעצמו כמה ילדים, שבטח שמעת על אחד מהם לפני כמה שנים. אתה יכול גם לקרוא את ספרו "בלבב פנימה".

אז לומר שהוא לא מן התחום, שאין לו הסמכה, או להביא כראיה את דברי הרב פוירשטיין שכלל לא קשורים למקרה הנ"ל- לא שייך בכלל.

מאוד לא נעים לקרוא את השמצותיך, המפורשות והמשתמעות מדבריך.

ואם אנסה להגיב יותר לתוכן שכתבת- האם זה באמת רלוונטי כמה שלבים התפתחותיים יש מגיל 0-5 לצורך ההבנה של היכולת השכלית בגיל זה??

ברור שיש התקדמות גדולה, קפיצה מטאורית, מגיל הינקות לגיל 4 או 5. אין מה לחלוק על זה. אבל האם ילד בן 4.5, לדוגמא, באמת מפעיל שיקול דעת כשהוא בוחר בין אפשרויות, או שהבחירה שלו נסמכת על דברים אחרים (התניות, רצון בתגובה מסוימת לפי ניסיון עבר וכו')?

אני לא באה לומר שיש הבחנה חותכת בין גיל 5 לגיל 6. ברור שהגבול הוא אפור, ויכול לנוע מעט למעלה או למטה, אבל זו ההפרדה שהרב עשה ואני מאמינה שיש סיבה טובה שהוא בחר לחלק את הגילאים כך.

אגב, מעניין אותי מה אתה למדת שגורם לך לחשוב שהגילאים לא מתחלקים כך. אני אמנם לא יודעת מה מקורות הידע של הרב, אבל מכיוון שאתה חולק עליו בצורה נחרצת, אשמח לדעת על מה אתה מבסס את דבריך.

ואני לא אומרת שאין טעם לשאול ילד בן חמש במה הוא בוחר. מותר לשאול אותו. זה לגיטימי. מה שניסית להביא מדברי הרב היה שזה לא נכון לעשות את זה בגילאים הצעירים כי אז הילד יותר צריך שההורה יתווה לו את הדרך ויציב לו גבולות.

(ברור שגם אח"כ צריך שההורה יתווה את הדרך ויציב גבולות, אבל בגיל הצעיר יותר, זה יותר קריטי. זה מהווה את הבסיס).

אגב, אתה מוזמן לשמוע בעצמך את השיעור כך שיהיה לך ברור למה הרב התכוון בדיוק. זה מופיע בארכיון השיעורים של "בניין שלם" (כרוך בתשלום כנראה).

ולא כתבתי עליו אישית, אלא רק *אם* אין לו הכשרה בפסיכולוגיה התפתחותית.

הוא יכול להיות ראש ישיבה 100 שנה, ולכתוב 200 ספרים. זה לא מוכיח כלום. גם את יכולה לכתוב ספר.

לא שמעתי שראש ישיבה נדרש להמציא תעודה כלשהי. מה-גם שאין השוואה בין גיל של נערים לגיל הרך.

זה שהוא היה הורה - ??? אז מה?. - הורה זה הוכחה שהוא יודע לחנך ילדים??? דווקא נראה לי שהרבה לא...

מה אני לומר? - פסיכולוגיה התפתחותית. - *בול* מה שנוגע לעניין פה.

אולי תקלטו שלא כל הנושא בתואר "רב" מבין בהכל??. אני אישית למדתי למבחני ההסמכה, ונחשי מה? אין מבחן בחינוך...

(לגבי הצעתך לשמוע את השיעור - אני לא שומע הרצאות בתשלום מאנשים שלא הוסמכו לנושא. נראה לי חוצפה לדרוש תשלום על נושא שאתה מומחה בו מטעם עצמך. - אבל שוב, אני לא מכיר לאן הפנית אותי, ואם הטענה לא במקומה - אני מתנצל).

אני לא מכירה אותו אישית, אבל כן יודעת לא להשמיץ אותו, או לערער על הידע שלו.

אם אתה רוצה לומר שהרב הנ"ל לא יודע על מה הוא מדבר ולא מבין בתחום, אתה צריך להראות ולהסביר למה *אתה* כן מבין בתחום ומה ההסמכה שלך בנושאי חינוך.

אני בכלל לא מבינה מאיפה העזות והחוצפה הזו לערער על ידע של מישהו אחר, בלי לומר ולהראות שאתה בר-סמכא בנושא, שאתה נושא בתארים האלה והאלה שמכשירים אותך לעסוק בנושא. אחרת, למה אתה שם את עצמך מעליו? מי שמך???

ואני למדתי קורס בפסיכולוגיה התפתחותית ולא זכור לי שהמרצה שמה דגש מיוחד על היכולת הקוגניטיבית של ילדים בין 4.5-5 לקבל החלטות מושכלות ולהפעיל שיקול דעת, אז אם אתה רוצה להתייחס לפרט ספציפי מהתחום הרחב שנקרא פסיכולוגיה התפתחותית ולהביא אותו כהוכחה לדבריך, וכן להראות איזה פסיכולוגים התפתחותיים תומכים בדעתך (שמתנגדת כאמור לדעת הרב)- אשמח לקרוא.

אחרת, אני לא רואה שום תוקף למה שאתה אומר, אלא רק רצון להשמיץ ולבזות אחרים בלי ידע משלך.

ואם באמת לא שמעת על "בנין שלם", אולי כדאי שתבדוק את הנושא. בכלל, מי דרש תשלום על נושא שבו הוא הסמיך את עצמו?? על מה אתה מדבר בכלל?? למה אתה משמיץ בלי לבדוק עובדות מוצקות לדבריך?? יותר ראוי קודם לבדוק ואז לומר את טענותיך בכבוד לאחר, מאשר קודם להשמיץ, ואז להסתייג ולומר שאם אתה טועה, כבר הנחת על השולחן התנצלות מראש.

אה, ודבר אחרון, בהנחה שאתה לא מתכוון באמת להכליל את "כולנו" בפניה "תקלטו" (למי בדיוק אתה מתכוון, כשאתה פונה לקבוצת אנשים שחושבת שרב הוא אדם מבין בהכל? יש לך הנחה סמויה שכל/חלק מהכותבים כאן הם אנשים שזו התפיסה שלהם? על מה אתה מבסס את זה?). אז בהנחה הזו, שאתה בעצם פונה אליי (ואולי לעוד אחרים כאן)- לא חשבתי שרב מבין בהכל. בעיניי, הרב קרוב הוא איש חינוך. לא באתי אליו הביתה וביקשתי שיראה לי את התעודות שלו וההסמכות שלו, ויוכיח את מקור הידע שלו. אם אתה מרגיש צורך לעשות כך, אתה מוזמן. אם לא, אל תשמיץ על סמך בורותך וחוסר ידיעתך מה הן ידיעותיו. תודה

אפילו שהוא מעולם לא קיבל הכוונה ממומחה מקצועי בתחום

(אני מסכימה שאם חלילה עולות בעיות שהן מעבר לבעיות יום-יומיות בחיים נורמליים עם ילד (למשל סרטן, או דיכאון) כדאי להיעזר באנשי מקצוע.)

בגלל שהוא יצחק אבינו? - אז אם ככה, גם תרח עובד האלילים חינך לתפארה? או שאולי לפעמים אין קשר לחינוך?

ומה עם יעקב שגידל את עשיו? ועוד מליון צדיקים שגידלו רשעים?

למה לתקוע טענות בלי קשר?????

ובכלל - כל הנושא היום בתואר "רב" הוא אברהם אבינו?.....

הטיפשות *כן* הורגת. (ומי החכם שישתמש בזה נגדי?...).

לא, לא כל מי שנושא בתואר "רב" הוא אברהם אבינו.

אתה מוזמן לקרוא בספר "הכוזרי" על עניין הגרעין והקליפה, שדילג דור מ-עבר אל אברהם.

ויעקב אבינו לא גידל את עשיו . זה היה יצחק אבינו.

אשמח לרשימה של מיליון הצדיקים שגידלו רשעים.

זה שהיו צדיקים שהיו להם בנים רשעים לא מוכיח ולא מפריך. אני מסכימה עם טענת הכותבת שגם בעבר היו מחנכים דגולים, אפילו בלי שקיבלו הכוונה מקצועית בתחום. לא רוצה להאמין שהיו מחנכים דגולים בלי שקיבלו הכוונה מקצועית? סבבה, עניין שלך.

הבלי קשר הכי גדול זה שבא היום איזה "גמד" ומדבר כך על אברהם אבינו.

ורשעים שגדלו מצדיקים - אינה ראיה. עדיין היתה להם בחירה.

ובוודאי שחינוך טוב נותן יותר סיכוי.

ומי שטוען שלא כל הנושא בתואר רב הוא אברהם אבינו - שילמד קודם לא לשאול כאלה "קושיות" על אברהם אבינו.

ואז בטוח יתרגל יותר להיזהר גם בכבוד ת"ח מאוחרים יותר, איש לפי מעלתו.

תוכנית א

לנסות לעצב את הסיטואציה כך שהוא מרגיש שהוא בעצמו עלה על הפתרון לבעיה והוא המוביל והמחליט. אני אוהבת לעשות את זה בעזרת הצגות קטנות שאני מאלתרת על המקום. הנה שתי דוגמאות:

1) "אוי, אני שומעת משהו.. אני שומעת משהו... מה זה?" (הילד נהיה שקט ומנסה לשמוע גם) "אה, זה בכי! מי בוכה? ששש... תהיה בשקט, נראה לי שגם אומרים משהו... כן, אני שומעת: 'עצוב לי לבד על הרצפה, אני רוצה לחזור להיות במגרה עם כל שאר החברים שלי הטושים... הוי, אני כל כך מתגעגע לחברים שלי...' " בשלב הזה בדרך כלל נדלק אור גדול בעיניים של הילד, והוא רץ לתקן את הבעיה. למהדרין אפשר להוסיף השלמה להצגה, בסגנון "עכשיו אני שומעת קול צוחק ושמח..."

2) "אוי, הנעליים התבלבלו! הן חושבות שהן צריכות להיות על הספה! נעליים, התבלבלתן? אתן לא יודעות שהמקום של הנעליים הוא רק על הרצפה? אוי, הן לא מבינות אותי. תסביר להן שאתה מצטער מאוד, אבל אתה צריך לחלוץ אותן ורק אז להניח רגליים על הספה. אם הן עצובות תגיד להן שלא נורא, הן יכולות להיות ליד המגפיים של אבא!"

תוכנית ב

אם תוכנית א לא עולה יפה, אני משתדלת להניח לעניין לכמה דקות, ולשוב אליו בעת רצון. למשל כעבור חמש דקות, אם הוא מבקש שאקריא לו ספר / אחתוך לו פרי / אתן לו פלסטלינה, אני אומרת: עדיין אי אפשר, הקליפה של הבננה עדיין על הספה. אני בכוונה אומרת את זה רק כעובדה ולא מוסיפה הנחיה מה לעשות, כי שוב - מבחינתו יש לו חשק לעשות כשהוא זה שמוצא את הפתרון לבעיה!

תוכנית ג

אם אני מזהה מראש מצב שבו לא יהיו לי משאבים (זמן, כוח, פניות...) לתוכנית א או ב, אני משתדלת לוותר מראש על הדרישה. אומרת לעצמי שאצטרך לזכור לחזור בהמשך ולנקות את מה שהוא לכלך. לדעתי הילד יצא מחונך להפליא גם אם הוא לא יתקן כל דבר שהוא הורס, אלא רק את הדברים שיש לך כוחות להשקיע בהם.

תוכנית ד

אם לא זיהיתי מראש שהייתי צריכה לנקוט בתוכנית ג, ובפועל יוצא שביקשתי משהו ויש מולי ילד בן שלוש שממשיך בשלו ויש לי תינוקת ביד וחם לי ואני מתה לעוף משם - אז וואללה, גם לי קורה לפעמים שאני צועקת או מאיימת או משחדת... כולנו בני אדם

אנסה ליישם

תודה על תגובה מעשירה.

כל הכבוד, תגובה מחכימה מאד.

פשוט מהמם!!!! אני אנסה ליישם בע"ה.. ממש תודה!!!

לפעמים, אם לא מקשיבה ואין לי יכולת לגשת- אני אומרת חבל, הפסדת מצוות כיבוד הורים.. ולא ממשיכה לבקש.

בד"כ זה עובד.. וגם אם לא- המסר הוא שצריך לשמוע בקול ההורים כי הם הורים ולא בגלל עונש.

בגיל הזה עובד גם"דובי לא לא"- אני אומרת שאני לא מרשה בשום פנים ואופן לאסוף את המשחקים ותוך 5 דקות הם במקום..

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....