בדיעבד זו באמת יכולה להיות הזדמנות מצויינת לצאת מהסניר של אמא, כפי שהיטיב להגדיר בעלך.

בעזרתו ובעידודו תרגישי עם הזמן שזו לא מפלה נוראה כ"כ ולא חרב עלייך עולמך,

אלא נעשתם קצת עצמאים יותר.

כנראה שהגיע הזמן

ברור שעבורך זה לא קל. נשמע שיש לך הרבה חששות וספקות.

עם זאת, תאמיני בעצמך וביכולותייך. את נשואה, ברוך ה'. יש לך ילדים, ברוך ה'. בטח שאת יכולה להסתדר גם בכוחות עצמך!

זה נעים ומרגיע להיות בתוך העטיפה וההגנה של ההורים, אבל עצמאות וביטחון ביכולותייך הם חשובים לא פחות.

אני חושבת שכדאי בהדרגה להסתדר בכוחות עצמכם עוד לפני שהורייך עוברים (באותם דברים שבהם את נעזרת בהם). אל תדאגי, בעז"ה יהיה בסדר  

ולמדנו להסתדר בע"ה בכוחות עצמנו, לא רק זה, אלא כשהיו מחשבות לעזוב למקום יותר קרוב אליהם (ללא קשר אליהם, משיקולי פרנסה) אני פתאום התחלתי לחשוש מהקירבה הזו... תנסי למצוא את הטוב- תתגבשו יותר אתם בעצמכם כמשפחה גרעינית, מוצאים את הפתרונות, יש בייביסיטר... ועוד...או שתעברו אתם לידם אם מתאפשר,אבל הכי חשוב שיהיה קשר בריא ולא תלותי או חונק. בהצלחה יקירתי!!

פעם תמיד גרו קרוב למשפחה והייתה עזרה והרגשה של ביחד.

יש לי חברה גויה שאמא שלה תמיד לימדה את כל האחים ואחיות- דם יותר סמיך ממים= משפחה זה הכי חשוב!

זה לא אותו דבר לשלוח ילדים עם חברים או בייביסיטר כמו עם המשפחה . 

כמו דברים אחרים בחיים תצטרכי להתרגל גם נפשית ולא רק מעשית.

קחי את הזמן להתרגל לרעיון וכשיעברו תשתדלי לראותם כמה שאפשר- לישון שם בשבת לבקש שיבואו לבקר (אם יש להם אוטו) וכדומה.

בעזרת השם תתגברי ותמשיכי להיות שמחה.

בהצלחה

אבל אולי ההורים שלך מעדיפים ככה?

מה פתאום! אתמול דיברתי איתם על זה. הם כבר שנים רוצים לעלות לשכונות למעלה בלי קשר אלינו אנחנו רק לפני 3 וחצי שנים חזרנו לגור לידם אחרי שלוש שנים שהיינו מרוחקים ממש. כל החברים שלהם מהשכונה עזבו ועכשיו הגיע תורם. הם מחפשים שכונה שקטה. ואין לזה קשר אלינו. להפיך שאמרתי לאמא שלי שיהיה לי קשה אז היא אמרה שיכול להיות שכן. אבל אני צריכה להסתכל על הצד החיובי שעכשיו אם נבוא ליהם שבת זה לשבת שלימה ולא רק לארוחה אחת... וגם הם מחפשים בית שיוכל לאכלס את כולנו. מאוד חשוב להם הקטע של הביחד והמשפחתיות.

גם אנחנו גרנו כמה שנים ליד הוריי.

כל פעם שהיינו יוצאים לגינה או משהו אחהצ זה היה נגמר בזה שאכלנו א. ערב אצלם או שאמא שלי הייתה אורזת ובאה לשבת איתנו בגן משחקים (בעלי היה חוזר מאוחר יחסית) וזה היה טוב לכולם.

אחרי כמה שנים עברנו לשכונה אחרת. גם אנחנו בלי אוטו ודווקא יש אוטובוס אבל הוא מטייל הרבה וזה לא ראלי מבחינתי לעלות עם כל החבורה רק כדי לקפוץ אחהצ. אנחנו מתראים, אבל בהחלט פחות.

מצד אחד - היה לי נורא קשה. (אצלנו זה היה שאנחנו עברנו, אז זה השכונה עם המשפחה למול שכונה חדשה ולא מוכרת, מסגרות חדשות, שכנים חדשים וכו)

מצד שני - רק בזכות זה הצלחתי יותר לעמוד ברשות עצמי. וזה ממש לא שאמא שלי הייתה עושה לי דברים בבית, זה יותר התחושה. ממש הרגשתי את הכנפיים שלי עולות וצומחות.

2 נקודות למחשבה: 

אם זה יכול לעודד אותך אולי כדאי לקבוע יום קבוע שהולכים אליהם וכך "לעגן" את הביחד ולא לחוש שזה מתמסמס רק בגלל המרחק.

נקודה שניה: תשמחי שהם עדיין במרחק סביר. כשעלי יצא למילואים ואני עבדתי על להיות גיבורה ואמיצה, ב 11 בלילה מצאתי בבית, לא פחות ולא יותר: עכבר!! ואבא ואמא באו....

ברור שאת שמחה בשבילם וברור שאת מתבאסת בשבילך. בהצלחה!

עד שהם יעברו. אומנם זה עוד קצת זמן שבוע אחרי תשעה באב. אבל אני לא מבינה למה אני כבר מעכשיו בדיכאון. הבית שהם עוזבים זה בית שגדלתי בו 17 שנה...אני מקווה שלאט לאט אני יתאפס על עצמי ואקבל זאת בהשלמה ואהבה...

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....