"עוד תעברי, עוד תצליחי" היא אמרה לי.
אני לא אוהבת את צורת הדיבור של רחל, צורת דיבור שחצנית, מתנשאת, מנסה להראות לכולם שהיא יודעת הכי טוב.
בטעות נפלה לידיה פיסת נייר, בה כתבתי על הרגשתי, על הכאב.
היא מצאה אותי רכונה, בוכיה, באחת הכיתות הריקות. יושבת על השלחן, ראשי בין ברכי, ובוכה, כן, על מה שכתוב בפתק.
"ובכלל, ההרגשה שלך טפשית, איך הצלחת בכלל להרגיש ככה? מה את, תינוקת?" קול צחוקה קטע לי את חוט המחשבה.
לא עניתי, לא רציתי לענות, לרדת לרמה שלה.
הסחתי את דעתי ממנה והמשכתי במחשבותי.
ברגע שהבנתי שרחל עומדת לידי- רציתי לנגב את הדמעות, כדי שלא אהיה ללעג וקלס בעיניה, אך לאחר שניה-התחרטתי על המחשבה, היו אלו דמעות כנות, של כאב, ואל לי להתבייש בהן.
תהיתי לעצמי, הכיצד השיגה רחל את הנייר? הרי דאגתי להטמינו עמוק בתיקי, כדי שלא יתגלה, אני לא מעוניינת שכולם ידעו על מה אני כאובה.
יד שהתעופפה לעברי ונחתה בעוצמה על לחיי-העירה אותי ממחשבותי, היתה זו רחל שסטרה לי.
כאן נגמר לי הכח.
תפסתי את ידה, לפני שהספיקה להגיע ללחי השניה, ואמרתי בתקיפות "רחל, עד כאן! האלימות היא לא במקום!"
רחל הביטה בי מופתעת, כמו שואלת מאין הכוח, הרי לפני רגע היית כל-כך חלשה, בוכה.
שחררתי את ידה בעדינות, והיא מופתעת מכך שלא פגעתי בה- חזרה ללעוג לי בזמן שיצאה מהחדר והלכה לספר לכולן שאני בוכה.
ואני-נשכבתי על אחד השלחנות, דומעת מכאב, אך שמחה על ההתגברות.
מרגישה שדווקא המקום שהראה אותי כחלשה לעיניה- הוא זה שנתן לי את העוצמה.
המשכתי למלמל בעיניים עצומות ודומעות "אבא, תן לי את הכח לעבוד אותך משמחה, ולכאוב את הגלות וההשפלה, ותודה על כח ההתגברות שנתת לי עכשיו".
אני לא אוהבת את צורת הדיבור של רחל, צורת דיבור שחצנית, מתנשאת, מנסה להראות לכולם שהיא יודעת הכי טוב.
בטעות נפלה לידיה פיסת נייר, בה כתבתי על הרגשתי, על הכאב.
היא מצאה אותי רכונה, בוכיה, באחת הכיתות הריקות. יושבת על השלחן, ראשי בין ברכי, ובוכה, כן, על מה שכתוב בפתק.
"ובכלל, ההרגשה שלך טפשית, איך הצלחת בכלל להרגיש ככה? מה את, תינוקת?" קול צחוקה קטע לי את חוט המחשבה.
לא עניתי, לא רציתי לענות, לרדת לרמה שלה.
הסחתי את דעתי ממנה והמשכתי במחשבותי.
ברגע שהבנתי שרחל עומדת לידי- רציתי לנגב את הדמעות, כדי שלא אהיה ללעג וקלס בעיניה, אך לאחר שניה-התחרטתי על המחשבה, היו אלו דמעות כנות, של כאב, ואל לי להתבייש בהן.
תהיתי לעצמי, הכיצד השיגה רחל את הנייר? הרי דאגתי להטמינו עמוק בתיקי, כדי שלא יתגלה, אני לא מעוניינת שכולם ידעו על מה אני כאובה.
יד שהתעופפה לעברי ונחתה בעוצמה על לחיי-העירה אותי ממחשבותי, היתה זו רחל שסטרה לי.
כאן נגמר לי הכח.
תפסתי את ידה, לפני שהספיקה להגיע ללחי השניה, ואמרתי בתקיפות "רחל, עד כאן! האלימות היא לא במקום!"
רחל הביטה בי מופתעת, כמו שואלת מאין הכוח, הרי לפני רגע היית כל-כך חלשה, בוכה.
שחררתי את ידה בעדינות, והיא מופתעת מכך שלא פגעתי בה- חזרה ללעוג לי בזמן שיצאה מהחדר והלכה לספר לכולן שאני בוכה.
ואני-נשכבתי על אחד השלחנות, דומעת מכאב, אך שמחה על ההתגברות.
מרגישה שדווקא המקום שהראה אותי כחלשה לעיניה- הוא זה שנתן לי את העוצמה.
המשכתי למלמל בעיניים עצומות ודומעות "אבא, תן לי את הכח לעבוד אותך משמחה, ולכאוב את הגלות וההשפלה, ותודה על כח ההתגברות שנתת לי עכשיו".
